כוחה של מקלחת

אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון הקודם, הקדשתי קצת זמן לקריאה. ואחרי הקריאה הגיע זמן למקלחת לפני השינה. תוך כדי אותם רגעי המחשבה הטובים שמרוקנים את הכנרת ומעמידים אותי בדילמה אם להיות אזרח אחראי שחוסך מיים או אדם חושב, חשבתי על עוד משהו שרציתי לכתוב.

בבקר חזרתי למאמרון של ד'ארסי נורמן וחיפשתי את מה שהוא כתב שהדליק את הנורה מעל ראשי … ולא מצאתי. מתברר שההערה שרציתי להעיר לא היתה קשורה ישירות לדברים שהוא כתב, אלא לקריאה הפעילה שלי, קריאה שלא הסתפקה במילים שהופיעו על הצג, אלא ברעיונות שהתרוצצו בראש שלי תוך כדי הקריאה. זהו, כמובן, חלק בלתי-נפרד מהקריאה, אפילו אם ההרהור הספציפי הזה הבשיל קצת מאוחר יותר.

ומה עלה בראשי?

אתמול כתבתי שדבריו של נורמן על השחרור מהתלות בסטטיסטיקה מצביעים על כך שבראש ובראשונה הוא כותב בשביל עצמו. אני סבור שזה נכון, אבל דרושה כאן הבהרה נוספת. נדמה לי שצריכים לפרש את השחרור הזה מהסטטיסטיקה כשחרור מהציפיות של הקוראים. תעשיה אינטרנטית שלמה קמה סביב עצות לבלוגרים – על מה כדאי לכתוב כדי למשוך עוד ועוד קוראים. בין העצות הנפוצות ביותר מופיעה ההמלצה לעקוב אחר המאמרונים הפופולאריים ביותר שלך, לזהות אילו מהם מושכים את כניסות ואת התגובות הרבות ביותר … ולכתוב על הנושאים של אלה.

ההמלצה מאד הגיונית, מלבד בעיה אחת קטנה. בדרך הזאת אנחנו משתעבדים לציפיות של הקוראים, במקום לעסוק בנושאים שמעניינים אותנו. אין שום פסול בנסיון לזכות ביותר ויותר קוראים, אבל השאלה היא באיזה מחיר. הסיבה שמלכתחילה אנחנו כותבים בלוג היא הרצון להתמודד עם נושאים שמעסיקים אותנו. אם נאפשר להעדפות של הקוראים לכוון את הכתיבה, יתכן שנגדיל את קהל הקוראים, אבל תוך כדי כך אנחנו עשויים לאבד את הקוראים הערניים והביקורתיים ביותר, שלא לדבר על זה שאנחנו בעצמנו עשויים לאבד עניין וכיוון. ד'ארסי נורמן איננו מתעלם מהסטטיסטיקה של הכניסות לבלוג שלו מפני שלא חשוב לו אם קוראים את הבלוג שלו או לא, אלא מפני שיותר חשוב לו להשאר נאמן לעצמו ולנושאים שמעסיקים אותו.

כפי שכתבתי אתמול, אני מבין, ומזדהה, עם התפיסה הזאת. אחת הסיבות שאני כותב את הבלוג שלי הוא כדי להבהיר לעצמי מחשבות שעד לכתיבתן נשארו מעורפלות ולא מספיק מגובשות. והנה, הבלוג, וגם המקלחת, סייעו לי למשוך את התובנה (הטיפה מאוחרת) הזאת מתוך דבריו של בלוגר אחר, וגם מהראש שלי.

לא בדיוק "סיכום" ביניים

על פי רוב הידיים שלי מספיק מלאות עם עיסוקים של היום-יום שלי ושל חומרי הקריאה החדשים שאני משתדל לקרוא, כך שאינני מוצא סיבה לעיין במאמרונים ישנים של הבלוג הזה. אבל משום מה, לפני מספר ימים הצצתי, ומצאתי שהמאמרון הראשון שמופיע כאל פורסם בדיוק לפני חמש שנים. במשך חמש השנים האלה פרסמתי מעל 750 מאמרונים. האמת היא שלא חסרים לי נושאים שעליהם אפשר להמשיך לכתוב, כך שאינני זקוק לרפלקציה על הבלוג הזה כדי למלא את הבלוג בעוד כמה מאמרונים (וממילא מידי פעם אני מוצא הזדמנות לכתוב על תהליך הכתיבה).

עם זאת, יש זמנים שבהם הרפלקציה בלתי-נמנעת, וצירוף המקרים של חמש שנים לבלוג הזה ומספר מאמרונים שהתפרסמו בבלוגים אחרים מביאים לכך שזה אחד מהזמנים האלה.

לפני שבוע ד'ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, דיווח שלפני חצי שנה הוא הפסיק לעקוב אחר הכניסות לבלוג שלו, והעובדה שאין הוא מתעניין במספר הקוראים שלו יוצרת אצלו לתחושה של שחרור:

I can’t let myself play egocentric mind games with numbers. I can’t delude myself into believing this space is Important, or cringe popular because those things aren’t real, and don’t matter.
במילים אחרות, על אף העובדה שדרך הבלוג שלו הוא מפרסם את מחשבותיו ברבים, ביסודו של דבר הוא כותב בשביל עצמו. אני, כמובן, טענתי דברים דומים מאד בעבר, אם כי אני תמיד שאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לזה. הרי אם אני באמת כותב בשביל עצמי, למה אני חש צורך להקליק על כפתור הפרסום במקום פשוט לכתוב למגירה.

התשובה שאני נותן לעצמי קשורה לנושא אחר שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות: אני חש את עצמי חלק מרשת של לומדים עצמאיים. הלומדים שמרכיבים את הרשת הזאת אינם לומדים לבדם, אלא תוך שיתוף עם לומדים אחרים. אי-לכך, מחובתי "לחשוב בפומבי" כדי שההרהורים שלי יוכלו לסייע לאחרים. כמו-כן, אני מעודד אחרים לכתוב בלוגים כך שגם החשיבה שלהם תהיה פומבית, ואני ואחרים נוכל להרוויח מהחשיבה הזאת. כאשר נורמן כותב שמספרים אינם חשובים לו, נדמה לי שהוא מתכוון לכך שההשפעה של הבלוג איננה נמדדת במספר הקוראים, אלא במאגר המתהווה של התייחסויות, מאגר שמאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת הנסיון שלנו מול הנסיון והחשיבה של אחרים.

לא קל להתמיד בכתיבה הזאת, ולא פעם אני משוכנע שאני זקוק להפסקה. גם אסתי דורון מרגישה כך. לפני יומיים היא כתבה שהיא מתלבטת אם אולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג שלה (בלוג שהיא מנהלת כבר מספר שנים). זאת באמת התלבטות. הכתיבה דורשת מאמץ רב, אבל קשה לה לוותר על הבמה שהיא יצרה לעצמה. אם הבנתי אותה נכון, היא החליטה לצמצם את הכתיבה, אבל לא להפסיק – עדות לכך שהבלוג הפך לחלק בלתי-נפרד ממנה. אני מבין את אסתי, ושמח שהיא תמשיך לשתף אותנו במחשבותיה על התקושב החינוכי. ומגיע לה תודה נוספת על כך שהיא מקשרת למאמרון שהוא כנראה האחרון בבלוג של נעמי פורת. בקורא ה-RSS שלי המאמרון הזה של נעמי מופיע עם כוכבית לידו, עדות לכך שגם אני רציתי לכתוב עליו אבל (עד היום) לא הספקתי.

פורת פתחה את הבלוג שלה במסגרת הלימודים שלה לתואר שני בתקשוב בהוראה. שמחתי לעקוב אחר הבלוג שלה, וכמה מהבלוגים האחרים של עמיתיה ללימודים. הם העלו סוגיות משמעותיות בתקשוב החינוכי, וההתייחסויות שלהם העירו נקודות שהשפיעו על התובנות שלי. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם ימשיכו לכתוב לבלוגים שלהם אחרי סיום לימודיהם. ובנקודה הזאת יש תקווה – על אף העובדה שמדובר במאמרון מסכם, פורת רומזת שאפילו אם היא זקוקה עכשיו לפסק זמן, היא עוד תמשיך לכתוב לבלוג. ומהתיאור של כיצד הכתיבה לבלוג השפיעה עליה אפשר להבין למה:

הצורך בכתיבת פוסט שבועי הביאה אותי ל"דייט" שבועי עם מחשבותי, הגיגי ומסקנותי מהקורסים השונים. הכתיבה איפשרה לי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש לעצמי תובנות ותפיסות חינוכיות. מצאתי את עצמי בכל שבוע "יולדת" פוסט, כמשמעו כן הוא, החשיבה, הכתיבה, התיקונים, השוטטות ברשת אחר סרטון או מאמר המתאים לנושא, כל אלה הביאו אותי לידי כך שלאחר כתיבת הפוסט ופירסומו, הרגשתי כלאחר לידה.
הרפלקציה הזאת איננה מתרחשת רק באמצעות הבלוג. כזכור, הפרסום הפומבי אולי מסייע, אבל איננו הכרחי. דבר "פשוט" כמו דיון עם עמיתים גם יכול להוביל לתוצאות דומות. לא פעם המקלחת מוכיחה את עצמה כמקום יעיל מאד לזיקוק המחשבה. אבל לא רק אני אלא רבים אחרים שכותבים בלוגים מזדהים עם דבריה של פורת, ולכן יש סיבה לחשוב שיש בכל זאת משהו מיוחד בכלי הפשוט הזה.

כתבתי כאן שמספר הקוראים איננו מה שחשוב, אלא הווצרות של מאגר זמין של נסיונות ומחשבות. זמינותו של המאגר איננו רק ענין של תאריך פרסום, אלא גם של ההבנות והנסיון של הקורא כאשר הוא פוגש את הטקסט. הרי משהו שהתפרסם לפני זמן רב עשוי פתאום לצלצל אצל מישהו שהנסיון שלו נע על ציר זמן אחר מאשר הנסיון של כותב המאמרון המקורי. עדות לכך אפשר אולי למצוא בשתי התגובות שהמאמרון הראשון בבלוג הזה קיבל. התגובה הראשונה הופיעה כמעט שנתיים אחרי פרסום המאמרון. היא נכתבה על ידי מידענית בספרייה שהתחילה לכתוב את הבלוג שלה בערך באותו הזמן שאני התחלתי את הבלוג הזה. במהלך השנים אני עוקב, אם כי רק מידי פעם, אחר הבלוג שלה, ואני מניח שהיא מבקרת אצלי בערך באותה תדירות נמוכה. והתגובה השנייה? התגובה הזאת הופיעה, באופן מפתיע, לפני שלושה שבועות. היא נכתבה על ידי סטודנטית בבית ברל שהעירה, די בצדק, שלעומת מה שטענתי אז, היום הבלוג החינוכי שונה מאד מאיך שאני תיארתי אותו, ושהוא באמת ממלא תפקיד לימודי וחינוכי. אחרי חמש שנים אני מניח שהגיוני, ולגיטימי, שמספר דברים השתנו.

גם זאת כתיבה, אבל …

לפני מספר ימים אירא סוקול כתב מאמרון על כתיבה. אבל אולי "כתב" איננו הגדרה נכונה של מה שהוא עשה. ה-"כתיבה" של סוקול התבצעה באמצעות דיבור לתוך מיקרופון וזיהוי ופענוח של הטקסט באמצעות הכלי המיועד לכך המובנה בתוך מערכת ההפעלה Windows 7. סוקול מציין:
This is a very easy way for your students to begin the writing process, eliminating the struggles with holding a pen, or keyboarding, or spelling, or just the mechanical transfer from brain to hand.
חלק גדול מהעבודה החינוכית של סוקול הוא בחינוך המיוחד. הוא רואה חשיבות רבה בטכנולוגיות שמאפשרות לתלמידים עם קשיים לבצע פעולות שהן קשות ומסובכות בלעדיהם. לסוקול הגדרה רחבה מאד של הכתיבה. עבורו, אם תלמיד מצליח להעביר את מה שיש בראש שלו לנייר, הרי זאת כתיבה:
Remember: Pens, pencils, typewriters, keyboards… these are all tools for getting words from your brain to "paper." These tools have no particular value in and of themselves, they are simply a means to an end. If there is a better tool for many of your students – and now there is – you are doing nothing but holding your students back by not using it.
מצד אחד אני מזדהה עם סוקול – כל טכנולוגיה שיכולה לעזור לתלמידים לבטא את עצמם לגיטימית. סוקול טוען שהכתיבה איננה דורשת פעולה פיסית של העברת מילים לנייר באמצעות עט או עפרון או אפילו תמלילן. הכלים האלה מאפשרים את הכתיבה, אבל אינם מגדירים אותה. לפי הגישה הזאת, "תרגום" קול לטקסט באמצעים דיגיטאליים הוא כתיבה, והוא גם פעולה חיובית מפני שהוא מעצים את התלמיד שאחרת לא היה מצליח לבטא את עצמו.

כתבתי "מצד אחד", ויש (כמובן) גם צד שני. הכתיבה איננה רק דיבור על נייר. הכתיבה מארגנת את המחשבה (ודרך הכתיבה אנחנו לומדים לדבר, ולחשוב, בצורה מאורגנת יותר). בספרו הקלאסי Orality and Literacy ולטר אונג כתב (עמ' 78):

Without writing, the literate mind would not and could not think as it does, not only when engaged in writing but normally even when it is composing its thoughts in oral form.
מי שעבד עם תלמידים צעירים (וגם לא כל כך צעירים) בוודאי מכיר את הנטייה שלהם לצרף "ואז" ל-"ואז" פעם אחר פעם, וכך לספר "סיפור". העברת דיבור לטקסט באמצעות כלי פענוח דיגיטאלי כמו זה שעליו סוקול כותב עשוי להביא ל-"כתיבה" סתמית כזאת. אמנם יש טעם גם בפיתוח כישורי הדיבור של תלמידים, אבל ספק אם דיבור לתוך מיקרופון כדי להפיק טקסט על גבי המסך מקדם את כישורי הדיבור.

אם באמצעות מיקרופון ויישום לפיענוח הדיבור התלמיד מפיק טקסט שהוא ממשיך לערוך, יש בכך ערך לימודי רב. אבל אני חושש שלעתים קרובות מדי התלמיד שכותב (וגם המורה המסייע) יסתפק בטקסט שעבר מהפה אל הנייר, ונעצר שם. אם אין המשך של טיפול בטקסט, או שיפורו, אפשר אולי להגיד שהתוצאה היא "כתיבה", אבל לא כתיבה איכותית. ועוד יותר חשוב, ספק אם בדרך הזאת נשיג אחת המטרות המרכזיות של הכתיבה – פיתוח יכולת החשיבה.

עניין של קשר

ג'ניפר וגנר מתוסכלת, והיא מודה בכך. והסיבה? היא חשה שה-PLN שלה איננו תורם לה כפי שציפתה. וגנר איננה חדשה לתקשוב בחינוך. במשך יותר מעשור הפרויקטים וההצעות שהיא מעלה לרשת באתרים השונים שלה מסייעים רבות למורים, הן במתן רעיונות, והן באפשרות להצטרף לפרויקטים וליצור קשרים עם כיתות אחרות. אני מניח שהנסיון שלה הוא אשר מאפשר לה לכתוב משפט פשוט שמראה שהיא איננה הולכת שבי אחרי כל אופנה חדשה:
For the last few months, there has been a grumbling in my soul regarding my “Personal Learning Network” — or as I prefer to call them “my friends online”.
הנה, כבר בפתיחת המאמרון שלה היא זונחת את המילים הגבוהות ומספרת לנו שרשת אישית ללמידה איננה אלא "החברים המקוונים שלי". זה מעודד. הרי במקום יומרה, הגישה של וגנר מאד עניינית. אבל דווקא בגלל זה, אם היא מתוסכלת, אולי אלה מאיתנו שיכולים להיות חלק מה-PLN שלה צריכים לחשוש.

וגנר מונה חמש סיבות שבגללן היא חשה שהרומן שלה עם הרשת האישית ללמידה שלה ניצב בפני פרשת דרכים:

  • תחושת ה-"חדש" כבר מאחוריה, וה-PLN נעשה למשהו צפוי
  • הדיונים עם עמיתיה מתמקדים יותר ב-"מי צודק" וב-"מי טועה" במקום בנסיון ללמוד כיצד משתמשים בכלים חדשים בדרכים חינוכיות
  • אין כבר הקשבה אמיתית. במקום זה אנשים מביעים את דעתם מבלי להאזין למה שאחרים באמת אומרים
  • במקום ללמוד מהנסיון של המורים בשטח, קולם של "מומחים" חיצוניים (שאינם נמצאים בכיתה) הוא זה שבדרך כלל שומעים
  • הדיון על התחדשות החינוך מתנהל בתוך קבוצה יחסית סגורה של "חברים" שמסכימים זה עם זה

קל להזדהות עם כל אחת מהנקודות האלו, אם כי לא לגמרי ברור שכולן קשורות למונח PLN כפי שבדרך כלל מבינים אותו. על פי רוב ה-PLN מתייחס למערכת של כלים אינטרנטיים שמאפשרים לאדם לאסוף ולארגן לעצמו מידע והתייחסויות לנושאים שמעסיקים/מעניינים אותו. אצל וגנר המונח רחב יותר – ה-PLN מורכב גם ממפגשים פנים אל פנים בכנסים, למשל.

נדמה לי ששני נושאים מצטלבים כאן. נושא אחד הוא הכלים: בשנים האחרונות חסידי Web 2.0 בחינוך העלו את ה-PLN על נס. הם לא חדלו לטעון שהכלים האינטרנטיים החדשים יוצרים מצב שבו כל לומד (אם תלמיד ואם מורה) יכול, וצריך, לקבל אחריות על הלמידה של עצמו. מההיבט הזה, המאמרון של וגנר מצביע על כך שאנחנו מתחילים להבין שלא הכלי הוא זה שיוצר את הלמידה, אלא הקשרים שנוצרים באמצעותו. ההיבט האחר הוא הנטייה שלנו להתקהל עם אלה שאיתם אנחנו מסכימים. הנטייה הזאת, כמובן, איננה קשורה רק לאינטרנט, אבל כלי Web 2.0 מעצימים אותה. קל מאד היום להרגיש שהקבוצה המצומצמת שלנו היא בעצם כל העולם. קהילת הבלוגרים החינוכיים מורכבת מקבוצות עם גישות חינוכיות שונות. אלה שמשוכנעים שבלוגים הם כלי לימודי נפלא מעקמים את האף כלפי אלה שרוצים לראות לוח לבן אינטראקטיבי בכל כיתה, וההפך. במידה רבה, אין ויכוחים בין הקצובות האלו מהסיבה הפשוטה שהן כמעט אינן צריכות לדבר זו עם זו. הביקורת של כל קבוצה כלפי האחרת מושמעת בתוך הקבוצה עצמה, והקוראים מהנהנים בראש ומשוכענים שהנה, הורידו מכה מוחצת על הקבוצה האחרת. (דווקא בישראל, מפני שקהילת העוסקים בתקשוב בחינוך קטנה יחסית, יש יותר קשר בין הקבוצות. בעולם דובר האנגלית קבוצה "קטנה" עדיין מספיק גדולה כך שאפשר לנהל דיון פנימים, ואין צורך להיות בקשר עם אלה שנמצאים בחוץ.)

קל מדי לתת ל-PLN להגביל אותנו. כמעט באופן טבעי הבלוגים שאנחנו קוראים, והאנשים שאיתם אנחנו נמצאים בקשר, הם אלה שדעותיהם דומות לשלנו. הידוק הקשר עם אלה מביא להתבצרות בתוך הדעות הנוכחיות שלנו. ואז קורה שג'ניפר וגנר, ואחרות כמוה (כולל אני, כמובן) חשים שהם סוגרים את עצמם לתוך חדר שבו הם שומעים רק את עצמם. לא פלא שווגנר חשה שה-PLN שלה מכזיב. הרי היא ציפתה שהוא יהווה מרחב להעשרת הלמידה, והנה, היא מגלה שבעצם הוא מצמצם את המרחב הזה. אבל זה איננו צריך להיות כך.

ה-"פתרון" יחסית פשוט. אם ה-PLN האינטרנטי שלנו הוא מכלול הקישורים שאליהם אנחנו פתוחים, עלינו לגוון, עד כמה שניתן, את המקורות שמהם אנחנו ניזונים. בדרך הזאת אנחנו נוכל למנוע את ההתבצרות בתוך גישה קבועה, ולא נרגיש שאנחנו מדברים רק עם עצמנו. בעצם, מדובר בהבדל בין "רשת" לבין "קהילה". אין שום פסול בקהילה – יש לה יתרונות רבים. אבל בדרך כלל השייכות שלנו לקהילה נובעת מהזדהות עם האחרים שמרכיבים אותה. לעומת זאת, כוחה של הרשת נמצא בשונות, במגוון הגישות שהיא מציעה. אין זה בהכרח תרופה לתסכול, אבל זה כן יכול לשמור על פתיחות לרעיונות שונים משלנו, וזה לא יכול להזיק.

הכנה לאזרות טובה

לפני כחודש אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר המפריך מספר הנחות שגויות בנוגע לסכנות שאורבות לתלמידים הפעילים ברשתות חברתיות. בין היתר הם מביאים נתונים שמראים שטענות נפוצות שנחשבות בציבור הרחב כאמיתות כמו:

  • הרשת היא מקום מסוכן. רוב הילדים נפגעים בה, או
  • יש הרבה מקרים של תקיפות, אונס ואף רצח של ילדים שנפגשו עם אנשים שהכירו רק ברשת

פשוט אינן נתמכות על ידי העובדות. הפרכת ההנחות האלו נחוצה מאד במערכת החינוכית. אם היא תהיה קשובה למה שאברום ועידית כותבים יש סיכוי שהתייחסות המערכת לרשתות חברתיות תהיה, סוף סוף, שקולה ומאוזנת יותר.

זה יהיה, ללא ספק, צעד חיובי בכיוון הנכון, אם כי אפשר לקוות לצעדים נוספים. כתבה מסוף החודש הקודם בעיתון אוסטרלי מדווחת שב-86% מבתי הספר של אוסטרליה הגישה ל-Facebook חסומה (וב-57% YouTube חסום, וב-14% ויקיפדיה). אבל מה שמעניין בכתבה הן התגובות של מספר מורים למצב הזה:

Some educators say the social-media bans in schools are overkill and privacy fears have overshadowed the positive educational opportunities social media can offer students. They argue the best way for students and teachers not to fall victim to technology is to use it and understand so they can control it. ….

The ban also fails, they say, to take into account the role social networking has had in real-world events – most recently the civil uprising in Egypt – and dismisses some of the rich and meaningful ways students use it, including to display grief and to rally for causes.

הכתבה מביאה את דבריו של מנהל אחד שטוען שמפני שתפקיד בית הספר הוא להכין תלמידים להמשך החיים, בית הספר הוא דווקא מקום מתאים לשימוש ברשתות חברתיות:
Part of preparing students for life is training them about how to use social networking, a policy which inhibits or restricts social-networking sites may work in the short term but will not help with equipping a student with the skills for life.
מחקר שהתפרסם לאחרונה מבקש לבדוק אם ההשתתפות ברשתות חברתיות יכולה לתרום לפעילות חברתית פוליטית בעולם המערבי (כידוע, הדיון בעניין מקומן של הרשתות בתמורות החברתיות בעולם השלישי ער למדי). לפי כתבה ב-Christian Science Monitor מלפני בערך שבועיים המחקר גילה ש:
Youths involved in online groups based on common interests, even if those interests were not political, were more likely to increase their level of volunteering, charitable giving, and expressing themselves about community issues, compared with similar peers who were not involved in online groups.
מדובר בטענה שרבים מאיתנו שמחים להאמין לה, אם כי לא ברור אם יש כאן קשר סיבתי או פשוט שבני נוער עם נטייה להשתתפות ברשתות חברתיות גם נוטים יותר להיות מעורבים בפעילות חברתית מחוץ לרשתות. המחקר עצמו, כ-32 עמודים בקובץ PDF, זהיר מאד בטיעוניו ומשתדל לא להסיק מסקנות גורפות. (למען האמת, הקריאה בו קצת מייגעת, אבל יתכן שזאת בעצם מחמאה היות ואין ספק שקל יותר לקפוץ למסקנות שאינן בהכרח נתמכות על ידי הנתונים עצמם.)

אפילו אם הכותרות בעיתונים מגזימות בנוגע להשפעה של ההשתתפות ברשתות חברתיות על המעורבות הפוליטית העתידית של בני נוער, יש "תחושה באוויר" שיש דברים בגו. בוודאי יהיו עוד מחקרים בנושא, וגם אלה בוודאי יסיקו מסקנות מהוססות – זאת הרי טבעם של מחקרים. ובינתיים, רצוי שבתי הספר יגלו שבמקום להמשיך לפחד ממדיה חברתית, עדיף לשלב את השימוש בה לתוך מערכת הלימודים, כי כך (כנראה) מחנכים למעורבות חברתית ולאזרחות טובה.

חזון אחרית הימים?

תכנית התקשוב יוצאת לדרך, והטלוויזיה מגוייסת כדי להביא את הבשורה לעם. אין, כמובן, שום פסול בכך. הדיווח לציבור הוא בין התפקידים המרכזיים של אמצעי התקשורת, וקשה לבוא בטענות כלפי ערוץ 2, ול-Mako, כאשר הם ממלאים את התפקיד הזה. לא מזיק לזכור שתפקיד נוספת של התקשורת הוא לבקר, לחדור (לפחות קצת) מתחת לכותרות הנוצצות כדי לבחון אם תפיחת השכם של הממשל באמת מוצדקת. אבל לפעמים כתבה חיובית, כתבה שאינה מחפשת נקודות תורפה, בכל זאת מוצדקת.

בחדשות הערב של ערוץ 2 של יום שני דפנה ליאל דיווחה ש-"הכיתה הממוחשבת יוצאת לדרך". בעזרת דוגמאות מבית ספר נעמי שמר בפתח תקווה (ללא ספק דוגמה חיובית) למדנו על העתיד התקשובי שמחכה לתלמידים במערכת החינוך. שוב, כאשר מתרחש משהו חיובי בנוף התקשוב החינוכי, מותר לציין זאת. אבל יותר מאשר היא היתה דיווח יבש, הכתבה של ליאל היתה גדושה בקלישאות. אותיות שהוקרנו על הלוח (האינטראקטיבי, כמובן) שימושו רקע להכרזה שתלמידי כיתה א' "לומדים לקרוא מלוח אינטראקטיבי". ספק אם במקרה הזה היה ללוח הזה יתרון הנראה לעין על לוח "רגיל". בצורה דומה, נאמר לנו שילדי כיתה ד' "כבר מוצאים באינטרנט מידע על רקפות", כאילו מדובר בהישג השמור לילדים שזוכים ל-"כיתה ממוחשבת" ולא במלאכה בסיסית שהיא נפוצה בבתי ספר רבים מאד. (בכתבה המודפסת, לעומת זאת ששודרה, אנחנו קוראים שהתלמידים "מסוגלים למצוא לבדם ברשת מידע על רקפות", אולי מפני שהתוספת של "לבדם" מרשימה יותר מאשר רק "מוצאים". צר לי להכריז שה-"לבדם" הזה מרשימה רק את אלה שאינם יודעים מה תלמידים בכיתה ד' מסוגלים לעשות.)

איננו רואים הרבה פעילות לימודית בכתבה המצולמת (ועלי להודות שלא כל כך ברור כיצד ניתן להראות "פעילות לימודית"), אבל מה שאנחנו כן רואים הוא ילדים שמצביעים, ילדים שכנראה משתוקקים להיות התלמיד שהמורה קורא עליהם לענות על שאלה. גם זה, כמובן, איננו פסול. אבל קשה לראות בכך הישג משמעותי של "הכיתה הממוחשבת". הקול הוא קול של מהפכה חינוכית, אבל הידיים הם ידיים של הכיתה המסורתית.

במשפט האחד לפני האחרון של הכתבה אנחנו קוראים:

המחשבים מאפשרים להורים ולמורים לעקוב מקרוב אחר התקדמות התלמידים ומשפרים את המיומנויות בכלי החשוב ביותר בחיי היומיום המודרניים.
אינני רוצה להתייחס לנושא של מעקב. פעמים רבות בעבר כבר ציינתי שבעיני אין הוא בין היתרונות החשובים שאני מחפש בתקשוב. והפעם דווקא החלק השני של המשפט הוא מה שמעניין. מספרים לנו שהשימוש במחשב בבית הספר משפר את המיומנויות של התלמידים בכלי. אולי צריכים לחזור על זה שוב – ההישג הגדול של המחשוב בבית הספר הוא שהתלמידים שמשתמשים בו לומדים להשתמש בו טוב יותר. אני מניח שזה נכון. הרי בדרך כלל הנסיון תורם לשיפור בביצועים. עם זאת, נדמה לי שנכון יותר להגיד שזה פשוט מובן מאליו. יכול להיות שאם לא נכניס את המחשב לתוך הכיתה, ובמקום זה פשוט נאפשר לתלמידים להתנסות במחשב בכוחות עצמם מבתיהם, המיומנויות שלהם לא ישתפרו. הנסיון איננו מראה זאת, אבל אולי אני טועה. אבל אם המטרה היא בסך הכל שיפור במיומנויות, ספק אם אנחנו זקוקים לתכנית כל כך ראוותנית.

אולי ברור היכן מתחילים, אבל …

הנרי ג'נקינס מלמד באוניברסיטה של דרום קליפורניה (USC), לשם הוא עבר השנה אחרי מספר שנים ב-MIT. לפני שלושה שבועות הוא דיווח בבלוג שלו שבמסגרת ההוראה שלו ב-USC השנה הוא מלמד, בפעם הראשונה תוך מספר שנים, קורס לסטודנטים לתואר ראשון. ג'נקינס מסביר שבשביל הקורס הזה הוא סרק מאמרים והעלה אותם ל-CMS של הקורס (במקרה הזה, בלקבורד). השיקולים להחלטה הזאת היו בעיקר הרצון לחסוך בנייר ובהוצאות על תדפיסים.

אבל החלטה ניהולית פחות או יותר סתמית (ג'נקינס כמובן איננו הראשון להעדיף מאמרים סרוקים על גבי מודפסים) גוררת אחריה הצורך בהחלטות משמעותיות יותר. ג'נקינס הודיע לסטודנטים שלו שהמבחנים בקורס ייערכו עם ספרים פתוחים, ועם גישה פתוחה לרישומים של הסטודנטים. ואז התעוררה שאלה לא צפוייה (אני מודה שקצת מפתיע שעבור ג'נקינס היתה זאת שאלה חדשה). "ספרי" הקורס היו סרוקים, ונמצאו בתוך המחשבים של הסטודנטים. אי-לכך, סטודנט שאל אם המשמעות של "ספרים פתוחים" היתה גם "מחשב פתוח". ג'נקינס כותב:

I needed time to reflect on this and said I would answer in the next class period. Actually, it took me a few to get back to them with a response. Given this was a class on technology and culture, I decided to use this as a teachable moment.
ג'נקינס הוא אחד החלוצים בתחום של participatory culture, והוא איננו חדש למחשבים ולאינטרנט. ובכל זאת, כאשר הוא התחיל לבחון את האפשרות של מבחן עם "מחשב פתוח", היה קשה לקבוע היכן ה-"פתוח" מסתיים. הרי השימוש במחשב בעת המבחן מאפשר לסטודנטים לחפש מידע בכל מקום ברשת, וגם להעביר מידע ביניהם. ברור שקשה לפקח על מבחן כזה. ובעייתי עוד יותר, במערכת החינוכית הנוכחית, מבחנים אמורים לבדוק את הידיעה של הסטודנט היחיד, ואילו מבחן עם "מחשב פתוח" כבר איננו בודק את היחיד:
But, how would we deal with such an exam in the context of our current grading systems? After all, we still assume that grades measure individual performance and so if we gave group grades, that might prove unsatisfactory to everyone involved. Would students raised in a culture where grades based on individual performance know how to act fairly in a culture where grades were based on group performance?
ג'נקינס שוחח עם הסטודנטים שלו על אפשרויות שונות לעריכת המבחן, אבל נכון לכתיבת המאמרון שלו הוא, והסטודנטים, וגם אנשי מערכות המידע של האוניברסיטה, לא מצאו פתרון משביע רצון. ג'נקינס עצמו מציין שעל אף העובדה שמרצים וסטודנטים בוודאי ירבו להתקל בבעיה הזאת, במסגרת של מערכת החינוך של היום, יתכן שפתרון אמיתי לבעיה איננו אפשרי.

יתכן שהוא צודק. מבחינתי, מה שבמיוחד מעניין כאן הוא האיזון העדין שהתקשוב מפר. כאשר ג'נקינס העלה ל-CMS של הקורס מאמרים לקריאה, הוא בסך הכל ביקש לחסוך בהוצאות נייר וכסף. אבל הוא גילה שדבר גורר דבר, ובסופו של דבר הוא מערער מוסכמות חינוכיות משמעותיות ביותר. יתכן שזה חלק מטבעו של התקשוב.

לא רק סמנטיקה

טום ונדר-ארק, במאמרון בהופינגטון פוסט, סוקר כמה פרויקטים במדינת יוטה שעשויים לחולל שינוי משמעותי בדרכי הלמידה של תלמידים ובהישגיהם. ונדר-ארק מזכיר הרצאה של מיכאל הורן (מהספר Disrupting Class) לקבוצה של אנשי עסקים בה הורן הסביר את היתרונות של למידה מקוונת. ונדר-ארק משבח את הגישה של הורן ומדגיש שהיא ישימה מפני שהיא איננה יקרה, היא גמישה, והיא גם "טבעית" עבור התלמידים של היום. אבל ונדר-ארק שומר את מרבית השבחים שלו לרשימה של עשרה יתרונות של הלמידה המקוונת שהוכנה על ידי קבוצה של תלמידי תיכון מיוטה:
1. I can work ahead if I'm able to
2. I get nearly instant responses from my teachers
3. I get personalized support when I need it
4. My teachers are just as excited about online learning as I am
5. I can do all my math for the week on one day if I want to
6. I know how I'm doing, my grades are right on the screen
7. My parents can see my work and grades
8. My courses are more challenging
9. I can keep up with my work when my family travels
10. I can work around a busy schedule
ויל ריצ'רדסון, בבלוג שלו, מגיב לרשימה הזאת. הוא מעיר שכאשר הוא חושב על היתרונות של למידה מקוונת, הוא איננו חושב על אלה שהתלמידים מציינים. עבורו ה-"יתרונות" האלה נובעים משיקולים כלכליים ושל נוחות, ואינם נוגעים במהות הלמידה, ובעיניו במהות הזאת הלמידה המקוונת יכולה, וצריכה, לחולל שינוי.
This is still all about content delivery, old wine in a new bottle that’s being motivated more by economics and convenience than good or better design.
כמעט מידי יום אני פוגש כתבות או מאמרונים שבהם אפשר לראות שקיים שוני גדול בין גישות שונות כלפי התקשוב בחינוך. אבל נדמה לי שהצמד הזה של מאמרונים ממחיש את השוני הזה בצורה ברורה וזועקת. עבור ונדר-ארק, והתלמידים אותם הוא מצטט, הלמידה באמצעות האינטרנט בסך הכל מקנה גישה לחומרי למידה זמינים שהוכנו מראש, ומאפשר משוב מהיר. סביר להניח שמדובר בחומרי למידה איכותיים, אבל אלה עדיין משקפים תפיסה חינוכית שבה התלמיד נמדד לפי המידה שבה הוא הצליח להפנים את המידע שהוגש לו. עבור ריצ'רדסון (ורוב הבלוגרים החינוכיים אותם אני קורא) הערך האמיתי של האינטרנט בחינוך נמצא ביכולת שלו לשחרר את התלמיד (וגם את המורה) מהתפיסה המסורתית הזאת.

ריצ'רדסון נותן למאמרון שלו את הכותרת: “Online Learning” Isn’t “Learning Online” – כותרת קליטה ואפילו קולעת, אם כי בעיני בעייתית. הרי אין כאן עניין סתם של דגשים לשוניים, אלא במשהו הרבה יותר יסודי. אם יש דבר כזה "מחנה" של "הלמידה המקוונת" או של "התקשוב בחינוך" ("מחנה" שמיוצג בארץ על ידי גוף כמו מו"ח), הוא בוודאי איננו מאוחד. הוא מורכב מקבוצות בעלות גישות ואינטרסים שונים ואפילו מנוגדים. לאף אחת מהקבוצות האלה אין זכויות יוצרים על המונחים הרווחים בתחום. כל קבוצה רשאית לפרש אותם לפי הגישה, והאינטרסים, שלה. אבל אפילו אם הכותרת שהוא בחר קצת בעייתית בעיני, נדמה לי שהפעם ריצ'רדסון הצליח להתמקד באופן ברור על ההבדלים המהותיים בין שתיים מהקבוצות האלה.

בחזרה למכונות ההוראה?

אני מודה שאפילו אני עצמי קצת הופתעתי מהנושא של המאמרון הזה. לפני כ-40 שנה הציפיה הרווחת כלפי התקשוב בחינוך היתה שהמחשב יפעל כמכונת הוראה – שרכישת הדעת תתרחש ללא מגע אדם. היו אפילו כאלה שחלמו על teacher-proof education (דבר שהצביע עך כך שהלמידה נתפס כלא יותר מאשר קליטה של מידע). מאז, דור שלם כבר התחנך מול מורים. לא תמיד היו אלה מורים טובים, אבל הם היו מוחשיים, ובמקום שהמורים יהפכו להיסטוריה, התפיסה היומרנית של למידה ללא מורים נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל משום מה, באופן די מפתיע, כתבה בניו יורק טיימס של השבוע שעבר העלה שוב את הרעיון, ולא כסיוט מן העבר, אלא פחות או יותר כחלום שיש עוד להגשימו.

רנדל סטרוס, שמעיד על עצמו שהוא מלמד בקורסים מקוונים כבר עשור, פותח את הכתבה שלו בקביעה שכאשר מוסדות להשכלה גבוהה יצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל של האינטרנט, לרוב הפרופסורים לא תהיה פרנסה:

WHEN colleges and universities finally decide to make full use of the Internet, most professors will lose their jobs.

That includes me. I’m not worried, though, at least for the moment. Amid acute budget crises, state universities like mine can’t afford to take that very big step — adopting the technology that renders human instructors obsolete.

סטרוס כותב שהקורסים אותם הוא מלמד הם קורסים מעורבים, כאשר מבחינתו הערבוביה היא בין יישומים מחשביים ובין בני אדם מוחשיים. אבל הוא מדגיש שקורס מקוון אמיתי ("genuine online course") יהיה לחלוטין ללא מגע אדם:
No living, breathing instructor would be needed for oversight.
יתר הכתבה עוסק בתיאורים קצרים של מספר פרויקטים של אוניברסיטאות – בעיקר העלאת חומרי למידה לרשת לשימוש החופשי של מי שמעוניין ללמוד באמצעותם. וכאן הדגש של הכתבה קצת משתנה. במקום להסביר לנו שהחומרים האלה הם הסנוניות של קורסים מקוונים ללא מגע מורים, סטרוס טוען שאם אלה עומדים לבדם, ללא הסברים או פרשנות של מורה, ערכם הלימודי מוגבל. במילים אחרות, אם בהתחלה של הכתבה שלו סטרוס משוכנע שרק קשיים כלכליים מונעים את בנייתם של קורסים ללא מגע אדם, בסופו הוא לא רק בטוח שהרעיון עוד רחוק ממימוש, אלא גם שמדובר ברעיון לא רצוי.

בסך הכל יש כאן כתבה מבלבלת, כנראה מפני שמי שכתב אותה עדיין לא גיבש את דעתו על הנושא שעליו הוא כתוב. אישית, אינני יכול להתלונן על כך, היות ויותר מפעם אחת אני מגיע לסיום של מאמרון ומגלה שתוך כדי כתיבה גישתי לנושא שעליו אני כותב השתנתה. לכן, אפשר לראות את העובדה שתוך כמה מאות מילים סטרוס מצליח לעבור 40 שנה של תקשוב בחינוך כלא יותר מקוריוז … מלבד זה שהכתבה התפרסמה בניו יורק טיימס. מפני שהיא התפרסמה שם, אני חושש שבקרוב נתחיל שוב לשקול ברצינות רעיונות של הוראה ללא מגע מורה, וזה בהחלט איננו על מה שמצטייר בראש שלי כשאני חושב על תקשוב בחינוך.

המורים הם רק בורג קטן

לא חסרים נסיונות לבחון את הסיבות לכך שהתקשוב חודר לאט מדי, ובמידה קטנה מדי, לתוך מערכת החינוך. יש, ללא ספק, לא מעט "איים של הצלחה" שמהווים חומר טוב לכתבות בעיתונות, אבל אם לשפוט לפי המחקר, מדובר בהצלחות זעירות וצנועות בלבד. לכן, שוב ושוב עולה השאלה: אם אנחנו משוכנעים שהתקשוב כל כך טוב, והאפשרויות הלימודיות שבו כל כך רבות, למה השפעתו איננה באה לביטוי במבחנים למיניהם, ולמה איננו רואים נהירה רבתי של מורים לאמץ את התקשוב בהוראה שלהם.

במאמר חדש בהד החינוך עוזי מלמד בוחן את הסוגיה הזאת. מלמד מציין שאפשר לבדוק את הנושא מהיבטים שונים, ובמאמר הזה הוא בוחר להתמקד במורים, ובשישה חסמים שלדעתו מעכבים את אימוץ התקשוב אצלם. החסמים האלה בהחלט מתקבלים על הדעת. תחילה, למשל, הוא מציין את בעיית התשתיות, ואת העדר השליטה של המורה בטכנולוגיה. די הגיוני שמלמד פותח עם החסמים האלה. הרי, אם אין מחשבים, או אם יש, אבל המורים אינם יודעים להפעיל אותם כראוי, ספק רב עם התקשוב יוכל לבוא לידי ביטוי חינוכי או פדגוגי. אבל מלמד מדגיש שהיום מורים רבים כן משתמשים במחשב, ולכן הבעיה היא אחרת – היישומים שהמורים מכירים אינם יישומים שיכולים לחולל שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה:

שימוש במעבד תמלילים ובגיליון אלקטרוני מקל את הכתיבה, את ארגון המידע, את עיבוד הנתונים והצגתם, אך הוא אינו שונה במהותו מן השימוש במחברת, בעיפרון ובמחשבון; שימוש במצגות יכול לשפר במידה רבה את השיעור הפרונטלי, אך השיעור עדיין נותר פרונטלי.
במילים אחרות, אם יש כבר מחשבים, ואם המורים יודעים להשתמש בהם, עלינו למצוא סיבות אחרות שיסבירו את ההצלחה הקטנה יחסית של התקשוב בחינוך. וזה מביא אותנו לחסם נוסף. מלמד מונה שלושה חסמים נוספים די משכנעים, אם כי בעיני שלושתם מתרכזים לתוך חסם אחד כללי וגורף – המערכת החינוכית איננה ערוכה לעודד את השימוש הפדגוגי הרצוי (בעיני מלמד, וגם בעיני) של התקשוב. המטרות החינוכיות של המערכת והתרבות הבית ספרית (שלא לדבר על הציפיות של החברה בכללותה) מכתיבות שימוש מצומצם למדי בתקשוב. לאור המציאות הזאת, קשה לצפות שמורים, גם אם הם רוצים לנצל את התקשוב כדי ללמד בצורה יצירתית יותר מהנהוג היום, יוכלו לעשות זאת.

בחסם שישי והאחרון שלו מלמד חוזר למורים. הוא טוען שעל פי רוב תכניות התקשוב מופעלות מבלי לקחת את המורים בחשבון. הוא מדגיש שאי אפשר לצפות לשימוש פדגוגי חיובי של התקשוב בבית הספר אם תהליך ההטמעה מתרחש ללא שיתוף המורים. הוא מתאר מצב שבו המורים שרוצים לאמץ את התקשוב צריכים להשקיע מזמנם הפרטי, ולפלס לעצם דרך פדגוגית. נדמה לי שיש כאן תיאור די מהימן של המציאות. ובעצם, זה מחזיר אותנו למצב שבו הטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא לאיים של הצלחה, איים שבהם המורה המשוגע לדבר, בכיתה ה-"פרטית" שלו, עורך ניסויים ובוחן את האפשרויות הטמונות בתקשוב, ומקווה שמורים אחרים ירצו ללמוד מהדוגמה שלו (גם מההצלחות, וגם מהכשלונות).

בתכניות תקשוב מוסדיות בארה"ב אפשר לזהות מגמה של ניטרול, ואפילו ביטול, של הנסיון ושל המומחיות של המורים. בארץ המצב יותר טוב, ואפשר לזהות רצון כן לקדם את השימוש בתקשוב אצל המורים, וגם ללמוד מהנסיון שלהם. אבל ללא קשר למורים, קשה לצפות שלתקשוב תהיה השפעה פדגוגית חיובית אם המערכת והחברה אינן מעודדות זאת, או אינן ערוכות לאמץ יעדים חינוכיים אחרים מהרווחים היום. אי לכך לא כל כך ברור לי למה עוזי מלמד, במאמר שלו, בוחר להתמקד במורים. למרבה הצער, החסמים שעליהם הוא כותב אינם כל כך קשורים במורים, על אף העובדה שדי ברור שהסיכוי להטמעה מהירה ומוצלחת של התקשוב היה גדול יותר אם זה כן היה המצב.