הסוס שמסרב להגיע

קארול דונאלי (שם בדוי) היא מורה ותיקה בבית ספר תיכון בקליפורניה. ברבים מהשיעורים שלה תלמידיה מצויידים במחשבים ניידים אישיים. לארי קובן עורך מחקר ארוך שנים בבית הספר של דונאלי, ולאחרונה הוא צפה בשיעורי ביולוגיה רבים שהיא לימדה. לפני כשבועיים קובן דיווח בבלוג שלו על מה שהוא ראה.

יותר מכל דבר אחר, הרושם שמתקבל מהדיווח של קובן הוא שבשיעורים של דונאלי יש שילוב אמיתי ואפילו חינוכי של המחשבים שבידי התלמידים. הוא גם משוכנע שדונאלי היא מורה טובה. עם זאת, ההוראה שלה נשארת די מסורתית. על פי רוב דונאלי מנהלת את השיעור ומכוונת את הלמידה. היא מסבירה מושגים ונותנת הנחיות לפעולה. אפשר פשוט להגיד שהיא עוסקת בהוראה. לדוגמה:

In one lesson I observed, Donnelly began class with a review of yesterday’s material on photosynthesis. Afterwards she had students open their laptops to watch animations of photosynthesis that she had loaded on their machines earlier. A pop-up quiz appeared after the animations. Donnelly walked around and checked student scores on the quiz. She then summarized the concept of photosynthesis by questioning students. Finally, she collected homework assigned the previous day.
אני מניח שעבור רבים מאיתנו שמלווים את תהליך הטמעת התקשוב במערכת החינוך תיאור כזה מעורר אכזבה. בסך הכל מה משתמע ממנו? אפשר להגיד שיש כאן שילוב מוצלח של המחשב בכיתה, אבל באותה מידה אפשר להגיד שיש כאן נצחון של הקיים על האפשרי. המחשב נכנס לכיתה … והכיתה פחות או יותר נשארת כפי שהיתה. קובן מסכם את התצפית שלו:
Donnelly’s classes remind me that thoughtful teaching and smooth weekly integration of laptops into biology lessons –within a five period workload and three preparations across different levels of students–can be done with finesse, humor, excitement, and-yes- within a blend of teacher- and student-centered pedagogy. Like many teachers, she hugs the middle of the spectrum.
לאור הסיכום הזה של קובן אפשר אולי לשאול מה בכלל הטעם בדיווח על העבודה של המורה הזאת. מתוארת כאן כיתה לומדת – לא פחות, אך לא יותר. אני מניח שיש גם מי שישאל, בעקבות הדיווח הזה, מה הטעם בתקשוב בחינוך? אם בסך הכל התקשוב נבלע לתוך הפעילות ההוראתית/לימודית המסורתית, מי צריך אותו? קשה לזהות כאן חידוש, קל וחומר חזון. בשביל זה הביאו את המחשב לכיתה? מה קרה למהפכה הפדגוגית?

לפני חודש נערך כנס ITEC במכון ון-ליר. אחד המושבים של הכנס עסק ב-"מפדגוגיה של לוח לפדגוגיה דיגיטלית". אשר עידן, בהרצאתו במושב הזה, הציג עמדה מהפכנית, עמדה שבוודאי תזהה בהוראה של דונאלי בזבוז של התקשוב. בין היתר עידן הכריז:

דיגיטלי כבר פסה. פדגוגיה סוציאלית היא רדיקליזציה של הרבה מגמות שהתחילו מאז ג'ון דיואי עם הקונסטרוקטיביזם שלו ופדגוגיה חברתית.
במילים אחרות, המהפכה נמשכת, לקראת חינוך אחר. (האם אפשר לכנות תהליך שמתרחש כבר מעל 100 שנה "מהפכה"?) אבל מתברר שכבר אין טעם לדבר על דיגיטלי. מילת הקוד של היום היא "סוציאלי". אני מודה, לפני 11 שנים כתבתי שהאינטרנט עשוי להכריע את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו. יד על הלב, במידה לא קטנה אני מצטער שזה עדיין לא קרה. אבל לאור העובדה שה-"נבואה" שלי, וכמובן של אשר עידן ושל לא מעט אחרים, עדיין לא התגשמה, יש טעם לשאול אם אולי שינוי המינוח מ-"פדגוגיה דיגיטלית" ל-"פדגוגיה סוציאלית" משול לשינוי של תאריך קץ העולם אצל מנהיג של כת שנדרש לעדכן את תאריך הנבואה מפני שהקץ ממאן להגיע.

ואולי בדומה לאותם מנהיגי כיתות, כאשר הקץ (או המהפכה) איננו מגיע, עידן נאלץ להחריף את ההתקפה שלו על המערכת. לדוגמה, כדי לתאר את השינוי החינוכי הנדרש הוא פוסק:

ההמון תמיד יותר חכם מהגאון
המשפט הזה, הרי, איננו משקף בכלל את הטענה של סורוביצקי בספרו. שם לא מדובר ב-"תמיד", אלא בתנאים מאד ספציפיים שמאפשרים להמון להיות חכם. (אגב, דווקא בערך על הספר של סורוביצקי בוויקיפדיה, ללא ספק הדוגמה האולטימטיבית של חוכמת ההמונים, יש תיאור מאד ברור של התנאים האלה. אני מניח שעידן קרא את הערך הזה, ולא ברור לי למה הוא לא נעזר בו, או לחלופין, משנה אותו כדי להתאים לטענה שלו.)

לא אטען שמערכת החינוך של ישראל היא חכמה במיוחד, אבל לעומת זאת, היא גם איננה מונוליתית. במידה רבה היא פועלת כקואליציה של קבוצות אינטרסנטיות שונות, כשכל קבוצה מושכת לכיוון הרצוי לה. תכנית הלימודים היא, איפוא, פשרה, אולי אפילו תוצאה של ההמון (שבמקרה הזה איננו בהכרח חכם).

יתכן והתקשוב באמת ישנה את פני החינוך, אבל חלק משמעותי מהכספים שמגיעים לתקשוב בחינוך היום מיועד לשכלול המעקב המדוקדק אחר התפתחות התלמיד ולמבחנים ממוחשבים. כלים שמאפשרים ומעודדים את הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית שרבים מאיתנו מייחלים לה אינם מופיעים בראש רשימת התקציב. אולי בגלל זה במקום לראות במורים מי שיחוללו ויכוונו בתבונה את השינוי, עידן תולה את תקוותיו בתמורות חברתיות כלליות שיגררו את החינוך (אולי נגד רצונו?) אל השינוי.

במאמרון שלו קובן מקשר למאמר קלאסי של ג'ודי האריס משנת 2005 בו היא מראה שהטמעת התקשוב בבתי הספר איננה מביאה להגשמת החזון הפדגוגי של רבים מחסידיו. האריס כותבת:

Educational technology use, it turns out, is no Trojan horse, despite the wishes and hopes of many of its advocates.
בתיאור של השיעורים של דונאלי, קובן מראה לנו את המציאות הזאת. התקשוב אכן נכנס למערכת החינוך, ומידי פעם הוא גם משפיע לחיוב על דרכי ההוראה והלמידה. אבל הנסיון מלמד שלא כדאי לצפות למהפכה פדגוגית. זה איננו חזון שמעורר התלהבות. יתכן שהוא אפילו מאכזב. אבל נדמה לי שרצוי וכדאי להכיר במציאות.

אוי! המבוגרים האלה!

אם אפשר, אני מעדיף לקרוא מאמרים מאשר לצפות בהרצאות מוקלטות. יתכן שמדובר בהרגל שהשתרש בתקופה שבה הצפייה לא היתה כל כך זמינה כמו היום; יתכן שההעדפה הזאת נובעת מקשיי ריכוז. כאשר אני קורא, קל לי לעצור היכן שמתחשק לי כדי לרשום הערות ומחשבות, או פשוט לבדוק משהו שצץ בראש. לעומת זאת, כאשר אני צופה בהרצאה מוקלטת הכל זורם מהר מדי וקצת מסובך להקליק על pause ולצאת למשהו אחר, ולזכור את רצף הדברים כאשר אני חוזר. כך או כך, מבחינתי האישית, אם אפשר, אני מעדיף לקרוא.

זאת הסיבה שכאשר סילביה מרטינז המליצה בחום על וידיאו של הרצאה של ד"ר דייוויד פינקלהור על בני נוער והסכנות שבאינטרנט תחילה חיפשתי גירסת טקסט של ההרצאה. כאשר לא מצאתי, החלטתי להקדיש שעה לצפייה. היתה זאת אחת השעות הכדאיות ביותר הזכורות לי.

פינקלהור, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר ומומחה בתחום של פשעים נגד ילדים, איננו מתכחש לעובדה שהאינטרנט חושף ילדים לסכנות. אבל הוא מבקש להבחין בין קיומן של סכנות לבין הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות שבהן ילדים נתונים בלאו הכי. הוא מציג נתונים רבים שמצביעים על כך שלהבדיל מהדעה הרווחת, ילדים ובני נוער היום דווקא בטוחים יותר מאשר לפני שהם נחשפו לאינטרנט.

אחרי שהוא מראה שמחקרים אינם מחזקים את הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות, פינקלהור שואל למה בכל זאת הדעה הזאת כל כך רווחת. הוא שואל:

Why in the absence of clear evidence that the internet has increased risk, why has that idea had such tremendous hold on people, why have they gotten so anxious about it?
את התשובה לשאלה הזאת הוא מכנה Juvenoia: חדרה מוגזמת בנוגע להשפעה של תמורות חברתיות על ילדים ובני נוער. חדרה כזאת, כמובן, איננה חדשה, ולא נוצרה עם האינטרנט. כמעט כל דור רואה בתמורות חברתיות, ולעתים קרובות בטכנולוגיות, איום על שלומם של ילדיו. עם זאת, לאור הנתונים שהוא מביא שמראים שהסכנות עצמן אינן גדולות כל כך (פינקלהור איננו טוען שהסכנות פחתו בעקבות האינטרנט), ההסבר הזה בהחלט משכנע.

פינקלהורן נעזר במצגת סתמית למדי, מצגת טקסטואלית ברובה המכריע. אפשר אפילו לקבוע שמבחינה ויזואלית מדובר בהרצאה די משעממת. ואולי זה דווקא הקסם שבה – התוכן מדבר בעד עצמו.

ללא ספק, שווה שעה של צפייה.

אוי, הנוער של היום!

מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. מסבירים לנו שמה שאיננו מוגש במנות קטנטנות איננו נקלט אצלם. במידה לא קטנה נוצר הרושם שהיוזמות לתקשוב מערכת החינוך נובעות פחות מאמונה עמוקה ביכולת של התקשוב לסייע בלמידה, ויותר מתוך כניעה לכושר הריכוז המוגבל של הנוער של היום.

לפני כעשרה ימים ה-New York Times פרסמה כתבה ארוכה שעסקה בבעיה הזאת, וכצפוי, כבר בכותרת מצביעים על הסח הדעת כחשוד המרכזי:

לא רק השימוש במונח "הסח הדעת" משמעותי כאן. גם המילה "wired" מאד טעונה. היא רומזת על שינוי מבני במוח, שינוי שמבשר רעות. בדרך הזאת, כבר מפתיחת הכתבה מכינים אותנו למסר האימתני שהילדים שלנו אינם כמונו, שהעולם הדיגיטאלי שלתוכו הם גדלים פוגע בכושר הריכוז שלהם, ושההשלכות של הפגיעה הזאת בלתי-הפיכות.

כמובן שההמשך הוא אוסף של סיפורים שאמורים לאושש את הטענה הבסיסית הזאת. הבעיה היא שהסיפורים האלה בכלל אינם משכנעים. אנחנו קוראים, למשל, על נער בן 17 בשם וישאל שאיננו מצליח לסיים לקרוא ספר שהוא אמור לקרוא לבית הספר. וישאל עסוק מדי ב-Facebook וב-YouTube, ולכן הוא זונח את הלימודים שלו. אבל מתברר שיותר מאשר הוא עסוק ב-Facebook וב-YouTube, הוא עסוק בתחביב שלו – צילום ועריכה של סרטי וידיאו. לקראת סיום הכתבה וישאל מכריז:

I’m spending two hours to get a few seconds just right.
משפט כזה איננו הכרזה של אדם שאיננו מסוגל להתרכז, אלא ההפך. זאת עדות לכושר ריכוז כמעט עילאי. באופן כללי, אני מתרשם שה-"בעיה" של התלמידים בכתבה (ולא רק של וישאל) איננה שהם אינם מסוגלים להתרכז, אלא שקורצים להם דברים הרבה יותר מעניינים מאשר בית הספר ושיעורי בית.

אין כאן כל חדש. סינדי גאוטייה, היום המנהלת של בית ספר אקסטרני בוונקובר שבקנדה, ממחישה את זה בבלוג שלה. היא משכתבת את התחלת הכתבה של הטיימס, אבל בגירסה שלה, התלמיד בסיפור היא סינדי עצמה, לפני יותר משלושים שנה. בתקופה ההיא לא היה לה מחשב, אבל לא חסרו לה גירויים שמשכו את תשומת ליבה יותר מאשר שיעורי בית. אחרי שהיא מתארת חלק מהגירויים האלה (בגוף שלישי) היא מוסיפה:

She grew up analog, became immersed in digital, but irrespective of the technology of the day, has always been wired for distraction. She considers this to be an asset for her as an educational leader in the very disruptive field of online learning.
קתי דייווידסון כותבת משהו דומה, אם כי ממבט פחות אישי:
The point is we measure our kids' deficits by our glowing and often inflated idea of how much better "we" (our entire generation, of course) were. This is not really a discussion about the biology of attention; it is about the sociology of change.
דייווידסון מדגישה שאין מדד נכון של כושר ריכוז או של קשב שלפיו ניתן לקבוע שכושר הריכוז של בני הנוער של היום ירוד לעומת זה של דורות קודמים:
Our attention is shaped by all we do, and reshaped by all we do. That is what learning is.
הכתבה בטיימס עוררה תגובות רבות בבלוגוספירה החינוכית. ג'ונתן מרטין מגיב בבלוג הקבוצתי Connected Principals. הוא מתקשה למצוא משהו חדש בהתנהגות המתוארת בכתבה:
Do we think that before technology, most students avoided distraction? Do we think they spent school-days sitting in lecture consumed with fascination for listening to a teacher talk about the Smoot Hawley tariff? Have you seen Ferris Buller’s Day Off, a film made before cell phones and laptops?
מגן גרבר, באתר של ה-Nieman Journalism Lab של אוניברסיטה הרווארד, איננה משוכנעת שהסח הדעת היא ה-"בעיה" האמיתית. היא מכירה בכך ש-Facebook יכול להסיח את הדעת, אבל אין זה ברור שמדובר בבעיה:
The question, though, is: distraction from what? And also: What’s inherently wrong with distraction? It seems to me that the real dichotomy here — to the extent, of course, that it’s fair to break any complex problem into reductive dualities — is less a matter of focus vs. distraction, and more a matter of the digital age’s spin-off opposition: interest vs. non-interest. Caring vs … lack of.
גרבר טוענת שהנגישות הדיגיטאלית פותחת עבורנו אפשרויות שעליהן לא יכולנו לפעול לפני-כן. במציאות הדיגיטאלית של היום איננו צריכים "להתעניין" במה שמגישים לנו. היום, כל נקודה שמהווה עבורנו ניצוץ של עניין יכולה להיות קרש קפיצה למבול של מידע:
And the digital era is bringing a new kind of empowerment not just to interest, but to aversion. The web is a space whose very abundance of information — and whose very informational infrastructure — trains our attention to follow our interests. And vice versa. In that, it’s empowering information as a function of interest.
לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה.

כדי לחדש – תזלזל בעבר

יתכן שכבר פעמים רבות מדי ציינתי כאן שאינני שותף להתלהבות של הקהילה החינוכית ממה שמכונה כישורי המאה ה-21. אבל אולי אני מגזים בביקורת שלי. הרי אם הסגידה למינוח הזה תסייע לקדם רעיונות חינוכיים שמציבים את התלמיד במרכז ותאפשר לתקשוב לתפוס מקום של כבוד בתהליך הלמידה, למה לי להתלונן.

ובכל זאת, כאשר מעמידים את המונח הזה במרכז, נוצר הרושם שכל ההיסטוריה של החינוך אינה אלא הערת שוליים לעבודה החינוכית ה-"אמיתית" שנעשית היום. כך טענתי בעבר, אבל זה נבע בעיקר מתחושת בטן. השבוע מצאתי "הוכחה". תוך עיון באתר של ה-Partnership for 21st Century Skills מצאתי מצגת (כקובץ PDF) בשם Developing a Framework for 21st Century Learning. בעמוד 10 של המצגת הזאת אפשר לראות את התרשים הנפוץ שמאתר את המסגרת של הכישורים. התרשים הזה פופולארי מאד, וספק אם יש מישהו שעוסק בתקשוב ו/או במידענות בחינוך שאיננו מכיר אותו:

אבל בעמוד 9, בדיוק לפני התרשים המוכר הזה יש תרשים נוסף – "מודל של חינוך של המאה ה-20". התרשים הזה מעניין ביותר, אבל לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שאין:
האם אנשי ה-Partnership באמת סבורים שבמאה ה-20 החינוך עסק בנושאי ליבה בלבד? האין זה קצת מוזר שהיום עוסקים ב-"הערכה של המאה ה-21" ואילו במאה הקודמת עסקו רק ב-"הערכה"? ממה שמופיע בתרשים של המאה ה-20, בכלל לא טיפלו אז ב-Life Skills. כמו-כן, כנראה שגם כישורי למידה וחשיבה נולדו במאה הנוכחית.

כלל חשוב בחינוך הוא "דע מאין באת". הרי בלי זה, קשה לדעת "לאן אתה הולך". אבל כנראה שלאנשי ה-Partnership יש כישורים חדשים שאינם דורשים את הידיעה הזאת. דווקא בגלל זה נדמה לי שהמקום שאליו הם יגיעו לא יהיה חינוכי במיוחד.

בשבח (אבל לא יותר מדי) הבלוג

במשך השנים השתכנעתי שהכתיבה לבלוג היא עניין של נטייה – אפשר לעזור לאנשים לפתוח בלוגים, אבל המשך הכתיבה לבלוג הוא עניין של הנעה "פנימית". אם הרפלקציה בכתיבה איננה מדברת אל מישהו, אי אפשר לדרבן אותו להמשיך לכתוב. אפשר להציע. אפשר אפילו לשדל. אבל אחרי הדחיפה הראשונה, נדמה לי שעל פי רוב מי שממשיך לכתוב הוא מי שהיה מגיע לכתיבה הזאת גם בלי הדרבון החיצוני.

ההרהור הזה עולה בעקבות מאמרון חדש של דין שרסקי – בבלוג שלו, וגם במרחב שמוקדש לחינוך ב-Huffington Post. שרסקי מכריז שהוא מכיר דרך פשוטה ומהירה לשפר את ההוראה של מורים:

Want to instantly create better teachers? I know how. One word. Blogging.
האם שרסקי מתכוון לזה ברצינות? האם בעיניו הדבר עד כדי כך פשוט? שרסקי כותב שכאשר הוא התחיל ללמד, לפני בערך 20 שנים, הוא קרא מסמכים רבים בנושא פיתוח מקצועי שפורסמו על ידי המחוז שלו. לרוב הוא לא הקדיש לאלה תשומת לב מרובה. אבל הוא מציין שמונח אחד תפס את עינו – Reflective Practitioner. שרסקי כותב:
I sort of understood the concept but other than simply thinking about what you did in the classroom, I wasn't at all sure what to do with this term.

When I discovered blogs almost five years ago, I soon figured out what that term meant. Since that occasion I have sat down to write close to 1,000 pieces of reflection. While not all would be considered deep, most take me anywhere from 30 minutes to several hours to craft. It may not always look like it, these are generally borne out of the times I spent observing, thinking and working in classrooms. The reflective writing has been valuable but definitely the nearly 4,000 comments have been even more of a learning experience. This is the single best professional development experience I've had.

די ברור לי שלא רק אצל שרסקי, אלא גם אצל הרבה מורים אחרים, יש תחושה סובייקטיבית שהכתיבה לבלוג סייעה רבות בשיפור ההוראה שלהם. כבר שנים אני עוקב אחר בלוגים רבים שבהם מורים מדווחים על ההוראה שלהם, ונדמה לי שברוב המכריע של אלה הם גם מציינים שבזכות הכתיבה הזאת הם מורים טובים יותר היום. למען האמת, אינני רואה סיבה לא להאמין להם.

אבל גם אם קיים קורלציה בין הכתיבה לבלוג לבין איכות ההוראה של המורה הכותב, אין זה אומר שהראשון הוביל לשני. יכול להיות שמורים שמרבים לכתוב הם פשוט מורים טובים יותר מאלה שאינם כותבים הרבה. יכול להיות שהמורים שמתמידים בכתיבה לבלוג עושים זאת מפני שהם כותבים על הצלחות, ואילו מורים שאינם מצליחים מחליטים שאין טעם להמשיך לכתוב. על אף העובדה שאני מאד רוצה להסכים עם שרסקי (ואפילו יש לי תחושת בטן שהוא צודק), אני בטוח שאפשר לחשוב על עוד כמה הסברים שאינם דורשים קשר סיבתי בין הכתיבה לבלוג לשיפור בהוראה.

כזכור, שרסקי מציין את התגובות הרבות להן הוא זוכה לדברים שהוא כותב כמרכיב חשוב בשיפור ההוראה שלו. הוא אפילו כותב שהתגובות הן "more of a learning experience" מאשר הכתיבה עצמה. לאור זה חשוב לציין שרוב הבלוגרים החינוכיים אינם זוכים למספר רב כל כך של תגובות. אפשר לקבוע במידה לא קטנה של בטחון שלרוב הגדול של המורים שכותבים בלוגים יש רק קומץ קוראים, ושהרוב מאלה הם קוראים פסיביים.

קומיקס מהאתר Reality Check שאליו הגעתי דרך טים סטאמר ממחיש היטב את המצב הזה: אישה מביטה בבעלה ששוקד על המקלדת, ושואלת: "אם אתה כותב בלוג … ואף אחד לא קורא אותו, האם הוא עדיין בלוג?".

reality check
השאלה לגיטימית, אבל נדמה לי שהתשובה די פשוטה: כן, הוא עדיין בלוג. גם אם אני חש ששרסקי מגזים בתרופת הפלא שלו לשיפור ההוראה, אני עדיין רואה חיוב רב בכתיבה הזאת. ודווקא בניגוד לשרסקי, בעיניי הלמידה המשמעותית של בלוגר נובעת מעצם הכתיבה עצמה, ולא (ברוכות או רצויות ככל שיהיו) מהתגובות.

ללמוד מחנות הצעצועים

בארה"ב יש עדיין קצת יותר משבוע עד לחג ההודיה, אבל האמריקאים כבר מתכוננים לחג המולד, ולקניות המסורתיות שנערכות לכבוד החג. גרי סטייגר מנצל את ההזדמנות הזאת כדי להמליץ לבתי הספר ולמורים לנצל את ההנחות הגדולות הצפויות בתקופה הזאת כדי להצטייד בטכנולוגיות שיכולות לסייע ללמידה. (סטייגר טוען שבמשך בערך שבוע בשנת 1987 הטכנולוגיות שנמצאו בבתי הספר עלו על אלה שהיו בבתים של התלמידים. אבל הוא מזדרז לציין שמדובר ב-"תאונה היסטורית" שלעולם לא תחזור.)

סטייגר הוא בעל חוש הומור חריף, והוא תמיד מוכן ללעוג לדרכים שבהן בתי הספר משתמשים בטכנולוגיה. הוא כותב שיש בתי ספר שבונים "מעבדות של מכשירי iPod", ומהרהר על עצם הרעיון הזה. סטייגר מוצא חיוב רק בשימוש במכשירי iPod בבית הספר, אבל יש פער גדול בין שימוש לצורכי לימוד לבין מעבדות שמוקדשות לשימוש בהם. הוא שואל:

Are they then taught how to use an iPod? Are there iPod tests? Do some kids get a “D” in iPod?

When did iPods become worthy of study?

הוא מדגיש שה-iPod הוא "טכנולוגיה אישית אולטימטיבית" וממליץ לבתי הספר לעודד את ההורים לקנות אותם עבור ילדיהם (ולהבהיר להורים שהשימוש בהם ישולב לתוך תכנית הלימודים).

בעניין מכשירי ה-iPod סטייגר ממליץ להורים לנצל את הנחות של העונה כדי לקנות את המכשירים עבור ילדיהם. לעומת זאת, ההמלצות האחרות שלו מכוונות כלפי המורים עצמם. הוא מציין שהשנה אפשר להשיג בזול צעצועים שלא נמכרו לפני שנה שעשויים להיות שימושיים בכיתה. הוא גם ממליץ לקנות מספר ספרים (מתוך רשימה ארוכה) שכדאי לקרוא. אבל המלצה אחרת של סטייגר איננה מתייחסת לחסכון בכסף, אלא בתפיסת העולם של המורה:

Great 21st Century educators spend 30 minutes per month at Toys ‘R Us
This has two benefits. 1) You find great toys that may enhance learning; and 2) Educators gain a greater respect for the world in which their students live. Hit the toy store, read the weekend sale circulars and you may find all sorts of cool teaching aids available for a song. Past holiday seasons have led to sub-$50 digital microscopes like the Eyeclops, low-cost video projectors, programmable robots, inexpensive drawing tablet, Hot Wheels cars capable of measuring velocity and more.
למרבה הצער, הפער בין עולם בית הספר לבין העולם שבו תלמידים מבלים את יתר שעות היום שלהם הולך וגדל. התקשוב אמנם חודר לתוך הכיתה (ועל זה יש לברך), אבל החדירה הזאת עוברת "סינון" חינוכי. מה שאיננו "חינוכי" או "לימודי" אמור להשאר בחוץ. לדעת סטייגר כדאי למורה לבלות בתוך חנות הצעצועים לא רק מפני שכך הוא ימצא צעצועים שיכולים לתרום ללמידה. אין לזלזל בציוד הטכנולוגי שאפשר לקנות בזול בתקופת החגים, אבל ההנחות הגדולות אינן אלא תוספת נחמדה לערך האמיתי של הביקור בחנות. למורה כדאי לבלות בחנות הצעצועים כי בדרך הזאת הוא מכיר טוב יותר את עולם הילד, ומפתח הערכה כלפי העולם שלתוכו התלמיד גדל.

כתיבה מעבר לקורס

ליסה ליין שמחה לזנוח את Blackboard, שעדיין נחשב ל-CMS הנוץ ביותר בארה"ב. בשביל הקורסים בהיסטוריה שהיא מלמדת במכללה בקליפורניה היא עברה ל-Moodle. השוואה בין שתי המערכות האלו מובילה אותה להרהר על השימוש בבלוגים בהוראה באופן כללי, ועל זה היא כותבת במאמרון חדש בבלוג שלה.

ליין רואה הרבה חיוב בבלוגים אישיים, אבל לא ברור לחלוטין היכן הבלוגים האלה צריכים לשבת. היא נוטה לחשוב שעדיף בלוגים על תשתיות עצמאיות, מחוץ ל-CMS שבה היא מנהלת את הקורסים שלה. (נקודה זאת משמעותית היות ובעבר ליין כתבה על כך שעל אף העבודה שבאופן כללי היא איננה נמשכת למערכות CMS ומעדיפה כלים "פתוחים" יותר, יש בכל זאת משהו חיובי בסביבה ברורה ומוגדרת שאליה סטודנטים צריכים להגיע, כך שהפעילות הלימודית שלהם נבחנת מיתר הפעילות שלהם ברשת.) לדעתה חשוב לטפח את תחושת הבעלות של הסטודנטים על סביבת הבלוגים של עצמם. הבעלות הזאת באה לביטוי בניהול העצמאי של הסטודנט על בלוג, באפשרות של הסטודנט להגיב לקוראיו לפי ראות עיניו, ביצירת קשר עם קוראים מחוץ למסגרת הלימודים, ואולי חשוב מכל, באפשרות לשמור על התוכן של הבלוג, ולהמשיך לכתוב בו גם אחרי שהקורס מסתיים. ליין מרחיבה בנקודה הזאת:

This last, the perpetuity of their work, is important as a default. As a student, I used to save all my returned papers. But students in an online class lose all their work unless they’ve saved it themselves, and that only works for written stuff before there’s any feedback. Or they have to copy and paste everything. So a blog inside a CMS would defeat pretty much everything I’d want students using blogs for!
הגישה הזאת נוגעת בלב ליבה של החינוך. עבור ליין לא מדובר רק בהעברת מידע בתחום התוכן, אלא בפיתוח החשיבה והרפלקציה. אם אנחנו באמת חותרים ל-Life Long Learning, ורואים בו מטרה מרכזית של העבודה החינוכית שלנו, עלינו להתמקד בהקניית הכלים שמאפשרים את המשך הלמידה, ולא ברכישת "ידע" שבימינו ממילא נגיש די בקלות. אם נכונה הקביעה שהתקשוב מאפשר למידה "מכל מקום ובכל זמן", לבלוג האישי, שהכתיבה בו איננו סתם עוד מטלה במסגרת של קורס אלא פעולה לימודית/חשיבתית בזכות עצמה, יש ערך מיוחד.

אם הזמן ירשה

עד לפני מספר שנים, ואולי אפילו עוד היום, נהוג היה להגיד שאם אנחנו רוצים למצוא יצירתיות בשימוש בתקשוב בחינוך עלינו לחפש אותה בכיתות יסוד ובחטיבות הביניים. הסיבה לכך די ברורה – בתיכון צריכים להתכונן לבגרויות, ואין זמן לעסוק בפרויקטים מתוקשבים שאולי מלהיבים את התלמידים אבל אינם תורמים להצלחה במבחנים. וככל שתרבות המבחנים חודרת לכיתות הנמוכות, אפילו בכיתות היסוד יש פחות ופחות זמן לפעילות החינוכית שבעיני רבים מאיתנו מהווה הלב של הלמידה.

המצב הזה כזכור מוכר היטב, ובכל זאת מידי פעם יש טעם לחזור אליו, כמו בסיפור שטים סטאמר מביא השבוע. סטאמר כותב על שיחה שהוא ניהל עם מורה לכיתות יסוד בה הוא תיאר לה אפשרויות רבות לשילוב התקשוב בשיעורים שלה. המורה התלהבה וציינה שתלמידיה בוודאי ייהנו מהדברים שהוא תיאר. ואז היא הוסיפה:

Maybe we can plan to do something with Google Earth after the SOLs.
ה-SOLs הם, כפי שאפשר לנחש, המבחנים הסטנדרטיים שבמחוז של סטאמר נערכים (גם בכיתות היסוד) כל שנה באביב. כנראה שאחרי המבחנים, לקראת סוף שנת הלימודים, אף אחד לא יתנגד לכך שהתלמידים ישחקו קצת עם המחשבים ועם האינטרנט.

אבל בשנים האחרונות עוד משהו כמובן השתנה. לפני כעשור חלק ניכר מהתקשוב החינוכי התמקד בחיפוש אחר המעורר עניין, בנסיון לגלות מה אפשר לעשות להרחיב את החוויה הלימודית. ככל שהתקשוב המשיך לחדור לתוך החינוך, המוקד עבר לשילוב התקשוב לתוך העשייה הבית ספרית המסורתית – העברת "חומר" לתלמיד והכנה למבחנים. המורה שאיתה סטאמר שוחח כנראה רצתה יותר זמן אחרי המבחנים. אישית, נדמה לי שהייתי רוצה לחזור לתקופה המוקדמת יותר כאשר יכולנו לשחק ולהתנסות … ולעסוק בלמידה.

טכנולוגיה, חינוך, ו … קהלת?

יש הסכמה פחות או יותר גורפת אצל אנשי חינוך שמטרה מרכזית של החינוך היא הכשרת דור התלמידים לעתיד. אפשר אפילו לקבוע שההכשרה הזאת היא סיבת הקיום של החינוך. כמו-כן, פחות או יותר כולם מסכימים על המרכיבים של ההכשרה הזאת – תשתיות תרבותיות, וכישורי למידה. אפשר לפרט, ולפרק את התחומים הכלליים האלה למיומנויות ספציפיות, ולפעמים גם חשוב לעשות זאת. אבל קשה למצוא מישהו שאיננו טוען שתכונות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, ושיתוף, ולצד אלה גם מיומנויות למידה בסיסיות וידע כללי, אינם נחוצים.

מהסיבה הזאת אני מתקשה להבין את ההתלהבות מפרויקטים שמבקשים לקדם "כישורי המאה ה-21". לטעמי מדובר הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן, ומזמן למדתי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הגישה השיווקית הזאת מובילה להגזמות שפוגעות באמינות של מי שמשמיע אותן. ולצערי, ההגזמות ממש זורמות. ג'ורג' סימנס מצטט מדיווח על מפגש על עתיד החינוך של שרי החינוך של ה-OECD. בסגנון אופייני מדי לימינו, השרים הדגישו שיש צורך לחנך לקראת:

jobs that have not yet been created, using technologies that have not yet been invented, to solve problems that cannot be foreseen
עבור סימנס הגישה הזאת מעוררת גיחוך. אבל יותר מזה, יש בה משהו מסוכן. הוא כותב:
First, we need to get over the view that our generation is astonishingly unique. Hasn’t every generation faced new technologies to solve problems not foreseen? The present moment arrogance that invades much of school reform thinking is frustrating.
מול הגישה של "האנושות מעולם לא נתקלה במצב כזה" סימנס מביא רשימה של ששה כישורים שנראים לו חשובים במיוחד לימינו … אבל הוא מזדרז להדגיש שהם מתאימים גם לתקופות מוקדמות יותר.

לשמחתי סימנס איננו היחיד שמסרב ליישר קו עם הגישה הא-היסטורית הרווחת. אתמול ג'ון קונל קישר לבלוג של רון בורנט שמביא קטע מתוך דוח של אוניברסיטת ייל שמתייחס לכישורים של סטודנטים:

From different quarters, we have heard the suggestion that our colleges must be new-modeled; that they are not adapted to the spirit and wants of the age; that they will soon be deserted unless they are better accommodated to the business character of the nation.
אין שום דבר מפתיע במשפט הזה, מלבד השנה שבה הדוח התפרסם … 1828. בורנט מפרש:
Sound familiar? Have our schools ever been able to meet the needs of the age? I doubt it. More often than not education and learning are sources of dispute, mediators in the culture wars or progenitors of conflict.
אין זה אומר שאין שום דבר חדש בחינוך. בין הקישורים שסימנס מציין מופיע "כישורים טכניים", וברור שהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום שונות מאלו של דורות קודמים. אבל סימנס מסייג את דבריו בצורה מעניינת:
An educator needs to know how to use the technology of an era
כל תקופה, והטכנולוגיות שלו.

אם בטכנולוגיה מדובר …

האם אנחנו (שוב) מגלים שההשקעה היקרה בתקשוב איננה מה שיציל את החינוך? האם המטוטלת של התקשוב החינוכי שוב זזה לכף החובה? מינה גזית הפנתה אותי לכתבה באתר Slate שבוחנת את המאפיינים של בתי הספר הטובים בעולם. לפי אמנדה ריפלי, מחברת הכתבה, מתברר שהנוכחות של טכנולוגיות תקשוב מתקדמות איננה אחת מאלה. במידה מסויימת, מוזר שלא נתקלתי בכתבה בכוחות עצמי. חיפוש על קטעים בכתבה דרך גוגל מראה שמקשרים לכתבה ב-Slate כמעט 100 פעמים, כולל במספר בלוגים שאני נוהג לקרוא. אבל הייתי כנראה עסוק בעניינים אחרים, ולא הגעתי לכתבה הספציפית הזאת.

מתברר שמאפיין חשוב במיוחד של בית ספר טוב קשור לגיוס המורים – במדינות שלהן ההישגים הלימודיים הטובים ביותר במבחנים בין-לאומיים 100% מהמורים באים מהשליש העליון של בוגרי האוניברסיטה. בארה"ב, לעומת זאת, רק 23% מהמורים באים מהשליש העליון. אין ספק שיש כאן נתון מאד משמעותי, אם כי רצוי לזכור שלא כולם מסכימים שהמדד לחינוך טוב הוא ההישגים במבחנים בין-לאומיים. בנוסף, ריפלי משבחת בתי ספר charter בארה"ב על ההישגים שלהם, ואפילו מציינת שמאפיין מרכזי בהוראה בבתי הספר האלה הוא השינון. אין ויכוח על כך שהשינון יכול לשפר תוצאות במבחנים, אבל יש ויכוח חריף על הערך החינוכי של ההוראה הזאת.

לפי ריפלי, כיתות במדינות עם התלמידים עם ההישגים הטובים ביותר אינן משופעות בטכנולוגיה, אלא:

They look, in fact, a lot like American ones—circa 1989 or 1959. Children sit at rows of desks, staring up at a teacher who stands in front of a well-worn chalkboard.
יתכן מאד שזה נכון, אם כי רצוי לזכור שכך נראות הרוב המכריע של הכיתות בעולם. הכותרת במאמרון בבלוג של ג'ואן ג'ייקובס שמצטטת מהכתבה של ריפלי מכריזה שה: World’s best classrooms are low-tech אבל משום מה ג'ייקובס איננה מוסיפה שגם בכיתות הגרועות ביותר בעולם אין הרבה תקשוב. חשוב להדגיש שריפלי איננה "מגלה" שפחות טכנולוגיה מובילה ליותר הישגים, אלא שהטכנולוגיה לבדה איננה מבטיחה חינוך מוצלח. הבעיה שבגילוי הזה היא שהיום, עשור לתוך המאה הנוכחית, קשה למצוא מישהו שעוסק בתקשוב בחינוך שאיננו יודע זאת.

ריפלי מצטטת מורה אחת שטוענת שהמקרן הוא הטכנולוגיה הנחוצה לה ביותר מפני שבלי המקרן היא צריכה להפנות את הגב לכיתה כדי לכתוב על הלוח. ריפלי מפרשת:

The oldest technology in the room is the one that helps her the most with a fundamental human skill—presenting material while staying connected to every student in the room, watching who is getting it and who is not, without having to turn to write on a chalkboard.
אם הסיבה היחידה שבגללה התקשוב אמור להכנס לכיתה היא כדי לסייע ב-"הצגת החומר" לתלמידים בצורה יעילה, גם אני מוכן לוותר על עליו. ניצול מוצלח של תקשוב חייב להתבסס על ראייה חינוכית רחבה יותר.

אירא סוקול, במאמרון חדש, מאפשר לנו מבט אחר על "טכנולוגיה" בבית הספר. הוא מונה שלוש טכנולוגיות מכריעות בחינוך – והמילה "מחשב" מופיעה במאמרון רק פעם אחת. ה-"טכנולוגיות" שאליהן סוקול מתייחס בסיסיות יותר מהתקשוב: הזמן וכיצד מחלקים אותו, חלוקת התוכן הלימודי לתוך יחידות "ידע" נפרדות, והעיצוב הפיסי של הסביבה הלימודית. המדדים האלה של סוקול עוזרים לנו להבין טוב יותר את הבעייתיות של הביקורת של ריפלי. היא בוודאי צודקת שלאיכות המורים יש השפעה מכרעת על הישגי התלמידים. אבל מעבר למדד הזה, יש משהו מאד אפור בסביבה החינוכית שהיא מתארת. קשה לי להאמין שהיום ה-"best classrooms in the world" (כך בכותרת הכתבה של ריפלי) מושיבות את התלמידים בשורות מול הלוח, ושהחשיבה החינוכית ה-"מתקדמת" הזאת תלושה כל כך מהטכנולוגיות שעליהן סוקול כותב.