במקרה הזה, איחור של חודש בכלל לא משנה

לפני כמעט חודש סימנתי לעצמי כתבה ב-eSchool News, בכוונה להתייחס אליה כאן. כמובן שרשימה ארוכה (ומוכרת היטב) של תירוצים יכולה להסביר למה לא הגעתי אל הכתבה הזאת עד עכשיו, אבל ללא קשר לתירוצים למיניהם, סיבה אחת פשוטה יכולה להסביר את האיחור – גם לפני חודש לא היה "חדש" במה שהופיע בה. הכתבה אמנם התייחסה למקבץ של מחקרים שרק אז התפרסם, אבל המסקנה המרכזית של מכלול המחקרים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכותרת הכתבה, בוודאי לא הפתיעה מי שעוקב אחר התחום של תקשוב בחינוך:
הכתבה ב-eSchool News סוקרת מהדורה מיוחדת של כתב העת The Journal of Technology, Learning and Assessment שהוקדשה למחקרים שנערכו על פרויקטים של 1:1 במספר מדינות בארה"ב. המחקרים עצמם מעניינים, ומצביעים על הישגים לימודיים של ממש אצל התלמידים שהשתתפו בפרויקטים לעומת אלה שלא קיבלו מחשבים. עם זאת, וגם זה איננו מפתיע, לא מדובר בהישגים מפליגים אלא די צנועים.

אבל אפילו אם ידענו את זה קודם, חשוב לציין, כפי שמסכמים עורכי מקבץ המאמרים, שהמחקרים מצביעים בבירור על התפקיד המרכזי של המורה בכל פרויקט מהסוג הזה:

In summary, looking across the collection of 1:1 programs and studies presented in this special issue, it is evident that teachers are on the implementation front lines of any 1:1 initiative.
מאמר אחד במקבץ המאמרים איננו מחקרי אלא הגותי. מארק ווסטון ואלן ביין מבקשים להסביר למה מרבית הביקורת על פרויקטים של הטמעת התקשוב בבית הספר איננה תקפה. הם אינם מתווכחים עם נתונים שמראים שאין הבדלים משמעותיים בהישגים של תלמידים שמשתמשים במחשבים לעומת אלה שאינם משתמשים בהם. אבל הם טוענים שאי-אפשר להתייחס לשימוש במחשב באופן נפרד, אלא רק כמרכיב אחד בתוך תרבות בית-ספרית כוללת. לפי ווסטון וביין, המחשב איננו "כלי טכנולוגי" אלא "כלי קוגניטיבי", והשפעתו יכולה לבוא לביטוי ממשי רק כאשר הוא משולב לתוך תפיסה חינוכית רחבה:
In schools with cognitive tools, teaching, learning, and technology are more than blurred. They are integrated, and they are inseparable. No question arises about getting teachers to “use the computers.” With the practice of teaching and learning so deeply embedded in the rules, design, collaboration, schema, and feedback processes of the school, its capacity to function is only possible using those tools. When a school reaches this point, it is a self-organizing learning enterprise.
אבל באותה מידה שידענו, הרבה לפני שהתפרסמה הכתבה ב-eSchool News, שהאפקטיביות של המחשב בכיתה תלויה במורה, גם ידענו, הרבה לפני המילים היפות של ווסטון וביין, לתרץ את העדרם של הישגים מוחשיים. גם אם אני מסכים איתם, אני חייב להודות שמה שהם כותבים איננו שונה בהרבה מלהגיד "כשיבוא המשיח", ובערך אותו הדבר מבחינה יישומית.

קצת חשיבה ביקורתית לא היתה מזיקה

בחודשים האחרונים אני מגיע למוסף של הארץ רק על כוס התה של שבת בבקר. לכן קראתי על סרטון הוידיאו "עודד המחנה" שכבר זכה לכמעט 40,000 צפיות ב-YouTube רק הבקר. למדתי שהעיתונאי אורי תובל מאד לא אהב את הסרטון. הוא טוען שהוא "גונב לנו את האינטרנט".

מדובר בסרטון שעל פניו נראה כפרסומת ליוזמה די נחמדה, ואולי אפילו נחוצה – אנשים (לרוב נשים) שמתקשים בחניית המכוניות שלהם בתל אביב יכולים לטלפן אל עודד שיגיע תוך דקות כדי לחנות בשבילם. הסרטון "משכנע" מפני שיש לו חזות חובבני. אבל החזות הזאת "מסתירה" שבעצם מדובר במבצע פרסום לבירה גולדסטאר המנוהל על ידי חברת מקאן-אריקסון. (מספר דקות של תכנית הבקר של ערוץ 10 הוקדשו למבצע הפרסום הזה, וקטע מהתכנית שמשלים כמה פרטים על המבצע גם נמצא ב-YouTube.)

בשנים האחרונות פגשנו נסיונות רבים לנצל את האינטרנט לעורר התעניינות במגוון נושאים ומוצרים. במבצעים כאלה טשטוש הגבולות בין אמת למתיחה די צפוי. לעתים קרובות מידע שמופיע באינטרנט תלוש מכל הקשר שיכול לעזור לנו לזהות את מקורותיו, ולכן קשה לנו לקבוע מה אמיתי ומה לא. אבל כזכור, כבר פגשנו מבצעים רבים ש-"ניגנו" על העמימות הזאת, ובגלל זה יש משהו מוזר בעלבון החריף של אורי תובל. תובל רועם על הנסיון להכשיל את הגולש התמים, על הרמאות:

זוהי רמאות לשמה. ולא בגלל שמישהו התחזה לעודד והציע שירות שלא קיים. מסבירים לנו בהתלהבות שמדובר ב"פרסום גרילה": פרובוקציה, שמסתירה שמדובר בפרסומת. אלא שעל הדרך, המפרסמים בזזו את המיזם האנושי היפה ביותר של זמננו: האינטרנט.
דבריו של תובל החזירו אותי בערך 15 שנים, לתקופה שבה היה אפשר לטעון שהאינטרנט שונה מכל אמצעי תקשורת שעד אז הכרנו. היו שציפו שהוא יתרום לאחוות עמים ולעזרה הדדית, ולכל דבר חיובי נוסף שאפשר לחשוב עליו, נוסח "כאשר כולנו נהיה מחוברים לא נוכל לשנוא". גם אז, כמובן, זאת היתה תמימות, אבל הטריות של הרשת אפשרה לנו להצדיק אותה. אבל היום? האם תובל באמת חושב שהאינטרנט נועד לשרת ערך נעלה מסויים, ולכן ניצול הציפיות שלנו למשהו בזוי כמו פרסומת הוא "גניבה"? הזעם של תובל איננו רק מפני שעובדים עליו, אלא כנראה שעובדים עלינו (או לפחות עליו) בצורה כל כך מוצלחת:
לכל גולש יש חיישנים פנימיים לזיהוי אמת, ובסרט של עודד, הפרסומאים לחצו על כל הכפתורים שיוצרים תחושת אמינות מושלמת. הסרט עוצב כתוכן גולשים לגיטימי. הם לא הבינו שיש משהו קדוש בתוכן כזה.
אבל זה בדיוק מה שפרסומות עושות. הן לוחצות על הכפתורים הנכונים. גם פרסומת סתמית לאבקת כביסה שבה עקרת בית נפעמת מנקיון הכביסה עם אבקה מסויימת לעומת אחרת לוחצת (או מנסה ללחוץ) על כפתורים. במקרה כזה, כמובן, אנחנו יודעים מלכתחילה שמדובר בפרסומת. אבל מה נגיד לגבי תכנית החדשות בטלוויזיה שאמורה לדווח על המתרחש בעולם אבל משלבת לתוך הדיווחים שלה "עדכונים" על מה שעתיד לקרות באותו ערב באח הגדול? האם אין גם כאן "גניבה" מפני שלכאורה מדובר בחדשות? והאם גם כאן אין משהו אפילו יותר "קדוש"?

לפני יותר מ-40 שנה ניל פוסטמן הגדיר את מטרת החינוך כפיתוח "מזהה זהל", crap detector, אצל התלמיד. פוסטמן הבין שגורמים רבים בחברה נלחמים על דעת התלמיד, ולרשות הגורמים האלה עומדות טכנולוגיות רבות שמסייעות במלאכת ה-"שכנוע". הוא האמין שבית הספר צריך לעזור לתלמיד להבין את הכוחות שמופעלים עליו כדי שהוא ישתחרר מהשפעות חיצוניות ויגבש דעה עצמאית משלו. זה היה נחוץ לפני 40 שנה, והוא נחוץ גם היום. אינני יכול לבוא בטענות כלפי חברת פרסום שמנצלת כל דרך אפשרית לקדם מכירות – הרי היא בסך הכל ממלאת את יעודה. אני כן יכול לקוות שמערכת החינוך תקדיש משאבים לפיתוח ה-crap detector שעליו פוסטמן כתב כדי שהתלמידים של היום, בניגוד לאורי תובל, לא ייעלבו ש-"גונבים" להם טכנולוגיה זו או אחרת, אלא פשוט יהיו ערים לדרכים שבהן מנסים לעבוד עליהם.

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.

מי אני שאתלונן?

אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.

כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:

"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.

אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:

בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.

ואני חושב שהתקשוב יכול להשפיע?

לפני חודש הבעתי כאן את אי-שביעות הרצון שלי מהפופולאריות המתמשכת של סידרת הסרטונים Did You Know?. הדגשתי שמדובר באוסף "עובדות" שאיננו מוביל את הצופה לתובנות, ושאפילו בקושי מעלה שאלות משמעותיות. עם זאת, ציינתי ששמחתי לראות שהקטעים שניגנו על האיום שעוצמתן הגדלה של הודו ושל סין מהווה לארה"ב אינם נכללים בגירסה החדשה. הגירסה הזאת גם איננה מביאה נתונים על מספר העבודות שהתלמידים של היום ימלאו במהלך חייהם. לעומת זאת, בגירסה השלישית של הסרטון מדווחים לנו ש:
The U.S. Department of Labor estimates that today's learners will have 10-14 jobs … by the age of 38.
לא מדובר רק במספר העבודות, אלא גם באופיין. בסטרון טוענים שהיום אנחנו מכינים תלמידים לעבודות שעדיין אינן קיימות, עבודות שיתבססו על טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו. אני מודה שכל פעם שצפיתי בחלק הזה של הסרטון מצאתי את עצמי שואל "אז מה?". די ברור לי שקצב השינוי של החיים שלנו הוא המהיר שבהיסטוריה, אבל מעבר לצורך לחנך ליצירתיות על מנת להתמודד עם השינויים הצפויים – צורך שקיים ללא קשר לקצב השינויים – לא הבנתי אילו מסקנות צריכים להסיק מהנתונים האלה. הסרטון הופק על ידי קרל פיש וסקוט מקלוד, שני אנשי חינוך המוכרים היטב בחוגים של תקשוב בחינוך, ובגלל הקשר שלהם לתקשוב אפשר היה לנחש שהכללת הנתונים האלה בסטרון היתה רמז לצורך בשילוב אינטנסיבי של התקשוב בבתי הספר.

נזכרתי בנתונים האלה מהסרטון כאשר קראתי על יוזמה חדשה של מערכת החינוך של העיר דטרויט. דטרויט של היום היא עיר ענייה עם אחוזי אבטלה עצומים. קיצוצים בתקציבי העיר גורמים לסגירה של בתי ספר רבים. הערכות של אחוזי תלמידים העיר שמסיימים בית ספר תיכון נעות בין 48% ל-21%. ברור שרבים מהתלמידים בדטרויט לא יעבדו ב-10-14 עבודות עד גיל 38, ובמקום זה יהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות, ובמקרים רבים פשוט יישבו בכלא.

הנתונים האלה יכולים, אולי, להסביר את האמביוולנטיות שחשתי כלפי הפרויקט החדש במערכת החינוך של דטרויט. ארבעה בתי ספר תיכוניים משתתפים בפרויקט שיוזמת Walmart, פרויקט בו תלמידים אמורים לרכוש הרגלי עבודה:

Students will get 11 weeks of job-readiness training during the school day and 10 high school credits for the class and work experience.
אם מטרת החינוך היא הכשרת תלמידים לעבוד בחנות של Walmart, אני נוטה לחשוב שהמערכת החינוכית של דטרויט מבינה את המונח "חינוך" אחרת מאשר אני מבין אותו. אין זה אומר שאני פוסל הכשרה מקצועית – ברור שלפחות בחלקו החינוך צריך להעניק לתלמידים כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתמודד עם שוק העבודה. אבל בין זה לבין 11 שבועות של "הכשרה מקצועית" כעובד זוטר במשכורת מינימום (משכורת שלא תלך לאדם מבוגר שלפי החוק צריך לקבל שכר גבוה יותר) יש פער עצום. אי-לכך, אין זה מפתיע שגופים שונים משמיעים ביקורת על הפרויקט. באתר Change.org שרלוט היל כותבת על החששות שלה:
What sort of work conditions are these Detroit students being prepared for? Walmart is notorious for its low wages, discriminatory treatment of female employees, mass lay-offs and refusal to acknowledge, much less support, employee unions. I doubt Detroit parents would want these values instilled in their children.
היל מעלה חשש נוסף. שכר המינימום במדינת מישגן הוא $7.40 לשעה, אבל החוק במדינה הזאת מאפשר תקופה של 90 ימי הכשרה לבני 16-19 בשכר של $4.25 לשעה. תקופת ההכשרה של הפרויקט היא 11 שבועות – קצת פחות מ-90 יום. אי-לכך, כאשר Walmart "תורמת לקהילה" על ידי הכשרת עובדים עתידיים, היא גם חוסכת לעצמה כסף. כותבת היל:
Looks like whichever Walmart executive made the decision to partner with Detroit schools was just living by the corporation's own slogan: "Save money. Live better."
אבל כיצד כל זה קשור לתקשוב בחינוך? באופן די ברור, הסרטון Did You Know? רומז שהעבודות שלקראתן צריכים לחנך היום הן עבודות הקשורות לטכנולוגיות חדישות וליצירתיות. נדמה לי שהקרוב ביותר שהתלמידים שיוכשרו לעבוד ב-Walmart יגיעו בעבודות שלהם שם היא הקופה הרושמת. העבודה הזאת איננה דורשת כישורים טכנולוגיים מיוחדים, ובוודאי איננה קשורה ליצירתיות. אבל גם אם יש מידה לא קטנה של ציניות בפרויקט של Walmart, לצערי יש בו גם לא מעט מציאותיות. כאשר בערך שלושה רבעים מבני הנוער של דטרויט אינם מסיימים בית ספר תיכון, וכאשר האופציות הפתוחות לפניהן דלות ביותר, גם עבודה ב-Walmart יכולה להיות גלגל הצלה. ולאור המצב הזה, דיבורים על תקשוב מערכת החינוך כקרש קפיצה לחינוך אחר נשמעים אוטופיים למדי.

רצוי להזהר בנבואות

לארי קובן הוא בין המבקרים החריפים של האמונה העיוורת ביכולת של המחשב לשנות את פני החינוך. במאמרון שהתפרסם לפני שלושה שבועות בבלוג שלו הוא מזכיר שכבר לפני 25 שנים, בספר שניתח את ההיסטוריה של טכנולוגיות שונות בבית הספר הוא השמיע את הביקורת הזאת. באותו ספר הוא ביקר את הטענה שהטכנולוגיות האלו יכולות לסייע למורים ללמד יותר, ולעשות זאת מהר יותר וטוב יותר. קובן כמובן עדיין דבק בדעה הזאת, אבל אחרי שהוא כותב זאת הוא מוסיף שבאותו ספר הוא עשה משהו שטותי – בפרק האחרון הוא ניסה לנבא את עתיד השימוש במחשבים בכיתות. מה הוא ניבא?
“I predict that … in elementary schools where favorable conditions exist, teacher use will increase but seldom exceed more than 10 percent of weekly instructional time [roughly 3 hours a week]. Pulling out students for a 30-to-45-minute period in a computer lab will, I suspect, gain increasing popularity in these schools…. In secondary schools, the dominant pattern of use will be to schedule students into [labs] and one or more elective classes where a score of desk-top computers sit…. In no event would I expect general student use of computers in secondary schools to exceed 5 percent of the weekly time set aside for instruction. I predict no great breakthrough in teacher use patterns at either level of schooling” (p. 99).
היו, כמובן, כאלה שניבאו את ההפך – חדירה מלאה של המחשב לתוך הכיתה, ואפילו שינוי מהותי של פני החינוך, עד לביטול בית הספר, בעקבות השימוש הנרחב במחשב. בינתיים, שני הקצוות האלו התבדו. בתי הספר עוד קיימים, והתנהלותם דומה מאד לדרך התנהלותם לפני 25 שנים. אבל מצד שני אחוזי השימוש גדולים בהרבה ממה שקובן חזה. הוא איננו מתבייש להודות בטעות, ואפילו מביע את תודתו כלפי קוראיו שאינם מרבים להזכיר לו שטעה. הוא כותב:
The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.
אבל אם הוא טעה בעניין המידה שבה המחשב יחדור לתוך בתי הספר, הוא כנראה כן צדק בעניין המידה שבה החדירה הזאת משפיעה, או איננה משפיעה, על תהליכי הוראה ולמידה:
I stated clearly in Teachers and Machines and subsequent writings that the uses of new technologies for classroom instruction would seldom satisfy those advocates of more instructional use in schools because teacher use would tend toward the traditional and unimaginative—not all teachers, by any means—but enough to be a central tendency of classroom practice.
יכול להיות שבתי הספר של היום אינם גדושים במחשבים, אבל ברור שמספרם רב מאד, ושהמספר הזה עוד ילך ויגדל. גם אם מספר בתי הספר שבהם יש פרויקטים של 1:1 לא גדול, ויש עדיין בתי ספר שאפילו אינם מגיעים ליחס של מחשב אחד לעשרה תלמידים, הכיוון די ברור. בנוסף, אפילו אם נכון להיום אלה אינם מנוצלים לצרכי למידה, המכשירים הסלולאריים שאיתם תלמידים רבים מגיעים לבית הספר הם מחשבים לכל דבר. אבל יותר ויותר מחשבים בבתי הספר עדיין איננו אומר שתהליכי ההוראה והלמידה שונים ממה שהם היו לפני דור או יותר. ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר על השימוש בעפרונות בכיתה) מעיר בתגובה למאמרון של קובן שהוא ספקן כלפי היכולת של טכנולוגיה כלשהי לחולל שינוי:
The social, political, economic and cultural forces are all greater than any grand prediction from technocrats and cyberphiles.
אז אולי זה פשוט עניין של זווית הראייה – יש מי שרואה את חצי הכוס המלאה ומי שרואה את חצי הכוס הריקה. אישית, יש לי ימים כאלה וכאלה. אני שמח שקובן טעה בנבואה שלו לגבי חדירת המחשבים לתוך בתי הספר, אבל הייתי הרבה יותר שמח לו הוא טעה בענין מידת השפעתם.

השקט הוא סימן חיובי

רק תוך כדי האזנה לחדשות של 8:00 בבקר נזכרתי שהיום היה היום הלאומי לאינטרנט בטוח. מפני שבשנים קודמות היה לי יותר קשר למערכת הייתי יותר מעורב, והיום הזה לא הגיע אלי כמעט כהפתעה. יצא המזל ודווקא היום ביקרתי בבית ספר, ומבלי להתכוון לכך, זכיתי להיות נוכח בשיעור שהוקדש ליום הבטוח.

השיעור בו צפיתי מצא חן בעיני. התלמידים התבקשו להכין טבלה בה הם השוו בין היתרונות והחסרונות של הרשת. אף אחד לא הכחיש שקיימות סכנות, אבל הדגש היה על כך שהאינטרנט הוא חלק אינטגראלי מחיינו. היה מובן שהתלמידים מכירים את האינטרנט, ולכן לא היה טעם לעסוק בהפחדות שסותרות את הנסיון שהם צוברים. במקום זה התייחסו אל הרשת כמשהו שצריכים להכיר על שלל היבטיה. (כאשר התלמידים ערכו השוואות הם ציינו שאחד החסרונות של הרשת הוא נוכחותם של פדופילים, אבל הם גם ציינו שנתקלים במידע לא מהימן, ונקודות חשובות נוספות. לעומת זאת, ברשימת היתרונות הופיעו מאפיינים רבים של רשתות חברתיות.)

לעומת האווירה השקולה בבית הספר, הידיעה ששודרה ברדיו הבקר הזכיר את העבר שנראה כבר די רחוק. למזלי, החדשות שודרו בזמן שהמתנתי בצד הכביש לאסוף מישהו, ויכולתי לשלוף את העט שלי ולרשום. אם מה שאני מביא כאן איננו מילה במילה, הוא מאד נאמן למה שנאמר. הקריין מסר ש:

… רוב ההורים אינם מתעניינים כלל במה שילדיהם עושים באינטרנט, והיום מיועד להגביר את מודעותם לסכנות שברשת
שוטר (או חייל) לא הגיע לבית הספר בו ביקרתי היום, ונדמה לי (למרות שאין לי שום מידע מהימן בנושא) שלהבדיל משנים קודמות, הם גם לא הגיעו לבתי ספר אחרים. יכול להיות שזה סימן שהמערכת מכירה בכך שלתלמידים מכל הגילאים יש נסיון אינטרנטי רב ולכן היא מבינה שעדיף להדגיש שימוש נבון במקום לנגן על פחדים שאינם תואמים את המציאות שהתלמידים מכירים. אם זה המצב, אני מברך על כך. החדשות כנראה עדיין זקוקות לכותרות שמתמקדות ב-"סכנות", אבל סגנון הדיווח בחדשות איננו בשליטה של המערכת.

ואם אני כבר עוסק בשימוש נבון, זה זמן מתאים להזכיר דוח של Ofsted, הגוף הבריטי שמופקד על סטנדרטים בחינוך, שהתפרסם החודש. חוקרים של Ofsted ביקרו ב-35 בתי ספר, ובדקו כיצד אלה מחנכים לשימוש נבון ברשת. לפי הדוח, מתברר שתלמידים שנחשפים לאתרים רבים בבית הספר מפתחים הרגלי שימוש אחראיים יותר מאשר תלמידים שהגישה לאתרים רבים נחסמת בפניהם:

The five schools where provision for e-safety was outstanding all used ‘managed’ systems to help pupils to become safe and responsible users of new technologies. ‘Managed’ systems have fewer inaccessible sites than ‘locked down’ systems and so require pupils to take responsibility themselves for using new technologies safely.
ההסבר די פשוט. הדוח מסביר שכאשר ילד מחזיק ביד של הורה כאשר הוא חוצה את הכביש הוא בוודאי בטוח, אבל זה איננו אומר שהוא ילמד לחצות בעצמו. לכן:
A child whose use of the internet is closely monitored at school will not necessarily develop the level of understanding required to use new technologies responsibly in other contexts.
באנגליה כנראה מבינים את זה, ויכול להיות שהשקט היחסי שבו היום הבטוח עבר השנה מעיד על כך שמבינים את זה גם כאן.

בדיוק מזה אני חושש

לפני שבוע גרי סטייגר פירסם בבלוג שלו כתבה משלו שהתפרסמה לראשונה בדצמבר 2006. יש, כמובן, יותר ממספיק מאמרונים חדשים שאליהם רצוי להתייחס כך שלא בטוח שיש טעם לחזור שלוש שנים לאחור כדי למצוא על מה לכתוב. אבל הנושא שעליו סטייגר כתב אז, מבלי להזכיר את התקשוב, נראה לי כעוד יותר חשוב לאור הרצון שלנו לשלב כלי Web 2.0 לתוך מערכת החינוך.

סטייגר כותב על הופעה של ג'סיקה סימפסון בשנת 2006 – הופעה לפני נשיא ארה"ב ומספר רב של אנשים חשובים נוספים. הוא כותב שבהופעה הזאת סימפסון פישלה בגדול ואפילו לא סיימה את השיר שלה. סטייגר מוסיף:

Too many young people in our country see fame, the quicker the better, as their goal. Yet, Jessica Simpson has proven that fame doesn’t prepare you to perform in front of music legends, millions of viewers and the leader of the free world. Maybe she just had a bad night, but I don’t think so.
בהמשך סטייגר מספר על אחיין צעיר שלו שאחרי שישה שבועות של שיעורים על חצוצרה התבקש ללמוד מספר קטעים חדשים ולהתכונן לקראת הופעה בבית הספר … תוך שבוע. סטייגר מדגיש:
Nobody taught him what “practice” means. After one short rehearsal he was to join a group of other children in concert.
נוצר מצב שבו מפתים ילדים עם התהילה של כוכבות לפני שהם בכלל השקיעו את המאמץ הדרוש כדי באמת להצליח. כזכור, סטייגר איננו מאשים כאן את התקשוב. לדעתו, יותר מכל מי שאחראי כאן היא תרבות כוכבות האינסטנט. אני מסכים. אבל אני חושש שיכולת הפרסום המיידי, שהיא אחת המאפיינים החשובים של כלים כמו בלוגים וויקיים, גם תורמת למצב הזה. תלמידים היום יכולים לעבור ממצב של טיוטה למצב של "פרסמתי לעולם" באמצעות הקלקה פשוטה על כפתור. זאת ועוד: לעתים קרובות הם גם זוכים לשבחים ממבוגרים שמתלהבים מהפרסום הזה בלי לשאול אם מה שנכתב באמת ראוי לפרסום. כאשר המעבר הזה קל כל כך, קיימת סכנה שתחושת ההצלחה שמתפתחת איננה מושתתת על העבודה הדרושה כדי להצליח באמת. אינני טוען שצריכים לסבול על מנת להצליח, או שהצלחה אמיתית באה רק אחרי מאמצים אדירים. אבל התרבות שלנו משדרת שאפשר לעלות על במה, ולהיות כוכבים, בלי מאמץ, ולא הייתי רוצה לראות שכלים תקשוביים נפלאים, כלים שיכולים למלא תפקיד חשוב בלמידה, ישרתו את הכוכבות המזויפת הזאת במקום לשרת למידה משמעותית.

ועכשיו, בראייה חינוכית

דרך הבלוג ReadWriteWeb הגעתי לדיווח קצרצר על "מחקר" שנערך על ידי Chitika Research. בסך הכל מדובר בהודעה לעיתונות די קצרה של Chitika, חברה במדינת מסצ'וסטס שמתמחה בסיוע למשווקים דרך האינטרנט. החברה בדקה את מספר הפעמים שגולשים במדינות בארה"ב עם אחוזים נמוכים של בעלי השכלה גבוהה הקליקו על פרסומות בדפי אינטרנט, והשוותה בין המספר הזה לבין מספר הפעמים שגולשים במדינות עם אחוזים גבוהים של בעלי השכלה גבוהה הקליקו על פרסומות כאלו. (הנתונים על אחוזי ההשכלה הגבוהה נלקחו ממפקד האוכלוסין הלאומי.) החברה הגיעה למסקנה די ברורה: בעלי השכלה נמוכה נוטים להקליק על פרסומות בדפי אינטרנט הרבה יותר מאשר בעלי השכלה גבוהה.

מה ניתן ללמוד מההשוואה הזאת? אני מניח שזה בתלוי במי אנחנו. חברת Chitika, כזכור, מעוניינת לסייע לחברות פרסום ושיווק. בגלל זה, המסקנה שהיא מסיקה די צפויה:

The more college educated a state is, the harder it becomes to advertise to.
מספר קוראים של הדיווח ב-ReadWriteWeb הגיבו לידיעה. כמה מהם התייחסו בספקנות למסקנה הזאת, ולשיטת ה-"מחקר" באופן כללי. סביר להניח שמידה לא קטנה של צדק איתם, ושיש סיבות טובות להרים גבה כלפי המחקר. יש טעם, למשל, לבדוק את טיב הפרסומות שעליהן מקליקים, או לא מקליקים. קיימת קורלציה בין רמת ההשכלה ורמת ההכנסות, ולכן אולי צריכים לבדוק אם אנשים בעלי השכלה נמוכה מקליקים על פרסומות למוצרים זולים, לעומת אנשים בעלי השכלה גבוהה שמקליקים על פרסומות למוצרים יקרים. רצוי לשאול, למשל, אם שתי האוכלוסיות רואות את אותן הפרסומות, או אפילו את אותן האתרים. אמנם ההשוואה שנערכה כאן מעניינת, אבל לא ברור שבאמת אפשר להסיק ממנה מסקנות.

ובכל זאת, נדמה לי שיש כאן היבט חינוכי. במשך השנים הדרכתי בהשתלמויות מורים רבות. מדובר באוכלוסיות בעלות השכלה גבוהה. מצאתי שרבים מהאנשים האלה, לפחות בשלבים הראשונים של ההכרות שלהם עם האינטרנט, התקשו להבחין בין תוצאות של חיפוש דרך מנוע חיפוש, לבין הפרסומות שהופיעו לצד התוצאות. כמו-כן, לא פעם המשתלמים האלה היו קוראים לי לעזרה ושואלים כיצד הם הגיעו לדף מסויים, כאשר התשובה היתה שהם הקליקו על פרסומת, מפני שהיא נראתה להם חלק אינטגראלי מהדף שבו ביקרו.

חברת Chitika מסבירה שאם משווקים רוצים להגיע לאוכלוסיה מושכלת, יהיה עליהם להתאמץ לעשות את הפרסומות שלהם "כדאיות" – אחרת הקוראים לא יקליקו עליהן. גם אם מדובר במחקר קצת מפוקפק, אפשר לברך על המסקנה הזאת. היא בוודאי מסקנה חיובית יותר מאשר משהו נוסח – "יותר כדאי לעבוד על הטיפשים", וגישה כזאת לא היתה מפתיעה אותי. אנשי חינוך, שמתפקידם לפתח גישה נבונה לאינטרנט, צריכים להסיק מכל זה שהיכולת לזהות פרסומות ברשת, ולהבין שהמידע ברשת איננו רק מידע על מה שאפשר לקנות והיכן, היא יכולת בסיסית שבוגרי בתי הספר חייבים לרכוש.

לכאורה הייתי צריך לשמוח

אתמול, כמו בשנים קודמות, נוכחתי בכנס צ'ייס – "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי". כמובן שחלק מרכזי של חווית היום הוא המפגש עם חברים, ושמחתי לראות אנשים שהפגישה איתם היא לצערי כמעט אף ורק בכנסים. כמו תמיד, הפסקות הקפה אינן מספיק ארוכות. והיו גם הרצאות מעניינות (וגם מעניינות פחות). אבקש סליחה אם יש קורא שמצפה שאדווח על כל אלה – הפעם אני מקווה שמישהו אחר יעשה זאת במקומי. (אפשר לקרוא את כל המאמרים דרך אתר הכנס, ובקרוב אני מניח שגם המצגות, ואפילו ההקלטות, יהיו באתר.) כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אינני איש מחקר, ולכן, למרות שאני מתעניין מאד ברבים מהנושאים שהוצגו, לרוב אינני מרגיש את עצמי בקיא לבקר את המחקרים שהוצגו. ובכל זאת, על הרצאה אחת אני חש צורך לדווח.

שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן הציגו את המחקר שלהם שעסק ב-"טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בסביבת למידה מתוקשבת". המחקר שלהם בדק כמעט 300 סטודנטים בקורסים מתוקשבים באקדמיה, גם סינכרוניים וגם א-סינכרוניים. החוקרים גילו ש:

קיימת השפעה סטטיסטית מובהקת של הלמידה בסביבה מתוקשבת על טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בכל שבעת המדדים של נטיות החשיבה. השפעה זו ניכרת במרבית המאפיינים של הסטודנטים ובחלק גדול של המרכיבים הפדגוגיים והיישומים הטכנולוגיים בקורסים המתוקשבים, בדרגות עוצמה חיוביות שונות על כל שבע נטיות החשיבה.

מסקנות המחקר מראות, כי למידה בסביבה מתוקשבת ברשת תורמת לטיוב נטיות של החשיבה, ובכך מקדמת דפוסי חשיבה והתנהגות אינטלקטואליים.

נדמה לי שבזמן הצגת המחקר נוכחו באולם בערך 30 מאזינים. הכרתי לא מעטים מהם – מדובר באנשים בעלי נסיון של שנים רבות בתקשוב החינוכי. אני חושב שאני יכול לכתוב בשם כולם שתוצאות המחקר הזה פשוט הדהימו אותנו. שיהיה ברור – אף אחד לא ישמח יותר מאיתנו לקבל הוכחות מחקריות בנוגע ליעילותה ולכדאיותה של הלמידה המתוקשבת. זאת ועוד: אנחנו משוכנעים שהוכחות כאלו אכן יגיעו. אבל תוך כדי האזנה להרצאה על המחקר היתה תחושה שהנתונים שמציגים לנו הם פשוט "too good to be true". למען האמת, חששתי שאולי מישהו מהתל בי, ושנפלתי קורבן של תכנית כמו "פספוסים", ושמצלמה נסתרת מקליטה את ההתלהבות שלי, רק על מנת שמאוחר יותר ישדרו את זה כדי להראות שנפלתי בפח.

לפני חודש התייחסתי כאן לדבריו של גבי סלומון שטען שהספרות המחקרית מראה ש:

הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי
ואם כך, אני בעצם צריך לצהול על כך ששני חוקרים ישראליים מגלים קשר חיובי מובהק. אולי התגובה הצוננת שלי מעידה על יצר של הרס עצמי, יצר שגורם לי להתייחס בספקנות לבשורה כל כך משמחת במקום מיד לרוץ ולספר לחברה.

בלילה, אחרי הכנס, קראתי את המאמר שמופיע בספר הכנס. רבים מהמקורות בביבליוגרפיה מוכרים לי. לרוב מדובר בהתייחסויות תיאורטיות ללמידה המתוקשבת, ולמען האמת, הרגשתי שיותר מאשר תוצאות המחקר מראות מה שממש קורה בשטח, הן משקפות מה שאנחנו מאמינים שצריך לקרות. גם אם אני חושב שאפשר לפרש רבים מהמחקרים שגבי סלומון מזכיר בצורה שכן מוצא ערך בלמידה המתוקשבת, וגם אם אני טוען שאפשר למצוא מחקרים אחרים שמצביעים על קשר חיובי, עלי להודות שאין הרבה עדות מחקרית שמצביעה על הקשר החיובי הזה. והנה, זכינו אתמול למחקר ממש פורץ דרך, מחקר שמוצא קורלציה מאד חיובית בין הלמידה המתוקשבות לבין פיתוח החשיבה האינטלקטואלית, ואפילו עושה זאת תוך אזכור של מילות קוד חשובות כמו "הוראה קונסטרוקטיביסטית מכוונת לומד".

כאשר בלילה קראתי את המאמר התעכבתי ב-"דיון", שם קראתי:

תוצאות המחקר הכמותי והאיכותי מראות, כי למאפיינים אישיים כגן: ניסיון וידע במחשבים ואינטרנט, רמת השכלה אקדמית וגיל מעל 25, יש השפעה קרדינאלית על טיובן של מרבית נטיות החשיבה. לתפיסת הסטודנטים את הלמידה בסביבה המתוקשבת קיימת השפעה משמעותית על טיוב נטיות החשיבה. משתנים כמו: נוחות, הנאה, עניין, אתגר וחדשנות – נמצאו כבעלי השפעה על טיוב נטיות החשיבה של הסטודנטים. כמו כן, השתתפות אקטיבית בפעילויות ומטלות בקורס המתוקשב נמצאה גם כן כתורמת לטיוב נטיות החשיבה.
הרהרתי אם אולי במקרה הזה המילה "קרדינאלית" היא מילה קצת חלשה מדי כאן. אם ניקח אנשים שיודעים לשחות בבריכת שחייה ונביא אותם לים, סביר להניח שהם יידעו לשחות גם שם. אולי השרירים שלהם יתחזקו בגלל התנאים הייחודיים של הים, אבל לא נטען שהים פיתח אצלם את מיומנויות השחייה. ליכולת השחייה, עוד לפני הקפיצה לים, היתה השפעה "קרדינאלית" על התוצאות. נדמה לי שהחוקרים במחקר הזה זכו לחקור סטודנטים בעלי נתוני פתיחה מצויינים. סביר להניח שהסטודנטים האלה היו מצליחים ללמוד בצורה מיטבית בכל סביבה – אם פנים אל פנים ואם מתוקשבת. בגלל זה, במקרה הזה לא נראה לי מוצדק להסיק שדווקא לסביבה היתה השפעה כל כך חיובית. אבל כזכור, אינני איש מחקר.