לא רק צעצוע, לא שיש בכך פסול

אינני עוקב אחר הבלוג של אנדרו טוריס, ובגלל זה לא ידעתי שבמשך חודש הוא לא עדכן אותו. את זה למדתי מהבלוג של ג'ף אוטכט שדיווח בשמחה על כך שטוריס שוב כותב. אבל בצורה די אופיינית לפיגור התמידי שבו אני נמצא, את המאמרון של אוטכט שהזכיר את טוריס קראתי באיחור לא קטן. כך יוצא שהיום אני כותב על מאמרון שהתפרסם לפני חודש. אבל אין זה משנה במיוחד, היות ומה שטוריס כותב איננו קשור לאירוע זה או אחר, אלא מתייחס לסוגיה די קבועה בעולם התקשוב החינוכי.

במשך שנים רבות טוריס לימד בבתי ספר במדינת אורגון, והיום הוא עובד כמפקח בבית ספר אמריקאי בשאנגחאי, בית ספר של מעל 3000 תלמידים בשני קמפוסים שונים. בין היתר הוא אחראי על התקשוב. טוריס מציין שמבקרים של התקשוב בחינוך מרבים לטעון שתלמידים מתייחסים אל המחשבים, ובמיוחד למחשבים ניידים אישיים, כצעצועים, במקום להתייחס אליהם כמכשירים להשבחת הלמידה. הוא משיב:

The fact is that the students are, in our 1:1 program, really enjoying having full, unfettered use of their computers. I believe the same holds true with the teachers. The students have loaded on their own music, began building their own photo libraries. They have added bookmarks, tabs and links to the multiple browsers they use on their machines. They really like their computers and have “fun” using them to learn, to communicate (formally and informally). They use them to create artwork, movies, podcasts, reports and documents. They use them to research, learn, comprehend and create new understandings about their world. In short, it is a great learning toy… er… tool.
מעטים היום יטענו שתלמידים צריכים לסבול על מנת ללמוד. יכול להיות שהלמידה לא תמיד חייבת להיות חוויה, אבל אם זה אפשרי, זה בוודאי איננו מזיק. מפני שמחשבים עדיין יקרים (אם כי עלותם יורדת באופן תדיר) רבים סבורים שצריכים לנצל כל רגע איתם לצרכי למידה, וחוששים שאם תלמידים "ישחקו" איתם, הם יבזבזו זמן, וכסף, יקרים. אבל לרוב אנשי החינוך של היום ברור שאווירה נעימה מסייעת ללמידה, ולכן הגיוני לקוות שתלמידים ייהנו מהשימוש במחשב.

כזכור, ג'ף אוטכט מקשר אל טוריס, ובאופן די צפוי הוא מסכים את גישתו. אוטכט צועד עוד צעד חשוב קדימה בהתייחסות למחשב. הוא כותב שבבית הספר שלו התלמידים מקשטים את המחשבים שלהם ובדרך הזאת הופכים אותם למשהו אישי משלהם. אבל לא רק התלמידים – גם המורים עושים זאת. הוא מוסיף:

You see, computers aren’t a tool anymore… they are part of us.
וזה בוודאי משהו שכדאי לבתי הספר להבין.

טיפה על שורשי הגישה החינוכית שלי

אני מרבה לספר, בגאווה, שקיבלתי את תעודת ההוראה שלי ממכון חפ"ן – המכון הישראלי לחינוך, פתוח, ניסוי. אני בוגר המחזור השלישי, משנת 1978. כתלמיד בחפ"ן זכיתי ללמוד אצל פרופ' משה כספי – אדם שופע יצירתיות והומור שאיתגר את החשיבה וסייע לי רבות בגיבוש גישה חינוכית. אינני יכול להגיד שכמורה בכיתה תמיד הצלחתי ליישם את הרעיונות של משה. אבל גם אם לא הצלחתי, גישתו היוותה תשתית שהמשיכה ללוות, ואף לכוון, אותי.

שנים מאוחר יותר, כאשר צללתי לתוך האפשרויות הגלומות של האינטרנט בחינוך, היה לי ברור שהמפגש בין גישתו של משה לבין התקשוב הוא מפגש פורה – מפגש שנותן כיוון לתקשוב החינוכי, וגם מפגש שאפשר את היישום של תורתו של משה.

לפני כמעט שלוש שנים הוזמנתי לכתוב משהו עבור קובץ מאמרים של תלמידיו ושל חבריו של משה לכבוד יום הולדתו ה-80 של משה. שמחתי מאד על ההזדמנות לנסות לבטא בכתב את הקשר שאני מוצא בין התקשוב לבין מה שלמדתי ממשה, ובדרך הזאת גם להגיד לו תודה.

את הכתיבה סיימתי לפני בערך שנתיים וחצי, אבל רק אתמול, במפגש חגיגי ביום הולדתו ה-81 של משה, הספר יצא לאור. עורך הספר אישר לי לפרסם את מה שכתבתי באתר שלי:

אריגה לכל עת … ואתר

התבנות – הילד, המבוגר ותרבות מתחדשת
עולמות היצירה של תלמידיו וחבריו של משה כספי
מכללת "שערי משפט", פברואר 2010

יש אולי טעם להוסיף כאן הערה צדדית. כאשר העליתי את המאמר לאתר שלי שמתי לב שבעשור בין 1997 – 2007 כעשרים מאמרים שלי הופיעו בביטאונים או בכתבי-עת שונים – מאמרים שאחרי פרסומם העליתי לאתר שלי. (המאמרים האלה עברו עריכה לפני הפרסום, אם כי לא מדובר בכתבי עת של הערכת עמיתים.) אבל מאז המאמר האחרון משנת 2007 לא פרסמתי שום דבר בדרך הזאת. במידה מסויימת, זה מפני שכבר לא הייתי בקשר מקצועי עם אותם גורמים שפרסמו את המאמרים. אבל יש כמובן סיבה נוספת – הבלוג הזה. עבורי הבלוג מהווה במה שעליה אני יכול לבחון לעומק את אותן הסוגיות שעליהן כתבתי – סוגיות שכמובן ממשיכות להעסיק אותי. בין שתי צורות הפרסום האלה יש (לפחות) הבדל אחד משמעותי. מאמר שמתפרסם בכתב עת מהווה סיום. הוא בדרך כלל מציג מסקנות. לעומת זאת, מאמרון לבלוג הוא צומת בדיון מתמשך, דיווח של "נכון לעכשיו". קשה להתייחס אליו בנפרד ממכלול הדברים שקדמו לו, ועוד עתידים לבוא. הוא צילום מצב של רגע חולף בתוך בחינה פנימית מתמדת. בגלל זה, נדמה לי שהוא מתאים יותר לגישה שירשתי ממשה.

הפקה איננה בהכרח הבנייה

על פי רוב אינני מרבה להתייחס כאן לכלים או למכשירים תקשוביים ספציפיים, וזאת משום שחשוב לי להדגיש שהכלי עצמו איננו מה שחשוב, אלא הדרכים החינוכיות שאנחנו מוצאים להשתמש בו. ה-iPhone הוא כלי נהדר (ולא אתנגד אם מישהו יחליט לתרום לי אחד כדי שאוכל לוודא שזה אכן נכון) אבל אני מעוניין בשימוש בטלפונים סלולאריים משוכללים בלמידה ובהוראה באופן כללי, ולא בטלפון המסויים הזה. ובכל זאת, לפעמים, ובמיוחד כאשר כלי חדש זוכה לכיסוי נרחב בכלי התקשורת, יש טעם להתייחס לכלי ספציפי. כך המצב לגבי ה-iPad שרבים מנבאים לגביו שתהיה לו השפעה מהפכנית על החינוך.

במסגרת אחרת כבר התייחסתי טיפה ל-iPad, ולספקות שלי ושל אחרים לגבי נחיצות המכשיר. אני בטוח שהוא מכשיר נהדר, אבל אין זה אומר שמה שהוא עושה הוא דווקא מה שאנחנו (ולא רק בחינוך) צריכים. לפני מספר ימים גם ג'ף אוטכט כתב על ה-iPad. הביקורת שלו, כמו הביקורת של אחרים, התמקדה בכך שמדובר במכשיר שמעניק לנו חוויה נהדרת של צריכת מדיה:

If you want a new way to consume information, it’s a great piece of technology that allows you to do that.
לפי אוטכט, כשמדובר בחינוך התכונה הזאת היא בעצם חסרון:
We already have ways to consume information in education. Consuming information has never been our issue. What we need help with is teaching students how to become producers of information and knowledge.
ההערה הזאת של אוטכט מאד תואמת את רוח התקופה שלנו. בעצם, היא כבר הפכה למוסכמה, כך שאני מניח שרבים מאיתנו קוראים אותה ומהנהנים בראש ועוברים הלאה. אבל דווקא בגלל זה נדמה לי שחשוב לעצור רגע ולשאול "האמנם?". מס השפתיים שאנחנו משלמים לרעיון של "תלמידים כמפיקי מידע" עשוי להטעות אותנו. הרי בחינוך "הפקת מידע" איננה מטרה בפני עצמה. המטרה היא הבנייה – יצירת מצב שבו התלמיד מתמודד עם מידע על מנת להפוך אותו לשלו. "הפקת מידע", דוגמת "כתיבת ספר הלימוד" איננה בהכרח מסייעת להפנמת המידע, או להבנתו. לעתים קרובות מדי היא איננה אלא פעלתנות לשמה. תלמידים שכותבים ספר לימוד עשויים בסך הכל להעביר פיסות מידע ממקור אחד למקור אחר, מבלי לבחון מה אותו מידע מראה, או לשם מה הוא נחוץ. הם אולי "מפיקים מידע" אבל אין זה אומר שהם באמת לומדים. בצורה דומה, אין ספק שיש ערך בפרסום כתיבה של תלמידים בבלוגים. אבל העובדה שמשהו התפרסם בבלוג איננה הוכחה לכך שהוא באמת היה ראוי לפרסום. התלהבות היתר כאן עשוי ליצור מצב שבו תלמידים אינם לומדים להבחין בין בוסר לבין משהו שעבר בדיקה ועריכה. הם עשויים לחשוב שמי שכתב את מה שהם קוראים, אם בספר או אם ברשת, לא עבר שוב ושוב על מה שהוא כתב, ושלפעמים הוא שכתב אותו לחלוטין מחדש לפני הפרסום.

אז? אני שותף לביקורת של אוטכט על ה-iPad. נחמד ככל שיהיה, נדמה לי שנכון להיום חסרים בו מרכיבים שהם הכרחיים כדי להפוך אותו לכלי לימודי של ממש. אבל לא כדאי לנו לזנוח את הצרכנות לטובת ההפקה. חשוב שנמשיך לנסות להכשיר את התלמידים שלנו להיות צרכני מידע ביקורתיים. אני חושש שתלמיד שלא ילמד להיות צרכן מידע ביקורתי לא יצליח להפיק מידע איכותי.

היד הארוכה (מאד) של הרשת

לפני כשבועיים כתבתי כאן שספק אם השנה תלמידי בתי הספר יהיו קשובים לאזהרות לגבי הסכנות ברשת שהם צפויים לשמוע ביום הלאומי לאינטרנט בטוח שחל בקרוב. ציינתי שתלמידים שנמצאים ברשת שעות ארוכות ויום-יום מנהלים חשבונותיהם בפייסבוק כבר יודעים הרבה על הסכנות – הן בנוגע למסירת פרטים אישיים, והן מבחינת סוטים למיניהם.

והנה, לקראת היום הלאומי, וכאילו להזכיר לנו שאסור להרדם על המשמר, נחשפת פרשה של פדופיל שיצר קשר עם "אלף קורבנות", ילדות בנות 8-15. אין ספק שמדובר במקרה מדאיג. אינני מתכוון להמעיט בחשיבות הנושא. אבל.

העיתון "ישראל היום" של הבקר מקדיש שני עמודים לפרשה. יש, כמובן, דיווח על הפרשה עצמה, בו אנחנו קוראים שהחשוד יצר קשר עם יותר מ-1000 ילדות, אם כי לעת עתה הוא חשוד שאנס שלוש – סימן אולי שבנות רבות דווקא מודעות לסכנות ונזהרות בפניהן. אבל הדיווח הזה ממלא רק חלק מעמוד אחד, ולכן יש גם כתבה תחת הכותרת "ברשת, אין מקום בטוח". קשה לא להרגיש שהכתבה הזאת נוצרה כאשר העורך פנה לכתב ואמר לו שהוא זקוק לעוד 200 מילים. כצפוי, הכתבה מזהירה שהאינטרנט מלא בפדופילים פעילים, אבל אנחנו גם קוראים ש-"הטלפונים הסלולאריים מהווים כיום סכנה", וגם שרק חינוך נכון יכול לפתור את הבעיה. בקיצור, אפשר להתרשם שהכתבה הסתמית הזאת קיימת על מנת ליצור מקום לכותרת הצעקנית.

אבל נשאר עוד מקום בשני העמודים, ולכן בצד שמאל של כל אחד משני העמודים מופיע טור עם הכותרת "סכנה ברשת":
ארבעה סיפורים מופיעים בשני הטורים האלה – אחד על לכידת סוטה מין – ברחוב, אחד על אדם עם היסטוריה של עבירות פדופיליה שנעצר על מעשה מגונה, אחד על החשד שתלמידה הותקפה מינית על ידי מספר תלמידים, ואחד על מעצב אופנה החשוד באונס צעירה. כל הסיפורים האלה מדאיגים. אבל מעניין שאף אחד מהם איננו קשור לאינטרנט. הרי אם נכון, כפי שכתוב בכותרת האחרת, ש-"ברשת, אין מקום בטוח", אולי היה נכון למסור את הדיווחים האלה תחת כותרת נוסח "ברחוב, אין מקום בטוח", או "בחוץ, אין במקום בטוח". אבל לרשת יש, כנראה, משיכה מיוחדת. אינני ממעיט בחומרה של הסיפור שהתפרסם עכשיו על הפדופיל שפעל באינטרנט, אבל מדאיג ככל שיהיה, הסיפורים האחרים האלה מדאיגים לא פחות. וכזכור הם מופיעים תחת הכותרת "סכנה ברשת", למרות שהם אינם קשורים בכלל לאינטרנט. נוצר הרושם שעל אף העובדה שבאינטרנט "אין מקום בטוח", יש בכל זאת משהו בטוח לגביו – עיתונאים ימשיכו להעזר בו כדי להפחיד אותנו ולגרום לנו לקרוא את העיתון.

תשובה או שאלה?

לפני בערך שבועיים דן אריאלי פרסם מאמרון קצר במדור שהוא כותב ב-Technology Review (וגם בבלוג האישי שלו) בו הוא דיווח על ניסוי קטן שהוא ערך. אריאלי הקליד לתוך תיבת החיפוש של גוגל את המילים (באנגלית) "כיצד אני יכול לגרום לחברה שלי ל…" וגם את המילים "כיצד אני יכולה לגרום לחבר שלי ל…". כידוע, תוך כדי הקלדה גוגל כבר מתחילה להציג לנו אפשרויות לחיפוש, ולכן, תוך שנייה אריאלי קיבל השלמות מעניינות ביותר למשפטים שהוא התחיל. לא מדובר בתוצאות של חיפוש, אלא בתוצאות שהראו חיפושים אחרים שנערכו בעבר, על ידי אנשים אחרים. באופן כללי, אפשר להגיד שהתוצאות האלו חיזקו את הטענה שנשים הן מנוגה, ואילו גברים הם ממאדים.

הניסוי של אריאלי היה נחמד מאד – מסוג הדברים שכייף לשלוח לידידים עם סימן קריאה ועם תוספת נוסח "כל הכבוד לחשיבה היצירתית שעלתה על 'מחקר' מהסוג הזה". עם זאת, לא מדובר בסוג הדברים שעליהם אני מרבה לכתוב כאן. אבל אריאלי המשיך לחקור. במאמרון חדש הוא שאל את עצמו אם אולי הדפוסים שהוא מצא דרך החיפוש נשמרים או משתנים עם השנים. ולכן, הפעם הוא הקליד "כיצד אני יכול לגרום לאשתי ל…" וגם "כיצד אני יכולה לגרום לבעלי ל…". התוצאות אולי מעניינות, אבל שוב, הן אינן הסיבה שבגללה אני מדווח על זה כאן. לעומת זאת, שתי תגובות למאמרון כן דרבנו אותי לכתוב.

ספרנית אחת בין קוראי המאמרון החדש ב-Technology Review השיבה:

What fascinates me the most about this and the earlier article is that there are apparently a huge number of people typing fully-formed questions into Google rather than just a string of keywords. What do they think Google is, the Oracle at Delphi?

To us librarians, this phenomenon has huge implications for what we do in our own little search engines aka catalogues.

מפני שהספרנים הם אלה שמחליטים מה יימצא על המדפים של ספריות בתי הספר, ובעקבות זה, מאילו ספרים מותר לתלמידים להעתיק ומאילו לא, אני נוהג לכנות את ספרני בתי הספר כמשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. אבל למרות ההשמצה הזאת, אני שמח להודות שבעיני הספרנים ראויים להערכה רבה מאד. ספרנים הם מידענים מקצועיים שאפשר ללמוד מהם המון. ובכל זאת, משהו בהערה הזאת של ספרנית צרם לי. הביקורת שלה כלפי דרכי החיפוש של אחרים בגוגל נראתה לי מוזרה. התגובה של קורא אחר לדברי הספרנית חידדה את הבעיה:
You're a librarian, but it sounds like your searching strategies are about 4-5 years out of date. Search engines have gotten much better at natural language questions. Read the article again — Google is not only answering natural language questions here; it's also making suggestions of other natural language questions!

The clear benefit of trying a natural language question first, then trying keywords strings, is that you might find the exact wording somewhere online. *Precision* is much greater. The "natural language doesn't work and entering stopwords is pointless" thing hasn't been true for years — there are no stopwords anymore (or, more precisely, stopwords are handled differently today than they were 5 years ago, when they were just ignored).

The search strategies taught in library schools are often outdated. This is one example.

במפגשים ובהדרכות (הדי רבים) שלי עם אנשי חינוך אני מגלה ששיטות החיפוש של הרוב הגדול של המורים שאני פוגש כמעט לא השתנו כלל מאז ימי AltaVista. כפי שהמגיב השני למאמרון של אריאלי ציין, בעשור האחרון דרכי הפעולה של מנועי החיפוש השתנו המון, אבל מורים עדיין מחפשים, ומלמדים דרכי חיפוש, לפי שיטות שהתגבשו לפני שנים רבות. הכוונה שלי איננה שהם יודעים רק להקליד מילת חיפוש אחת ולהקליק על "חפש", ואינם מכירים "חיפוש מתקדם". אני דווקא פוגש לא מעט מס שפתיים ל-"חיפוש מתקדם". אבל רק לעתים רחוקות אפגוש מורה שמעז לערוך חיפוש בעזרת "natural language", ולעתים עוד יותר רחוקות אפגוש אחד שיחפש בחדשות במקום בדף הראשי של גוגל, או שישתמש באחד מהכלים הרבים הנמצאים במרחק קליק אחד מדף התוצאות של כל חיפוש.

וכמובן שמעבר להעדר ההעזה שמונע מהם להכיר אמצעי ודרכי חיפוש "חדשים", הרוב הגדול של המורים (ואולי גם של הספרנים) ממשיכים לראות את האינטרנט כלא יותר מאשר מרחב שאליו פונים כאשר רוצים למצוא תשובה לשאלה (אם כי, אם אנחנו רוצים תשובות, מנועי החיפוש של היום מסוגלים לענות על מגוון הולך וגדל של שאלות). הניסוי הזעיר של דן אריאלי מראה שככל שמנועי החיפוש צוברים יותר ויותר מידע על החיפושים שבני אדם עורכים, הם הופכים להיות כלי מחקר בפני עצמם. וכאשר הספרנים והמורים יבינו זאת, הם יוכלו לסייע לתלמידים לא רק באיתור תשובות, אלא בפיתוח של שאלות מרתקות.

הדיגיטאליות איננה פתרון לכל

למרות ההצהרה שנמצאת כבר בשם הבלוג שלו – Teach Paperless, אינני מופתע שריצ'רד ווג'וודסקי כותב במאמרון חדש:
It was never about Paper vs. Digital.

It was never about No Tech vs. Tech.

ווג'וודסקי אמנם מבקש לקדם את הדיגיטאלי, ולהמעיט בשימוש בנייר, אבל אין זה אומר שהוא חושב שהדיגיטאלי צריך לקבור את הנייר, ולדחוק אותו אל ההיסטוריה. כפי שהוא כותב, אין זה עניין של אחד נגד השני. אם לפעמים נוצר הרושם שאלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב רוצים לזרוק את הנייר ואת הספרים המודפסים, נדמה לי שזה מפני שאנחנו מרגישים שמול ההתנגדות הנמרצת לתקשוב שאנחנו לעתים קרובות פוגשים, יש צורך להציג את התקשוב בראש מורם. האמת היא שאנחנו שמחים לאפשר למחשב ולנייר לחיות בשלום ובשכנות טובה (ולא על תקן של "וגר זאב עם כבש" כאשר צריכים כבש חדש כל יום). העיקר הוא לאפשר לכל אחד לתרום בדרכו לקידום הלמידה.

אין זה אומר שאיננו רואים יתרונות בדיגיטאליות. אחרי שהוא מדגיש שלא מדובר בזה נגד זה, ווג'וודסקי בכל זאת מציין כמה מהיתרונות של הדיגיטאליות. הוא מציין את הגמישות של הדיגיטאלי מול חוסר הגמישות של המודפס, ומדגיש שהדיגיטאלי דורש התייחסות פעילה לעומת המודפס שמזמין פסיביות.

אישית, אני מסכים עם ההבחנות האלו. אבל אני בכל זאת מתרשם שלפעמים ווג'וודסקי מתלהב יותר מדי, ומייחס תכונות לדיגיטאליות שאינן יחודיות לה. במאמרון אחר מאותו היום, למשל, הוא כותב:

We don't need digital textbooks any more than we needed paper textbooks.

Kids need primary sources and smart teachers, not manufactured questions and one-size-fits-all standards.

גם עם זה אני מסכים. אבל יש כאן הכללה שאיננה מוצדקת. יש ספרי לימוד (textbooks – התרגום בעייתי) שמביאים מגוון מקורות לתלמיד. כמו-כן, יש ספרי לימוד שאינם דורשים מהתלמיד לענות על שאלות כמו "באיזו שנה …", או שמובילים את התלמיד להסיק רק מסקנה אחת "נכונה", אלא מגישים לתלמיד היבטים מגוונים של סוגיות שונות. זאת ועוד: ללא קשר לאמצעי ההגשה, מודפס או דיגיטאלי, מערכות חינוך אינן יכולות לא לכוון או להשפיע על ההבנות ועל הדעות של תלמידים. עם כל הכבוד לפתיחות, תפקיד המורה איננו רק פתיחת דלת כדי לאפשר לתלמיד לצאת לדרך. עליו גם להצביע על הדרכים השונות הפתוחות מול התלמיד, להמליץ על אלו שנראות לו, ולצייד אותו בכלים שמאפשרים לו לבחור דרך טובה וכדאית.

ודווקא כאן, לדעתי, הבעיה עם המאמרון הראשון של ווג'וודסקי. הוא מציג שני תפקידים שונים של הספר – מצד אחד, הרחבת הדעת, ומול זה השלטת דעה ריכוזית – ומציין ששני אלה קיימים בו-זמנית:

We tried for 400-some years to use printed books to get the word out to more and more people. But we also used books as a means to limit authority and make lots and lots of money for a relative selected few.
אבל כאשר בהמשך הוא מביע שביעות רצון מכך שהתקופה הזאת מגיעה לסיומה, נדמה לי שעלינו להבין שלדעתו התפקיד של הספר ככלי שהגביל את האוטונומיה של הלומד (תוך כדי הגדלת הרווחים של "מעטים") היה התפקיד היותר ראשי. ווג'וודסקי מעלה על נס "הספרות הבלתי-מוגבלת של האנושיות" שעכשיו, תודות לדיגיטאליות, זמינה לכולנו. אני משוכנע שהוא יודע שגם הספר המודפס, והספריה, אפשרו גישה ל-"ספרות" הזאת, ולכן קשה לא להרגיש שהציפייה שלו שבאמצעות הדיגיטאליות תלמידי בתי הספר ישתחררו מכבלי ספר הלימוד ופתאום יצליחו לעצב את הלמידה של עצמם איננה אלא תקווה אוטופית שעתידה להכזיב.

אני משוכנע שלספרי לימוד דיגיטאליים יתרונות על אחיהם המודפסים (אם כי נכון להיום יש להם גם מספר חסרונות). אבל גם אם, כפי שטוען ווג'וודסקי, הספר הדיגיטאלי פותח פתח להזדמנויות לימודיות מעבר למה שהספר המודפס מאפשר, לצערי התלמידים של היום, וגם מוריהם, עדיין אינם יודעים לנצל את ההזדמנויות האלו. הדיגיטאליות לבדה לא תביא לפריחה של סקרנות ושל חשיבה ביקורתית. כדי שתלמידים ירכשו את אלה, וכדי שהם ילמדו כיצד לנצל את השפע הדיגיטאלי ולא ללכת לאיבוד בו, הם עדיין זקוקים לתיווך של המורה – אולי אפילו יותר מאשר בסביבה של ספרי לימוד מודפסים.

ועכשיו שאנחנו יודעים … אז מה?

אני חושש שמאמרון חדש של טרי פרידמן בבלוג שלו עשוי לגרום לו לאבד כמה חברים. פרידמן כותב על המהדורה החדשה ביותר של סרטון הווידיאו הפופולארי Did You Know?, ומשמיע את דעתו שמדובר בסרטון ממש איום. הוא מפרט:
All it does is present fact after fact (assuming they are facts), as if the facts in themselves are important.
הסרטון בגלגוליו הקודמים זכה למיליוני צפיות, ולשבחים רבים. עדות להערכה שרוכשים לו היא העובדה שהמהדורה החדשה הזאת הופקה יחד עם השבועון הבריטי החשוב Economist. אבל פרידמן לא מושפע מהפופולאריות. הוא מבקש לבדוק את התוכן. וכאשר הוא עושה זאת, הוא מסיק את המסקנה שהסרטון לוקה בחסר. לדעתו הסרטון מפגיז את הצופה ב-"עובדה" אחרי "עובדה" כך ש:
it's difficult to mentally process them, let alone evaluate them in terms of their potential impact.
שמחתי מאד שמישהו בקהילה החינוכית סוף-סוף העז להשמיע את הביקורת הזאת. הרי הסרטון בסך הכל משזר יחד אוסף של "עובדות" (בכלל לא ברור אם אכן יש כיסוי לרבים מהנתונים) בקצב מסחרר. הרושם שנוצר הוא שהעולם של היום, וזה שלקראתו אנחנו צועדים בצעדי ענק, שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום. אבל אין בסרטון אפילו רמז לגבי מה שעלינו לעשות מול ה-"מציאות" העתידית הזאת. כבר מהגירסה הראשונה של הסרטון לא התלהבתי ממנו. אבל לשם ההגינות חשוב לציין שהכוונה של קרל פיש שחיבר אותו (כמצגת פאואר-פוינט) היתה צנועה מאד. הוא הכין את המצגת כפתיח לדיון אצל המורים בבית הספר שלו, בתקווה שהיא תעורר שאלות סביב מטרות החינוך והכלים שבאמצעותם אפשר לחנך לעתיד. הוא לא ציפה שהסרטון, בגירסאותיו השונות, יזכה למיליוני צפיות. לצערי, אפשר להגיד שמה שקרה הוא כמעט ההפך ממה שפיש קיווה. במקום להציב סימני שאלה, המצגת הפכה לסימן קריאה. במקום שהצופים ישאלו כיצד כל ה-"עובדות" האלו משפיעות על החיים שלנו, ועל החינוך, הם פשוט מסיקים מסקנה גורפת, ונדושה, שהכל צריך להשתנות.

לפרידמן אין אשליות בנוגע להשפעה האפשרית של הביקורת שלו על הפופולאריות של הסרטון. הרי:

It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
כמו פרידמן, הפופולאריות של הסרטון מציקה לי. קשה לי להבין למה התקפה מהירה של נתונים לא מבוססים המוצגים כעובדות, בלי כל התייחסות למשמעות שלהם, גורמת להתלהבות אצל כל כך הרבה אנשי חינוך. הרי צורת הצגת הנתונים איננה מעודדת פיתוח של החשיבה הביקורתית שאנחנו אמורים להקנות. לא ברור שכמויות המידע האדירות שנוצרות היום, שנזכרות בסרטון, בכלל צריכות להשפיע על כיצד אנחנו חיים או לומדים, ואילו הסרטון רומז שהן צריכות לחולל שינוי מהותי, מבלי להסביר לנו מה אופי השינוי הזה.

מעניין לציין שהגירסה החדשה של הסרטון מתמקד באופן כמעט בלעדי בנתונים הקשורים לתקשורת. זה שונה מאד מגירסאות קודמות שניסו להפחיד את העולם דובר האנגלית שהודו וסין מאיימות על עליונותו. אפשר לברך על כך שההיבט הזה, הנסיון להפחיד, צומצם מאד. ובכל זאת, לא ברור למה בגירסה החדשה הדגש הוא על התקשורת. קשה לי להבין למה מספר המסרונים שנשלחים על ידי בני הנוער של היום חשוב כל כך.

אחרי הנתונים הרבים שחולפים לפנינו, הסרטון מסיים במילים "and now you know". אכן, עכשיו אנחנו יודעים – אם אכן מה שלמדנו באמת נכון. אבל נדמה לי שהיה נכון יותר לסיים בשאלה "אז מה?". ב-YouTube אפשר למצוא חיקוי היתולי של הסרטון שמביא נתונים מפוקפקים. הבאת נתונים כאלה היא בעצם דרך לשאול "אז מה?". אבל מעניין, ואולי גם עצוב, שרק מעטים מאלה שמשאירים תגובות לסרטון תופסים שמדובר במתיחה. יתכן שזה רומז שהתרגלנו לקבל את ה-"עובדות" שלנו בדרך שאיננה מגרה אותנו להטיל ספק. אפשר לקוות שהביקורת של פרידמן תגרה אנשי חינוך לעשות זאת.

היום איננו כמו אתמול

לפני כשבועיים לוסי דל-לה ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine, הביעה את המשאלה שלה לשנה החדשה. היא כתבה שהיא מקווה שהחוק הפדראלי בן ה-10 שעוסק בהגנה על ילדים ובני נוער באינטרנט, ה-Children's Online Privacy Protection Act, ישונה כדי שהוא יתאים למציאות של היום. דה-לה ברייר איננה טוענת שאין שום צורך להגן על ילדים בסביבות מקוונות, אבל היא סבורה שהדרכים שבהן אנחנו לומדים, וחיים, בסביבה המקוונת היום שונות מאד מאלו שהכרנו לפני עשור. לפני עשור, למשל, רבים חששו לערוך קניות ברשת, ואילו היום מדובר בפעולה מקובלת, ואנחנו אפילו מנהלים את חשבונות הבנק שלנו דרך האינטרנט. לאור המציאות הזאת היא שואלת:
Could it be that ten year old regulations aimed at protecting our children's privacy need to be updated? Wouldn’t the first year of a new decade be the perfect time to remove one of the barriers to using 21st century tools in today’s schools?
לפי דה-לה ברייר, מפני שהחוק הנוכחי מחמיר מאד, אתרים רבים חוששים להפתח לבתי הספר, ונוצר מצב שבו מקורות מידע רבים, וגם כלים שיכולים לסייע ללמידה, חסומים בפני תלמידים ומוריהם. אם בגלל פתיחות גדולה יותר, או אם מפני שמערכות הבקרה רפויות יותר, המצב בארץ הרבה יותר טוב מאשר זה שבמדינות רבות בארה"ב. ממה שאני הצלחתי להכיר במשך השנים האחרונות, לבתי הספר בארץ גישה די חופשית לאתרים ולכלים. בגלל זה, למרות שדבריה של דה-לה ברייר עוררו אצלי הזדהות והסכמה, עד אתמול לא הרגשתי צורך להתייחס אליהם במסגרת שעוסקת בחינוך בישראל.

אתמול השתתפתי ביום עיון שעסק בהיבטים שונים של רגשות באינטרנט. בין היתר שמענו הרצאה על אהבה ברשת. המרצה הדגיש שהרשת מתאפיינת (בין היתר) באפשרות/צורך לדמיין את הזולת, ובאנונימיות. לקח לי כמה דקות עד שהבנתי שהוא מתאר מצב שהכרנו לפני הרבה שנים – לפני שכל מחשב נייד נמכר עם מצלמה מובנית, ולפני שפייסבוק נעשה לחוויה האינטרנטית המרכזית של רוב האנשים המחוברים. מה לעשות, היום מדובר במרחב מאד לא אנונימי שאיננו משאיר הרבה מקום לדמיון. בהמשך שמענו הרצאה שעסקה בסכנות שאורבות לבני נוער ברשת. אינני טוען שאין שם סכנות, אבל תוך כדי האזנה הרגשתי שמשהו צורם, ורק אחרי מספר דקות הבנתי שכל הדוגמאות שהובאו היו די ישנות. היה לי די ברור שהמציאות שתוארה בהרצאות האלו שונה מאד מזאת שבני הנוער שמתחברים היום מכירים.

בעוד חודש חל היום הלאומי לאינטרנט בטוח. אינני יודע כיצד מערכת החינוך מתכוונת לציין את היום, אבל ספק אם עשרות אלפי התלמידים עם חשבונות בפייסבוק יהיו קשובים להרצאות השגורות מהשנים הקודמות על הסכנות שברשת ועל החשיבות של לא למסור פרטים אישיים.

בסיום המאמרון שלה לוסי דה-לה ברייר חוזרת לצורך בעדכון החוק:

Surely this 10 year old regulation could use a facelift to reflect the realities of how we live and learn today.
זה בוודאי נכון גם אצלנו. אם באמת בכוונתנו לחנך לשימוש נבון ברשת, הערכה מחודשת והתאמת ההסברים והאזהרות שלנו למציאות האינטרנטית של היום לא יכולות להזיק.

את מי זה אמור לשרת?

כתבה ב-Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מהימים האחרונים מדווחת על חוק חדש במדינת קליפורניה הקובע שעד שנת 2020 כל ספרי הלימוד במדינה המיועדים למוסדות להשכלה גבוהה חייבים להופיע במהדורות דיגיטאליות. התייחסתי כאן בעבר להצהרות של מושל קליפורניה בעד ספרי לימוד דיגיטאליים, והדגשתי שאני סבור שהמניעים שלו אינם שיקולים חינוכיים אלא כלכליים. אבל ללא קשר לשיקולים אלה או אחרים, יש משהו מוזר בחוק החדש הזה. אולי הספרים הדיגיטאליים יחדרו לתוך מערכות החינוך מאד לאט, אבל נכון להיום עשר השנים עד 2020 נראות כתקופה ארוכה ביותר. סביר להניח שעד שהחוק שמחייב ספרים דיגיטאליים ייכנס לתוקף כבר לא יהיה בו צורך. עד אז, עם או בלי חוק שמחייב זאת, ספרי הלימוד כבר יהיו דיגיטאליים.

הכתבה מביאה את דבריו של העוזר הפרלמנטארי של נציגת הסנט של קליפורניה שהציעה את החוק. מתברר שלא מדובר רק בשיקולים כלכליים:

Mr. Schwab also said that the law would encourage professors to integrate technology into the classroom; spark more student interest in science, engineering, and math; and give students marketable skills in using technology.
קשה לקרוא את ההסבר הזה בלי לגרד קצת בראש. אישית, אני מוצא חיוב רב בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל אינני מבין למה דווקא הספרים האלה יעוררו התעניינות במדע, בהנדסה ובמתמטיקה אצל הסטודנטים שנדרשים לקרוא אותם. אולי בגלל זה אינני מופתע שיש גם שיקול כלכלי. לפי אותו עוזר פרלמנטארי, רוצים לעזור לסטודנטים לחסוך כסף. הרי:
… even today, one textbook with a list price of $173.33 is available electronically for $95.33.
ולכן רכישת ספר דיגיטאלי בהחלט יחסוך כסף. אבל בהמשך הכתבה קשה לזהות בדיוק מי יזכה לעזרה הכלכלית. אנחנו קוראים ש-24% מכל ספרי הלימוד האקדמיים אינם נמכרים, והם מוחזרים למו"לים. בנוסף, מכירת ספרי לימוד משומשים פוגעת ברווחי המול"ים. לכן:
By making a textbook available in electronic form, the publisher can still make a considerable profit from the six-month rental fee.
במילים אחרות, הסטודנטים עתידים לשכור את הספרים לתקופת הלימודים, כך שהספרים לא יהיו שלהם, אלא רק ברשותם לתקופה מוגבלת. אפשר לנחש שאם סטודנט יהיה זקוק שוב לספר מסויים (ולמרות שזה נשמע מאד לא הגיוני, אולי בכל זאת הוא ירצה לעבור שוב על משהו שהוא קרא בסמסטר הקודם) יהיה עליו לשכור את הספר שוב, במחיר גבוה.

יכול להיות שהשיקולים הכלכליים אינם המרכזיים שהובילו לחקיקת החוק, אם כי זה בהחלט הרושם שמתקבל. אין ספק שלחוק יש גם פן חינוכי. בבלוג שלה, מישל פקנסקי-ברוק מנסה להתייחס לחוק מהפן הזה. היא מציינת שאם הכוונה היא להטמיע מיומנויות טכנולוגיות, ספרי לימוד דיגיטאליים, חיוביים ככל שיהיו, אינם הדרך לעשות זאת:

Integrating collaborative learning activities through the use of social networking and other forms of participatory learning environments is how we begin to cultivate not only technological skills but skills that are necessary for success in the 21st century: collaboration, global literacy, digital citizenship, innovation.
היא צודקת. אבל נדמה לי שהיא יוצאת מההנחה שלמחוקק בקליפורניה היו באמת כוונות כאלה. ספק אם זאת באמת היתה הכוונה.

איזה רעיון מוזר – לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:

The report highlighted the "adverse effects" that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.

משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – "trust the teachers".

לפני שבוע ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:

"Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics."
"Great question."
"If the purpose of an assessment is to see if I'm learning, isn't assessment happening every day?"
"Uh  huh."
"So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?"
"Yeah, you would think."
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.