שאגת הציוץ

דרך הפריטים שסוזן צעירי שיתפה בקורא ה-RSS שלה נתקלתי בפנייה של טום בארט לקוראי ההודעות שלו ב-Twitter. בארט הוא מורה בריטי, וגם בלוגר פעיל מאד בבלוגוספירה החינוכית. לפני זמן לא רב הוא הציג את מועמדותו לתפקיד של סגן מנהל של בית ספר, ולפני מספר ימים, לקראת השלב האחרון של הראיונות שבית הספר ערך איתו, בארט כתב על כך בבלוג שלו. במאמרון בבלוג הוא הביע את התקווה שתינתן לו הזדמנות להראות למראייניו עד כמה רשת העמיתים המקצועיים שלו תורמת לו ולאחרים. כדי לעשות זאת הוא פנה לעוקבים אחריו ב-Twitter בבקשה שהם יפרסמו ציוצים שיענו על השאלה:
How has my work both online and face to face made an impact on you or your classes? Which projects or ideas of mine have inspired you to go on and do wonderful things in schools?
בשנים האחרונות נתקלתי בבארט ברשת מספר פעמים, ולפני שנה כתבתי כאן על סידרת מאמרונים שהוא העלה לבלוג שלו על השימוש ב-Google Earth בכיתה. בחודשים האחרונים בארט עורך סידרה של מצגות שבהן הוא מתאר מספר "דרכים מעניינות" להשתמש בכלים שונים בכיתה. המצגות האלו מופיעות בתוך Google Docs וממשיכות להתעדכן. אישית, לא התרשמתי במיוחד מהסידרה הזאת. אמנם יש במצגות המלצות רבות, אבל לטעמי יש בהם מיחזור של אותם רעיונות בשינויים זעירים. עם זאת, אין לי ספק שבסידרה הזאת, ובפרסומים אחרים שלו, בארט תורם רבות למורים רבים שמבקשים ללמוד כיצד ניתן להשתמש בתקשוב בכיתה.

כמעט 5000 אנשים עוקבים אחרי בארט ב-Twitter. לכן אין זה צריך להפתיע שהבקשה שלו זכתה לתגובות רבות. לא ספרתי את כולם, אבל היו בערך 100, וכמעט כולם העידו על כך שבארט תרם הרבה להתפתחות המקצועית של אלה שעוקבים אחריו. בנוסף לציוצים האלה, בערך עשרה קוראים הגיבו בבלוג שלו שבעיניהם 140 התווים ש-Twitter מאפשר אינם מספיקים כדי לתאר את התרומה שלו.

בערך 24 שעות אחרי שהוא העלה את הבקשה שלו בבלוג, בארט העביר הודעה ב-Twitter:

I got the job :-D thanks to everyone for all of your support.
אינני מופתע. גם אם מראייניו לא התרשמו מהתמיכה שהוא קיבל, סביר להניח שמורה שיכול לגייס תמיכה כזאת בקריאה אחת מסוגל גם להיות סגן מנהל מוצלח. אני מאחל לו הצלחה בתפקידו החדש – הוא בוודאי יוכל לקדם את הלמידה ואת התקשוב, אם כי אני מקווה שתפקיד ניהולי לא ימנע ממנו להמשיך לבחון את השימוש בכלים למיניהם בכיתה.

מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך

כתבה חדשה בירחון Wired מדווחת על אוניברסיטה בטקסס שחילקה מכשירי iPhone לכל הסטודנטים שהתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם. המשפט הפותח של הכתבה מתארת את הרעיון הכללי:
How do you educate a generation of students eternally distracted by the internet, cellphones and video games? Easy. You enable them by handing out free iPhones – and then integrating the gadget into your curriculum.
לא מדובר בפרויקט חדש – לפני שנה Wired פרסמה כתבה קצרה על ההתחלה של הפרויקט. האוניברסיטה בטקסס טוענת שהיא הראשונה בארה"ב שמחלקת מכשירי iPhone (או, לפי בחירת הסטודנטים, מכשירי iPod Touch) לכל 1000 הסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם בשנה הקודמת. יתכן שזה נכון, אם כי יש מפעלים דומים במספר הולך וגדל של מוסדות להשכלה גבוהה.

מקורי או לא, אין ספק שחלוקה חינם של 1000 מכשירים הוא מסוג הדברים שנוטים להגיע לעיתונות. אי לכך, הגיוני שאחרי שנה Wired חוזר לאוניברסיטה ובוחנת את המצב היום. לא מדובר במחקר, אלא בכתבה די קצרה. לפי אנשי הסגל והסטודנטים שראויינו לכתבה, מדובר בהצלחה. אין בכתבה מספיק פרטים כדי לאושש או להפריך את הטענה הזאת, אבל ממילא זה לא מה שתפס אותי בכתבה (וכן, אני מקווה שמדובר בהצלחה). דווקא אותי עניינו דבריו של מרצה שהיה בין יוזמי הפרויקט, והדברים האלה לא התייחסו ישירות לפרויקט. אותו מרצה התייחס למצב בקמפוס לפני מספר שנים, כאשר האינטרנט כבר היווה מקור מידע זמין מאד לסטודנטים:

“About five years ago my students stopped taking notes,” Rankin said. “I asked, ‘Why are you not taking notes?’ And they said, ‘Why would we take notes on that?…. I can go to Wikipedia or go to Google, and I can get all the information I need.”
הסטודנטים בוודאי צדקו – אם המטרה של רישום דברי המרצה בעת שיעור היא העברת מספר פריטי מידע למחברות של הסטודנטים, מדובר בפעולה מיותרת. יש דרכים מהירות ויעילות יותר להעביר מידע למחברת, וכמובן שבכלל לא ברור שההעברה הזאת נחוצה. אם היא כן נחוצה, מרצים יכולים לחלק לסטודנטים סיכומים של השיעורים שלהם (אם בנייר, או כקובץ דיגיטאלי), או להעלות את המצגות שהם הכינו לשיעור על אתר עזר של הקורס. ללא ספק, המידע שבסיכומים האלה יהיה מדוייק ואמין יותר מאשר מה שהסטודנטים ירשמו בעצמם. אבל איננו מבקשים מסטודנטים לרשום את דברי המרצה בזמן הרצאה כדי שהכל יהיה רשום אצלם. אם אנחנו מבקשים מהם לרשום, זה על מנת שהם לא יהיו מאזינים פסיביים בעת השיעור, שהם יתמודדו עם מה שהם שומעים, וינסו לארגן את הדברים בראשים שלהם.

אחת הסיבות שבגללן לא הייתי מורה מוצלח במיוחד בשנים שבהן עבדתי עם כיתות היתה שלא עמדתי בציפיות של מה שמורה אמור לעשות. ובין היתר, לא הקפדתי שהתלמידים שלי יעתיקו את הלוח בסיום של שיעור. הורים נהגו לשאול את הילדים שלהם איפה מה שהם העתיקו מהלוח, והילדים היו משיבים שהמורה בכלל לא דרש שהם יעשו זאת. במה שעם הזמן התגלתה כציפיית שווא, ציפיתי שבמהלך השיעור התלמידים שלי ירשמו רעיונות והערות לעצמם –עיקרי הדברים בעיניהם, או נקודות שנראו להם חשובות. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שמיומנות מהסוג הזה איננה מיומנות טבעית, ואיננה נרכשת בקלות. היא דורשת תיווך רב מצד המורה.

אין לי ספק שבין הכלים הדיגיטאליים שנמצאים ברשותנו היום יש כאלה שיכולים לסייע רבות לתלמיד בארגון החשיבה שלו, או שיכולים לעזור לו לזכור את מה שבעיניו חשוב לזכור. וכמובן שהיום גם ברור לי שאין זה מספיק רק לשים כלים כאלה בידי הלומד. אנחנו צריכים לתרגל איתו את השימוש הנבון בהם. אבל כאשר אני קורא על פרויקטים כמו זה שבאוניברסיטה שבכתבה ב-Wired אני חש שהטכנולוגיה שהיא שמה בידיהם של הסטודנטים, אפילו אם היא משרתת מספר מטרות לימודיות מאד ראויות, עדיין איננה מגוייסת למה שבעיני היא אולי המטרה המרכזית והחשובה ביותר – לסייע ללומד לארגן את הלמידה של עצמו.

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות "better writers" יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם "טובה" או "טובה מאד", לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:

Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people's writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי "better writers", כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת "better writers", שהם אכן "כותבים יותר טובים", אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה "טבעית" לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל "מעניין" היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ"ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:

Does it damage literacy? Our research results are conclusive – the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

ילידים … ולא בהכרח דיגיטאליים?

מספר פעמים בעבר הבאתי כאן קטעים מתוך הבלוג Net Gen Skeptic שעוקב אחר מחקרים שבוחנים את הרגלי השימוש ברשת של אלה שנולדו לתוך התקשוב. מהדיווחים בבלוג הזה מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, שהטענה ש-"ילידים דיגיטאליים" יונקים את היכולת להשתמש במחשב וכלים דיגיטאליים אחרים בצורה תבונית ממש עם חלב האם, פשוט איננה נכונה. בזמן האחרון מאמרונים לבלוג הזה מופיעים לעתים די רחוקות – בחודש האחרון התפרסם בו רק מאמרון אחד, למשל. קצב הופעת המאמרונים קשור, כמובן, לפרסומם של מחקרים חדשים שעליהם מדווחים, אבל נדמה לי שיש עוד סיבה – פחות ופחות אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מחזיקים היום בדעה שה-"ילידים" באמת מיוחדים בגישה שלהם לתקשוב. הפופולאריות של הגישה הזאת כנראה ירדה פלאים, ולכן פחות נחוץ להיות על המשמר כדי להרים גבה כלפי בטענות האלה.

ואולי המטוטלת מתחילה לפנות לכיוון השני. השבוע נתקלתי בנושא ב-Twitter בכותרת #thingsdigitalnataivesdo. מרבית הקטעים שהועלו בנושא הופיעו, כנראה, בתחילת השבוע, ועכשיו, עם כתיבת המאמרון הזה כבר שקט, ויכול להיות שהעסק נגמר. אבל עצם העיסוק בילידים דיגיטאליים בצורה היתולית רומז שרבים כבר עייפים מההכרזות המוגזמות שהושמעו בנוגע ליכולות של אלה שנולדו לתוך הדיגיטאליות. ולא מעטים מה-tweets היו מאד מצחיקים. רבים מאלה, אגב, נכתבו על ידי סקוט לסלי, בלוגר תקשובי/חינוכי קנדי מאד מוערך. קראתי, למשל שילידים דיגיטאליים:

  • check Google Street View when they're not home to make sure their house is not on fire
  • They can only type with two thumbs, but they don't care, because typing is for old people
  • They believe whatever google tells them to believe
ואולי לא רק אנשי חינוך מבוגרים אינם משוכנעים שלהיוולד לתוך הדיגיטאליות מקנה את היכולת להתמצא במציאות הדיגיטאלית. דרך tweet של סוזן צעירי הגעתי לקהילת נינג בשם English Companion, ושם מצאתי סרטון בן עשר דקות שמורה במדינת קרוליינה הצפונית הכינה והעלתה. אותה מורה, מרידת סטוארט, העלתה את הסרטון הזה גם לבלוג האישי שלה, שם יכולתי לקרוא טיפה על מה שהתרחש.

סטוארט כותבת שבמסגרת יחידת לימוד שעוסקת בסיפורי עם היא עובדת עם הכיתה שלה על העברת סיפורים לפורמטים אחרים כמו קומיקס, וזה הוביל לדיון בכיתה על עתידם של עיתונים:

I asked students how many of them thought they would be likely to subscribe to a daily newspaper when they grew up. About 70% of the hands went up, which took me aback a bit. I asked students why they thought they would prefer (or already do prefer) reading their news in print instead of online. As they started talking, I realized how relevant some of their comments were to the discussions I’m having with other teachers and ed tech types. So out came the Flip and I captured the rest of the conversation…
בהחלט מעניין לצפות בילדי כיתה ו', שרבים מהם מעדיפים להחזיק עיתון וספר ביד במקום לקרוא אותם ברשת. בסרט סטוארט עצמה אומרת לתלמידיה שנהוג להתייחס אל הדור שלהם כדור שמרגיש בבית עם הדיגיטאליות, ואילו לפי מה שהם מספרים על עצמם, הם עדיין מוצאים יתרונות בנייר. אישית, דברי התלמידים של סטוארט די מעודדים. אני כמובן רוצה שהם ירגישו בבית עם העולם הדיגיטאלי, אבל היכולת שלהם לבחון את היתרונות של על נייר על גבי הרשת מצביעה על כך שיכול להיות שהם נופלים במלכודת של "הילידים הדיגיטאליים" פחות מאשר הוריהם, וזה בוודאי דבר חיובי.

לפעמים תלמידים כן יכולים

מפני שאני בדרך כלל מפקפק בסיכוי שתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם, נדמה לי שיהיה זה רק הוגן לציין לשבח פרויקטים שצועדים בכיוון הנכון של הכנת מקורות לימוד טובים על ידי תלמידים. השבוע, בבלוג Teach Paperless, ריצ'רד ווג'וודסקי מקשר לפרויקט של תלמידיו שבהחלט נראה כנסיון מוצלח בהכנת מקורות מידע טובים על מנת להעשיר את הלמידה שלהם בנושא שהם לומדים.

ווג'וודסקי כותב שכל שנה, בקורס בלטינית שהוא מלמד, קוראים את מלחמת גאליה של יוליוס קיסר. וכמו שקורה כל שנה, יש לפחות תלמיד אחד שמציין שהתמונה שמצטיירת בספר של יוליוס קיסר מאד לא מחמיאה לקלטים. וזה, כמובן, נכון. ווג'וודסקי כותב:

So this year, one of my students suggested we try to level the playing field a bit. And so, as a class, we started scouring the Web for good info about the Celts themselves. We found bits of folktales and records of archaeological digs, we unearthed ancient artworks and explored even more ancient mythologies.
עד כאן, מדובר בפעולה הגיונית, וראוייה, וגם חינוכית. אבל הכיתה לא עצרה שם. איסוף המידע אודות הקלטים ותרבותם לא היה קל – הכיתה לא מצאה מקור אחד שריכז את המידע שהתלמידים חיפשו שהיה מתאים לצרכיהם. ולכן, הם החליטו ליצור מאגר מידע שירכז את המקורות. התוצאה היא ויקי של הכיתה שמכיל רשימה מוערת של מקורות. בנוסף לשמות המקורות וקישורים אליהם, יש גם משפט שמתאר את תוכנו וגם ציון של דירוג לפי סקאלה של חמש נקודות. לטעמי התיאורים אינם מספיק ממצים, והיה טוב לו היו מפרסמים את אמות המידה של קביעת הדירוג, ואולי גם את שם המדרג. במיוחד בעידן הדיגיטאלי מטה-דאטה מהסוג הזה חשוב (ומעניין לציין שלפני עידן האינטרנט לא ייחסו לו חשיבות גדולה, והיה לרוב מספיק לדעת שמידע כלשהו התפרסם בספר על מנת שנחשוב שמדובר במקור אמין או מוסמך).

אבל ווג'וודסקי מודע למגבלות האלו (ואחרות) והוא מזמין את המבקרים להוסיף ולשכלל את הוויקי:

You might find some of the annotations to be a bit bland or too general. That's fine: go ahead and scrub ’em out and write your own. A wiki is only as useful as its readership is vigilant.

You may find the rating system a bit limited (as we only allowed sites that scored a '3' or better in our class discussions); so perhaps you will change that or find a better solution.

Perhaps you'll do any or all of these things. Because wikis aren't just about information; they are about the constructive argument that unfolds in the process of making decisions.

אני מודה שנעשיתי קצת אדיש להזמנות מהסוג הזה. איננו מטיל ספק בכוונה הטובה שנמצאת מאחוריהן, אבל הן בכל זאת מצלצלות קצת חלולות. כאשר אני קורא אותן אני חש שבמקום לקחת אחראיות על מה שמופיע באתר, כותבי הוויקי מגלגלים את האחריות מהר מדי למגרש של הצופה. נוצר התחושה שאומרים לצופה שאם יש בוויקי משהו שלא מוצא חן בעיניו, זאת אשמתו שהוא לא תיקן את זה.

הפעם, אינני מרגיש זאת. גם אם יש כאן מקור שרחוק מלהיות גמור, אין ספק שעבודה רצינית הושקעה בו, ושהתוצאה מרשימה. יתכן מאד שחלק מהסיבה שהתוצר איכותי הוא התלמידים האיכותיים שאותם ווג'וודסקי מלמד. הוא עובד בבית ספר פרטי, ואני מניח שתלמידים שלומדים לטינית הם מלכתחילה תלמידים על רמה. אבל יש סיבה נוספת, ואולי עוד יותר משכנעת. ווג'וודסקי לא אמר לתלמידיו "היום אנחנו נכתוב את ספר הלימוד שלנו", והתחיל להכין איתם מקור כזה. הוויקי שתלמידיו בונים נבע מצורך אמיתי שהתלמידים בצעמם חשו – חסר במקורות שיכלו לתת להם תמונה אמינה על הקלטים. וכאשר בשיעור מתעוררת בעיה אמיתית, קיים גם סיכוי טוב שהתלמידים ישקיעו במציאת פתרון.

הכלי לחינוך, או החינוך לכלי?

רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך קובלים על כך שהכלים שבהם אנחנו משתמשים לא נבנו לצרכי חינוך אלא לצרכי עסקים ומסחר. יוצא שכאשר אנחנו מאמצים את הכלים האלה לתוך הסביבה החינוכית אנחנו מאלצים את החינוך ליישר קו עם סגנונות עבודה שאינם תואמים את המטרות של החינוך. אני מודה שלא פעם גם אני טוען כך.

העפרון והעט לא פותחו עבור החינוך, ובכל זאת מצאנו שהם יכולים לשרת אותנו לצרכי למידה. כמו-כן גם המחברת, ואולי אפילו לוח השעם. אבל ההשוואות האלו אינן הוגנות – המחשב איננו כלי אחד אלא מכלול של כלים, שכל אחד מהם יכול למלא פונקציות שונות, ואם "הצייר" הפרימיטיבי שהכרנו לפני עשור יכול להיות מקביל של דף נייר ריק וקופסה של גירים, לא מעט כלים אחרים אינם "פתוחים" (כפי שפעם כינינו אותם) אלא משרתים פעולות מוגדרות היטב שאינן קשורות ללמידה. ובכל זאת, ביסודו של דבר, התמלילן מציע לנו דף ריק (או אולי מחברת שורות) ואיננו מכריח אותנו לעשות שום פעולה מעבר לכתיבה.

אם יש כלים שמקבעים אותנו בסגנון עבודה מסויים, נראה לי שאלה דווקא כלים שפותחו עבור הלמידה, או ליתר דיוק, עבור הוראה. רוב המערכות לניהול הלמידה (learning management systems) מבקשות להעתיק לסביבה המתוקשבת את הכיתה הפרונטאלית ואת הקורס המסורתי בו יש מרצה שאחרי ההרצאה שלו נותן מטלות לסטודנט שהוא חייב להגיש. התסיסה של השנים האחרונות סביב הפוטנציאל החינוכי של Web 2.0 מצביע על כך שדווקא כלים שלא נועדו מלכתחילה לחינוך הם אלה שגורמים לאנשי חינוך לחשוב שאפשר אחרת, ולבחון את דרכי ההוראה של עצמם.

לי בלקאל (Leigh Blackall) חושש שעל אף מה שנראה כמו שימוש נרחב בכלי Web 2.0 בחינוך, ונסיונות לא מעטים של אנשי חינוך לשלב את הכלים האלה לתוך תהליכי הוראה ולמידה, החינוך איננו שואל את השאלות הקשות המתבקשות מהשימוש הנרחב בכלים האלה בתרבות הכללית:

The challenge I think, is to educationally consider the culture being recorded in these mediascapes, in such a way so as to ask let alone answer more than the obvious questions. The obvious (and pointless) questions are "how can we use these tools to do what we're doing more effectively?" Questions like this miss the bigger issue. In depth engagement with social media seems to lead many educators to the question, "is what I am doing even relevant anymore? what is my new relationship to this culture – if it becomes dominant in my society?" Journalism has asked itself, the entertainment industry has asked itself, the retail sector has itself, the government arena is asking itself, why not the education sector? So far, too few of us are asking these questions, fewer still are exploring answers.
על אף הנטייה שלי להסכים עם בלקאל, אינני בטוח שמה שהוא מבקש באמת אפשרי. קשה לצפות, הרי, שמערכות חינוך ישאלו את עצמן אם יש להן זכות קיום. אם שאלות כאלו מתעוררות, הן בדרך כלל באות מבחוץ. ובמידה מסויימת, זה כן קורה. בלקאל כותב:
We (inside the institutions) need to go into social media and networked spaces to find out how it works and what our relationship to it might be. This means having an account on Wikipedia, Youtube, Slideshare, Twitter, uStream and Blogger or WordPress and engaging with the networks there and at least finding a synergy.
אבל לא מעט מורים כבר עושים את זה (ובלקאל יודע את זה). הבלוגוספירה החינוכית מלאה בדיווחים על פרויקטים שמשתמשים בכלי Web 2.0, ודווקא לא מעטים מאלה כן באים מלמעלה, מהממסד החינוכי, ולא רק מהמורה בשטח הצמא למשהו שונה או חדש. אבל אם בנקודה הזאת אני נוטה לחשוב שבלקאק איננו רואה את הפעילות הרבה שקיימת (אם כי גם אני הייתי רוצה לראות שימוש הרבה יותר נרחב), בנקודה אחרת, הנגזרת מהנקודה הראשונה שלו, נדמה לי שהוא בהחלט צודק. הוא כותב:
From a management perspective we should stop setting up internal systems that duplicate these cultural mediascapes, and sidetrack our engagement by catering to irrelevant institutional concerns. If the only reason you're using a Learning Management System is to easily manage assessment and feedback, then you're not asking a relevant question. If you haven't stopped to think if an "ePortfilio" service isn't already being offered in the "gift economy" market, then you're not asking if there is even a need beyond our institutional assessment methods. Is there really any benefit to having an internal blogging system beyond brand awareness? Same for a social networking system, or a wiki etc? What do we gain by having our own small and inadequate versions of the wider space?
תקציבים ומאמצים גדולים מושקעים בבניית מערכות "למידה" שאינן אלא נסיונות להעתיק לתוך החינוך מה שכבר זמין ונגיש לנו בחוץ (ולעתים קרובות מדובר בהעתקות לא כל כך מוצלחות). נכון, מה שמקבלים בחינם יכול להעלם ללא שום התרעה (וזה קרה ועוד יקרה) אבל במקרים רבים הכלים שמערכות חינוך בונות בכסף טוב יוצרות כפילות מיותרת. ובנוסף – וכאן בעיני הנקודה החשובה ביותר – השימוש הנרחב בכלי Web 2.0 בתרבות הכללית יוצר תשתית שמאפשרת, ואולי אפילו מחייבת, שינוי בסיסי במערכות החינוך הקיימות. אם לסטודנט יש בלוג אישי מחוץ ללימודיו, ספק אם הוא צריך לפתוח בלוג חדש רק לצרכי לימודים. שימוש בתגים שעליהם המרצים שלו יכולים להיות מנויים בקוראי ה-RSS שלהם יכול להביא את העיסוקים החינוכיים של הסטודנט, באשר הם, ישירות אל המרצה. מתן לגיטימציה בתוך המערכת החינוכית לכלים שבשימוש הסטודנט מחוץ למערכת יכול ליצור מציאות לימודית חדשה, מציאות שבה הלמידה איננה מנותקת מיתר תחומי החיים של הלומד.

בלאקל קורא לאקדמיה לצאת אל הרחוב (או אל YouTube). זה אכן כבר קורה היום, אבל לא בממדים שבעיניו מספיקים על מנת להשפיע על הקשר בין מערכות החינוך לבין התרבות הכללית. אם וכאשר זה כן יקרה, סביר להניח שהשינויים שיתרחשו לא יהיו נוסח "שימוש בכלי Web 2.0 בחינוך", אלא שינויים מהותיים במקומן של מערכות חינוך בחיינו. וכאשר זה יקרה, לא נבכה על כך שלא בונים כלים לצרכי למידה, ולא נדרוש שמישהו יבנה כלים כאלה. מכלול הכלים שיעמדו לרשות חיי היום-יום שלנו יהיו משולבים היטב לתוך תהליך הלמידה.

לומדים ללמוד דיגיטאלי

לעתים קרובות מדי, ספר לימוד דיגיטאלי איננו אלה ספר לימוד מודפס שהמו"ל מפיק אותו בביטים במקום בנייר. אם מדובר בספר בפורמט טקסטואלי שעליו אפשר להפעיל פעולות של העתקה והדבקה (ולצערי זה איננו תמיד המצב) יש בספר כזה יתרונות לא מעטים על גבי אחיו המודפס. בנוסף לאפשרות של העתקת הטקסט, אפשר לערוך בו חיפושים, למשל, וכידוע, ההפקה והפצה בביטים זולות בהרבה מהפקת עותקים מודפסים וכרוכים.

אבל ספר דיגיטאלי יכול (וצריך) להיות הרבה יותר מאשר ספר מודפס שעכשיו מופיע על צג המחשב. ציינתי בעבר שספריית כותר של מט"ח, על אף שהיא עדיין איננה מאפשרת את כל השימושים שעליהם אני חולם בספר לימוד דיגיטאלי, בכל זאת מהווה צעד חיובי מאד בדרך הנכונה. כאשר ספרים כאלה יימצאו בכל כיתה תלמידים לא רק יקראו בהם (במשמעות המסורתית של המילה) אלא יבצעו בהם פעולות שיהפכו את הלימוד דרכם ליעיל יותר מאשר דרך הספר המודפס. ומפני שעל פי רוב תלמידים שקוראים בספרים כאלה כמעט מוכרחים לבצע פעולות מידעניות, תהליך של הבניית ידע שקשה יותר להשגה בספר המודפס יתרחש באמצעותו.

ספרי לימוד דיגיטאליים מהסוג הזה יאפשרו סימון ושמירה של קטעי טקסט, הוספת הערות (או שאילת שאלות לגבי הכתוב), ריכוז קטעים מדפים שונים וגם מטקסטים שונים, ואפילו שיתוף בכל אלה בין תלמידים. זה איננו מדע בדיוני – הדבר בהחלט אפשרי, אם כי אנחנו עדיין לא שם. אבל בנוסף לבעיות הטכנולוגיות שעוד דורשות פתרון, יש בעיה נוספת – המורים והתלמידים עדיין אינם מבינים שהיכולות האלו קיימות. הם אינם מודעים לכך שמדובר ביתרונות על גבי הספר המודפס, וכמו-כן, הם אינם מכירים את הפעולות שהופכות את הפוטנציאל שבספרים האלה למציאות. במקרים רבים מדי, קוראים את ספר הלימוד הדיגיטאלי כאילו שהוא ספר מודפס, וכאשר עושים זאת, לא מנצלים את האיכות של הדיגיטאליות, ומוותרים על הכדאיות של ספר כזה לעומת המודפס.

לפני שבוע אסתי דורון ביקרה בכיתה ו' בשיעור שבו התלמידים נחשפו לספרי כותר. היא מדווחת על מה שהתרחש בכיתה כאשר המורה הציגה כמה מהיכולות של הספרים האלה:

המורה הדגימה באמצעות המקרן כיצד להכנס לספריית כותר וכיצד לפתוח תיקייה על מנת לשמור בתוכה את הפעילויות והתרגול. היא הדגימה כיצד בוחרים נעצים ומקלידים את התשובות במקום המתאים בחוברת.

תגובות התלמידים המתלהבים לא אחרו לבוא: "cool", "שווה", "איזה גדול", "זה כ"כ מגניב"!

אינני בטוח מה הכוונה ב-"מקלידים את התשובות במקום המתאים בחוברת", אבל בהחלט התעודדתי מאד מהתיאור שהובא כאן. התרשמתי שאנחנו בהחלט בדרך הנכונה, ולאו דווקא בגלל ההתלהבות של התלמידים (שהיא בעצמה דבר חיובי). המערכת החינוכית לא תתקשה להתייחס לספרים דיגיטאליים כמו אל ספרים רגילים, ולהמשיך בתהליכי ההוראה והלמידה המוכרים מימי הספר המודפס (שעדיין לא פגו – ואם לא הצהרתי על כך מספיק בבירור בעבר, אני ממשיך לאהוב, ולראות ערך רב, בספרים מודפסים). אבל הסיפור של אסתי רומז שמישהו מבין שכדי שספר הלימוד הדיגיטאלי יחדור לתוך בתי הספר חשוב להנחות את המורים ואת התלמידים בשימושים הייחודיים שלו.

אם המערכת תאפשר לו לעשות זאת, ביכולתו של ספר הלימוד הדיגיטאלי לטשטש את הגבולות בין הכותב והקורא, ויעניק לקורא תפקיד פעיל יותר בלמידה של עצמו. אין זה אומר שהתלמיד נעשה לשותף של מי שכתב את הספר, ובוודאי שגם מול הספר המודפס התלמיד יכול להיות לומד פעיל. אבל סימון של קטעים, והערות אודות הקטעים האלה, בתוך הספר עצמו, וארגון הקטעים האלה (ולא רק ממקור אחד) לתוך תיקיות זמינות, יוצרים סביבה דינאמית בעלת מידה גדולה של אינטראקציה עם הכתוב. בנוסף, הדיגיטאליות מאפשרת שיתוף של קטעים והערות בין תלמידים שונים. תלמידים שעוסקים בפעולות כאלו נמצאים בתהליך של הבניית התובנות של עצמם, ולדעתי, מדובר בחוויה לימודית חזקה יותר מאשר זאת שהכרנו בעידן הנייר.

קוראים רבים … אבל מעט תוכן?

מספר בלוגרים חינוכיים ראו, וציטטו, הודעת Twitter של כריס להמן:
When having audience is no longer novel, simply having one is no longer motivating. We still must help kids have something powerful to say.
לפני כמה שנים הרעיון שתלמיד, במקום להגיש עבודה למורה, יכול לפרסם משהו שאנשים בכל העולם יכולים לקרוא, היה חדש ועורר התרגשות. רבים ציינו שקיומו של קהל אותנטי ידרבן תלמידים להקפיד בכתיבה שלהם, לשפר אותה, ואפילו יגרום להם לרצות לכתוב. והאמת היא שאפשר להצביע על לא מעט מקרים שבהם זה באמת קרה. אבל ההתייחסות של אז לתרומה של קהל קוראים לשיפור הכתיבה של תלמידים הפכה עם השנים להתלהבות ממספר הקוראים שהפרסום באינטרנט מצליח להביא. ומפני שבמקרים רבים זה הפך להכרזה ריקה מתוכן, דבריו של להמן הם משב רוח רענן.

דין שרסקי כותב שהוא מזדהה עם האמירה של להמן. הוא מציין שלעתים קרובות קהל הקוראים שמורים מצליחים לגייס לכתיבה של תלמידיהם מלאכותי, ואפילו מאולץ. בגלל זה, ההתרגשות מכך שמישהו בצד השני של העולם קורא את מה שתלמיד כותב נמוגה מהר. אבל שרסקי בכל זאת מנסה להבחין בין סוגים שונים של קהלים: יש, כמובן, הקהל שנמדד במספר הקוראים בלבד, אבל יש גם מה שהוא מכנה "קהל כמורים" וגם "קהל כשותפים". הוא מסביר ש-"קהל כמורים" איננו ניחן בעליית מונה המבקרים באתר, אלא בתגובות שמכוונות את הכותב ומדרבנות אותו לשפר את מה שכתב. עזרה מהסוג הזה יכולה להיות די אקראית. לעומת זאת, כאשר יש "קהל כשותפים" לא מדובר בביקורת חד-פעמית או מקרית, אלא בתלמידים שקוראים ומגיבים אלה לאלה, ומבינים שהביקורת הזאת היא חלק חשוב מתהליך הלמידה.

קלרנס פישר ממשיך את הדיון בבלוג שלו. הוא מהרהר שלפני מספר שנים, כאשר האפשרות של קהל ממקומות רחוקים היתה חדשה, קיומו של קהל כזה פעל עבור תלמידיו כגורם מדרבן. אבל היום, המצב שונה:

Many students still are driven to do well with the knowledge that they have an audience. But this is changing. Now, as many students already have an account at a place like Facebook or YouTube before they come to my classroom, the idea of posting content of your own online is not as novel as it used to be. The idea of having an audience is not as appealing.
בסיום המאמרון שלו פישר מצטט בחיוב את ה-tweet של להמן, אבל נדמה שבכל זאת פישר רואה בקהל רחב גורם של מוטיבציה אצל תלמידים, ואילו להמן איננו מתייחס למוטיבציה אלא למצב שבו תלמידים מוכנים לכתוב, אבל אין להם מה להגיד.

דבריו של להמן מזכירים מאד לדברים שכתב טרי פרידמן לפני שנתיים (והוא בוודאי לא היחיד שכתב דברים כלאה). פרידמן הדגיש שחשוב למצוא את הקהל המתאים – קוראים שאליהם יש סיבה לכוון את מה שכותבים. (והוא חשב שאיתור הקהל המתאים הוא תפקידו של המורה.) כבר אז פרידמן הביע מורת רוח מהגישה שמה שחשוב הוא מספר הקוראים:

Many bloggers seem to take the view that all that matters is numbers: the bigger the audience the better. This lack of discernment and discrimination is both disappointing and, more important, damaging to students' potential achievement. It is essential to make students understand that there is a right audience, and a wrong audience.
אין שום פסול בכך שנושא שעלה לפני שנתיים עולה שוב עכשיו (ואני בטוח שהוא עלה מספר פעמים במשך השנתיים האלו). אבל דבריו של להמן, שקשה לא להרגיש שיש בהם מידה גדולה של ביקורת כלפי הכמיהה לקהל קוראים נרחב, מדאיגים לא רק בגלל התוכן שלהם. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלהמן כתב את מה שכתב כביקורת, אולי אפילו מתוך תחושה של תסכול, שאחרי זמן די רב מורים רבים עדיין מביעים שביעות רצון מכך שלכתיבה של התלמידים שלהם יש קוראים – גם אם אין להם משהו להגיד.

שיעורים למכירה

כשה-WWW היה עוד צעיר (לא שהוא כל כך מבוגר גם עכשיו) רבים היו משוכנעים שמדובר במרחב שיכול לפעול על כוונות טובות בלבד, ללא דרישה לתמורה כספית. ספרו הקלאסי של הוארד ריינגולד, The Virtual Community, ראה אור ב-1994, ורבים התלהבו מהדוגמאות שם שרמזו שאנחנו עדים ליצירת מציאות חדשה – טובה ונעלה מהגשמית, מציאות שבה אנשים פועלים מתוך רצון לעזור, להיות שותף. אבל כמובן שהחזון הזה לא האריך ימים, ודי מהר התרומה האלטרואיסטית פינתה מקום לחיפוש אחר דרכים להרוויח.

בתקופה המוקדמת הזאת החינוך באינטרנט היה, על פי רוב, תחום שבו תרמו ללא תמורה. אתרי אינטרנט חינוכיים רבים שמחו להציע את מה שהיה להם להציע בחינם. אבל ללא גב כלכלי חזק קשה היה לשרוד, וגם אתרים חינוכיים מצאו שאם ברצונם להמשיך לתרום, עליהם לתמחר את השירותים שהם הציעו.

ההחלטה לעשות כך לא היתה קלה. מורים רבים שאימצו את הרשת עוד בתקופה המוקדמת הזאת היו ספוגי להט של שיתופיות, של הדדיות בנתינה. הם היו משוכנעים שמורים חדשים שיכירו את הסביבה המיוחדת הזאת אולי תחילה רק יקחו, אך עם הזמן יגלו שגם הם רוצים לתת. עבור רוב המורים האלה (אם אינני טועה) הרעיון שהם אולי ירוויחו כסף מהתרומה שלהם היה כמעט בזוי. היו מורים שחששו להעלות רעיונות לפורומים פן מישהו ייאמץ אותם לעצמו ללא מתן קרדיט, אבל נדמה לי שאלה היו במיעוט. שיתוף הפעולה הבלתי-תלוי פרח. בימיו הטובים ל-כלים שלובים של סנונית היו בערך 1500 פעילויות שמורים העלו לאתר ללא ציפייה לתמורה כספית. ל-מאגר חומרי הלמידה של תקשוב דרום, הפעיל עוד היום, מספר דומה של פעילויות, וגם שם אף אחד איננו מצפה להרוויח כסף.

אם המורים שהעלו את הפעילויות שלהם לרשת היו מבקשים עבורם תמורה כספית, האם מורים אחרים היו משלמים? קשה לדעת. כאשר ההיצע רב (ובמרחב האינטרנט אין חוסר בהיצע), סביר להניח שמורים מעדיפים להקדיש זמן בחיפוש חומרים המוצעים בחינם, מאשר להקליק ישירות לאתר שבו עליהם לשלם. בימים המוקדמים של ה-WWW (לפחות לעניות דעתי) החומרים החינמיים לא נבדלו באופן משמעותי מאלה שהיה צורך לשלם עבורם, ולכן הסיכוי שמורה ירוויח ממכירת מערכי שיעור או פעילויות שהוא הכין בעצמו היה די קטן.

אבל היום השאלה הזאת עולה שוב, והפעם התשובה לא כל כך ברורה. כתבה בניו יורק טיימס של השבוע מדווחת על אתרים שבהם מורים יכולים להציע חומרים שלהם למכירה למורים אחרים בסכומים לא גדולים. מורים שמוכרים בדרך הזאת אולי לא מתעשרים, אבל הם יכולים להביא הביתה תוספת למשכורת שכידוע איננה בין הגבוהות.

קיומם של אתרים כאלה מעלה מספר שאלות. מתוך הכתבה:

Beyond the unresolved legal questions, there are philosophical ones. Joseph McDonald, a professor at the Steinhardt School of Culture, Education and Human Development at New York University, said the online selling cheapens what teachers do and undermines efforts to build sites where educators freely exchange ideas and lesson plans.
אכן, כאשר אני משתתף בפורום שעוסק בשאלות דידקטיות קשה לקבוע מה בין הרעיונות בדיון הוא שלי, ומה של אחרים. כל המטרה היא לגבש משהו איכותי תוך שיתוף פעולה. אבל אין לי ספק שחלק לא קטן מהפעילויות של משווקי פעילויות חינוכיות (ולא רק ברשת) גובשו על ידי מורים בשטח שלא ידעו שמישהו יקח את הרעיונות שלהם ויארוז אותם בחבילה שאפשר למכור. במשך השנים למדתי שהרוב הגדול של המורים שמח לקבל תכניות לימודים מן המוכן, ואם הברירה היא בין לקנות ממורה שפיתח פעילות לבין לקנות ממשווק שקיבץ לעצמו מאגר של פעילויות מאותם מורים, אני מעדיף לוותר על המתווך שלא תרם שום דבר חינוכי. אבל גם כאן קשה לבודד תרומה ייחודית שראויה לתמורה. אם מורה בשטח מעבד מערך שיעור שפותח והופץ על ידי האגף לתכניות לימודים, האם הוא רשאי למכור את הפיתוח הייחודי (או הלא כל כך ייחודי) שלו?

פטריק היגנס, באתר Tech & Learning מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס ומעיר הערה מעניינת. היגנס כותב שתחילה הרעיון של תמורה כספית הדאיג אותו, אבל אחרי שהוא טיפה התרגל אליו הוא התחיל לראות את כל הנושא באור קצת אחר:

Could this be the beginning of freelance teaching? a return to the time when a teacher found a good spot in the center of town and hung up a sign that said "Great knowledge here. Be enlightened for small fee?" This sounds odd, yes, but think of how easy it is to set up an online portal that tracks student progress, provides immediate feedback, exposes their work to a global audience, and allows for real-time collaboration and communication. It's something we all might be able to create with a web server, a good friend who can code and will work for food and beer, and a little marketing savvy. Is this the future of learning as we know it?
כמובן שאם הכיוון הזה באמת מתפתח, יש בו ערעור על העקרון של מערכת חינוכית ממלכתית. אני דווקא ספקן שאנשים (תלמידים?) יחליטו מה הם ירצו ללמוד ויעשו לעצמם רב כדי ללמוד את זה. אבל אולי אין זה מופרך לחשוב שהמערכת הממלכתית תצטמצם לחלוקת תעודות לאחר בחינות – כל אחד ילמד אצל המורים שהוא יבחר, ויחליט מתי הוא מוכן להבחן. גם אם אינני מתלהב מהרעיון, ובמיוחד מהתפיסה המסחרית שנמצאת בבסיסו, הטכנולוגיה בהחלט מאפשרת את ה-freelance teaching שעליו היגנס כותב. ואם כך, מי שאיננו רוצה את זה יצטרך לעמול קשה כדי לשמור על מערכת חינוך ממלכתית שמתגמלת את המורים בצורה שמניחה את הדעת.

תלוי מי עושה את זה?

בחינוך אנחנו רגילים לתוכחה המוכרת – עשה כפי מה שאני אומר, לא כפי מה שאני עושה. גם אם איננו רוצים לנהוג לפי הכלל הזה, ברור שאנחנו, המבוגרים, רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יותר טובים מאשר הננו. ומפני שכולנו מועדים, אולי עדיף ללמוד מהכוונות יותר מאשר מהמעשים.

אבל בסביבה המתוקשבת נדמה שאנחנו מעלים את התוכחה הזאת לרמות גבוהות במיוחד. אולי זה מפני שהסביבה הזאת חדשה לכולנו, ואולי זה מפני שעדיין לא הפנמנו את המידה שבה הכל בה גלוי. כך או כך, או אולי מסיבות אחרות, אנחנו מזהירים את התלמידים שלנו מפני התנהגות לא נאותה באינטרנט, אבל לא כל כך מקיימים את ההתנהגות הזאת בעצמנו. שני מקרים שהגיעו לעיתונות השבוע מיטיבים להמחיש זאת.

כתבה בבלוג ReadWriteWeb מספר על מדור באתר של עיתון בסנט לואיס שבמדינת מיזורי. הקוראים התבקשו לדווח על הדבר המוזר ביותר שהם אי-פעם אכלו. בין התגובות היתה אחת בעייתית:

In the comments section of the article, one user posted a single word response referring to a part of a woman's anatomy. Of course, the site's moderators quickly deleted the comment but it soon reappeared – obviously this juvenile was intent on having their say.
אני מניח שאתרים רבים נתקלים במצב כזה לעתים די קרובות. ובאינטרנט, למרות שאפשר לבדוק מהיכן מגיעה תגובה בעייתית, ספק אם יש טעם לעסוק בזה. במקרה הזה, עורך המדור כן בדק, והוא גילה שהתגובה הבעייתית הגיעה מבית ספר. הוא התקשר לבית הספר – תוך ציפייה שמי ששלח את התגובה בוודאי היה תלמיד שיוזמן לפגישה אצל המנהל ואולי יקבל עונש קל, ושזה יהיה סוף הסיפור. אבל בית הספר המשיך לבדוק, וגילה שלא מדובר בתלמיד, אלא במישהו שעבד בבית הספר, ובעקבות הגילוי העובד הזה התפטר.

הפרשה עוררה סערה לא קטנה. (עורך המדור דיווח על המקרה בבלוג האישי שלו, וקוראים רבים הגיבו שם.) קוראים רבים טענו שעורך של סוג כזה של מדור (המדור מאפשר לשלוח תגובות בעילום שם) פשוט צריך למחוק את ההודעות הלא מתאימות, ולהמשיך הלאה. כמעט כולם חשבו שלא היה זה נכון להתקשר למקום העבודה של כותב התגובה הבעייתית ולדווח עליו. אבל כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא החשובה, שמשום מה לא זכתה להתייחסות. עורך המדור חשב שמדובר בתלמיד – הוא לא התקשר למקום עבודה, אלא לבית ספר. והוא עשה את זה מפני שהוא הניח שמדובר במשהו שתלמיד כתב. אם אחר חיפוש הוא היה מגלה, למשל, שמדובר במשרד של עורכי דין ספק רב אם הוא היה מטלפן למשרד ומספר מה קרה. כותבת הכתבה ב-ReadWriteWeb מגיעה למסקנה שאנחנו צריכים לזכור שאין דבר כזה אנונימיות באינטרנט, ולכן עלינו להיות זהירים לגבי מה שאנחנו עושים ברשת. היא איננה מתייחסת ליחס השונה שאליו זוכים תלמידים לעומת מבוגרים.

וזה כנראה המצב גם בעניינים קצת יותר רציניים – או חשובים. כתבה בניו יורק טיימס מספר על סנאטור אמריקאי שפנה למספר בתי ספר לרפואה יוקרתיים על מנת לברר כיצד הם מטפלים בפרופסורים שמעניקים את שמם למאמרים שנכתבו על ידי סופרי-צללים (מאמרים שבדרך כלל נכתבים ביוזמתם של חברות תרופות). הוא שאל כיצד המנהג הזה שונה מפלגיאט אצל סטודנטים. לפי הסנאטור (צ'רלס גראסלי, ממדינת איווה) לא מדובר רק בפעולה מפוקפקת מבחינה מוסרית. במכתב שהוא שלח לבתי הספר לרפואה הוא כתב:

Any attempt to manipulate the scientific literature, which can in turn mislead doctors to prescribe treatments that may be ineffective and/or cause harm to their patients, is very troubling.
אבל גם כאן, כמו במקרה הקודם, המבוגר כנראה זוכה ליחס מועדף. אף אחד, חס ושלום, איננו מצדיק את הפרסום באמצעות סופרי-צללים, אבל יש כאלה שמוכנים להתייחס אליו בסלחנות. לפי הכתבה:
Arthur L. Caplan, director of the Penn’s Center for Bioethics, said there was a difference in degree, if not in kind, between ghostwriting and plagiarism. Faculty members who sign their names to ghostwritten papers for research credit usually have some agreement with the paper, he said, even if, improperly, they did not write it. Students who plagiarize a paper may know nothing about the subject.
יתכן שזה נכון, אבל יתכן גם שהסטודנט המעתיק של היום עתיד להיות הפרופסור שמעניק את שמו למשהו שהוא לא כתב של מחר. קשה לא להתרשם שהיחס השונה מלמד שמה שאסור לתלמיד לא כל כך אסור למבוגר.