והוא בכלל לא ידע שהוא כותב

לקראת סיום שנת הלימודים ריצ'רד ווג'וודסקי ביקש מתלמידיו לסכם בקצרה את הנסיון שלהם בכיתה ללא נייר. תשובתו של אחד מתלמידיו ממחיש עבורו את הייחוד של התקשוב בחינוך:
I love using the internet. It is very easy and requires no writing.
ווג'וודסקי כותב שהוא העתיק את כל המאמרונים של הבלוג של אותו תלמיד והדביק אותם לתוך קובץ וורד ומצא שמדובר ב-156 עמודים של טקסט. אם אותו תלמיד לא חשב שהוא כותב, השאלה המתבקשת היא מה הוא חשב שהוא כן עושה. יתכן שיש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזאת, אבל אני בוחר לחשוב שהאווירה שנוצרה בכיתה של ווג'וודסקי היתה אווירה של חדוות הלמידה, כך שהתלמיד כלל לא הרגיש שהוא כותב.

לא ראיתי את הכתיבה של התלמיד הזה ואינני יודע אם מדובר בכתיבה איכותית או לא. אבל ברור שכאשר הוא חושב על "כתיבה" התמונה שמצטיירת בראשו היא של מילוי דפי עבודה או של הגשת עבודות. אם התלמיד לא הרגיש שהוא כותב הוא כנראה חשב שהוא עסק במשהו לגמרי שונה.

לפני שנה הזכרתי כאן את המונח של קליי בורל – schooliness. מדובר בתכונה של הפיכת פעילות מתוקשבת (ולא רק מתוקשבת) מהנה ומעניינת למטלה מייגעת וחסרת עניין. בורל הביע את החשש שכאשר אנחנו מייבאים את התקשוב לתוך בית הספר אנחנו מאמצים טכנולוגיה חדשה ורצויה, אבל משאירים את הקסם ואת החן, את חדוות הלמידה, שקשורים לתקשוב, בחוץ. בסופו של דבר, במקום להלהיב את התלמידים, אנחנו משכנעים אותם שהתקשוב הוא עוד כלי משעמם בשגרת העבודה של בית הספר.

מדובר בסכנה האמיתית. לשמחתי, הדוגמה של ווג'וודסקי נותנת סיבה לחשוב שגם ההפך יכול לקרות, והלמידה הבית ספרית יכולה להפוך למשהו שבכלל איננה נראית כמו "לימודים".

הפורטפוליו, וזהות דיגיטלאית

הלן בארט, בעלת אתר ובלוג שעוסקים כמעט באופן בלעדי בנושא של פורטפוליו דיגיטאלי, מדווחת השבוע ש-EIfEL, ה-European Institute for E-Learning, משנה קצת את המיקוד שלו. בעבר העיסוק העיקרי של המכון בענייני פורטפוליו דיגיטאלי היה היכולת לייבא ולייצא מידע מפורמטים שונים של פורטפוליואים. עכשיו המכון מדווח שהוא מרחיב את ההתייחסות שלו ומעודד את היכולת של היחיד לקבוע לעצמו את המרכיבים השונים שהוא מעוניין להציג בפורטפוליו.

לצערי, האנגלית המקורית איננה ברורה בהרבה מהתרגום הלא כל כך מוצלח שלי, ודרושה כאן קצת פרשנות. EIfEL הוא כנראה גוף שמטרתו היא קידום השימוש בפורטפוליואים דיגיטאליים בחינוך. הוא מורכב מגופים מסחריים שונים שמשווקים פלטפורמות משלהם. אם הבנתי נכון, הגישה החדשה אמורה לאפשר לכל גוף לפתח את הפלטפורמה שלה, אבל גם להבטיח שהפלטפורמות האלו יוכלו לקרוא את המרכיבים של גופים אחרים. מדובר בצעד הגיוני. לא מקובל היום לקבע מידע בתוך פלטפורמה אחת, וכך למנוע מהמשתמש לעבור לפלטפורמה אחרת, עם המידע שלו, אם הוא ירגיש צורך בכך. לכן, כאשר ב-EIfEL כותבים על האוטונומיה של היחיד הכוונה היא כנראה לגוף המסחרי היחיד, ולא ללומד העצמאי.

אם כך המצב, למרות שמדובר בהתפתחות מעניינת, ידיעה כזאת איננה מסוג הידיעות שעליהן חשוב לי לכתוב. אבל בארט לא רק מדווחת על הצעד הזה של EIfEL, אלא גם על הדיון שהתעורר סביב ההודעה הזאת בקהילה ב-Google Groups שעוסקת בנושא של הפורטפוליו הדיגיטאלי. ממה שהצלחתי להתרשם, הפעילים בקהילה הזאת (שלא הכרתי) מתעניינים הרבה יותר בפורטפוליו כביטוי של הלמידה של היחיד, מאשר בטכנולוגיה זו או אחרת. בארט מצטטת את דבריו של רוג'ר נילסון, אחד המשתתפים בקהילה, שמרחיב את הדיון לנושא הכללי של הזהות הדיגיטאלית של הלומד. נדמה לי שנילסון מצליח לבטא את ההבטחה של הפורטפוליו, וגם להצביע על הבעייתיות שלו. הוא מתאר קשת של שימושים לפורטפוליו – בצד אחד הדרישות של בית הספר, ובצד שני, הביטויים האישיים של זהות שתלמיד בוחר להעלות. הוא כותב:

The problem is that any web presence that is purely prescribed by a bureaucracy will have no soul or personal 'declaration' and therefore especially for the teenage user, no interest whatsoever.
הוא מדגיש שהלמידה של היום חייבת לכלול פיתוח ההבנה של מה מתאים לפורטפוליו ומה לא; בית הספר צריך לעזור לתלמיד להכיר בגבולות של החשיפה האישית. אבל הוא מוסיף:
Its their teenage bedroom, we own the house and we can say there are key thing that need to be in there, but we can only stand back and watch as they decorate it in a manner that they find wonderful, and we may find hideous.
אינני יודע אם, כאשר אנשי EIfEL כותבים על בניית פורטפוליו דיגיטאלי, הם מתכוונים למשהו כל כך אישי וחופשי כמו חדרי השינה של בני נעורים. אבל נדמה לי שההגיון הפנימי של הפורטפוליו כביטוי אמיתי של למידה מחייב שכך יהיה. נילסון מבין שכאשר אנחנו מאפשרים לתלמידים לבחור כיצד הם רוצים לבטא את הלמידה של עצמם, זה לא תמיד יהיה לפי הציפיות, או ההנחיות, של המורים. ומהבחינה הזאת, כל הדיון הזה בפוטרפוליו הוא מטפורה של התקשוב בחינוך באופן כללי.

מה? שוב שואלים למה צריכים תקשוב?

הבלוג של ג'יי פפמן מתעדכן רק לעתים די רחוקות. יש בו תקופות קצרות של פעילות מוגברת בין תקופות ארוכות של שקט. אינני זוכר מה משך אותי לעקוב אחר הבלוג שלו – הרי ללא ספק יש לא מעט בלוגרים חינוכיים אחרים שכותבים דברים דומים למה שהוא כותב. אי-שם בעבר משהו בגישה שלו לנושא התקשוב החינוכי מצא חן בעיני, ולכן השארתי אותו בתוך קורא ה-RSS שלי. ולכן, כאשר מאמרון חדש מופיע זאת די הפתעה עבורי, ועל פי רוב הפתעה נעימה.

השבוע פפמן כותב על הסיבות שבגללן אנשי חינוך מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. לטענתו, רבים מאיתנו רואים את התקשוב כסוס טרויאני שבאמצעותו ניתן לקדם סדר יום חינוכי:

Tech folks frequently buy in to this Trojan Horse metaphor. Often, we (they?) think that by sneaking computers into classrooms under various auspices (e.g., it's the 21st century, the Internet is Really Important) with the real hope that what will happen is that teachers will embrace notions of constructivism, will become more student-centered and will change our educational system.
במידה לא קטנה של הסכמה עלי להודות באשמה. סדר היום שלי הוא בראש ובראשונה חינוכי. אם התקשוב החינוכי יהווה רק אמצעי לעקוב אחר ציונים ולהעריך הישגים, אם הוא רק יאפשר ניהול יעיל יותר של בית הספר, ספק אם הייתי ממשיך לעסוק בתחום הזה. (נעים לי להוסיף שאני בטוח שכך המצב גם עבור רוב השותפים שלי למלאכת התקשוב החינוכי.) אבל אין זה אומר שאנחנו מבקשים "להגניב" פדגוגיה הבנייתית לתוך בתי הספר באמצעות התקשוב. אנחנו הרי משוכנעים שהתקשוב והקונסטרוקטיביזם ממש מתאימים זה את זה.

האמת היא שגם פפמן שותף לדעה הזאת. הוא איננו כותב על מנת להתריע על פעילות חתרנית של גייס חמישי חינוכי, אלא כדי לשאול אם בכלל צריכים להצדיק את השימוש בתקשוב. הוא מהרהר אם אולי הדרישה לשימוש הבנייתי בתקשוב מוגזמת או מיותרת. הוא כותב:

It strikes me today that though I'm all for these changes, I don't think that the promise of those changes is the point. I continue to be struck that we in education seem to feel obligated to come up with some Really Good Reason to use computers in schools. So much so that, for example, teachers in schools where every kid has a laptop, lament that they're "only" word processing and using the web. They think that they need to have kids creating movies or doing something that's "not possible" without computers. Otherwise, they're somehow "wasting" the computers.
פפמן מזכיר לנו שבתחומים אחרים לא שואלים אם השימוש במחשב משרת צרכים נעלים יותר או מיוחדים יותר מאשר מה שעשו לפני עידן המחשב. במקום זה, פשוט משתמשים בכלי. ולאור זה הוא שואל למה צריכים לעשות זאת בחינוך. אולי כדאי יותר פשוט להכניס מחשבים לתוך בתי הספר, עם מינימום של תמיכה והטמעה, ולאפשר למורים ולתלמידים לראות מה אפשר לעשות איתם. פפמן מציין שהגישה הזאת לא כל כך משכנעת – לא את עצמו, ובוודאי לא אחרים – אבל נדמה לי שבכל זאת, הוא נוטה לאמץ אותה.

אני יכול להבין את הדילמה שלו. כבר מזמן התקשוב הפך להיות חלק בלתי-נפרד מתרבות החיים שלנו. אך משום מה בחינוך זה איננו מספיק – אנחנו מחפשים "שימוש נבון"; אנחנו מבקשים ניצול ייחודי של הכלי. וה-"ייחודי", כמובן, הופך מהר מאד לנדוש, ועלינו שוב למצוא הצדקה חדשה. נדמה לי שפפמן איננו "פותר" את הדילמה שלו. הוא איננו מסיק מסקנה, לא לצד הסוס הטרויאני, ולא לצד השימוש נטול הייחוד. ולמען האמת, אינני בטוח שיש פתרון לדילמה הזאת, מלבד להעלות אותה מדי פעם בבלוגים שלנו, להכיר בקיומה, ולהמשיך הלאה.

מאמרון שכולו היסטוריה

לא פעם נדמה שהרדיפה אחרי החדש היא חלק אינטגראלי של עולם האינטרנט. קצב ההתפתחות הטכנולוגית, והופעתם של כלים חדשים שהשפעתם על חיינו כה רבה, גורמים לנו לחשוב שאין בכלל דמיון בין התקופה שלנו לבין אלו שקדמו לה; ששום דבר היום איננו כמו שהיה פעם. בנוסף, ואולי באופן פרדוקסאלי, התובנות שלנו מהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום מביאות אותנו לראות את העבר במשקפיים של היום.

לפני כשבוע ג'ון נאוטון כתב בבלוג שלו שתוך כדי נקיונות שהוא ערך במגירות שלו הוא נתקל בעותק של מאמר של סי' ריט מילס (C. Wright Mills) משנת 1959 – On Intellectual Craftsmanship, הפרק המסיים של ספרו The Sociological Imagination. בפרק הזה מילס מתאר את התהליך שמתרחש אצלו כאשר הוא חוקר נושא, אוסף מידע ומגבש את מחשבותיו ודעותיו בכתב. מילס כותב לסטודנט מתחיל, ומסביר שהצצה לתוך תהליך הכתיבה של אדם אחד עשויה ללמד יותר מאשר רשימה יבשה של הנחיות פעולה. נאוטון (שאל הבלוג שלו הגעתי דרך הבלוג של ג'ון קונל) מתרשם מהדמיון בין מה שמילס מתאר, לבין הכתיבה לבלוג:

What I discovered was that I was seeing the paper in a new light, because I was now reading from the perspective of a blogger. And some of what Mills has to say rings bells for academics who find themselves reflecting on the relationship between blogging and intellectual work.
ומה מילס הציע? נאוטון מצטט מספר קטעים מתוך המאמר. באחד מאלה אנחנו קוראים:
set up a file, which is, I suppose, a sociologist’s way of saying: – keep a journal. Many creative writers keep journals; the sociologist’s need for systematic reflection demands it. In such a file as I am going to describe, there is joined personal experience and professional activities, studies under way and studies planned. In this file, you, as an intellectual craftsman, will try to get together what you are doing intellectually and what you are experiencing as a person. Here you will not be afraid to use your experience and relate it directly to various work in progress.
הדמיון לבלוג איננו צריך להפתיע אותנו. אנשים כתבו יומנים דורות רבים לפני שהיו בלוגים. ולא קשה למצוא דוגמאות נוספות – דוגמאות שמשקפות היבטים אחרים של הבלוג. לפני ארבע שנים, למשל, באתר Common-place המוקדש לחקר החיים בארה"ב בצעירותה, וו' קלב מקדניאל (אז דוקטורנט, היום, אחרי הדוקטורט, מרצה באוניברסיטת רייס שבמדינת טקסס) פרסם מאמר על הנרי קלארק רייט, פעיל נגד העבדות במאה ה-19, שסגנון הכתיבה שלו מאד הזכיר את הכתיבה לבלוג:
Wright shared several traits with the prototypical blogger—his eccentric range of interests, his resolution "to write down what I see and hear and feel daily," his use of journals to "let off" rants of "indignation," his utopian conviction that writing might change the world, and (not least) his practice of spending the "greater part of the day writing in his room."
המאמר של מילס מוכר לי היטב – ירשתי את הספר בו הוא מופיע מאבי שלמזלי הפנה את תשומת ליבי, מספר פעמים, לפרק המסיים הזה. אבי נפטר שנים רבות לפני שהיו בלוגים. רוב ה-"יומנים" שלו היו כרטיסיות עם קטעי ציטטות ומחשבות שהוא החזיק בקופסאות וקלסרים. לפני כשבועיים, סמוך ליארצייט של אבי, אחי חידש את אתר האינטרנט שלו (הפעם בצורת בלוג). באותה הזדמנות הוא כתב על אבא:
His three children have commented to each other how much he would have appreciated the personal computer and, especially, the World Wide Web. Were it not for the frustrations of a command line interface and limited hard drive storage, he might have seen his own book published in his lifetime. He would often say that “Knowledge is like a web or a net: the more you add to it the more you can catch.”
כאחד שמשוכנע שהבלוג פותח עולמות לחקר, ללמידה, לרפלקציה, טוב לי מדי פעם לעצור ולזכור שהרבה לפני שהיו בלוגים היו אנשים שעסקו בכל המלאכות האלו, ובהצלחה רבה.

שטח אפור, אבל לא בהכרח פסול

לפני מספר ימים באתר של ה-Chronicle of Higher Education התפרסם מאמר שדיווח על מספר מקרים שבהם מרצים בקורסים מקוונים התחזו לסטודנטים באותם קורסים על מנת לדרבן דיונים בפורומים וכך לסייע בלימוד התכנים של הקורסים. המאמר מביא את הנסיונות של שלושה מרצים – שניים בארה"ב ואחד בדרום אפריקה. שאלה מרכזית שעולה מתוך המאמר היא האם ההתנהגותם של המרצים היא מוסרית – הרי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים. מול הטענה הזאת המרצים המתחזים משיבים שהמטרה שלהם איננה לבלש אחר הסטודנטים, אלא לעזור להם ללמוד. מרצה אחת מצוטטת שהיא יצרה דמות מדומה של סטודנט כדי להפחית את תחושת הניתוק מהסטודנטים בקורס. המאמר מוסיף:
Other proponents say fake students can bridge the isolation students feel sitting alone at their computers. They stimulate participation. They build learning communities. And the ultimate hope is that they help keep students from dropping out, a serious concern of distance educators.
אותם מרצים שעל הנסיון שלהם מדווח במאמר ציינו שההתחזות השיגה את המטרה של דרבון הדיון והגברת מעורבות הסטודנטים. מספרים שכאשר המרצה (כמרצה) העיר הערות בפורום ההערות שלו הביאו לחתימת הדיון, ואילו כאשר הסטודנט המדומה העיר הערות הדיון התעורר והמשיך להתפתח.

גם אם ההתחזות עזרה ללמידה, אין ספק שיש כאן שטח אפור. מדובר במצב בעייתי, והמטרה איננה בהכרח מקדשת את האמצעים. בהחלט אפשר לטעון ששתילת סטודנט מדומה לתוך קורס מפרה את האימון שחייב להיות בין המרצה לסטודנט. אך עם זאת, אישית נדמה לי שמדובר בשטח אפור שראוי שייבדק, שלגיטימי שייבחן. מתוך המאמר, התרשמתי ששיקוליהם של המרצים היו חינוכיים, ושה-"תרמית" (אם אכן אפשר לכנות אותה כך) נעשתה לשם הלמידה. הרושם שמתקבל איננה שההחלטה להתחזות נעשתה בחפזון, אלא שהמרצים היו מודעים מאד לבעייתיות ובכל זאת חשו שיש בנסיון הזה ערך. המרצה מדרום אפריקה פרסמה מאמר מעניין מאד ב-Journal of Computer Mediated Communication על הנסיון שלה. אותו מאמר בוחן את השימוש בדמות של סטודנט מדומה, אך איננו מתחמק מהשאלות האתיות שעולות בעקבות החדרת הדמות לתוך הקורס.

לאור זה מעניין לציין שלפני מספר ימים, ב-Wired Campus, אתר משנה של ה-Chronicle of Higher Education, כתבה בת 200 מילים על המאמר הראשי הופיעה. הכתבה הזאת זכתה ליותר מ-50 תגובות. נדמה לי שמלבד תגובה אחת שהרהרה שאם המטרה היא העמקת הלמידה, אולי השימוש בסטודנט מדומה לגיטימי, כל יתר התגובות שללו את האפשרות הזאת על הסף. זאת ועוד – מספר רב של תגובות ניצלו את ההזדמנות על מנת לפסול קורסים מקוונים באופן כללי בטענה שהצורך לשתול סטודנט מדומה בקורס רק מוכיח שבקורס מקוון אין אפשרות ליצור קשר אמיתי עם סטודנטים. (באופן כללי, התרשמתי שהמגיבים קפצו לתוך הדיון בשאלות האתיות מבלי לקרוא את המאמר של המרצה מדרום אפריקה.)

לקורסים מקוונים דינאמיקה שונה מאשר לקורסים פנים אל פנים. במשך הדורות מרצים מנוסים בקורסים מסורתיים סיגלו לעצמם מגוון שיטות שבאמצעותן ניתן לעורר עניין ולהבטיח מעורבות הסטודנטים בקורס. עבור קורסים מקוונים שיטות כאלו עוד בתהליך של התהוות. בוודאי יידרשו מספר שנים עד שנדע מה עובד ומה לא. גם אם יצירת סטודנטים מדומים בקורסים מקוונים בעייתית מבחינה אתית, נדמה לי שמוקדם מדי לפסול את זה כשיטה אפשרית לדרבון הלמידה.

שאלה של עדיפויות?

בניו יורק טיימס מלפני יומיים קראתי שעד סוף יוני מערכת מעקב לימודי עבור מלוא התלמידים בניו יורק (העיר) תעלה לאינטרנט ותהיה זמינה לכל הורי התלמידים. הכתבה מוסרת שהאתר שיהווה כניסה למערכת יכלול:
an interactive portfolio of public school students’ test scores, grades and attendance rates
כבר היום קיימות מספר מערכות כאלו, כולל אצלנו, אם כי אני מניח שבכל המקרים מדובר ביוזמות של חברות פרטיות. במקרה של ניו יורק מדובר במערכת עירונית מקיפה. היות ואין לי ילדים שלומדים במערכת החינוך של עיריית ניו יורק, אינני יכול להכנס למערכת ולראות כיצד היא פועלת. עלי להסתמך על הכתבה בניו יורק טיימס שמוסרת :
On the site, parents will be able to view overall course grades and scores on state tests, but not individual scores on class assignments. They will also be able to see attendance histories and look at the probability of a student passing state math and English exams, based on how they have scored on periodic city tests. It will also show how their child is doing compared with children at schools serving similar student populations.
אישית, אני מעדיף לא לבלוש אחרי הלמידה של ילדים שלי. גם אם אינני מקבל את מלוא המידע שיכול, אולי, לעזור לי להעריך את מצבם הלימודי, אני מעדיף לשוחח איתם ולשאול אותם על המתרחש בכיתות שלהם. כמו-כן, אני נוטה לחשוב שעבור הורים שהם מעורבים בלימודים של ילדיהם, האתר החדש הזה לא יגלה להם הרבה שהם אינם כבר יודעים, ואילו עבור אלה שאינם מעורבים, ספק אם זה ידברן אותם ללמוד יותר.

עם זאת, אין לי סיבה גדולה להתנגד לפרויקט כזה. הרי פתיחות, ויותר מידע, הם כמעט תמיד רצויים. אם באמצעות המערכת הזאת מעורבות ההורים בלמידת ילדיהם תגדל, יש כאן משהו חיובי. ובכל זאת, משהו צורם כאן. בכתבה מוסרים לנו שהאתר שאליו ההורים יוכלו להכנס עלתה $900,000, ושהוא חלק מפרויקט משוב מקיף יותר שעלותו $80,000,000. מדובר בהרבה מאד כסף – כסף שכנראה מקדישים למעקב אחר הלמידה של תלמידים, במקום ללמידה עצמה. אין לי ספק שהכסף הזה יכול היה ללכת לפרויקטים לימודיים ממשיים, כולל הצטיידות טכנולוגית. אבל בניו יורק (ולא רק בניו יורק, כמובן) למידה כנראה עדיין מוגדרת כמשהו שניתן למדוד באמצעות מבחנים סטנדרטיים, ולכן ממשיכים להשקיע יותר במערך המדידה מאשר בלמידה עצמה.

מעבר לראייה פשטנית

אתמול כתבתי שנחשפתי, באיחור, למארק וורשאור (Warschauer), פרופסור לחינוך ולאינפומטיקה באוניברסיטה של קליפורניה באירווין (Irvine). כמו-כן, ציינתי שהתחלתי לקרוא כמה מהמאמרים הרבים שהוא פרסם שעוסקים בהיבטים שונים של התקשוב בחינוך. התרשמתי במיוחד ממאמר מלפני שנתיים – The paradoxical future of digital learning – שבו הוא בוחן את הדיגיטאליות בלמידה משלוש נקודות התייחסות.

וורשאור משוכנע שלדיגיטאליות השפעה משמעותית על הלמידה. הוא כותב, למשל:

There is reason to believe that digital technologies will in the long run have as much impact on learning and literacy as the printing press had.
אבל לאור מחקרים שבחנו את מידת השימוש, ודרכי השימוש, של כלים דיגיטאליים בחינוך, הוא מהרהר אם ההשפעה הזאת תהיה מקיפה כפי שנהוג לצפות. שלושה ה-"תחומים" שוורשאור בוחן הם מה לומדים, כיצד לומדים, והיכן לומדים.

וורשאור מציין שהיום נהוג לייחס חשיבות מיוחדת לאוריינות בתחום המידע ובתחום המדיה. הוא איננו ממעיט בערכן של האוריינויות האלו, אבל הוא כותב שלפי המחקר, לאוריינויות האלה קשר הדוק לאוריינות המסורתית:

… the same digital media that are fostering the need for new literacies are also making traditional literacies more valuable then ever before.
בנוסף, מחקרים מראים שהאוריינות המסורתית מהווה שער לאוריינויות חדשות, ולכן אם ברצונם של בתי ספר לקדם אוריינויות חדשות, הם חייבים להתמקד באוריינויות הישנות יותר.

באופן דומה, וורשאור מציין שהיום מרבים לדבר על פיתוחו של הלומד האוטונומי, ומזהים את תפקיד המורה פחות כמלמד ויותר כמכוון וכמדריך. הוא מסכים שהדיגיטאליות מאפשרת הזדמנויות ללמידה אוטונומית, אבל הוא מביא דוגמאות של מחקרים שמראים:

that people develop the ability to work autonomously, whether in online or offline realms, only through processes of being instructed or mentored by others.
במילים אחרות, אם המטרה שלנו היא לשחרר את התלמידים שלנו ללמוד בכוחות עצמם, עלינו ללמד אותם היטב כיצד לתפקד כלומדים אוטונומיים.

הטענה של וורשאור בנוגע להיכן לומדים קשורה לרצון שלו לצמצם פערים דיגיטאליים. הוא כותב שלמרות שהדיגיטאליות מאפשרת למידה מחוץ לכותלי בית הספר, מחקרים מראים שמי שמצליח להפיק תועלת מהתקשוב מחוץ לבית הספר הם תלמידים משכבות מבוססות. אם באמת חשוב לנו לקדם את כל התלמידים, עלינו לדאוג לכך שלכל התלמידים תהיה גישה לתקשוב בתוך בית הספר, היכן שמורים יוכלו להדריך ולכוון אותם.

וורשאור קורא למאמר שלו "העתיד הפרדוקסלי של הלמידה הדיגיטאלית" מפני שהוא משוכנע שעל מנת להשיג את המטרה של למידה דיגיטאלית מוצלחת, צריכים, בעצם, לחזק את הלמידה המסורתית. הוא מסכם:

Simplistic views of digital learning, which pit new literacies against old, autonomy versus mentorship, or home versus school, will only serve to worsen educational divides.
הוא בוודאי צודק, וקולו הוא קול שחשוב שיישמע. הופתעתי שכמעט ולא מצאתי התייחסויות למאמר הזה של וורשאור בבלוגים חינוכיים. כמו-כן, הדף באתר (האוניברסיטאי) שלו המקשר למאמרים שהוא כתב סומן בדלישס רק 20 פעמים. וורשאור יוכל לעזור לנו להתגבר על התייחסויות פשטניות בנוגע למקומה של הדיגיטאליות בלמידה. זה יעזור לנו לא רק להקטין פערים דיגיטאליים בחינוך, אלא גם לקדם את התקשוב החינוכי באופן כללי.

לא קסמים, אבל בכל זאת הרבה

באתר הבית של פרויקט OLPC, מארק וורשאור (Warschaeur) כותב על מספר מחקרים שהוא ערך בשנים האחרונות הנוגעים בשימוש במחשבים ניידים, ובמיוחד מחקר רחב היקף של ניידים 1:1, בבתי ספר (כיתות יסוד וחטיבות ביניים). המסקנה של וורשאור מפתיעה – אבל לא מפני שהוא גילה משהו שלא ידענו, אלא דווקא מפני שלפעמים אנחנו קוראים את המסקנות של מחקר ומגרדים בראש ושואלים "בשביל זה היינו זקוקים למחקר?". הוא כותב:
Laptops make a good school better, but they don't make a bad school good.
אבל אחרי שאני הרשיתי לעצמי להתייחס באירוניה לקביעה הזאת, המשכתי לקרוא את הסקירה של וורשאור ופגשתי חוקר מעניין מאד שכבר שנים רבות בוחן את השימוש בתקשוב בחינוך. (במידה מסויימת של בושה עלי להודות שלא הכרתי את וורשאור עד עכשיו – הגעתי לכתבה שלו באתר OLPC דרך טום הופמן – אבל בעקבות החשיפה כבר קראתי מספר מאמרים מאד מעניינים שהוא כתב.) זאת ועוד: יש טעם להוסיף שאפילו אם המסקנה של וורשאור נראית לי מובנת מאליה, יש עדיין לא מעט מורים ומנהלים שמייחסים לתקשוב יכולות מאגיות ופועלים מתוך תחושה שדי בהכנסת מחשבים ואינטרנט לתוך בית הספר כדי לחולל שינוי. לאור זה, המשך דבריו של וורשאור, בו הוא מרחיב ומסביר את כוונתו, חשוב מאד:
They make a good school better by facilitating more and higher quality writing, allowing the practice and development of 21st century learning skills, encouraging high student motivation and engagement, and assisting effective integration of technology in teaching and learning. (They don't make a bad school good, because if teachers and students are invested in wasting time rather than learning, an Internet-connected computer provides ample opportunities for doing so!)
במידה מסויימת יש כאן גירסה עדכנית למה שקרה כאשר מחשבים נייחים נכנסו לתוך בתי הספר לפני עשור ויותר. ברבים מהפרויקטים ההם הציבו את המחשבים במעבדות (ובמקרה הטוב בכיתות) וציפו לנס. אבל כמובן, נס לא קרה להם. היום ברור שברוב המקרים ללא הדרכה מתאימה מורים אינם מצליחים להבין מה לעשות עם המחשבים האלה.

הקביעה של וורשאור לגבי ההשפעה של מחשבים ניידים על בתי ספר באה במסגרת כתבה שעוסקת ב-netbooks חדשים. הוא כותב שהמחקרים שלו (Learning with laptops – A multi-method case study, למשל) הראו באופן ברור שפרויקטים של 1:1 יכולים להשפיע לטובה, ומפני שהוא יודע שאלה יכולים להצליח, ההתקדמות האיטית בהפעלת פרויקטים כאלה מאד מתסכלת אותו. מפני שהעלות הגבוהה של המחשבים היא הסיבה המרכזית להתקדמות האיטית, הופעתם של netbooks זולים מעוררת אצלו תקווה. כפי שכבר ראינו, וורשאור יודע שמחשב נייד אישי לכל תלמיד איננו ה-"פתרון". אבל בדיוק בגלל זה, כאשר בסיום הסקירה שלו על המחשבים הזעירים החדשים הוא מצהיר שהוא חש התרגשות מחודשת כלפי היכולת של ניידים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי ספר, הוא מעורר תקווה גם אצלי.

התלמידים רוצים ללמוד?

לוסי דה-לה-ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine מדווחת על מספר פרויקטים ב-Google Earth (וגם ב-Google Maps) שמורים בבתי ספר יסודיים במדינת וורמונט ניהלו עם התלמידים שלהם. המאמרון של דה-לה-ברייר מלא בקישורים לדוגמאות, והצצתי בחלק גדול מהם. מדובר בפרויקטים מרשימים, אם כי לא התלהבתי מהם כמו שדבריה של דה-לה-ברייר גרמו לי לצפות שיקרה. היא הרי הרעיפה שבחים על הפרויקטים, ואילו כאשר אני הקלקתי אליהם כדי להתרשם מצאתי פעילויות יפות ונעימות, אבל לא משהו שגרם לי להגיד "וואו!". מצאתי, למשל, דף עבודה עם הנחיות למצוא קואורדינטות שונות, ולתאר את מה שמוצאים בהן. זאת פעילות נחמדה, והיא בוודאי מסייעת להכיר את Google Earth, אבל אין כאן משהו מיוחד.

אבל דווקא חוסר ההתלהבות שלי הוביל להרהור נוסף. הפרגון של דה-לה-ברייר נתן פרסום למורים שבוחנים את האפשרויות של כלים כמו Google Earth בכיתה, ובדרך הזאת יש בוודאי מורים אחרים שיגידו "גם אני יכול לעשות את זה" … ויעשו. אני משוכנע שכבר היום בישראל יש מורים שביצעו פרויקטים דומים, וגם טובים יותר, וחבל לי שרק מפני שהמידע על הפרויקטים האלה לא הגיע אלי אינני יכול לפרגן להם כמו שעשתה דה-לה-ברייר.

לכן, במידה מסויימת, העובדה שלא התלהבתי מהדוגמאות במאמרון הזה היא סיבה להתלהבות. בעצם, היא עדות לכך שרף הציפיות שלנו גבוה. ברור לי שהפרויקטים שדה-לה-ברייר מתארת הם טובים. אולי המילה הנכונה היא "סולידיים". לא כל שיעור יכול להוביל ל-"וואו!". אם פעילות מסויימת גורמת למורים ולתלמידים לבחון את הכלי, אם היא חושפת אותם ליכולותיו, אם היא עוזרת להם לגלות טוב יותר כיצד ללמוד עם הכלי, אז מדובר בהצלחה אמיתית, וגם בלי ה-"וואו!" אסור להמעיט בהישג הזה.

וזה מוביל לתגובה נוספת – תגובה של "וואו!" של ממש. דה-לה-ברייר כותבת על קבוצה של תלמידי כיתה ד' שהחתימו את עמיתיהם על עצומה שהם הגישו להנהלת בית ספרם. הדרישות שלהם? לעדכן את Google Earth שבבית הספר לגירסה המעודכנת ביותר, ולאפשר להם יותר זמן להתנסות בכלי. אם הפרויקטים של המורים של התלמידים האלה גרמו להם להגיש בקשה כזאת – יש כאן, ללא ספק, סיבה להתלהבות.

האם יש אלגוריתמים ניטראליים?

סיבה ווידאיינתן (Siva Vaidhyanathan) הוא חוקר מדיה שמלמד היום באוניברסיטה של וירג'יניה. ספרו Copyrights and Copywrongs: The Rise of Intellectual Property and How it Threatens Creativity משנת 2001 הוא אחד החשובים בתחום הקניין הרוחני בעידן הדיגיטאלי. ווידאיינתן מנהל בלוג שבוחן את ההשפעות של גוגל על כל תחומי החיים שלנו. שם הבלוג רומז על החששות שלו – The Googlization of Everything. הוא מעלה לבלוג התייחסויות לגוגל ממקורות שונים ומגוונים, אבל בעיקר הבלוג מהווה מחברת בה הוא מעלה את הגירסאות הראשונות של הפרקים שעתידים להוות ספר באותו שם. לפני מספר ימים ווידאיינתן העלה לבלוג גירסה ראשונית של פרק בספר שעוסק ב-The Googlization of Universities.

ווידאיינתן איננו מייחס כוונות זדון לגוגל, אבל הוא חושש שההשפעה של החברה על ההשכלה הגבוהה רבה מדי, ובעיקר שלילית. הוא כותב:

Through its voracious efforts to include more of everything under its brand, Google has fostered a more seamless, democratized global, cosmopolitan information ecosystem yet contributed to the steady commercialization of higher education and erosion of standards of information quality.
במאמרון/פרק שהתפרסם עכשיו הוא בוחן את ההשפעה הזאת ממספר היבטים – על המשמעות של למידה באופן כללי, על הרגלי הלמידה של סטודנטים, על הלימוד באמצעות ספרים, על המחקר, ועוד. באופן כללי, הוא חושש שריכוז של משאבים לימודיים בידי חברה אחת תשפיע לרעה על ההשכלה הגבוה. נושא שעולה אצלו שוב ושוב הוא סכנת המונופול, כאשר אפילו אם תנאיי השימוש שאליהם גוגל מתחייבת היום סבירים ומתקבלים על הדעת, ביכולתה לשנות את תנאיי השימוש האלה מתי שמתחשק לה. טענות אחרות של ווידאיינתן קשורות לאלגוריתמים של גוגל שמתיימרים להיות אובייקטיביים, אבל בעצם מכילים הכוונה סמוייה (אם כי לא זדונית). כדוגמה הוא מביא את העובדה שרוב המאמרים המחקריים שנמצאים ב-Google Scholar הם מהשנים האחרונות. ווידאיינתן מסביר שנוצר מצב שבו חוקרים שפונים ל-Google Scholar (וקל יותר לעשות זאת מאשר לנבור בכרכים בספריות) מתייחסים פחות ופחות למחקרים ישנים. לדעתו, נוצר מצב שבו:
researchers are more likely to echo prevailing consensus and narrow the imagination on which research relies.
בצורה דומה, הוא טוען שמפני שהרוב הגדול של הטקסטים שגוגל סורקת הם באנגלית, מחקרים בשפות אחרות אינם זוכים לחשיפה הראויה. הטענות האלו די משכנעות, אם כי יכול להיות שגם בלי Google Scholar חוקרים היו נוטים לחפש, ולמצוא, יותר מחקרים עדכניים מאשר ישנים, ולהתרכז יותר באנגלית.

ווידאיינתן מזכיר לנו שכאשר גוגל מעניקה לנו שירותי תקשוב "חינם", המחיר שאנחנו משלמים הוא גישה לנתונים על השימוש שלנו – נתונים שאמנם אינם חושפים אותנו באופן אישי, אבל בכל זאת מהווים מידע בעל ערך רב לחברה שדרך הניתוח של הנתונים האלה מצליחה להרוויח הון. אין כאן השפעה "ישירה" על ההשכלה הגבוהה, אם כי ווידאיינתן בוודאי צודק שחדירתם של תהליכי מסחור לתוך ההשכלה הגבוהה איננה לטובה.

עבור אנשי חינוך ב-K-12, הנקודות המשמעותיות ביותר שווידאיינתן מעלה קשורה להשפעה של גוגל על הרגלי הלמידה של סטודנטים. הוא מסביר שהיסודות של PageRank אמנם נמצאים (בין היתר) בנוהג האקדמי של הערכת ערכו של מחקר לפי מספר הפעמים שהוא מצוטט, אבל כאשר הסטודנט נעזר בתוצאות חיפוש שהגיעו אליו באמצעות ה-PageRank נוצר מצב שבו:

Popularity stands in for quality assessment.
הוא מסביר ש:
Paradoxically, the very reliance on the principles of peer review within Google and reliance on the principles of peer review in the Google PageRank algorithm have undermined an appreciation for distinctions among information sources – at least among university students.
ווידאיינתן איננו, כמובן, הראשון להתריע לגבי הבעיה הזאת. ספרנים ומורים רבים עושים זאת כבר שנים. יש כאן, בסך הכל, עוד עדות לכך שאין תחליף לפיתוח החשיבה הביקורתית – בכל הגילאים. אבל מעבר לנקודה הזאת, התרומה החשובה ביותר של ווידאיינתן נמצאת בכך שהוא מזכיר לנו שאלגוריתמים שהם לכאורה ניטראליים בכל זאת יכולים להיות רבי השפעה על דרכי הלמידה שלנו.