העצמה באמצעות הסביבה

לפני כמה ימים סימנתי לעצמי מאמרון חדש של ג'ף אוטכט – What’s the purpose of going 1:1. במאמרון הזה אוטכט מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס מלפני שנתיים שדיווחה על כך שמספר בתי ספר שכמה שנים לפני-כן אימצו פרויקטים של 1:1 התחילו לזנוח אותם. אוטכט מסביר שלאור המטרות המוצהרות של אותם בתי ספר, הוא איננו מופתע שהחליטו לא להמשיך בפרויקט. הוא מדגיש שעל מנת לנצל את התקשוב בצורה מוצלחת, צריכים לקבוע מטרות ברורות, ולדעתו מטרה מרכזית צריכה להיות העצמת התלמיד. כצפוי, הסכמתי עם אוטכט. אבל משהו צרם לי והתקשיתי לזהות מה גרם לאי-הנחת שלי כלפי המאמרון.

אמתול אסתי דורון כתבה על המאמרון שח אוטכט. היא מתארת בהרחבה את המודל שאוטכט מציג שעל פיו, לטענתו, אפשר לקבוע את הצרכים התקשוביים של בית ספר. אבל משהו במאמרון הפריע לאסתי. היא כותבת:

האמת, שכשקראתי את המאמר הרגשתי שלא ממש קבלתי תשובה לשאלה שלשמה הוא נכתב. אמנם, המודל מקל על החשיבה, וייתכן שהשאלה מה רוצים שהתלמידים יעשו אכן עוזרת למקד את התכנון של מערך ההדרכה וההתפתחות המקצועית. ברור שהרצון הוא ללמידה אחרת, לפדגוגיה חדשה, אבל מדבריו של אוטכט לא ברור איך היא מושגת.
אני מסכים. יש, כמובן, מבחר סיבות שבגללן אנשים כותבים לבלוגים שלהם. יש מי שמדווח על המתרחש בכיתה שלו, ואחר שעוסק בשאלות "הגדולות" מבלי לרדת לפרטים. שתי הגישות, ואחרות, לגיטימיות. אבל נדמה לי שאסתי, כמוני, ציפתה ליותר אצל אוטכט מאשר ההצהרה הסתמית למדי שהפעם הוא סיפק. אסתי מנסחת את השאלה שאליה אוטכט מתייחס: "מה אנחנו רוצים שהתלמידים ידעו?", והתשובה של אוטכט – "העצמת כישורי הלמידה של התלמיד" – איננה שונה מהתשובה שהיינו מקבלים גם ממי שאיננו עוסק בתקשוב, או עובד בסביבה של 1:1. במקרה כזה, היה עדיף לתת תשובה ברחל בתך הקטנה.

כך עושה רותי בן-ישי, למשל, בבלוג שלה באדיורשת, בו היא מדווחת על המתרחש בכיתה שלה. לפני שבוע רותי כתבה על "שיעור קצת אחר: מסע בעקבות שאלה של תלמיד". במאמרון הזה היא מתארת את מה שקרה בכיתה שלה בשיעור היסטוריה. התלמידים למדו על הקשר בין יוליוס קיסר ללוח השנה הלועזי, ותלמיד אחד שאל על שם מה החודש בו הוא נולד. רותי מתארת את ההרפתקה המידענית המרתקת שאליה יצאה הכיתה בעקבות השאלה, הרפתקה שבה זמינות המחשבים שיחקה תפקיד חשוב. בדוגמה של רותי אפשר לטעום את ההעצמה שעליה כותב אוטכט. עם זאת, לו היינו צריכים להכין תקציר של השיעור על מנת להראות כיצד הוא משתלב לתוך תכנית הלימודים, או על מנת להסביר אילו מיומנויות הוא חיזק, נדמה לי שהיינו מתקשים לעשות זאת.

ואם מותר לי לקשר בין המאמרונים האלה לבין מאמרון נוסף בבלוג אחר (והיות ומדובר בבלוג שלי, מי יעצור איתי!), נדמה לי שקים קופינו, מורה האחראית לכישורי המאה ה-21 בבית ספר בינלאומי בתאילנד, עוזרת לנו להבין את מקור הקושי הזה. קופינו כותבת שאנחנו רגילים להתייחס לטכנולוגיה ככלי, אבל עדיף לנו לראות אותה כסביבה (environment). היא מסבירה שאנחנו בוחרים להשתמש בכלים כאשר השימוש הזה עוזר לנו להשיג מטרה כלשהי, אבל סביבה היא משהו שמקיף אותנו, שבתוכו אנחנו נמצאים באופן מלא. היא כותבת:

Although these tools started as something new and different, we can not simply choose to use them in one situation, but not in another. A math teacher wouldn’t say we don’t need to use the alphabet in this class because it’s math. An English teacher wouldn’t say we don’t need to know how to switch on the lights, because this is English, not science. So why do so many of us still think of technology that way?
אסתי מסיימת את המאמרון שלה עם שאלה שלדעתה ראוי שתישאל:
מה עוד היינו רוצים שירכשו וילמדו בעזרת הניידים?
נדמה לי שאם נשכיל לראות את התקשוב כסביבה (ראייה שמהתרשמותי מתפתחת בכיתה של רותי, למשל) נוכל להרגיש שאיננו מתחמקים מתשובה כאשר אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להעצים את התלמידים. הרי כאשר התלמידים מסוגלים לזהות את העוצמה של הסביבה המתוקשבת ולנצל אותה, זה מעצים אותם כלומדים.

אז מי באמת מאמץ ראשון?

רייאן הילי מנהל בלוג בשם Employee Evolution, ובתיאור הבלוג הוא מסביר שמדובר ב-"קולו של דור המילניום בעבודה". אינני עוקב אחר הבלוג הזה, אבל ממה שאני הצלחתי להבין, הוא עוסק במה שארגונים וחברות צריכים לעשות כדי לגייס בני דור ה-Y למשרות אצלם.

קשה לי להגיד שתחום העיסוק של הילי מעניין אותי, אבל כתבה שהוא פרסם באתר Social Computing Journal משך את התעניינותי. בתקציר של הכתבה אנחנו קוראים שהיא:

explores an interesting dichotomy: the generation that grew up with the web are not the biggest or fastest adopters.
הילי מביא נתונים עבור מספר כלים – Facebook, Twitter, ו-LinkedIn, וטוען שעבור כולם הנתונים רומזים שלעומת בני דורות מבוגרים יותר, בני דור ה-Y אינם המאמצים הראשונים, או המשתמשים המרכזיים של אותם כלים. הוא כותב:
But Generation Y is not inventing the new web. Older people are. The new web is all about hyper-connectivity, real-time updates, and living your life online. And mainstream twenty-somethings aren't buying into it.
לא ברור שהנתונים שהילי מביא מוכיחים את הטענה שלו, והילי עצמו מודה שאין לו הסבר לתופעה שבעיניו מוזרה ומנוגדת לציפיות שלו. הוא מסכם:
… whatever the reason is, the numbers show that mainstream Gen Y is not latching on to the newest social media tools, and for a group of people who are supposed to be the trend setters, this is a strange phenomenon.
כמה מהתגובות לכתבה מתעמתים עם הנתונים של הילי ועם הניתוח שלהם. יש שטוענים, למשל, שפחות בני דור ה-Y נמצאים בין המאמצים החדשים מפני שהם כבר "מאמצים ישנים", ואילו המשתמשים החדשים באים מדורות מבוגרים יותר. כמו-כן, אחרים טוענים שכלי כמו LinkedIn מתאים לאנשי עסקים, ורוב בני דור ה-Y עוד לא נכנסו למערך העבודה ואין להם צורך בכלי הזה.

כזכור, תחום ההתייחסות של הילי הוא עולם העסקים. אבל נדמה לי שהשאלה של הראשוניות הטכנולוגית של בני דור ה-Y נוגעת גם לחינוך. יש הרי אלה שטוענים שאין צורך ללמד את השימוש בכלים חדשים מפני שתלמידים רוכשים את השימוש בהם הרבה לפני אלה שלכאורה אמורים ללמד אותם. אחרים תולים את התקווה במימוש חזון בית הספר המקוון במורים חדשים שגדלו לתוך הסביבה המתוקשבת. אם הילי צודק, ובני דור ה-Y אינם המובילים באימוץ כלים מתוקשבים, הבסיס לשתי הטענות האלו מתערער, ובעצם, המערכת החינוכית לא תוכל להתחמק מהתפקיד המכריע של הקניית השימוש הנבון בכלים אינטרנטיים לתלמידיו.

גם להעתיק – וגם לכבד זכויות

אף מורה איננו רוצה שיאשימו אותו בהפרת זכויות יוצרים. כמו-כן, רוב המורים מודעים לכך שבמסגרת "שימוש הוגן" מותר להשתמש בחלקים של יצירות מוגנות, אם כי גבולות המותר אינם ברורים להם. וכאשר סוללה של עורכי דין יקרים עומדת לרשות בעלי הזכויות, אותם מורים מעדיפים לא לבדוק אם הם עברו את הגבול הזה או לא. לא חסרים מקרים שבהם בעלי הזכויות – חברות תקליטים, מפיקי סרטים ודומיהם – מצאו לנכון לתבוע אזרחים על כך שקבצים שהורדו דרך האינטרנט נמצאים בדיסקים הקשיחים שלהם בבית. והתביעות האלו מצליחות לשכנע מורים שעדיף לא להסתבך.

לפני שבוע, בעיר וושינגטון, נערכו דיונים על המלצות חדשות לחוק הזכויות הדיגיטאליות. דיונים לצורך עדכון החוק הזה נערכים כל שלוש שנים. לפני שלוש שנים אנשי חינוך קיבלו היתר להעתיק סרטי DVD לשימוש בכיתה, ובדיונים לפני שבוע קבוצה של אנשי חינוך ביקשה להאריך את הפטור הזה. הפעם האיגוד האמריקאי לסרטי קולנוע (ה-MPAA) כנראה הביע התנגדות להמשך ההיתר.

אבל תהיה זאת טעות לחשוב שההתנגדות הזאת מראה שהדימוי הרווח של בעלי הזכויות, ושל עורכי הדין שלהם, כממהרים לתבוע אזרחים תמימים מוצדק. נציגי האיגוד הציגו סרט וידיאו שבו הם מסבירים כיצד אפשר "להעתיק" DVD בצורה לגיטימית, מבלי לפגוע בזכויות היוצרים.

הסרט בן ארבע הדקות מתאר כיצד אפשר לכוון מצלמת וידאו אל מסך, ואז לשדר DVD על המסך, ולצלם את השידור. (אגב, הדובר בוידיאו מסביר שלא כמו הסרט, שמצולם דרך המסך, האודיו מוקלט ישירות מה-DVD. לא ברור למה אין בכך הפרה של זכויות.) בדרך הזאת לא פורצים את ההגנות שב-DVD, ולכן מותר להשתמש בקטע המצולם. בבלוג הטכנולוגי הפופולארי BoingBoing מצטטים את מרטין קוראנט רייף, חורקת שעוסקת בקניין רוחני, שמציינת שהשיטה הזאת הינה:

like typing up a quote from a book, taking it outside, chiseling the words in a rock, photographing the rock, scanning the photo, and running OCR on it.
למען האמת, ההשוואה הזאת איננה הוגנת. הרי בעצם התהליך איננו כל כך מסורבל. בסך הכל, הוא דומה לצילום של דף, ופיתוח של סרט הצילום. ובכל זאת, התהליך נראה עד כדי כך לא הגיוני, ומיותר, שצריכים לשאול אם מדובר בקטע אמיתי או במהתלה. ניסיתי לבדוק, ועד עכשיו לא הגעתי למקור שמציין את שם הדובר, או את התאריך המדוייק של הדיון בו הקטע הזה הוקרן. לפני כשנתיים וחצי הסתובבה ברשת שמועה אחרת בנוגע ל-MPAA והזכויות שעליהן הוא מבקש להגן. אותה שמועה היתה חסרת בסיס. אבל למרות שאינני מצליח לאמת את קטע הוידיאו שמדגים כיצד להסריט הקרנה של DVD, משום מה הוא נראה לי אמין למדי. וההמלצה שלי? אפשר, ועדיף, לתת פרשנות רחבה ל-"שימוש הוגן".

השוואה לא הוגנת

פריחתם של בלוגים ושל רשתות חברתיות, בהם הכותב חשוף לעיני כל, משפיעה גם על החינוך. אם בעבר הלמידה של התלמיד נחשפה במבחנים או בעבודות לעיני המורה בלד, היום רבים בדעה שיש ערך רב בחשיפה רחבה. כאשר לכותב (אם מדובר בתלמיד, בפרח הוראה, או במורה) יש קוראים רבים, אלה מהווים תיבת תהודה שבאמצעותה הכותב מצליח לחדד את מחשבותיו, איתם הוא מלבן מגוון נושאים, ובעזרתם הוא מעמיק את הלמידה שלו.

אבל אפילו אם היום קיימת ציפייה לשיתוף ולפומביות, יש רבים שעבורם החשיפה הזאת אינה נוחה. כמעט בעל כורחו, דין שרסקי מתייחס לסוגיה הזאת השבוע בבלוג שלו. שרסקי כותב שבקורס שנפתח עכשיו הוא הנחה את הסטודנטים שלו (פרחי הוראה) לנהל בלוגים, ולהפתעתו הוא נשאל, בפעם הראשונה, אם חובה שהבלוגים האלה יהיו פומביים. הוא כותב:

To be honest, I never really thought much about doing it any other way. In my zeal to have my students experience the joys of networked learning and prepare for a world where ideas and sharing should be and hopefully will be more transparent, it seems logical.
נדמה לי שעבור כל אחד שאיננו מנהל בלוג או איננו משתתף באופן פעיל ברשת חברתית, השאלה של הסטודנטים מאד הגיונית, ואפילו צפויה. אבל גם בתגובה של שרסקי יש הגיון. עבור אלה מאיתנו שמנהלים בלוגים, החשיפה נעשית למובנת מאליה, ואנחנו מתקשים להבין את אי הנוחות שמי שחדש לנושא הזה מרגיש. זאת ועוד: סביר להניח שמלכתחילה מי שכותב בלוג פחות מוטרד מהשאלות האלו, כך שאפילו קשה לו לתפוס שלא כך עבור כולם. שרסקי מבטא את הקושי הזה כאשר הוא כותב:
Ever since the day I wrote my first blog post and received a comment, I knew that learning in public had huge potential.
משום מה, הוא כנראה חושב שמה שברור לו ברור לכולם – יש ערך רב ב-"למידה בפרהסיה". אבל אפילו אם הציפייה הזאת מוטעית, הוא בכל זאת עורך השוואה מעניינת.
… we have no qualms about student athletes or musicians or actors perform(ing) in public. No athlete ever joins a team and suggests they just want to practice but don’t want to play in front of a crowd.
כאחד שמזדהה עם שרסקי, ורואה ערך רב ב-"למידה בפרהסיה", עלי להודות שלא נוח לי עם ההשוואה הזאת. עוד לפני שהם "מופיעים" לראשונה, ספורטאים ומוסיקאים יודעים שהפומביות היא מרכיב אינטגראלי של מה שהם בחרו לעשות. לא כך עבור לומדים. לא נראה לי מוצדק להגיד לתלמידים (או למורים, או לפרחי הוראה) הרגילים למידה גדולה של פרטיות בלמידה שלהם, שפתאום עליהם לחשוף את ההגיגים שלהם לעיני כולם. שרסקי כותב שלדעתו היתרונות של הפומביות עולים על המבוכה שחשים כאשר מתחילים לכתוב לבלוג. האמת היא שאני מסכים איתו. אבל נדמה לי שכאשר אנחנו מחייבים את החשיפה אנחנו חוטאים לרוח החינוכית שהבלוג מבקש לבטא.

אל תאמין לכל מה שאתה קורא באינטרנט …

… או בכל מקום אחר.

בבלוג Respectful Insolence שמופיע כחלק ממערכת Science Blogs, בלוגר בשם אורק (Orac) מדווח על כתב עת שיצא לאור מטעם Elsevier – מו"ל מאד מוערך בתחום כתבי עת מדעיים. בשנת 2003 Elsevier הוציא לאור שני גליונות של The Australasian Journal of Bone and Joint Medicine. הגליונות האלה אמנם נראו כמו כתבי עת מדעיים, אבל למעשה לא היו בהם מחקרים מקוריים, והמאמרים לא עברו הערכת עמיתים. מה שהתפרסם היו בעצם רק תקצירים של מאמרים שהמשותף להם היה שהם הציגו ממצאים שהשתקפו באופן חיובי על תרופות של חברת התרופות הענקית Merck. עכשיו מתברר שחברת Merck הזמינה את הגליונות האלו מ-Elsevier.

אורק מצטט חלקים של כתבה על הפרשה שהתפרסמה באתר The Scientist, כולל תגובה של סגן מנהל ארגון אזרחי שעוסק בבריאות הציבור:

"I've seen no shortage of creativity emanating from the marketing departments of drug companies," Peter Lurie, deputy director of the public health research group at the consumer advocacy nonprofit Public Citizen, said, after reviewing two issues of the publication obtained by The Scientist. "But even for someone as jaded as me, this is a new wrinkle."
אורק מדגיש שרופאים שקוראים כתבי עת מדעיים מודעים לכך שקיימים לא מעט "throwaway journals". כתבי עת כאלה מתאפיינים בכך שהם מחולקים חינם, יש בהם אחוז מאד גבוה של פרסומות (שמופיעות בתוך דפי המאמרים עצמם, ולא בין מאמר למאמר), ואין בהם מאמרים שמדווחים על מחקרים מקוריים. אבל הוא מוסיף שאפילו בנוף כתבי העת האלה, כתב עת שמתחפש לכתב עת מחקרי אבל איננו אלא יוצא לאור מטעם חברת תרופות (ובשיתוף הפעולה של מו"ל חשוב) מהווה נקודת שפל מיוחדת.

אין לי ספק שלפרשה הזאת היבטים מעניינים וחשובים בתחום האתיקה, ואפשר לקוות שתעשיית ההוצאה לאור תבחן את ההיבט הזה באופן מעמיק (קשה לצפות להתייחסות דומה מחברות התרופות). יש מי שיאמר שאין כאן שום דבר מפתיע, ושבעצם, אין שום סיבה להתרגש (מגיב אחד בבלוג כותב, בוודאי באירוניה, שפרשה כזאת נותנת שם רע ל-throwaway journals). אישית, העסק מזכיר לי דיון על מהימנות המידע שהתרחש לפני יותר מעשור בבית ספר שאליו הגעתי להרצאה. מורה אחת שם הסבירה שכדי לבדוק אם המידע שאנחנו מוצאים באינטרנט מהימן, עלינו לקרוא את סיומת ה-URL: אם היא מסתיימת ב-com, המידע לא אמין, אבל אם היא מסתיימת ב-ac או ב-edu, ברור שאפשר לסמוך עליו. כמובן שגם אז זה לא היה נכון. אבל התשוקה לפתרונות קלים היתה כנראה חזקה יותר מההגיון. היום, הרצון הזה גורם לנו לפסול על הסף את תוכן הווקיפדיה, במקום להפעיל את כישורי החשיבה הביקורתית שלנו. מה שבטוח – בעולם שלנו, לא רק בבית הספר או אצל תלמידים קשה לדעת למה ולמי אנחנו יכולים להאמין.

"תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים"

מספר פעמים בעבר מצאתי הזדמנות לקשר לבלוג של קרל פיש. פיש מלמד בתיכון במדינת קולוראדו, והוא מרבה לדווח על פעילויות מתוקשבות בבית הספר – בכיתות שלו ובכיתות של מורים אחרים. לפני קצת יותר משנה דיווחתי על פרויקט בבית הספר שלו בו התלמידים נעזרו בבלוגים ובוויקיים כדי להרחיב את התובנות שלהם על ספר שהם קראו. בסיום התהליך של קריאה וכתיבה על הספר הם ניהלו דיון מקוון עם מחבר הספר. מדובר בפרויקט מרשים ביותר (ועכשיו, כשחזרתי אל המאמרון שלי על הפרויקט שמתי לב שציינתי בטעות שבית הספר של פיש נמצא באריזונה).

לא קל לארגן פרויקט כמו דיון מקוון עם סופר, ולכן אפשר להבין שמדובר בפעילות מיוחדת, אפילו חד פעמית. אבל מה עושים כאשר התלמידים עצמם מבינים שהדבר אפשרי? לפני מספר ימים פיש כותב:

So, here’s the problem. Once your students find out that we have the capability to blog and/or videoconference with authors and professionals from around the world, they think we should do it all the time. Imagine that.
פיש מדווח על כיתה של תלמידים שבעקבות קריאת ספר החליטו לשלוח מספר שאלות לסופר. אחרי שהם קיבלו תשובות לשאלות הם שאלו שאלה נוספת – אולי הסופר יהיה מוכן לנהל איתם מפגש מקוון. הסופר הסכים, וכבר נקבע מועד למפגש. פיש מציין (כצפוי) שהמהלך הזה של התלמידים מוצא חן בעיניו. הוא מסביר שיש עוצמה ביכולת של תלמידים ליצור קשר עם הסופרים שאת ספריהם הם קוראים, וגם שפעולת התלמידים ממחישה את הקלות שבה קשרים מהסוג הזה נוצרים היום. והוא מוסיף:
But third, and perhaps most important in the long run, I love the fact that these students knew a capability existed, assumed it was their prerogative to take advantage of that, and then took the initiative to contact Mr. Doctorow. If we not only enable our students to be connected learners, but also change their mindset so that they expect to be connected learners, we’ve done a good thing.
בעקרונות הפדגוגיים של מסמך המדיניות של למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי מתוארת הדרך העדיפה לרכישת מיומנויות מתוקשבות:
רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך.
במילים אחרות, אפשר להקדיש שיעור לשינוי גודל הגופן בתמלילן, או לשימוש במנוע חיפוש באינטרנט. אבל הרכישה האמיתית של המיומנויות האלו מתרחשת כאשר השימוש בהן עונה על צורך. אנחנו יודעים שהתלמידים שלנו הפנימו מיומנות מסויימת לא כאשר אנחנו מנחים אותם להשתמש בה, אלא כאשר הם בוחרים לעשות זאת כדי להשיג משהו שחשוב להם, כאשר הם מבינים שמיומנות מסויימת יכולה למלא פונקציה חשובה בחייהם. היוזמה של תלמידיו של פיש – יצירת קשר עם סופר, והזמנה להשתתף במפגש מקוון – ממחישה שהם הפנימו לפחות אחת מהעקרונות החשובים של הלמידה המתוקשבת. ברור למה הוא גאה בהם.

טכנולוגיה – וחינוך מכל מקום

בעידן האינטרנט הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום, ולא רק בבית הספר. כמובן שזה היה נכון גם לפני האינטרנט, אבל היום אפשר להגיד שהתקשוב, והגישה החופשית למידע שהוא מאפשר, מהווה איום של ממש על העליונות של בית הספר כמקור למידע אצל בני נוער. (גם כאן אפשר לטעון שאין שום חדש – סביר להניח שהידע על העולם שיש לבני נוער היום בא יותר מהטלוויזיה מאשר מספרי הלימוד, ובמקרים כמו הערוצים National Geographic או Discovery אפשר אפילו לברך על כך.) כתבה באתר הניו יורק טיימס של היום מראה עוד דרך שבה הדיגיטאליות מערערת את הסמכות של בית הספר.

במדינת קרוליינה הצפונית החוק קובע שהתוכניות לחינוך מיני המופעלות בבתי הספר חייבות להתייחס לאמצעי אחד למניעת הריון בלבד – הינזרות ממגע מיני. הסטטיסטיקה מראה שמדובר באמצעי שאיננו יעיל: בקרוליינה הצפונית מלמדים הינזרות, ויותר ויותר בנות בין הגילאים 15 – 19 נכנסות להריון. המצב דומה בכל המדינות בארה"ב שבהן "החינוך המיני" איננו אלא הטפה להינזרות. אבל בכל זאת קברניטי החינוך במדינה דבקים בכך שזה מה שלומדים בבתי הספר.

מוסדות לבריאות הציבור במדינה רואים את הדברים אחרת, והם התארגנו להפעיל קו חם למידע על חינוך מיני באמצעות ה-SMS. בני נוער שולחים פניות דרך הטלפונים הסלולאריים שלהם (בעילום שם כמובן), ואלה מגיעות לאחד מתשעה מפעילי הקו – כולם בעלי תארים בבריאות הציבור או בעבודה סוציאלית, ונסיון של עבודה עם בני נוער. המפעילים מחזירים תשובות לשאלות, כולל הפניות למידע נוסף, והמלצה לפנות לטיפול רפואי.

למרות שהכתבה התפרסמה היום בניו יורק טיימס, לא ברור שמדובר בתופעה חדשה. יש מדינות, למשל, שמפעילות קוים שבהם הפונה בוחר שאלה מתוך תפריט. אחרי הבחירה נשלחת תושבה שהוכנה מראש. בקווים אחרים הקלדת מיקוד מעלה רשימה של מרפאות שאליהן אפשר לפנות לעזרה. הקו-החם בצפון קרוליינה הוא כנראה הראשון שבו הכל מתנהל באמצעות ה-SMS, ובאופן אישי. אבל מעבר לראשוניות (אם יש) נדמה לי שהדבר שבמיוחד מעניין כאן הוא יכולת של הטכנולוגיה לאגוף את המערכת החינוכית.

אחד מהמתנגדים לקו החם קובל על כך שהמידע שנמסר דרכו מנוגד למה שמלמדים בבתי הספר (הינזרות). הוא אומר:

When it comes to the Internet, parents are advised to put blockers on their computer and keep it in a central place in the home. But kids can have access to this on their cellphones when they’re away from parental influence — and it can’t be controlled.
ובכך הוא בוודאי צודק. הרי זאת הסיבה שהקו מופעל – כדי לאפשר גישה למידע שבני נוער רוצים (וצריכים) אך אינם יכולים לקבל בבית או בבית הספר.

ואולי צריכים להוסיף כאן עוד נקודה. אפילו בבית ובבית ספר, היכן שאולי מופעלות חסימות, בני נוער מצליחים למצוא את הדרך לאתרים חסומים. בני נוער מסוגלים להגיע לאתרים שבהם אפשר לקבל מידע רב – ולעתים מוטעה ואפילו מטעה. אבל כאשר מדובר בחינוך מיני בני נוער צמאים למידע מהימן, ואם הם יכולים לשמור על אלמוניותם, הם רוצים לפנות למבוגרים שמוכנים למסור את המידע שנחוץ להם. הקו החם דרך ה-SMS איננו רק הצלחה של התקשוב המאפשר גישה בלתי-אמצעית למידע. הוא גם הצלחה של השכל הישר – גם של צעירים וגם של מבוגרים.

ושוב על הבלוג והחשיבה

גו'רג' סימנס כותב השבוע על כיצד הכתיבה לבלוג משפיע עליו, ואולי גם על קוראיו. הוא כותב שהבלוג מהווה עבורו מרחב שמאפשר לו לבחון רעיונות שונים. העובדה שהחשיבה שלו מלווה בכתיבה שהוא מפרסם הופך אותו ל-"לומד שקוף". הוא מעמיד את דרך הכתיבה הזאת מול מה שהוא מכנה המודל של "הסקת מסקנה ופרסומה".
My work on blogs, articles, handbooks, and so on is an invitation to engage in conversation, not a proclamation of what I absolutely know.
סימנס מציין שהוא מתרשם שההזמנה להשתתף בשיח שבכתיבה שלו מופיעה גם בכתיבה של הבלוגרים שהוא מרבה לקרוא. גם הם אינם מכריזים על מה שהם יודעים כעובדות מוצדקות, אלא משתפים את הקוראים שלהם בתהליך הלמידה של עצמם.

למען האמת, אין כאן שום דבר חדש או מפתיע (וחשוב גם לציין שלא רק בכתיבה לבלוג אנחנו נחשפים לתהליך החשיבה של הכותב). כבר כתבתי מספר פעמים כאן על הבלוג כסביבה שמאפשרת חשיבה בקול רם (נדמה לי שבעתיד אשתדל לכתוב על "חשיבה באמצעות הכתיבה"). אבל אפילו אם סימנס איננו מחדש שום דבר, יש בקביעה הזאת השתמעות חשובה, הבחנה בין הכתיבה לבלוג לבין סוגי כתיבה "מקצועיים" אחרים. סימנס, הרי, נזהר לא לכנות את עצמו סמכות או פוסק בתחומים שבהם הוא עוסק. כאשר הוא כותב הוא משתתף ברב-שיח ציבורי שבאמצעותו הוא מבקש להבין לעומק מספר נושאים. (כדוגמה הוא מציין שדרך הקריאה שלו בבלוגים של אחרים ההתייחסות שלו לכדאיות של המונח "ילידים דיגיטאליים" השתנתה מאד.)

סטיבן דאונס מתייחס למאמרון של סימנס והוא מזכך את הרעיון המרכזי עוד יותר:

When I write, and even when I speak, I am basically thinking aloud – and readers and listeners are able to follow along.
לפעמים אני נתקל בבלוגרים שמבקשים דרך כתיבתם לפסוק יותר מאשר להשתתף בשיח מתמשך. אין זה אומר שהבלוגרים האלה אינם כותבים דברי טעם – לפעמים בהחלט יש להם מה להגיד, ויש הרבה שאפשר ללמוד מהם. אבל בכל זאת, מתקבל הרושם שהם רואים במאמרון הפרטי שלהם את העיקר, במקום לראות בדיון שהולך ומתפתח בבלוגוספירה, במספר הולך ומתפשט של בלוגרים, את מה שבאמת חשוב.

בבלוג הזה אני מרבה לצטט בלוגרים אחרים (ואני מקווה שאני מצליח לצטט לא רק את ידועי השם, אלא גם אלה שהם מוכרים פחות אבל ראויים לחשיפה גדולה יותר). אני עושה זאת מפני שמה שמתפרסם כאן הוא אולי מכלול ההרהורים של עצמי, אבל ההרהורים האלה אינם צומחים מתוך ואקום, אלא מתגבשים דרך קריאת ההרהורים של כותבים אחרים. (אגב, עבורי הבלוג עדיף על קבוצת הדיון מפני שלעתים קרובות מדי קבוצת הדיון מהווה זירה להתגוששות מילולית בה צריכים לצאת מנצחים ומפסידים, ואילו בבלוג עיקר הויכוח הוא שלי עם עצמי, ואני כותב על מנת לגבש את התובנות של עצמי לעצמי.)

סימנס כותב ש:

Watching others learn is an act of learning.
אני ער לכך שדרך הבלוגוספירה זכיתי ללמידה יום-יומית מהסוג הזה. אני מקווה שהצלחתי, ולו במידה קטנה, לאפשר זאת גם לאחרים.

למשש את האתר?

ג'ף אוטכט כותב היום על דיון שהוא ניהל עם תלמידי כיתה ב' לקראת יחידת לימוד על בעלי חיים. במהלך יחידת הלימוד התלמידים מחפשים מידע באתרי אינטרנט, ולכן בשלב ההתחלתי הוא מדבר איתם על כיצד מנווטים באתרי אינטרנט. אוטכט רושם מספר שאלות שהוא העלה בכיתה – חלקן קשורות לשימוש כללי בדפדפן, וחלקן קשורות למידע שפוגשים באתר (אם מבחינים בפרסומות, למשל, ואם כן, האם ומתי מקליקים עליהן). הוא כותב:
After about a 10 minute mini-lesson on the above points the students went off and explored the website by themselves. Too often we just go right into the structured lessons and do not allow students to explore. It’s like picking up a book at the book store or in the library. We browse it first, read a page here, look at pictures there. Giving students time to click, look, read, watch, click again gets them used to the site. After this “explore time” I find kids to be much more focused on a lesson.
סביר מאד להניח שהדיון שהתנהל בכיתה סייע לתלמידים למצוא מידע באמצעות הדפדפן, אבל נדמה לי שהגלישה החופשית שהוא מאפשר לתלמידים עוד יותר חשובה. ההקבלה שהוא מביא לקריאה בספר בהחלט נראית לי – להגיד לתלמידים לפתוח לדף מסויים בספר לפני שהם מחזיקים את הספר ביד, מדפדפים בו, ומתרשמים ממנו טיפה, איננה הדרך להכיר ספר. ואם כך, אין סיבה לצפות שנכון לעשות כך עם אתר אינטרנט. אני מניח שכאשר אוטכט מאפשר לתלמידיו לסייר באתר מסויים הוא גם מעודד אותם לשוחח ביניהם, כך שמי שמוצא משהו מעניין יכול לספר עליו לחבריו, ולתאר כיצד הוא הגיע אליו. בדרך הזאת כולם מפתחים כישורי גלישה.

אוטכט כותב שהדיון בכיתה, והזמן שמקדישים להכרת אתרים, הם כישורי החקר של ימינו. אישית, נדמה לי שיש כאן הגזמה. אבל בהמשך הוא כותב שכאשר הוא תיאר למורה של כיתה ד' את מה שהוא עשה עם התלמידים בכיתה ב' היא התרגשה וציינה שטוב לה לדעת שכאשר אותם תלמידים יגיעו אליה הם כבר הפנימו את יסודות הגלישה הלימודית. למשמע התגובה הזאת אוטכט מסכם:

That’s when you know you’re doing the right thing.
ועם זה אני בהחלט מוכן להסכים.

טיפה של פרספקטיבה

לפני מספר ימים מדור ב-WebWare של הפורטל CNET הופיעה כתבה על "חמישה כלים בשביל המורה הטוב ביותר בעולם". מבחר הכלים המקוונים שעומדים לרשות המורה שמבקש לשלב תקשוב בעבודה שלו הוא עצום, וכל מורה יבחר את הכלים המתאימים לו בהתאם לנושאים שהוא מלמד, לגילאים של תלמידיו ושלל סיבות אחרות. אבל אפילו בהתחשב בתנאים השונים האלה, הרשימה שמופיעה בכתבה הזאת תמוהה למדי.

בראש הרשימה מופיע Blackboard, כלי ה-LMS (ניהול הלמידה) הנפוץ ביותר בעולם דובר האנגלית. הכלי אמנם נפוץ, אבל אין זה אומר שהוא פופולארי, או טוב במיוחד. ההפך הוא הנכון – הכלי יקר והוא מכתיב מבנה מאד מסורתי של קורס. רבים מהמורים שמשתמשים בו טוענים שהוא מסורבל, ושהמוסדות שבהם הם מלמדים כופים עליהם את השימוש. רבים מאלה שעדיין משתמשים בכלי מחפשים לו תחליף, וברשת אפשר למצוא עדויות רבות של מורים שמדווחים שהם עוברים בשמחה ל-Moodle החינמי. במקום השני ברשימה מופיע Classroom 2.0, קהילה מקוונת של אנשי חינוך (הקהילה הזאת שימשה דוגמה לאדיורשת הישראלית). במקרה הזה, קשה להגיד שמדובר ב-"כלי". Classroom 2.0 מהווה סביבה שבה מורים שמבקשים לשלב כלי Web 2.0 בעבודה שלהם יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. אין ספק שאפשר ללמוד ממנו המון (רבים מחברי הקהילה, למשל, מדווחים שהם אינם אוהבים להשתמש ב-Blackboard) אבל קשה להבין מה הוא עושה בתוך רשימה של כלים. בשני המקומות הבאים ברשימה מופיעים כלים לניהול מטלות וציונים, רמז לכך שהמורה הטוב ביותר כנראה עסוק יותר בתיעוד מטלות וציונים מאשר בתהליכי למידה. את הרשימה חותם TeacherTube, שיבוט נחמד של YouTube שמיועד אף ורק לחומרים חינוכיים. TeacherTube הוא ללא ספק מקור טוב לחומרי למידה שמורה יכול להביא לכיתה. אבל לא ברור (ובכתבה לא מוסבר) למה הוא עדיף על YouTube EDU, או על אתרים לא מעטים אחרים שממלאים פונקציה דומה.

מרשימת הכלים הזאת מתקבל הרושם שמי שהכין את הכתבה איננו מודע לרבים מהכלים שמשתמשים בהם היום בחינוך. זאת ועוד: לאי-הידיעה הזאת מתווספת תפיסה חינוכית די רדודה שמדגישה את ניהול הכיתה מעל לעידוד הלמידה. הטכנולוגיה נתפסת כאן ככלי שמייעל את ההוראה הפרונטאלית, כאשר אם יש התייחסות לדרכי למידה חדשות היא משנית בלבד. לו מכין הרשימה היה מתייעץ אפילו עם חלק מ-22,000 המורים הרשומים בקהילה של Classroom 2.0 הרשימה שהוא היה מפרסם היתה בוודאי שונה מאד.

בביוגרפיה הקצרצרה של מכין הכתבה אין שום אזכור לנסיון חינוכי. לא ברור למה CNET, פורטל טכנולוגי מאד מכובד, בחר דווקא בו כדי להכין רשימה של כלים שבהם "המורה הטוב ביותר בעולם" ישתמש. אבל לעומת הרשימה המאכזבת, התגובות לכתבה מאד מעודדות. כמעט כולן מדגישות שקיימות חלופות חינמיות, וטובות יותר, ל-Blackboard; כמה מהן תוהות לגבי הדגש בכלים לניהול כיתה; ועוד כמה ממליצות על כלי Web 2.0 שמשקפות תפיסה חינוכית הבניינתית יותר.

נוהגים לציין שתחומים כמו התעשייה והמסחר נמצאים בחזית האימוץ של כלים מתוקשבים, ואילו החינוך מסתרך לאחור, וממען לצעוד לתוך המאה ה-21 מבחינה טכנולוגית. יתכן שיש מידה של אמת בטענה הזאת, אבל מהכתבה ב-WebWare מתקבל רושם אחר. אלה ש-"מבינים" בטכנולוגיה רואים בה בעיקר אמצעי להמשך הקיים, וכאשר הם מדברים אל החינוך הם חושפים תפיסה מסורתית למדי. לעומתם, מי שעוסק בחינוך (המגיבים לכתבה, למשל) מבקשים למצוא את הטכנולוגיות שמאפשרות לצאת מהשגרה ולקדם סדר יום יצירתי יותר. לפעמים צריכים לצאת מהבועה של החינוך כדי לראות שמצבנו לא כל כך רע.