שווה ציטוט

קורא ה-RSS שלי גדוש בפידים רבים – אולי ביותר מדי. כך קורה שאם פיד מסויים מפסיק לתפקד, פרק זמן די ממושך עשוי לעבור עד שאשים לכך לב – ממילא יש פידים רבים אחרים שמספקים לי יותר מידע מאשר יש לי הזמן לקרוא. וזה מסביר למה במשך יותר מחודשיים לא שמתי לב שנערכו שינויים באתר Tech Learning, ופיד ה-RSS לבלוגים שהתפרסמו באתר הזה חדל להתעדכן.

אפשר להבין שלא בכיתי יתר על המידה – הייתי עסוק למדי בקריאת בלוגים אחרים. אבל מידי פעם גירדתי בראש ושאלתי את עצמי למה אינני רואה מאמרונים של אותם בלוגרים שכותבים ל-Tech Learning Blog שהייתי רגיל לקרוא. בשלב מסויים בדקתי את האתר וגיליתי שהוא עבר מתיחת פנים. בתוך האתר המחודש יש עדיין בלוגים, אבל אין פיד שמוקדש רק לבלוגים. עדכנתי את הפיד שעליו אני מנוי, ועכשיו אני מקבל עדכונים לכל מה שחדש באתר ולא רק בבלוגים. רבים מהעדכונים האלה אינם מעניינים אותי, אבל לפחות אני כן רואה מה חדש באותם בלוגים שנהגתי לקרוא.

אבל למה כל ההקדמה הארוכה הזאת? אחרי שסידרתי את הפיד מחדש, ואני שוב מקבל עדכונים מהאתר שעכשיו מכונה Tech & Learning, מצאתי קטע אחד שממש מבקש פרסום נרחב יותר.

פטריק היגנס, שכנראה הצטרף למשפחת הבלוגרים של Tech & Learning מאז השינוי, מדווח על הרצאה שהוא שמע בכנס בו הוא השתתף לפני חודש. דוג פישר, המלמד בתיכון (כנראה מאד יוקרתי) בסן דיאגו שבקליפורניה נשאל אם לכל תלמיד בבית הספר יש מחשב נייד. כאשר הוא השיב שלא, מי ששאל אותו השיב שאם כך, בוודאי בבית הספר יש מספר מעבדות מחשבים. היגנס כותב שפישר השיב:

No labs either. We feel that having a computer lab would be like having a pencil lab.
כבר לפני שנים די רבות האגף לחינוך יסודי המליץ שיש למקם את המחשבים של בית הספר בכיתות ובמסדרונות. המלצה זאת נבעה מההנחה שהשימוש במחשב חייב להיות מחובר לתכנים לימודיים, ולא מנותק מהם. מיקום המחשבים במעבדות שהן בנפרד מהכיתה יוצר מצב שבו הולכים למעבדה כדי ללמוד "מיומנויות מחשב" ולא להשתמש בהם ככלי למידה. מספר שיקולים, הקשורים לרוב לתקציב ולצורכי ביטוח, הביאו לכך שלמרות ההמלצה הזאת רוב בתי הספר המשיכו למקום את המחשבים שלהם במעבדות. אבל התשובה של פישר קולעת מצויין לרוח ההמלצה של האגף: על בתי הספר לראות בתקשוב אמצעי למידה שהוא מובן מאליו – לא תוספת לאמצעיי הלמידה הרגילים, אלא פשוט אחד מהם. באותה מידה שתלמיד ישקול לכתוב עם עפרון, הוא יוכל גם להקליד משהו לתוך תמלילן. כמובן שזה כבר נאמר על ידי רבים אחרים (וגם כאן) פעמים רבות. אבל כאשר זה נאמר בצורה כל כך קולעת, הוא שווה ציטוט.

דוגמה טובה – ובעברית!

מידי פעם מזדמן לי לעיין בבלוגים שמלווים קורסים בהשכלה הגבוהה. שמתי לב, למשל, שבמספר קורסים בטכנולוגיות בלמידה אחת המטלות היא בניית "Personal Learning Network", וכמעט תמיד התוצאה היא בלוג שבו הסטודנט מכריז בגאווה שעכשיו יש לו רשת ללמידה אישית. הבעיה היא שעיון בבלוגים האלה מראה שהם דלים מאד. ברוב המקרים יש בהם מעט קישורים למגוון כלים שלא ממש זוכים לשימוש. במקרה הטוב, בבלוגים האלה הסטודנטים מספרים על הפעילויות השונות שהם מכינים (או מתכוונים להכין) בעבודה המעשית שלהם. לא נעים לשפוט תוצאה מבלי שמכירים את הכוונה, אבל הרושם הכללי הוא שהסטודנטים אינם מבינים לא בטכנולוגיה, ולא בפדגוגיה. אינני יודע לפי אלו אמות מידה המרצים של אותם סטודנטים מעריכים את הבלוגים האלה, אבל יתכן מאד שהסיבה שהבלוגים האלה מאכזבים היא שההנחיות של המרצים אינן ברורות והסטודנטים אינם מבינים מה רוצים מהם.

לדאבוני, התרגלתי לכך שהבלוגים של פרחי הוראה שאני מוצא סובלים מהפגמים האלה. אבל לשמחתי לפעמים המצב שונה, והשמחה שלי כפולה כאשר הבלוגים הטובים שאני מוצא הם מישראל.

במשך כחמישה חודשים, מתחילת שנת הלימודים הנוכחית, יורם אורעד, במכללת דוד ילין, מנהל חלק ניכר מקורס בהוראת הפיסיקה על גבי בלוג. בבלוג הזה הוא מעלה נושאים לדיון, והסטודנטים מגיבים לנושאים האלה, כאשר עיקר הפעילות היא פרסום רפלקציה על העבודה המעשית שלהם. מתוך תשעה הסטודנטים בקורס שבעה מנהלים בלוגים די פעילים (בערך 20 מאמרונים במשך חמישה חודשים). אפשר להגיד שהבלוג של יורם מהווה אתר של הקורס – אתר שמופק על תשתית קלה וידידותית, ואילו הבלוגים של הסטודנטים הם המחברות האישיות שבדרך כלל אינם זוכים לפרסום. לו לא הכרתי בלוגים אחרים של מנחים של קורסים שניסו לתפקד בצורה דומה, ואת הבלוגים של סטודנטים שהם קשורים לבלוג המנחה, אולי לא הייתי מתרשם. אבל נדמה לי שהתפקוד המוצלח של המערכת הזאת יוצא דופן, ולכן יש טעם לנסות ללמוד מהנסיון.

לפני שבוע יורם העלה לבלוג שלו סיכום ביניים על השימוש בבלוג בקורס, בו הוא מציין יתרונות וגם חסרונות של הבלוג. הוא מדגיש את קלות השימוש של הבלוג, ומציין שהוא איפשר לסטודנטים לקרוא את הרפלקציות של עמיתיהם. העובדה שהפלטפורמה שבה השתמשו לא איפשרה העלאת קבצי וורד או פוארפוינט נרשמת כמגבלה, אם כי יורם מציין שהוא מצא פתרון באמצעות וויקי לקורס אליו הועלו קבצים כאלה. הוא מתייחס לפתיחות באמביוולנטיות – גם כיתרון אך גם כחסרון. היו סטודנטים שהעדיפו לא להשתמש בבלוג ולהגיש את הרפלקציות שלהם באמצעות הדואר. יורם מסכם:

אני מוצא שהשימוש בבלוג הוכיח את עצמו ככלי נוח ויעיל באימוני ההוראה וכן עבור שיעורי הדידקטיקה. עושר האפשרויות שבו מאפשר דברים רבים כגון התאמה לסגנון אישי של הסטודנט, שילוב אלמנטים ויזואליים שונים ועוד.
מעיון בבלוג שלו ובבלוגים של הסטודנטים, אני שמח להסכים.

אישית, אינני כל כך מאוכזב

היום נוכחתי ביום עיון של אגף מרכזי פסג"ה בנושא "מתעקשים לתקשב?!". אני מודה שגם אחרי היום הארוך הזה עדיין לא הצלחתי להבין את כוונת השם שנתנו לו. המילון שלי מגדיר התעקשות כסירוב לוותר, כעמידה בתוקף על משהו. אין לי שום התנגדות שיתייחסו לתקשוב בדרך הזאת, אבל לא ברור לי שזאת הגישה הרצויה, או אם היא מכלל דרושה. אני, ורוב האנשים שאיתם אני בקשר מקצועי בנושא הזה, הולכים לקראת התקשוב ברצון, אפילו בחדווה. לא ברור לי היכן העקשנות נכנסת, או צריכה להכנס, לעסק.

את ההרצאה המרכזית של יום העיון נשא פרופ' גבי סלומון שסקר מחקרים רבים שמראים שהתקשוב לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שתומכיו קיוו. הוא טען שתומכי התקשוב ראו בו סוס טרויאני שבאמצעותו אפשר יהיה להכניס פדגוגיה חדשה לתוך המערכת החינוכית. אני מודה שאני מאד מקווה שבאמצעות התקשוב אפשר יהיה ליישם פדגוגיה אחרת. אבל המונח "סוס טרויאני" רומז על תרמית, ונדמה לי שהכוונות שלי גלויות למדי. זאת ועוד: אינני רואה בתקשוב אמצעי לאימוץ פדגוגיה חדשה. עבורי התקשוב מהווה בסיס שעליו ניתן ליישם פדגוגיה שהיא כבר די וותיקה, אבל עדיין לא הצליחו ליישם אותה.

סלומון הסביר את ההבדל בין מידע לבין ידע, והסיק מסקנה ברורה:

לא הטכנולוגיה עיקר אלא פעילויות הלמידה שאותן עשויה הפדגוגיה עתירת הטכנולוגיה לאפשר
אבל אם מותר לשאול, האם ההבחנה הזאת בין מידע לידע, או המסקנה לגבי העיקר, צריכות להיות מושמעות כתוכחה כלפי משתתפי יום העיון הזה? אינני מכיר את כל משתתפי יום העיון, אבל אני מכיר רבים מהם, ואני יכול להעיד שאלה שעוסקים בתקשוב לא רק שמעו, אלא גם השמיעו, קביעות כאלה פעמים רבות בעבר. הם אינם רודפים אחרי הטכנולוגיה, צמאים לאמץ כל כלי חדש, אלא בוחנים היטב כיצד התקשוב יכול להשפיע באופן חיובי על תהליכי למידה. אין ספק שכסטנד-אופ דבריו של סלומון הם מהנים ומעלים חיוך. אבל הקהל הזה כבר מכיר היטב את מגבלות התקשוב. הם כבר היו שם – והמשיכו הלאה.

ההרצאה של סלומון איננה חדשה. הוא עצמו מודה בכך. מצאתי ברשת גירסה של אותה הרצאה (באנגלית) משנת 2004, וגם נאום (גם באנגלית) בו הוא מביא את אותן טענות (ורבות מאתן הציטטות) עוד משנת 2000. אין זה פוסל את הטענות שלו, אבל מותר לציין שהתקשוב החינוכי השתנה מאד מאז שהוא השמיע אותן לראשונה. אפשר לטעון שהכלים שעומדים לרשותנו אמנם השתנו, אבל לא בהכרח השתכללו מבחינה חינוכית, ולכן יש הצדקה בלחזור על טענות ישנות. אבל אין לי ספק שהעוסקים במלאכה של הטמעת התקשוב רכשו מאז המון נסיון והם פועלים במקצועיות לקדם למידה משמעותית תוך שימוש נבון בכלים שעומדים לרשותם היום. השמעת טענות ממוחזרות מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלהן למציאות הנוכחית איננה מכבדת את השומעים, או את המשמיע.

אגב, לא שאני מצפה שזה יופיע במבחן, או אפילו שאצטרך לשלוף את המידע הזה בהזדמנות כלשהי, אבל בדקתי (בוויקיפדיה, כמובן) ומצאתי שסלומון צודק – העיר טימבוקטו אכן נמצאת במאלי, אם כי היא איננה עיר הבירה (אינני בטוח שסלומון טען זאת). למי שזקוק לעוד פיסת מידע תלוש, עיר הבירה של מאלי היא במקו.

מה יוצא כשהטכנולוגיה נכנסת?

כותרת בעיתון/אתר הבריטי Guardian תפסה את עינו של טים סטאמר. הכותרת מספרת על תוכנית לימודים חדשה בחינוך היסודי באנגליה, וכאופייני לכותרות, היא די פרובוקטיבית:
אכן, כותרת מעוררת עניין. בכוחה של הכותרת הזאת לגרום לאלה שדוגלים בהצעדת המנהיגים של מחר לתוך המאה ה-21 לצהול בשמחה. הנה, סוף סוף המערכת החינוכית מבינה שיש מציאות טכנולוגית חדשה שילדינו צריכים להכיר. ובאותו הזמן, זאת כותרת שבוודאי מעוררת את חימתם של אלה המשוכנעים שהחינוך איבד את דרכו ושהוא נוטש את חובתו כלפי תלמידיו הרכים להעניק את יסודות התרבות לדור הצעיר.

מה לעשות – יש מספר מוגבל של שעות כיתה שעומדות לרשות כל מערכת חינוכית באשר היא. כאשר מערכת חינוכית קובעת שיש להכניס "נושא" חדש לתוך תוכנית הלימודים, נושא אחר (ישן יותר? חשוב פחות?) נדחק החוצה. מהכתבה ב-Guardian, נראה שכך קורה עם תוכנית הלימודים החדשה באנגליה. אנחנו קוראים שהתלמידים יצטרכו לדעת למקם מאורעות שונים על רצף היסטורי, אבל כל בית ספר יהיה רשאי לבחור שתי תקופות היסטוריות שנלמדות לעומק. יש, כמובן, מי שיגיד שסוף סוף אין חובה ללמוד על התקופה הוויקטוריאנית, ומנגד, אחרים יטענו שילד אנגלי לא יכול להיות "אנגלי אמיתי" בלי להכיר את התקופה הזאת. לכל אחד יש הנושאים שבעיניו הם הכרחיים, וברוב המקרים הסך הכל של סל השעות נקבע במשא ומתן בין קבוצות עניין בעלות כוח. כמעט באופן בלתי נמנע, התוצאה היא בליל חסר מיקוד.

ומה לגבי הטכנולוגיה? אין בכתבה פירוט מעמיק, אבל אפשר להתרשם שיש דגש על החדש, אם כי לא ברור אם יש סדר או הגיון בדגש הזה. אנחנו קוראים:

Children to leave primary school familiar with blogging, podcasts, Wikipedia and Twitter as sources of information and forms of communication. They must gain “fluency” in handwriting and keyboard skills, and learn how to use a spellchecker alongside how to spell.
כתבתי "בליל"? יש כאן גם כתיבה ידנית וגם הקלדה (תמלילנות?), ידיעת איות נכונה לצד השימוש בבודק איות. יש מי שיטען שתלמיד שיידע להשתמש בתמלילן כראוי לא יהיה זקוק לכתב יד נקי, ואפילו יוכל להשאיר את "ידיעת" האיות למחשב. הרושם הכללי כאן הוא של פשרה בין קבוצות עניין שונות. ובאשר לטכנולוגיות היותר חדישות, סטאמר מציין, בצדק, שעד שהתלמידים של היום יסיימו את כיתות היסוד Twitter כפי שאנחנו מכירים אותו היום בוודאי יפנה את מקומו לכלי אחר. אבל ההתמקדות בכלים ספציפיים די מוכר, עם תוצאות מוכרות. בתי ספר ש-"מלמדים" את שורות התפריטים והכפתורים של אופיס 2003 מגלים שעכשיו הם צריכים "ללמד" את אלה עבור באופיס 2007. המצב הזה הוא שמביא את סטאמר להעיר בנוגע לפן הטכנולוגי של תוכנית הלימודים האנגלית:
… this particular change to the curriculum seems, on the surface, to be yet another attempt to teach tools instead of concepts.

….

We should be helping our kids understand how to write for the web, to present their ideas, to craft their online image, regardless of the tools.

The emphasis needs to be on the process, not the processor.

אין ספק שהוא צודק. השאלה היא האם, במסגרת האילוצים הפוליטיים השונים שבהם מערכת חינוכית ממוסדת נתונה, אפשר לעשות אחרת.

לכתוב מפני שאני קורא

לפני בערך שבוע, באתר Campus Technology, טרנט בטסון פרסם תגובה למאמר המוכר של ניקולס קאר Is Google Making Us Stupid? (גירסה עברית כאן). המאמר של קאר הופיע לפני יותר מחצי שנה, והוא עורר תגובות רבות. גם מי שחשב שטיעוניו של קאר היו מוטעות או מוגזמות הרגיש שמדובר במאמר חשוב. אבל בבלוגוספירה (ובאינטרנט באופן כללי) חצי שנה הוא פרק זמן די ארוך – מאמרים אחרים כבר מזמן תפסו את אור הזרקורים. היה קצת מוזר לקרוא תגובה שמופיעה דווקא עכשיו.

אינני בטוח עד כמה ההערות של בטסון חדשים, אבל בבלוגוספירה שבה אנשים מוכשרים רבים כותבים, והרבה, לא פעם מה שמושך אותנו איננו בהכרח התוכן, אלא הניסוח. מקורי או לא, בטסון מצליח להעיר מספר נקודות מאד חשובות בדרך שמאד מצלצלת. דיברה אלי במיוחד הפיסקה:

Carr sees only one side of the change we are going through, the loss of book habits. But, for us over our thousands of years of learning, the book is the anomaly, not the Web. The book led us to think that one person could write a permanent compilation of truth. Books lived on over the years, separated from their authors, a single voice, implying that knowledge is a thing or a commodity, creating the legal fiction that one person "owned" the ideas in a book as though the author had grown up in isolation from all other humans and all the ideas had sprung, fully-formed, from his or her brain.
כמובן שבמבואות לספרים רבים שאנחנו קוראים המחבר מביע תודה לרשימה ארוכה של אנשים ומדגיש שהדיונים שהוא ניהל איתם סייעו לו רבות לגבש את רעיונותיו. אבל בכל זאת, משהו מצלצל נכון בדבריו של בטסון. ביסודו של דבר, הבלוגוספירה משדרת לנו שרעיונות אינם שייכים לאדם אחד, אלא מתגבשים תוך כדי התן וקח הרעיוני של הרשת. סימנתי לעצמי שכדאי לחזור למאמר של קאר ולכתוב עליו שוב לאור ההתייחסויות של בטסון.

אבל מספר ימים עברו, ובתקופה הזאת, מה שלא מגיעים עליו מיד זז מהר לתחתית הערימה, וכמעט שכחתי מהכוונות האלו. ראיתי שמספר בלוגרים אחרים כתבו על בטסון (בהתחשב בסוג הבלוגרים שאני בדרך כלל קורא, אין זה צריך להפתיע שאלה הזדהו יותר עם בטסון מאשר עם קאר). אבל כבר התייחסתי כאן לקאר, ונושאים אחרים ביקשו התייחסות. ההתייחסויות שקראתי לא הניעו אותי להעביר את המאמר ממשהו שאני מסמן לשמירה בקורא ה-RSS שלי או שולח לעצמי בדואר (כבר מזמן לא שמרתי משהו בסימניות) למשהו שעליו אני חייב לכתוב. וכך היה, עד שקראתי את המאמרון החדש של קנדס שיבלי.

גם שיבלי קראה את בטסון ובלי לציין עם מי היא מסכימה איתו או עם קאר, היא מציינת שללא ספק הקריאה השתנתה. היא כותבת שהיא מצאה את עצמה מקליקה שוב ושוב בין המאמרים של קאר ושל בטסון וששני המאמרים:

… have me ready to click “write a post” before I finish bouncing between them.
הבעת התחושה הזאת, שתוך כדי הקריאה היא כבר צריכה לכתוב משהו, היא בצעם העיקר של המאמרון שלה. מצד אחד היא מסכימה עם קאר שבמידה רבה הקריאה, בהשפעת האינטרנט, הפכה ל-power browsing, אבל מצד שני היא מזדהה עם בטסון שטוען שהקריאה ברשת, לעומת הקריאה בספרים, מחזקת את החשיבה הביקורתית. אבל שיבלי היתה מורה בכיתה שנים רבות, והיא קוראת את המאמרים עם עיניים של מורה. היא כותבת:
I would go even further and say that reading has become an invitation to DO something.
שיבלי בעצם אומרת שלפני הרשת הקריאה נשארה קריאה, פעולה פרטית בין אדם לעצמו, ואילו בעידן הרשת, הקריאה דוחפת אותנו לעשות משהו – בעיקר, לכתוב. היא כותבת על הנסיון שלה כמורה בכיתות יסוד לתלמידים מחוננים. בכיתה היו שני סוגים של קוראים – אלא שהיו צריכים לספר על כל דבר שהם קראו, ואלה שספגו את הכל, אבל לא הרגישו שום צורך או רצון לספר לאחרים. החוויה הפרטית הספיקה להם. היא מביעה את התחושה שהרשת יכולה להוות מרחב שבו שני סוגי הקוראים האלה יבואו לביטוי מועיל. אלה שמשתפים יכולים לעשות זאת בצורה שלא יפריע לאחרים, והספוגים יוכלו להמשיך לספוג עד אשר הם מרגישים את הרצון או את הצורך לשתף. (אני בוודאי אינני דוגמה טובה לספוגים של שיבלי, אבל רק אחרי שקראתי מספר התייחסויות לקאר ולבטסון הרגשתי שעלי לכתוב עליהם.)

שיבלי מסיימת את המאמרון שלה עם סיפור קצר מהתקופה שבה היא היתה סטודנטית:

I once had a prof who always asked, “Now what will you DO with it?” as he handed back a good paper. The web (and email and RSS feeds and Facebook and cell phones…) asks that every time we READ.
והנה, אחרי שקראתי את מה שהיא כתבה, הייתי חייב גם אני לכתוב.

כשאת אומרת "טכנולוגיה חינוכית" …

ב-Education Week של השבוע מופיע דיווח על ממצאי מחקר על האפקטיביות של תוכנות לשיפור ביצועי תלמידים בקריאה ובמתמטיקה. מדובר במחקר שנערך מטעם משרד החינוך הפדראלי של ארה"ב. אפשר להגיד שהתוצאות אינן מעודדות. לפי הדיווח:
For the second year in a row, a controversial $14.4 million federal study testing the effectiveness of reading and math software programs has found few significant learning differences between students who used the technology and those taught using other methods.
לא רק שכמעט אין הבדלים משמעותיים בין הישגי התלמידים שנעזרו בטכנולוגיה לעומת אלה שלמדו בלעדיה – הממצאים האלה דומים מאד לממצאים של מחקר דומה שנערך לפני שנה. עורכי המחקר קיוו שאולי הפעם, לפחות אצל תלמידים שלומדים אצל מורים שכבר מכירים את התוכנות, הממצאים יהיו מעודדים יותר. אבל אפילו במקרה הזה כמעט לא נמצאו שיפורים.

לא כולם מקבלים את תוצאות המחקר כחד משמעיות. יש מבקרים שמצביעים על ליקויים במתודולוגיה, למשל. אחרים טוענים שלא נבדקו מספיק בתי ספר. סילביה מרטינז איננה מבקרת את המתודולוגיה. היא מסתכלת על המחקר מזווית שונה, וחשובה, מאד. מרטינז בכלל איננה מופתעת מהממצאים, אבל לא מפני שהיא מוצאת פגמים בשיטות המחקר. מבחינתה, היה מובן מאליו שיגלו שהתוכנות שנבדקו אינן מסייעות ללמידה. היא כותבת:

All of these software packages promise to improve student scores in reading and math. But as endless research has proven, drilling kids for tests doesn’t result in significant test score improvement, and has negative long-term results in what students actually retain. It doesn’t matter if we drill more efficiently with expensive software. Doing things that don’t work DOESN’T WORK. How much simpler can this be? As I said last year, the headlines SHOULD read, “Bad Educational Practice Proved Ineffective, Again!”
אבל אין זה אומר שהיא איננה מודאגת. היא מאד חוששת שפרסום ממצאי המחקר יגרום לאנשים לחשוב שהתקשוב בחינוך בכללותו מיותר:
… this will have a chilling effect on creative uses of software. To me, they are as different as zebras and baseballs, but all get lumped together under the banner of educational technology.
היא מצטטת את עצמה במאמרון שהיא כתבה לפני שנה כאשר הממצאים של המחקר הראשון התפרסמו:
Now, every time we talk about kids doing interesting stuff that involves a computer, we’ll get hit with this. Making movies, programming, blogging, collaboration, projects, kids making games, exploring virtual worlds, GIS, Google Earth? What are you thinking, haven’t you heard? Educational Technology Doesn’t Work.
לצערי, אני חושש שהיא צודקת. וזה רק ממחיש שכאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה חינוכית עלינו להבהיר טוב יותר למה אנחנו מתכוונים.

זמנים ממשיכים להשתנות

כתבה קצרצרה בוושינגטון פוסט של אתמול מצביעה על שינוי משמעותי בנוף התקשוב החינוכי:
The University of Virginia plans to close most of its public computer labs by summer 2011, citing a need to save money.
לפני 15 שנים מי שנכנס למעבדת המחשבים בבניין של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב לא התקשה למצוא כסא פנוי. באותה תקופה רוב הסטודנטים עדיין הגישו עבודות בכתב יד, ולכן לא היתה דרישה גדולה לתמלילן ולמדפסת שהמעבדה סיפקה. בנוסף, יחסית מעטים באותה תקופה נחשפו לנפלאות ה-WWW, ולכן בשעות הפנאי שלהם הסטודנטים לא גדשו את המעבדה כדי לגלוש. רק שנתיים מאוחר יותר היה כבר צפוף מאד באותה מעבדה. סטודנטים כמובן הגיעו אליה כדי להקליד את העבודות שלהם, והם גם ניצלו את התקשורת במעבדה כדי לגלוש חופשי. היתה דרישה ליותר ויותר עמדות מחשב, ובהתאם לדרישה המעבדה תפחה. אינני יודע מה המצב באותה מעבדה היום, אבל אני מניח שכמו שגילו באוניברסיטה של וירג'יניה, ובאוניברסיטאות רבות אחרות, שוב אין קושי למצוא כסא פנוי. וזאת מסיבה די פשוטה:
A U.Va. report shows that 99 percent of the Class of 2012 brought their own laptop to school, though the university doesn't require it.
אין חובה להגיע ללימודים עם מחשב נישא, אבל עם השנים המחשבים הנישאים הפכו ממותרות למצרך שכמעט מובן מאליו. ואם לסטודנט יש מחשב משלו (ולאוניברסיטה יש, בוודאי, רשת אלחוטית בכל הקמפוס) מי צריך מעבדת מחשבים? לכן, סגירת המעבדות האלו בוודאי הגיונית – הן מבחינת החסכון הכספי, והן מבחינת העדר הצורך במתן שירות כזה לסטודנטים.

אפשר, אולי, לטעון שסגירת מעבדות המחשבים איננה חוסכת כסף, אלא רק מעבירה את העלות מהאוניברסיטה לסטודנטים (שממילא משלמים שכר לימוד הולך ותופח). יש מידה לא קטנה של אמת בטיעון הזה. מצד שני, אי אפשר היום להפריד בין השימוש במחשב לצרכים לימודיים לבין השימוש בו בכל יתר תחומי החיים. סטודנט איננו מגיע לאוניברסיטה היום ומגלה פתאום שהוא זקוק למחשב. בקמפוסים רבים המצב בוודאי דומה לזה שבאוניברסיטה של וירג'יניה – סטודנטים מגיעים ללימודים מצוידים עם מחשב נישא שכבר משרת אותם בתחומים רבים בחייהם. (סביר להניח שבנוסף למחשב נישא, לסטודנטים רבים יש גם טלפון סלולארי עם חיבור לאינטרנט.)

באופן פרדוקסאלי העובדה שכמעט כל סטודנט כבר מצויד במחשב נישא מפחיתה מעט את הצורך בשימוש ב-"ענן". כאשר המחשב שלנו הולך איתנו לכל מקום, אין כל כך צורך בשמירת קבצים במרחב המקוון. אבל הענן, כמובן, איננו משמש רק לשמירת קבצים. לסטודנטים של היום יש גם ישות מקוונת, וטיפוח הישות הזאת נעשה רק בענן. לכן, אפילו אם הם שומרים קובץ סיכום של הרצאה על גבי המחשב הנישא, הם זקוקים לענן כדי שיוכלו להיות מחוברים לרשתות חברתיות למיניהן בעת ההרצאה עצמה. מה שברור, הימים שבהם האוניברסיטה היתה צריכה לספק שירותי מחשוב לסטודנטים (להבדיל מגישה לתקשורת אלחוטית) כבר שייכים לעבר.

כדאי יהיה לעקוב

גם אם אינני מתלהב מלוחות לבנים אינטראקטיביים, ברור שבמוקדם או במאוחר אלה ייכנסו לתוך כיתות בתי הספר. למרות הרושם שאולי נוצר כאן (במאמרון מלפני חצי שנה, למשל), אינני מתנגד ללוחות האלה – אני פשוט חושב שרצוי היה להשקיע באמצעי תקשוב אחרים. בטוב מכל העולמות האפשריים יהיה בוודאי מספיק כסף גם ללוח כזה בכל כיתה וגם למחשב אישי לכל תלמיד. אבל נכון להיום (ובוודאי גם לעתיד הנראה לעין) התקציבים מוגבלים, וכסף שהולך ללוחות לבנים אינטראקטיביים לא הולך למכשירים אישיים לשימוש התלמיד – ולטעמי זה סדר עדיפות מוטעה. אבל אין זה אומר שאני פוסל את השימוש בלוחות. זאת ועוד: אפילו אם אני מתרשם שהשימוש בלוחות האלה היום איננו שונה מהשימוש בלוח לבן רגיל, סביר להניח שככל שמורים טובים ישתמשו בהם, יתגלו בהם איכויות ויכולות רבות. אני אמנם חושש שהצבת כלי בעל עוצמות כל כך חזקות בקידמת הכיתה תנציח את השיעור הפרונטאלי, אבל שוב, אפשר לצפות שבידי מורים טובים (במקום בידי משווקים) נגלה שללוחות האלה מקום מכובד בתהליך הלמידה.

אי לכך, רצוי שבשלבים הראשונים של השימוש שלהם בארץ, הלוחות האלה יגיעו לידיהם של מורים בעלי תפיסה הבנייתית חזקה. בדרך הזאת יש סיכוי שדפוסי השימוש שייווצרו יהיו דפוסים של שיתוף התלמידים בלמידה, ולא גירסה טכנולוגית משופרת של מורה שכותב על הלוח ותלמידים שצריכים להעתיק את מה שמופיע שם. בגלל זה שמחתי לקרוא את הדיווח הראשון של ראובן וורבר (באדיורשת) על הטמעת לוח חדש בבית הספר נווה חנה. זה בוודאי דיווח ראשון מתוך סידרה, ואני מצפה שהדיווחים האלה ישמשו חומר גלם עשיר בעברית למורים נוספים שיקבלו לוחות כאלה בבתי הספר שלהם, וישאלו את עצמם "מה עכשיו?". רשת של מורים שבוחנים את היכולות של הכלי, ומדווחים על הנסיונות שלהם, בוודאי תתרום להטמעה מוצלחת של הלוח.

מראובן למדתי שבאנגלית כבר קיימת רשת כזאת – קהילת נינג בשם The Interactive Whiteboard Revolution. (בקהילה 275 חברים, אבל אינני יודע כמה מהרשומים משתמשים בלוחות בכיתה, וכמובן שלא כל הרשומים פעילים.) ראובן מביא סיכום משיחה שהוא ערך עם מקים הרשת, כריס בטצ'ר. בטצ'ר (שכתב ספר על הלוחות האלה בחינוך) מתאר תהליך הטמעה שלמען האמת נראה די סטנדרטי – תחילה שימוש בלוח לעשות "דברים ישנים בדרכים ישנות", בהמשך שימוש כדי לעשות "דברים ישנים בדרכים חדשות", ולבסוף, שימוש שאפשר לכנות אותו "דברים חדשים בדרכים חדשות". (הניסוח כאן דומה מאד לניסוח על הטמעת התקשוב באופן כללי של ג'ף אוטכט שעליו כתבתי כאן לפני שנה.) כמובן שניסוח כזה, נכון ככל שיהיה, איננו תורם הרבה. הפרטים הקטנים הם מה שבאמת מעניין, ולא ההכללות. אבל בדיוק בגלל זה טוב שראובן מתעד את השימוש בלוח בבית הספר שלו – זאת הזדמנות עבור כולנו לעקוב מקרוב אחר התהליך, וללמוד מהנסיון של אחרים.

במה דומים עיתון ובית ספר?

בסוף פברואר ה-Rocky Mountain News, אחד משני העיתונים היומיים בדנבר, קולוראדו, ועיתון מאד מעורך, הוציא לאור את המהדורה האחרונה שלו ונסגר. בתחילת מרץ ה-Seattle Post-Intelligencer, העיתון הגדול ביותר בסיאטל, וושינגטון הפסיק להופיע כעיתון מודפס ועבר למתכונות דיגיטאלית מלאה. פחות ופחות אנשים קונים עיתונים היום והמפרסמים מפסיקים לקנות בהם פרסומות, והמצוקה הכלכלית הזאת גורמת למצב שבו עיתונים רבים מתקשים להמשיך להתקיים. העיתונים בדנבר ובסיאטל הם רק קצה הקרחון. לאור ההתרחשויות האלה, אין זה מפתיע שעתידם של עיתונים בעידן הדיגיטאלי הוא נושא חם מאד – גם בדפוס וגם באינטרנט.

השבוע קליי שירקי פרסם מאמרון ארוך בבלוג שלו שדן בנושא הזה – Newspapers and Thinking the Unthinkable. שירקי משוכנע שהמהפכה הדיגיטאלית תשנה לחלוטין תחומים רבים בחיינו, והניתוח שלו על מצבם הנוכחי של העיתונים מרתק. מומלץ לקרוא אותו. אבל מה שמעניין אותי כאן (הפעם, לפחות) איננו מצבם או עתידם של עיתונים, אלא השאלה אם יש דמיון בין מה שקורה לעיתונים לבין מה שעשוי לקרות לבתי ספר.

שירקי טוען שהדעיכה המואצת של העיתונים היתה צפויה כבר זמן רב. לדעתו, הסיבה לכך די פשוטה:

If you want to know why newspapers are in such trouble, the most salient fact is this: Printing presses are terrifically expensive to set up and to run. This bit of economics, normal since Gutenberg, limits competition while creating positive returns to scale for the press owner, a happy pair of economic effects that feed on each other.
אבל הוא איננו צוהל על הדעיכה הזאת. שירקי איננו משוכנע שאנחנו זקוקים לעיתונים, אבל הוא בטוח שיש לנו צורך בעיתונאות. לדעתו, חשוב להציל את העיתונאות, וכדי לעשות זאת הוא משוכנע שצריכים להפריד בינה לבין העיתון, צריכים לנתק את התוכן (העיתונאות) מהמעטפת (העיתון). הבעיה היא שבמשך דורות רבים שני אלה מזוהים זו עם זה:
Society doesn’t need newspapers. What we need is journalism. For a century, the imperatives to strengthen journalism and to strengthen newspapers have been so tightly wound as to be indistinguishable. That’s been a fine accident to have, but when that accident stops, as it is stopping before our eyes, we’re going to need lots of other ways to strengthen journalism instead.
האם משהו דומה קורה עם בתי ספר? הלמידה מזוהה כל כך עם בתי ספר שקשה לנו לחשוב על האחת ללא השני. אבל כמו עם עיתונים, הדיגיטאליות משנה הנחות יסוד. אם בעבר המבנה הפיסי של בית הספר היה מרכיב הכרחי בארגון הלמידה, היום בכלל לא ברור שההשקעה הכספית הגדולה בהקמת מבנים, או בקיומו של מנגנון ניהולי נרחב, הכרחית ללמידה. אפשר להגיע למידע, ואפשר ליצור קשרים בין לומד למלמד, בלי המבנה הפיסי או המנגנון הניהולי.

בסיום המאמרון, שירקי מדגיש שאיננו יודעים כיצד תיראה העיתונאות של מחר. הוא צופה התנסויות רבות, והוא סבור שרבות מאלה ייכשלו. קשה להסיק מהכלים הקיימים היום מה יצליח לשרוד ויהווה בסיס לעיתונאות בעידן הדיגיטאלי. באופן דומה, כלים רבים עומדים לרשותנו היום בחינוך, אבל סביר להניח שנגלה שרבים מאלה אינם מסייעים ללמידה. אבל כאשר אנחנו עורכים נסיונות בלמידה דיגיטאלית איננו רק בוחנים כלים שיתאימו ללמידה הבית ספרית – אנחנו גם מערערים את הקשר בין המבנה לבין סיבת קיומו. רוב הנסיונות של ימינו לשלב את תקשוב לתוך החינוך מופעלים מתוך ההנחה שבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום ימשיך להתקיים. אבל יכול להיות שהתקשוב החינוכי כבר זרע את הזרעים של חינוך אחר שלא יהיה זקוק לבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו.

סימן זעיר, אבל מובהק, של שינוי

המדריך לכותבי עבודות מחקר של ה-Modern Language Association (ה-MLA Handbook for Writers of Research Papers) הוא הספר שעל פי הנחיותיו סטודנטים ותלמידי תיכון שכותבים עבודות למיניהם אמורים לפעול. ה-MLA מסביר:
The MLA Handbook is the association's guide for high school and undergraduate students on the preparation of research papers. It gives step-by-step advice on every aspect of writing papers, from selecting a topic to submitting the completed paper. It provides an authoritative presentation of MLA documentation style for use in student writing.
ברוב הגדול של המוסדות להשכלה גבוהה, וכמו-כן גם בתיכונים שבהם מכינים עבודות גמר (באנגלית, כמובן) המדריך הוא הסמכות המקובלת לסגנון הכתיבה, לציטוט בביבליוגרפיה, ועוד. לפני זמן קצר המהדורה השביעית של המדריך ראתה אור, ומספר בלוגרים חינוכיים מציינים מספר שינויים משמעותיים שמופיעים בו לעומת המהדורות הקודמות.

לפי המהדורה הזאת, כאשר מציינים מראה מקום לדף שמופיע באינטרנט, אין צורך לציין את הכתובת המדוייקת (ה-URL). כותבי המדריך מסבירים (וכאן אני מצטט דרך הבלוג של קן רונקוביץ, היות ואין לי כניסה למדריך עצמו):

Inclusion of URLs has proved to have limited value…. for they often change, can be specific to a subscriber or a session of use, and can be so long and complex that typing them into a browser is cumbersome and prone to transcription errors. Readers are now more likely to find resources on the Web by searching for titles and authors' names than by typing URLs.
אכן, אני יכול להעיד שלעתים די קרובות אני מנסה לבדוק URL שאני מוצא בביבליוגרפיה ומגלה שאפילו אם אני מעתיק נכון את הכתובת, מי שרשם אותה בביבליוגרפיה כנראה טעה, או שמאז פרסום העבודה, הכתובת השתנתה. יש כאן בצעם יישור קו עם המציאות – היום יותר קל לערוך חיפוש על שם המאמר ו/או שם המחבר מאשר לנסות להעתיק כתובת שלמה. (כמובן שאם המאמר שאנחנו קוראים מופיע ב-WWW, יצירת קישור היא הדרך הקלה, וההגיונית ביותר לאפשר לקורא להגיע אליו.)

אבל משמעותי יותר מהשינוי הזה הוא מה שאפשר לכנות החלשות העליונות של המקור המודפס. בעבר, "ברירת המחדל" של המקורות היתה הדפוס. רק אם המקור היה שונה ממודפס (דף אינטרנט, סרט, הקלטה), היה צורך לציין זאת. אבל היום אין כבר "ברירת מחדל". לכל מקור נדרש סיווג. מסביר ה-Online Writing Workshop של אוניברסיטה פרדו:

Every entry receives a medium of publication marker. Most entries will be listed as Print or Web, but other possibilities include Performance, DVD, or TV. Most of these markers will appear at the end of entries; however, markers for Web sources are followed by the date of access.
אין כאן שינוי מרעיד עולמות. למען האמת, למרות שההמלצות של ה-MLA הן הסטנדרט, אין לי מושג עד כמה הסטודנטים שכותבים עבודות עומדים בסטנדרט הזה. אבל פרסום ההנחיות האלו מצביע על ערעור של עליונות הדפוס. לטוב או לרע, משהו באמת משתנה.