אולי כל ההבדל

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על טרישיה בוק שפתחה בלוג בו היא מדווחת על הנסיון שלה ללמד בכיתות ללא נייר. ציינתי שלמרות שהבלוג מאד מרשים, עבר הרבה זמן מאז שהתפרסם בו משהו חדש. שלושה השבועות שעברו מאז המשיכו להיות שקטים מבחינת הבלוג, אבל לפני יומיים בוק הפרה את הדממה עם מאמרון ארוך בו היא מתארת את המתרחש בכיתות שלה. עבורי מדובר במאמרון מרגש ביותר, עדות מרתקת ללמידה של ממש.

הגעתי לבלוג של בוק דרך המלצה של קורא בבלוג אחר שציין שהנה יש עוד מורה שכותבת על כיתה ללא נייר. אבל כאשר התחלתי לקרוא בו היה לי ברור שאצלה לא הטכנולוגיה העיקר, אלא התהליך. במאמרון החדש שלה בוק מאפשרת לנו להציץ לתוך התהליך הזה.

בוק כותבת על ההבדל בין plans ו-paths. (כן, יש מילים בעברית – אפשר למשל להשתמש ב-"תוכניות", וב-"נתיבים", או "מסלולים". אבל לא במקרה בוק, שמלמדת כתיבה, בוחרת במילים עם צליל דומה, ואין לי הכישורים הלשוניים למצוא מילים מקבילות בעברית.) היא מביאה דוגמאות מספרות כדי להראות שסופו של כל plan הוא שלא יעמדו בו, ואילו כל path מלא באפשרויות. לאור זה, אין זה מפתיע שהיא כותבת שהיא בוחרת לזנוח את ה-plan לטובת ה-path:

I believe that if we truly choose the less traveled (though with steadily increasing traffic) road of conscientious innovation in the classroom, we must be willing to say goodbye to lesson plans and hello to lesson paths.
אין ספק שמה שבוק מתארת הוא path – שביל לא ישר ולא סלול שעם כל צעד חדש נוצר. היא מתארת כיצד קריאת שיר מובילה לקריאת ספר, ומהספר מתבקשת האזנה למוסיקה. הלמידה איננה נשארת בתוך הכיתה – הורי התלמידים, ומורים אחרים בבית הספר, מצטרפים לתהליך. התלמידים מלהיבים את ההורים, ואלה ממליצים על ספרים נוספים שכדאי לקרוא. בוק אפילו מציינת ש-75% מהסטנדרטים שהיא אמורה להשיג בקורס כבר הושגו לפני סיום המחצית של הסמסטר. אבל כמובן שההישגים האלה לא היו העיקר:
The students were not alone in their excitement. I was so enthused by their reactions, day after day hearing comments of “this is awesome!” and “Mrs. Buck, you’ve got to see this article that I found” and “what do we get to do next?” Get to do, not have to do. That is path versus plan right there.
כבר שנים אני מייחל ליום בו לא נצטרך לסווג את המתרחש בכיתה לקטגוריות של "למידה באמצעות תקשוב" או של למידה "מסורתית" יותר. בתיאור של בוק אנחנו יכולים לראות שבצעם, היום הזה כבר כאן.

עם ידידים כאלה …

מאז פרסום ספרו "העולם הוא שטוח" (ואולי גם לפני-כן) תומס פרידמן נחשב ידען בנוגע לתהליכים כלכליים וחברתיים שמתרחשים בעולם. בספר פרידמן הביע את החשש שארה"ב לא תוכל להתמודד עם ארצות מתפתחות שבהן מערכות חינוך דינאמיות מקדמות את תלמידיהן ומכשירות אותם להתמודד בהצלחה על משרות חשובות ומבוקשות. אנשי חינוך רבים אימצו את פרידמן כנביא ופונים אליו לעתים קרובות לקבל עצה. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן שאני חושש שלפרידמן השפעה שלילית על החינוך מפני שהחשש מכשלון כלכלי מול העולם השלישי מוביל לשימת דגש על הישגים שניתנים למדידה באמצעות מבחנים סטנדרטיים, וכתוצאה מסלקים את היצירתיות ואת החשיבה הביקורתית מבתי הספר. היום, בניו יורק טיימס, פרידמן פרסם כתבה שעוסקת כמעט כולה בחינוך.

אינני מתיימר להבין בכלכלה, ולכן אינני יכול להעריך את הנתונים שפרידמן מביא. אלה מבוססים על דוח של חברת מקנזי, חברה לייעוץ כלכלי מאד מוערכת. לפי הדוח, כשלים של המערכת החינוכית השפיעו ישירות על ירידת כלכלת ארה"ב ועל החלשות המעמד שלה בכלכלה העולמית. מתוך דף הפרסום על הדוח באתר של מקנזי:

The report finds that the underutilization of human potential as reflected in the achievement gap is extremely costly.
שוב, אני מקווה שהתחזית העגום של הדוח, ושל הכתבה של פרידמן, לא תוביל לחינוך שרואה ברווח כלכלי מטרה מרכזית (אם לא בלעדית). אבל דווקא לא לזה אני מבקש להתייחס כאן. בבלוג שלו היום טום הופמן מגיב לכתבה של פרידמן. הוא שם לב למשפט מוזר, וגם מדאיג, שבה. פרידמן רואה שביב של תקווה במשבר הכלכלי. הוא מסביר:
With Wall Street’s decline, though, many more educated and idealistic youth want to try teaching.
הופמן (ואני איתו) מתקשה להבין. האם הצעירים האידיאליסטים שעליהם פרידמן כותב הם אלה שבשנים לפני שהבועה הכלכלית התפוצצה נהרו לבורסה כדי להתעשר? האם אנחנו צריכים להיות אופטימיים שאותם אידיאליסטים מחליטים עכשיו שכדאי יותר להיות מורים? מערכת החינוך, גם בארה"ב וגם בישראל, בוודאי זקוקה למורים, אבל אינני משוכנע שבחירת הקריירה החדשה של הצעירים האלה באמת מעודדת.

שותף ראוי בהחלט

להאוורד ריינגולד מעמד של כבוד כאחד החלוצים החשובים של קהילות אינטרנטיות. עבור רבים (ואני מביניהם) ספרו משנת 1993, The Virtual Community היווה הצצה מעוררת תאבון לתוך הקסם שבתקשוב. בשעה שרבים ראו באינטרנט טכנולוגיה קרה ומנכרת (אם הם ידעו עליו בכלל), ריינגולד הדגיש את האפשרויות החברתיות הגלומות בו. (צריכים אולי לציין שבאותה תקופה קהילת המשתמשים באינטרנט היתה די מצומצמת ואפילו נבחרת. המילה "פורנוגרפיה" מופיעה בספרו רק פעם אחת, וזאת במסגרת דיון על העדר החשיבות של "מקום" במרחב הווירטואלי.) הספר הזה היה התחלה – בספרים, מאמרים, ואתרים רבים ריינגולד המשיך לבחון את השימושים החברתיים, וגם החינוכיים, של כלים אינטרנטיים. לפני כחצי שנה הוא פתח פרויקט חינוכי בשם Social Media Classroom שמציע פלטפורמה לפיתוח סביבות לימודיות עתירי כלים אינטרנטיים (לרוב מתוך ההיצע של Web 2.0).

לפני כעשרה ימים ריינגולד פתח בלוג חדש (City Brights) שמופיע באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle. הבלוג מוקדש, במידה רבה, לאוריינויות של המאה ה-21, ולשאלות הקשורות לתקשוב בחינוך. עד עכשיו התפרסם רק מאמרון אחד, אבל אפשר לקוות (ולצפות) לעוד. כאמור, תחום החינוך איננו זר לריינגולד, אבל במאמרון הראשון הוא מסביר למה הוא בוחר להתמקד בתחום הזה עכשיו:

After more than twenty five years of participation, observation, and analysis, I've become convinced that the future tenor of online culture depends now on whether new literacies spread far enough, fast enough in the next few years.
ריינגולד מדגיש את החשיבות של הכרות עם הסביבה המתוקשבת. הוא טוען ש-"האנושיות או הרעילות" (humanity or toxicity) של התרבות הדיגיטאלית המתהווה תלויה במה שנוכל ללמוד, וללמד, עליה. אבל הוא איננו קונה את הטענה שצעירים שנולדים לתוך תרבות דיגיטאלית יודעים מה לעשות איתה:
And don't swallow the myth of the digital native. Just because your teens Facebook, IM, and Youtube, don't assume they know the rhetoric of blogging, collective knowledge gathering techniques of taggers and social bookmarkers, collaborative norms of wiki work, how to tune and feed a Twitter network, the art of multimedia argumentation – and, by far most importantly, online crap detection.
אתמול הזכרתי את הטענה (שלצערי עדיין די נפוצה) שבני נוער, בהיותם גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, רוכשים בקלות את המיומנויות הדרושות על מנת להתמודד בהצלחה עם הסביבה המתוקשבת ולהפיק את המרב ממנה. שמחתי לראות שריינגולד איננו נמנה עם הדוגלים בגישה הזאת. הוא מביע את החשש שאולי לא נצליח לרכוש את הידע הדרוש כדי לחיות בעולם מתוקשב:
The most important critical uncertainty today is how many of us learn to use digital media and networks effectively, reasonably, credibly, collaboratively, civilly, humanely.
אבל טוב לדעת שהוא מתחיל לכתוב על כיצד אפשר לעשות זאת.

רצוי לזכור, אפילו אם זה כבר נאמר מספר פעמים

לפעמים קורה שתוך מספר ימים בלבד אני נתקל בכל כך הרבה מאמרונים שראויים להתייחסות שממש קשה לדעת היכן להתחיל. ולא פעם התוצאה היא שיתוק מסויים, או לפחות התלבטות של עוד יום או יומיים. וכמובן שככל שאני מתלבט, עוד ועוד מאמרונים מעניינים מתפרסמים והקושי רק הולך וגדל. כאשר זה קורה לי אני תמיד חש (אם כי אולי לא בצדק) שיש צורך להסביר למה בחרתי לכתוב על נושא מסויים, ולדחות התייחסות לנושאים אחרים. ואולי אני חש את הצורך הזה במשנה תוקף כאשר הנושא שעליו אני בוחר לכתוב הוא הכישורים המידעניים, האמיתיים או המדומים, של בני נוער. אני אמנם חוזר לנושא הזה לעתים די קרובות, אבל נדמה לי שיש הצדקה, ואפילו צורך, לעשות זאת מפני שהדרך שבה אנחנו מתייחסים ליכולות האלו אצל בני הנוער משפיעה רבות על כיצד אנחנו תופסים את התפקיד שלנו כמחנכיו.

אתמול, בבלוג Net Gen Skeptic מארק בולן חוזר לספר החדש של דון טפסקוט, Grown Up Digital. בולן כותב שלפני מספר חודשים (בעצם, עבר חצי שנה) הוא ביקר את הספר למרות שהוא עדיין לא קרא אותו. הוא מציין שאחד מקוראיו שאל, בצדק, אם ראוי שיבקר ספר שהוא לא קרא. עכשיו בולן כותב שהוא עדיין לא סיים את הספר, אבל חש שהוא יכול להעיר מספר הערות לגביו.

בולן מצטט את טפסקוט (עמ' 21) שמשבח את היכולות המידעניות של הדור:

On the Net, children have to search for, rather than simply look at, information. This forces them to develop thinking and investigative skills – and much more. They must become critics. Which Web sites are good? How can I tell what is real and what is fictitious – whether in a data source or in the teenage movie star in a chat session.
בתגובה בולן מביא את הממצאים של דוח מקיף שנערך על ידי הספריה הבריטית כדי שזאת תדע טוב יותר כיצד לעזור לפתח את כישורי הלמידה של בני הנוער (הזכרתי את הדוח הזה לפני יותר משנה). מתוך הממצאים בדוח בולן מדגיש שבני הנוער מתקשים להעריך את המידע שהם מוצאים באינטרנט – הן מבחינת מהימנותו והן מבחינת התאמתו לצרכים שלהם (ממצאים דומים מופיעים במחקר של יורם עשת וערן חיות ובמחקרים לא מעטים אחרים). בולן מסביר את השוני בין הממצאים האלה לבין האמירות של טפסקוט בכך שהמסקנות של טפסקוט אינן מתבססות על מידע רלוונטי. הטענות של טפסקוט נגזרות מתצפיות על חיפושים של בני נוער עבור מוצרים שהם ביקשו לרכוש. בולן מציין שהיכולת למצוא מידע עבור מוצרים:
… is hardly evidence of critical thinking skills and highly developed information literacy skills.
נדמה לי שמורים שיש להם נסיון עם בני נוער יסכימו.

אבל האם יש באמת טעם לחזור, שוב ושוב, לוויכוח הזה? נדמה לי שכן, ומסיבה די פשוטה. מורים שסבורים שתלמידיהם שולטים במיומנויות מידעניות לא ירגישו צורך להקדיש זמן לפיתוחן (הרי, "הם כבר יודעים, אפילו טוב יותר ממני"). ואם יעשו כך, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מאוכזבים. התלמידים אולי ייטיבו להשתמש בכלי אינטרנט כדי למצוא מידע, והם ייעזרו בכלים דיגיטאליים כדי להפיק עבודות יפות ומרשימות מבחינה חיצונות. אבל התוכן של העבודות האלו יהיה רדוד ושטחי. ואז נבקר את התלמידים על רדידות ושטחיות, מבלי שנבין שבעצם הפקרנו אותם בכך שלא עזרנו להם לרכוש את המיומנויות שחסרות להם.

המחשב הנייד (כמובן) אשם

במשך השבוע האחרון הצטברו אצלי די הרבה כתבות ומאמרונים שראויים להתייחסות כאן, אבל משום מה, אני חש צורך לכתוב על כתבה קצרה שהופיעה לפני חודש. לכאורה מדובר בנושא שדי מובן מאליו – כותרת הכתבה ב-Wired Campus (של ה-Chronicle of Higher Education) מוסרת לנו ש:
הכתבה מדווחת על מרצה אחת באוניברסיטה של קולוראדו שהשוואתה בין הציונים של סטודנטים שהשתמשו במחשבים ניידים בשיעור לבין אלה שלא השתמשו בהם. באופן ברור התברר שהציונים של הסטודנטים שהיו עסוקים במחשבים היו נמוכים מאלה שהיו מרוכזים בשיעור (מדובר ב-17 סטודנטים). המרצה הביאה את הממצא הזה לידיעת הסטודנטים ו-11 מתוך ה-17 הפסיקו להשתמש במחשב, וראו זה פלא, הציונים שלהם השתפרו.

אפשר לזהות כאן פעילות חינוכית חיובית: במקום לאסור על השימוש בניידים בשיעור, המרצה הראתה לסטודנטים שהעיסוק במחשב הזיק לציונים, וכתוצאה מכך, יותר מחצי מהסטודנטים שינו את ההתנהגות שלהם. אבל האם השימוש במחשב בשיעור היה מה שגרם לציונים הנמוכים? בתוך הכתבה עצמה מציינים שהמרצה התייחסה לשימוש שלא היה קשור למתרחש בשיעור (לעדכן את חשבון הפייסבוק, למשל). המחשב בוודאי מקנה לנו אפשרויות להסחת הדעת שלא הכרנו לפניו. המשיכה לצפות בסרט ביו-טיוב בשעת שיעור אולי גדולה מאשר המשיכה לכתוב מכתב הביתה, או לקרוא את העיתון, אבל המשותף לכולם הוא שלא מתרכזים בשיעור. סביר להניח שגם הציונים של סטודנטים שקראו עיתון במקום להתרכז בשיעור נפגעו.

אותה כתבה ב-Wired Campus מדווחת על סקר שנערך אצל 29,000 סטודנטים למשפטים (של ה-Law School Survey of Student Engagement). בסקר הזה הבחינו בין שימוש במחשב ממוקד שיעור לבין שימוש שלא היה קשור לשיעור. התוצאות בכלל אינן מפתיעות:

As expected, those students who more frequently engage in class-oriented computing activities are more likely to participate in class discussions, synthesize concepts from different courses, and work hard to meet faculty expectations than students who frequently participate in diversionary computing activities. Students in the former group are also slightly less likely to come to class unprepared. But students who report high levels of class-oriented computer use are also more likely to participate in class and work hard to meet expectations than students with lower levels of class-oriented computer use, suggesting that when used for academic purposes, computers in the classroom can be an asset to student engagement.
אבל מה שקשה לי להבין הוא למה הכותרות של הכתבות מהסוג הזה כמעט תמיד מתמקדות בהיבטים השליליים של השימוש במחשב. לא חשבתי שמישהו באמת סבור שסטודנט שעסוק בעדכון פרופיל הפייסבוק שלו יפיק את המרב מהשיעור בו הוא לכאורה נמצא. ואם כך, את מי מנסים לשכנע? מספר לא מבוטל של המגיבים לכתבה צוהלים שהנה, קיבלנו עוד הוכחה לכך שצריכים לאסור את השימוש בניידים בשיעור. ומשום מה, המגיבים האלה מצליחים להתעלם מהמסקנות הדי הגיוניות מהסקר (הרחב יותר בהרבה) האחר.

לאפשר לתלמידים להתנהג כמו ילדים

במאמרון בו הוא מגיב לדברים שכותבת גו'לי לינדסי, טרי פרידמן מעלה נקודה ראויה להתייחסות ללא קשר למאמרון המקורי. לינדסי כותבת על הכללים שיש ללמד תלמידים כדי שהם יוכלו ליטול חלק בשיתוף פעולה מתוקשב בין-לאומי. פרידמן מציין שהמאמרון של לינדסי יכול לשמש חוברת הדרכה למורים שרוצים להשתתף בפרויקטים כאלה, אבל הוא חולק על דעתה בנוגע לקביעת כללי התנהגות.

לדעתו של פרידמן, במקום לקבוע כללי התנהגות (שאין להשתמש בשפת SMS, למשל), חשוב יותר לפתח הבנה כלפי העקרונות שיוצרים בסיס להתנהגות נאותה. הוא כותב:

A set of principles is not the same as a set of rules, because principles are much more wide-ranging and flexible than rules. For instance, one of the principles should be to be aware of the atmosphere, sense of occasion, other people and their moods and so on.
אין כאן שום דבר שעשוי לעורר מחלוקת, ואני מניח שגם לינדסי היתה מסכימה (אם כי, עבור לינדסי, שיש לה נסיון עם כיתות מתרבויות שונות, חשוב יותר להיות מודע לכך שהתנהגויות מקובלות בתרבות אחת עשויות להעליב בתרבות אחרת). אבל הדוגמה שפרידמן מביא מעניינת, בעיני, הרבה יותר מאשר העקרון שהוא מבקש לתאר.

פרידמן מסביר שבקהילות של מבוגרים, כולל אלה הקשורות למקומות עבודה, קיימת מידה לא קטנה של שיחה שאיננה קשורה לנושא שעל הפרק. הוא רואה בשיחות החולין האלו מרכיב חשוב בתפקוד של קבוצה. לכן הוא כותב:

The key issue as far as I’m concerned is not to ban talk of weekend parties and so on, but to help students to realise when the talk of parties has to stop.
לשם דוגמה, הוא כותב על כיתה שהוא לימד בה התלמידים הרבו לשוחח על נושאים כמו מה שהם ראו בטלוויזיה בערב הקודם, בשעה שהם היו אמורים להיות עסוקים במטלות לימודיות. הוא מצא שבמקום לאסור את קיום השיחות האלו, היה יותר כדאי לתת להן להתרחש למספר דקות, ואז לחייך ולהצביע על השעון שלו – רמז שכדאי לחזור למטלה. פרידמן כותב שהתכסיס הזה תמיד פעל. ולא רק זה – להערכתו העבודה של התלמידים היתה טובה יותר כתוצאה מהאווירה הנינוחה שנוצרה. פרידמן מסכם:
… the fact of the matter is that sometimes adults goof off, as my American friends might put it. So we ought to allow kids to goof off too – as long as they learn when to stop!
פרידמן איננו קושר את הנושא הזה לבלוגים, אבל נדמה לי שיש קשר שממש מתבקש. אם אנחנו פותחים בלוגים עבור התלמידים שלנו ומבקשים מהם לכתוב בהם, יהיה זה גול עצמי לקבוע עבורם מה מותר ומה אסור, מה כותבים ומה לא. אף אחד מאיתנו איננו ממוקד מטלה 100% מהזמן, וכלי כמו בלוג ממש קורץ לבעל הבלוג לבחון את האפשרויות, לשחק איתו. באותה מידה שבכוחו של הבלוג להרחיב את מרחב הלמידה, הוא יכול גם להזמין את התלמיד לחרוג מגבולות הלמידה המקובלות. אבל בדיוק עם זה גם המורים וגם התלמידים צריכים ללמוד להתמודד.

שאלה פשוטה – אך לא בהכרח נכונה

לפני קצת פחות משבועיים סקוט מקלוד פרסם מאמרון מאד קצר בו הוא שואל:
Could you identify 10 excellent web sites for your grade level / subject area?
הוא הוסיף שהוא מנחש שמורים רבים יתקשו מאד למלא את המשימה הזאת.

כאשר קראתי את השאלה של מקלוד הרגשתי טיפה נבוך. אינני מורה בכיתה ולכן אינני זקוק לאתרים לימודיים שיכולים לעזור לי ללמד נושא זה או אחר. אבל אני מניח שכפי שמקלוד חזה, יהיה לי קשה למנות עשרה אתרים מצויינים בכל תחום לימודי שהייתי בוחר. אבל לא בגלל זה המבוכה שלי. זאת באה מהתחושה שהשאלה של מקלוד פשוט איננה רלוונטית לדרך שבה אנשי חינוך צריכים להתייחס לאינטרנט. במקרה הטוב, היא משקפת תקופה ארחת לגמרי מזאת שבה אנחנו נמצאים.

בשאלה של מקלוד הנחת יסוד – שהשימוש הרצוי של האינטרנט בחינוך הוא כמקור לחומרי הוראה שמורה יכול לנצל על מנת להשביח את העבודה שלו. אין לי שום התנגדות לשימוש כזה (אם כי נדמה לי שמורה שמשתמש ב-WWW כדי למצוא חומרי הוראה מן המוכן יתקשה להסביר לתלמידיו למה אסור להם להעתיק מהרשת בעבודות שהם מכינים) אבל כבר מזמן הוא איננו תואם את מה שהרשת מציעה לנו, הוא איננו משקף שימושים הרבה יותר רצויים וכדאיים.

מורים רבים עדיין רואים את ה-WWW כספריה ענקית, כמקור שממנו הם יכולים לשלוף משהו שיעזור להם להיות מוכנים לשיעור של מחר. לא אופתע שמורים כאלה כן יכולים למנות עשרה אתרים, או לפחות מקווים שהם יכולים. (לפי הניסוח של מקלוד, די ברור שגוגל או ויקיפדיה אינם תשובות טובות לשאלה שלו.) אבל אני חושש שהם עושים זאת משום שהם אינם שוקדים על הכנת חומרי למידה המותאמים לצרכים הספציפיים של התלמידים שלהם. אפשר, כמובן, למצוא חומרים שנותנים לנו רעיונות, שמדרבנים אותנו לעצב משהו שיענה על הצרכים של כיתה מסויימת, אבל אני מתרשם שלא זאת היתה הכוונה של מקלוד. נדמה לי שהוא פשוט התכוון לאתרים שאפשר להעתיק לתוך הכיתה.

קוראים יחסית מעטים ענו על השאלה של מקלוד. עבורי זה רומז שהמורים שקוראים בלוגים אינם אותם מורים שפונים ל-WWW על מנת למצוא אתרים שאיתם הם יוכלו להכנס לכיתה. אותם מורים (כך אני בוחר לחשוב) משתתפים ברשתות חברתיות/מקצועיות למיניהן, ושואבים מהם רעיונות לפעילויות לימודיות מאתגרות. הם קוראים בבלוגים על הנסיונות של מורים אחרים ומקבלים מהם השראה. אולי הם גם מעשירים את הנסיון של אחרים דרך הדיווחים שלהם על המתרחש בכיתותיהם. אין ספק שהאינטרנט יכול לסייע רבות לעבודת המורה, ובוודאי יש המחשות ומקורות אחרים שיכולים להעשיר את השיעורים של המורה (ויכולים להוות בסיס ללמידה פעילה של תלמידים). אבל אפשר לקוות שהתקופה שבה מורים פנו לאינטרנט כדי למצוא מערכי שיעור ופעילויות מן המוכן שייכת לעבר.

על איים ועל תבן – כמה הרהורי המשך

שני בלוגים שאני קורא (ואולי יש אחרים, אבל לא נתקלתי בהם) כתבו על יום העיון של הפסג"הות שעליו כתבתי לפני כשבוע. שני המאמרונים מעניינים, והם משלימים את התיאור החלקי למדי שלי. ובעקבות הקריאה בהם, הרגשתי שיש טעם להרחיב קצת את ההתייחסות שלי אל אותו יום עיון.

איריס מביאה דיון מהכנסת על בני נוער והאינטרנט משנת 2000. לא מפתיע, אבל בכל זאת מרתק לגלות, שהשאלות שהעסיקו אותנו אז עדיין מעסיקים אותנו היום.

רונית נחמיה מביאה משפט מפתח מהרצאתו של גבי סלומון:

אחד המשפטים שאימצתי מהרצאתו היה- שיש איים קטנים ולעיתים גדולים של תקשוב בבתי הספר, אך היכן היבשות? וזהו באמת המצב בבתי הספר. ישנן יוזמות מדהימות ומורים מדהימים, שרוצים ואף מבצעים פעילויות והפעלות מתוקשבות בכיתותיהם, אך הם עדיין בטל בשישים, לצערנו.
ואם רונית כבר מעלה את נושא האיים, אני מבקש להתייחס אליו גם אני.

סלומון הזכיר מחקרים רבים שמראים שההשפעה של התקשוב על הלמידה (או ליתר דיוק, ברוב המקרים על ציונים במבחנים למיניהם) איננה מה שתומכי התקשוב קיוו. סלומון הוא ללא ספק איש מחקר הרבה יותר טוב ממני, אבל אינני בטוח שהפרשנות שלו למחקרים האלה לגמרי נכונה. המחקר של Cuban, Peck ו-Kirkpatrick, למשל, נערך לפני עשור, והוא בסך הכל בדק שני בתי ספר תיכוניים. לא ברור שמסקנותיו אופייניות, או תקפות, למצב של היום. המטה-מחקר של Hattie הרבה יותר חדש, ונרחב, אבל חשוב לציין, כפי שקראתי באתר אחד שסוקר את עבודתו:

Note that Hattie is working across all educational settings, all ages and all cultures.
נדמה לי שכאשר סלומון ביקר את המסקנות של מחקרי ה-no significant difference הוא טען שאלה בדקו סביבות למידה מגוונות מדי על מנת שנוכל באמת להשוות ביניהם. לא ברור לי למה כן אפשר לעשות זאת כאשר מדובר במחקרים של Hattie. בנוגע ל-Balanskat, Blamire ו-Kefala, מדבריו של סלומון מתקבל הרושם שהחוקרים האלה רואים מעט מאד השפעה חיובית של התקשוב על הלמידה. אבל באותו מאמר שסלומון ציטט אנחנו קוראים:
The overwhelming majority of studies also showed benefits of ICT on learners and learning in terms of the development of characteristics such as motivation, concentration, cognitive processing, independent learning, critical thinking and teamwork.
וממש מיד אחרי-כן בא משפט שבעצם היה צריך להיות מובן מאליו:
The proviso, of course, is that the impact of ICT is highly dependent on how it is used, and the impact of specific applications depends on the capacity of the teacher to effectively use them.
אז אולי החוקרים האלה מצאו את האיים שעליהם דיבר סלומון? אני מוכן להאמין שכן, אבל בעיני קיומם של איים מעיד על הצלחה, ולא על כשלון.

האינטרנט השפיע עלינו בדרכים רבות, ונהוג להדגיש עד כמה חיינו השתנו בעקבות התקשוב. עם זאת, נדמה לי שאנחנו מתקשים לעכל את אחת מהשפעותיו החשובות ביותר: בעידן האינטרנט הפריפריה איננה תלויה במרכז; השטח יכול להוביל את ההנהגה. לפי סלומון האיים של הצלחה הם בעצם כשלון מפני שמדובר בשינוי קטן ולא מערכתי, ואולי גם מפני שמדובר בשינוי שאיננו מובל על ידי המערכת. אבל בעיני מדובר בהצלחה אדירה. הרי בתי הספר אינם מחכים לקבל הנחיות מהמערכת; המורה בכיתה איננה ממתינה לספר הדרכה מהממסד. לעתים קרובות, הפעילות המעניינת ביותר מתרחשת רחוק מעיני המומחים. דיווחים על נסיונות מוצלחים עוברים ממורה למורה, מבית ספר לבית ספר, בלי שהמערכת יוזמת, או מנצחת, על המתרחש. יתכן שכך היה גם בעבר, אבל בעידן האינטרנט זה קורה ביתר שאת … וטוב שכך.

במאמרון בבלוג שלו מאתמול טום הופמן כותב על פרויקט בו תלמידי בית ספר במחוז אחד בארה"ב קיבלו את מערכת ההפעלה שבמחשבי One Laptop Per Child על דיסק-און-קי. הופמן מרוצה שהפרויקט כנראה מצליח, אבל הוא מוסיף:

… it is important to keep in the back of our mind whenever we think or talk about students running their operating system off a USB key, or searching the web on cell phones in class becoming the default, or a school system moving all their documents onto Google, that these actions all indicate the failure of traditional IT in schools.
אכן, עבור רוב קברניטי התקשוב החינוכי, הריכוזיות היתה מובנת מאליה. אבל הצלחות רבות של התקשוב החינוכי נובעות מכך שהיום הטכנולוגיה מאפשרת לבתי הספר להשתחרר מהריכוזיות ולבחון לעצמם מה אפשר לעשות עם הכלים השונים שעומדים לרשותם.

רונית גם הזכירה את הסדנה בנושא "המוץ והתבן". בסקירה הקודמת שלי לא כתבתי על הסדנאות השונות, וזאת מפני שלא היה זה הוגן להתייחס לסדנאות שלא נוכחתי בהם. אבל מפני שהשתתפתי בסדנה הזאת, אולי רצוי להרחיב עליה טיפה. רונית כותבת שהסדנה עסקה בעיקר ב:

אתרי תוכן שיכולים לסייע לנו בתהליכי הוראה בית ספריים- האם יעודיים או פתוחים, מה מתאים, מתי מתאים, למי מתאים ועוד.
נדמה לי שהתיאור הזה די נכון, אם כי אינני מבין ממנו, וגם לא מהסדנה עצמה, מה הקשר בין התיאור הזה לבין בירור המוץ מהתבן. ציפיתי שסדנה בשם הזה יבחן את המיומנויות הדרושות לתלמידים כדי שהם יוכלו לפלס את דרכם בים המידע; ציפיתי שהסדנה תצביע על כלים שעוזרים לתלמידים לעשות זאת. במקום זה הציגו לנו כלים שמסייעים למורים להכין חומרים לשיעור כך שהתלמידים יקבלו חומרים מעניינים ומגוונים, אבל מן המוכן, אחרי תהליך הברירה. המיקוד המוטעה הזה מדליק אצלי אור אדום. אם כך נמשיך, המילים היפות שהושמעו בסדנה על כישורי המאה ה-21 יישארו לא יותר ממס שפתיים.

—   —   —

ובהזדמנות הזאת, אחרי הנקיונות לחג אבל כאשר מספר הכנות עוד לפני, אבקש לנצל את הבמה הזאת לאחל לכל קוראי (אם יש כאלה) חג פסח משחרר. יתכן שבמשך שבוע החג אצליח, לפחות במידה קטנה, להשתחרר מה-"עול" של הכתיבה כאן. אני מבקש מהקוראים לראות את עצמם משוחררים מעול הקריאה.

המסע האישי של מורה אחת לתוך כיתה ללא נייר

בחודשיים האחרונים מצאתי כבר שלוש הזדמנויות לקשר לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי שכותב על האפשרויות החינוכיות של כיתה ללא נייר. ציינתי שווג'וודסקי מדגיש שהמטרה שלו איננה סתם להוציא את הנייר מהכיתה (אם כי הוא רואה בכך ערך אקולוגי חשוב) אלא שעל ידי הפיכת הכיתה לסביבה דיגיטאלית תוססת, הוא רוצה לשנות את חוויית הכיתה ולהפוך אותה יותר לממוקדת תלמידים ולמידה. ווג'וודסקי איננו היחיד שמתעד את תהליך המעבר מכיתה מבוססת נייר לכיתה דיגיטאלית. בערך באותו הזמן שהוא פתח את הבלוג שלו טרישיה בוק (Buck – התנועה הזאת פשוט איננה קיימת בעברית), מורה לאנגלית ולכישורי כתיבה בבית ספר תיכון במדינת אוהיו, פתחה בלוג בו היא מדווחת על תהליך דומה.

יש הבדלים בין הבלוגים. בחודשיים של הבלוג של ווג'וודסקי, הופיעו בו כבר מעל 170 מאמרונים. בשלושה החודשים של הבלוג של בוק הופיעו בו בסך הכל ששה מאמרונים. ווג'וודסקי אמנם כותב על המתרחש בכיתה שלו, אבל באופן מוצהר הוא רואה את עצמו כשגריר של הדיגיטאליות; המטרה שלו היא גיוס מורים נוספים לרעיון. בוק, לעומתו, עוסקת בהתבוננות עצמית, בבחינת התהליך שהיא והתלמידים שלה עוברים בעקבות המעבר לדיגיטאליות. היא מוכנה לשכנע, אבל בראש ובראשונה היא עוסקת ברפלקציה.

בוק כותבת שעם פתיחת הסמסטר השני של שנת הלימודים הזאת היא הגיעה למסקנה שאין טעם לדחות את המעבר, והיא פשוט הכריזה לתלמידים שלה שמעכשיו … ללא נייר. מורים אחרים שואלים אותה שאלות לוגיסטיות – אם היא משתמשת במסמכים של גוגל, למשל. היא עונה שכן, אבל מדגישה שזאת איננה הנקודה החשובה. חשוב הרבה יותר הוא השינוי בתפקיד המורה בעקבות המעבר לדיגיטאליות:

Does this jettisoning of time-honored titles mean that the paperless classroom is also lacking a creator, controller and grader? Is the paperless classroom also a teacherless paradigm? The answer is in some regards, yes. I have removed myself from center stage. I have relinquished the need to control every class. I have stopped seeing work as stagnant … completed and submitted by students and then graded by me. I have let go of my need to pre-plan months at a time, in favor of following the path that unfolds as we learn together.
אין זה אומר שעכשיו אין בכיתה מורה, אלא שהדגש השתנה, המיקוד הוסט. היא מוסיפה:
My classes are not, however, teacherless, just less about the teaching and more about the learning. The students know that I am ready and willing to be student to their insights, that they can teach, create, control and even evaluate their own learning. This shift has inspired a true spirit of collaboration, critical thinking, and communication in B304 – it has been an amazing semester and has changed the course of my career for good!
בוק מתארת מספר שינויים שהתרחשו בכיתה בעקבות המעבר לדיגיטאליות, וההתמקדות בלמידה של התלמידים במקום בהוראה שלה. היא כותבת שבשעות המוקדשות לכתיבה היא מעודדת את התלמידים להאזין לנגני ה-mp3 שלהם, ומרשה להם לצאת לשירותים באופן חופשי. בדרך הזאת נוצרת כיתה שיש בה חדוות יצירה. ואכן, יש כנראה אווירה מיוחדת בכיתה שלה – היא מדווחת על שני מקרים שבהם תלמיד שלא הגיע לבית הספר השתתף בשיעור שלה דרך Skype.

אני מניח שעוד לפני המעבר לדיגיטאליות בוק היתה מורה מיוחדת. כפי שידוע היטב לכולנו, הטכנולוגיה איננה מחוללת ניסים, ואין בכוחה להפוך מורה סתמי למורה שמסוגל להלהיב את תלמידיו. אבל אני מתרשם שהדיגיטאליות כן מהווה בסיס שעליו הייחוד של בוק יכול לבוא לביטוי. כפי שהיא כותבת:

Rethinking paper as the primary tool of class is a step in the right direction because it forces a rethinking of the how and why of teaching and learning.
יותר מאשר בוק מתארת את המתרחש בכיתה, הכתיבה שלה מאפשרת לנו לחוות את החוויה שהיא עוברת. בשמחה אמשיך לעקוב אחר הבלוג שלה … אם היא תמשיך לכתוב בו. משום מה אני מתרשם שעבורה הבלוג כבר מילא את תפקידו ככלי שמאפשר הרהור על חוויית המעבר לדיגיטאליות. באותה מידה שאנחנו זקוקים לבלוג של ווג'וודסקי כדי לשכנע בכדאיות של המעבר הזה, אנחנו לזקוקים לבלוג של בוק כדי שנוכל להציץ לתוך כיצד המעבר הזה משפיע על המורה.

דיוקן הבלוגר כדמות אנושית

רוב הבלוגרים שאליהם אני מקשר בבלוג הזה אינם מוכרים לי אישית. בלוגרים ישראלים שעוסקים בתקשוב בחינוך (ובמקרה הטוב אפילו מתפרנסים, פחות או יותר, ממנו) מהווים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר, ואת רוב האנשים האלה אני מכיר. אבל לא כך בנוגע לרבים שכותבים על תקשוב בחינוך באנגלית. התכתבתי עם כמה מהבלוגרים האלה, אבל לרוב אלה היו התכתבויות קצרות, וקשה להגיד שבדרך הזאת נוצרה ידידות. היום נהוג להתפאר ב-"רשתות אישיות ללמידה" שלנו, רשתות המורכבות, לכאורה, מהאנשים שאיתם אנחנו בקשר דרך בלוגים וכלים חברתיים אחרים. אבל אפילו אם הרשתות האלו "אישיות", אין זו אומר שנוצר בהן קשר אישי של ממש.

מידי פעם הבלוגוספירה מתגייסת למשחק (כמו "חמישה דברים שמעולם לא סיפרתי בפומבי" או משהו דומה) והתקווה היא שמשחק כזה יאפשר לנו להכיר את הבלוגרים שאנחנו קוראים בצורה יותר אינטימית. אבל מעניין ככל שהמידע שחושפים יהיה, נדמה לי שהמידע הזה שייך יותר לפרסונה שאנחנו בוחרים ליצור עבור עצמנו, מאשר שהוא מהווה אמצעי שדרכו ניתן להכיר מישהו מקרוב. בסופו של דבר, אני מכיר את האנשים שאת הבלוגים שלהם אני קורא דרך דעותיהם, ודרך סגנון הכתיבה שלהם.

בכלל לא ברור שיש צורך בהכרות אישית. אם הבלוגים שלנו עוסקים בנושאים "מקצועיים", הגיוני שהקשר שנוצר יהיה קשר של דיון סביב הנושאים המקצועיים האלה, או סביב הרעיונות שבבסיסם. אן סיבה לצפות שמישהו יזמין אותנו לארוחה במסעדה, או לבלות במסיבה. אבל כמובן שזה איננו מדוייק. אנחנו מתרשמים מסגנון הכתיבה של בלוגרים לפחות באותה מידה שאנחנו מושפעים מרעיונותיהם. לא נרגיש קירבה לבלוגר שמביע רעיונות שאיתם אנחנו מסכימים, למשל, אם הוא מביע אותם בסגנון מתנשא. ואולי זה נכון במיוחד בתחום החינוך בו הפדגוגיה חשובה לפחות כמו התוכן.

במשך החודש האחרון סטיבן דאונס העלה לתוך הבלוג האישי שלו 11 מאמרונים שמהווים את 11 הפרקים שהוא הגיש כהצעת המחקר שלו לדוקטורט לפני 20 שנה. במאמרון נוסף, אחרי פרסום ה-11 האלה, דאונס מעלה רפלקציה על אותה הצעה, ועל דחייתה על ידי הוועדה שקראה אותה. ברפלקציה הזאת הוא כותב על התגובה שלו לדחייה אז, ועל כיצד הוא מתייחס אליה עוד היום.

דאונס הוא אחד האנשים הפוריים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, גם מבחינת הפרסום שהוא מביא למאמרים ולבלוגים שעוסקים במגוון רחב של נושאים חינוכיים, וגם מבחינת הרעיונות שלו עצמו. הוא חריף מחשבה ונחשב דעתן, ותקיף בדעותיו. לא אתפלא שבדיון איתו אנשים מרגישים מאויימים. אבל במאמרון הזה אנחנו זוכים להכיר פן אחר של האדם.

דאונס כותב על דחיית ההצעה, ועל כך שעד היום הוא דבק ברעיונות שהוא העלה אז. מצטיירת תמונה של אדם שמשוכנע בצדקתו, אבל ללא יוהרה. הוא כותב:

I struggle every day with the question of whether my work is genuine, original and important, whether, indeed, it is even academically and scientifically sound. I look at the work of others – like Varela's, for example – and I am daunted and humbled. But such work, too, is rare. And what I leave behind is so different in format and method and in style and structure (that) a comparison is probably impossible. The best I can do is to work as honestly and as openly as possible, consistent in my pratcice and my principles.
הוא שואל את עצמו מה היה קורה אילו הצעתו היתה מתקבלת, והוא היה ממשיך במסלול אקדמי – האם השפעתו היום היתה אחרת? הוא מודה ש-20 שנים מאוחר יותר הוא עדיין כועס על כך שהמנחים שלו לא יכלו לראות את הערך במה שהוא כתב. והוא בוחן את החרטות שעד היום מלוות אותו:
You know, in life, you have certain kinds of regrets. One kind of regret revolves around the opportunities you never had – what if I had had better schools, better teachers, better jobs, better finances. What if I had been treated fairly here, rewarded justly there, shown this in that place. Things I could never be, places I could never go. These are regrets over things I cannot control. But the other kind of regret – ah. The regret of a man who was not true to himself, who did not give his all, who held himself back or conformed for the sake of advancement, of the man who stopped seeking because he was told what to believe: these are the regrets I could not bear to feel.
בתחילת המאמרון הזה הרהרתי אם יש בכלל צורך בבלוגים מקצועיים כמו אלה שעוסקים בתקשוב בחינוך להכיר את האישיות שמאחורי הבלוג. פיקפקתי בצורך הזה. אבל אין לי ספק שסטיבן דאונס העשיר אותנו בכך שהוא סיפר לנו על עצמו כל כך בכנות.