אולי לא רק בני הנוער לא קוראים

לפני שלושים שנה, כאשר למדתי במכון חפ"ן, עשיתי את העבודה המעשית שלי בבית הספר הניסוי בירושלים. זכור לי היטב סיפור ששמעתי אז מהשנים הראשונות של אותו בית ספר. תלמיד אחד, אולי בכיתה ד', זכה לעזרה רבה ומרוכזת של מספר מורים בבית הספר כדי לעזור לו ללמוד לקרוא. המאמץ השתלם, והתלמיד למד. אבל אחרי כמה חודשים המורים שמו לב שאותו תלמיד אף פעם לא פותח ספר. הם פנו אליו ושאלו אותו אם אולי הוא צריך עוד עזרה – הרי הם ישמחו להמשיך לעזור לו אם זה דרוש. אבל התלמיד השיב שהוא לא צריך שום עזרה כי "אני כבר יודע לקרוא".

נזכרתי בסיפור הזה כאשר קראתי דוח מחקר קנדי שהתפרסם (כנראה) לפני בערך שנה. חלק מהנתונים שאני מביא כאן מופיעים בדוח המחקר עצמו, וחלק במאמרון בבלוג שהיום הוא כנראה רדום אבל בזמנו תמצת את המחקר בצורה שנראית די נאמנה.

המחקר בדק ירידה בכישורי אוריינות באוכלוסיות שונות כפי שאלה באים לביטוי בסקרים שנערכו ב-1994, ואחרי-כן ב-2003. לפי הדוח:

The analysis reveals the presence of significant literacy skill loss in adulthood, loss that would seem to be concentrated in adults from lower socio-economic backgrounds.
אין בדוח המחקר דיון נרחב על הסיבות האפשריות לירידה בכישורים האלה. ההסבר הבולט ביותר הוא פשוט שככל שמזדקנים, יש אובדן של כישורים שונים:
A plausible explanation for the skill loss in Canada is that, on average, people lose skills as they age, and Canada has an aging population.
עם זאת, הירידה הזאת מורגשת יותר אצל מבוגרים משכבות חלשות מאשר משכבות מבוססות יותר. אולי אין זה צריך להפתיע, מפני שיש קורלציה בין כישורי אוריינות ומספר שנות לימוד. אנחנו קוראים:
Several factors can reduce the magnitude of losses, according to the study. For example, exposure to education appears to have a positive impact on keeping literacy skills. Individuals with a university degree had average scores that were about 30 points higher than those of secondary school graduates.
לא יהיה זה מוצדק להסיק מסקנות על פי הנתונים המעטים האלה, אבל נדמה לי שכמה הערות די מתבקשות כאן. כמו אותו תלמיד מתחילת המאמרון הזה, יש הבדל גדול בין "לדעת לקרוא" לבין להשתמש במיומנות הקריאה. באופן די הגיוני, אנחנו מניחים שמיומנות הקריאה איננה שווה הרבה אם לא משתמשים בה. אצל אנשים שקוראים כל יום (ואולי גם כל היום) הקריאה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. לכן, אולי קשה לתאר מצב שבו שוכחים איך לקרוא. אבל נדמה לי שסביר להניח שכאשר לא קוראים המיומנות הזאת נחלשת. לא אופתע אם גורם חשוב בירידה בכישורי הקריאה של הקנדים המבוגרים האלה הוא פשוט שהם אינם קוראים. הסביבה התרבותית והתעסוקתית שלנו (ושל קנדה, כמובן) היא במידה רבה ויזואלית. מוזר ככל שזה יישמע, אפשר להסתדר היום בלי לקרוא הרבה. וכאשר קוראים פחות, קוראים פחות טוב.

אבל למה להתייחס לנושא הזה כאן, או עכשיו (מלבד העובדה שהגעתי למחקר הזה השבוע דרך סטיבן דאונס)? אתמול התייחסתי למאמרון של מארק ניקולס בו הוא דיווח על הטענה של מארק באוארליין שבני הנוער של היום הם "הדור המטומטם ביותר". ניקולס מסביר שבאוארליין מייחס את הטמטום הזה לכך שבני נוער אינם קוראים. ניקולס מתמצת:

One of Bauerlein's main contentions: kids are, well, in his words, becoming dumber because what they are doing outside of school is not reading (and, by not reading I mean seriously not reading. No one is asking for a 150 page non-fiction book a week here. Kids are seriously ignoring books). Instead, they engage in media and Web 2.0 connections (with one another).
יכול להיות שיש אמת בטענה הזאת, אבל אינני משוכנע שהבעיה נמצאת רק אצל בני הנוער. אותם בני נוער לומדים לא מעט ממבוגרים, ואם אני מפרש נכון את דוח המחקר הקנדי הזה, גם ההורים של אותם בני נוער אינם קוראים, ואולי אינם הרבה יותר חכמים.

לפעמים האריכות מוצדקת

מידי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שמאמרונים לבלוגים יכולים להופיע בכל מיני צורות ואורכים, המאמרון הקצר (ובתקווה הגם לעניין) עדיף על זה שאיננו יודע להסתיים. בימים האחרונים הקדשתי זמן רב מעבר למה שבאמת היה לרשותי לקריאה של מאמרון ארוך של מארק ניקולס. כמובן שאותו מאמרון, אפילו אם בממדים בלוגיים הוא די ארוך, לא דורש ימים של קריאה. אבל יש תגובות רבות למאמרון, ורבים מאלה די ארוכות. בנוסף, ניקולס מקשר למספר מאמרים מעניינים במאמרון שלו, ומגיביו מוסיפים עוד כמה הפניות. יוצא שכדי לעכל את הכל, צריכים לשבת ולקרוא – לאט. הכתיבה לבלוג היא אמנם דרך טובה להרהר על הכתוב, אבל במקרה הזה אני חש שדווקא רצוי לא למהר לעשות זאת.

ובכל זאת, מפני שדבריו של ניקולס ממקדים, בעיני, אחת השאלות המרכזיות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך, אנסה לתמצת חלק מדבריו, ומהדיון, בתקווה שזה לא יגרום לי להרגיש שטיפלתי בנושא לעומק כאן, ולעבור לנושאים אחרים.

נקודת הזינוק למאמרון של ניקולס היא העובדה שלאחרונה הוא סיים לקרוא את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation. עדיין לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול לסכם את הטענה של באוארליין בצורה הוגנת. עם זאת, אפשר לציין שטענותיו של באוארליין דומות לאלה של אנדרו קין – שהרשת החברתית יוצרת מסגרת של עיסוק רב סביב מעט מאד תוכן, ובאה על חשבון פיתוח של תשתית תרבותית רחבה ואיתנה. ניקולס אינו ממהר לאמץ את טענותיו של באוארליין, אבל הוא גם איננו מוכן לבטל אותן. כאדם הדוגל בשילוב התקשוב בחינוך הוא חש צורך להתמודד עם הטענות האלו בכובד ראש.

ניקולס מנסה למצוא את המקום הנכון של כלי Web 2.0 במסגרת של מערכת חינוכית פחות או יותר "מסורתית". הוא כותב:

And so, my ideal future: A formal education system based on social constructivism, actively pursued within the incumbent system of control, hierarchy and centralisation, applying Web 2.0 tools when it makes sense to do so. This, I think, is a more realistic, sustainable and viable response to future possibilities than adopting a system with a deliberate Web 2.0 or learning 2.0 foundation. I am not suggesting that one can only learn through formal education. I am suggesting that an education afloat on Web 2.0 community would be impoverished by comparison to an incumbent system arranged around social constructivism within the framework of a solid curriculum.
חשוב להדגיש שבעיני רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך, גישה כזאת נחשבת ככניעה לממסד הקיים. בלוגרים חינוכיים רבים רואים ב-Web 2.0 אמצעי לשחרור הלמידה מהכבלים של שליטה ריכוזית של חברה מיושנת. הם מייחלים למהפכה בחינוך, גם אם אותו חינוך עתידי שהם מייחלים לו מבוסס יותר על מאוויים מאשר על תמונה ברורה של כיצד תלמידים לומדים.

קולו של ניקולס הוא קול מחאה שבא מבפנים, קול שמצביע על הרב-גוניות של הבלוגוספירה החינוכית. והמאמרון שלו מוכיח שפורמט הבלוג מסוגל לאפשר בחינה לעומק של סוגיות רציניות.

בא לשכונה בלוג חדש (וטוב)

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן למונח המיוחס למארק פרנסקי, "ילידים דיגיטליים". לפי פרנסקי, בני הנוער, שגדלים ממש לתוך המציאות הדיגיטאלית, לומדים בדרך אחרת מאשר הנוער של דורות קודמים. אי-לכך, בתי הספר צריכים להתאים את דרכי ההוראה שלהם לדרכי הלימוד האלה. אבל מפני שהמורים אינם "ילידים", אלא "מהגרים דיגיטאליים", הם מתקשים להסתגל למציאות הלימודית החדשה, ואינם מצליחים ללמד כך שבני הנוער ילדמו.

המונח של פרנסקי תפס תאוצה אצל אנשי חינוך שמנסים לקדם את התקשוב, והפך לפופולארי מאד. אבל פופולאריות לחוד ועובדות לחוד. בני נוער אכן גדלים לתוך מציאות טכנולוגית שהוריהם לא הכירו, והזמינות של התקשוב בוודאי משפיעה על ההסתגלות המהירה שלהם אל כלים חדשים. אבל פרנסקי טוען שהמוחות של בני הנוער פועלים אחרת מאשר מוחות הוריהם, וכאן הוא ממש גולש למדע בדיוני.

אין טעם לחזור כאן על הטענות שלי כלפי המונח. בעיני הוא גם מוטעה, וגם מיותר – הרי באמצעות ההבחנה בין ילידים למהגרים איננו לומדים משהו על הרגלי הלמידה של אותם "ילידים" שיכול ממש לעזור לנו לעצב טוב יותר את סביבות הלמידה בהם הם אמורים ללמוד. לפני כשנה וחצי כתבתי (באנגלית) על הנושא הזה. תוך כדי הכנת אותו מאמר הופתעתי שמעט מאד אנשי חינוך הביעו ספקנות כלפי הטענות של פרנסקי. מאז, אני שמח לדווח, המצב הזה השתנה. היום, גם כאשר כותבים שהחינוך צריך לאמץ את הכלים שהם נפוצים בתרבות שלנו, מעטים מוסיפים שזה מפני שהמוחות של בני הנוער פועלים בצורה שונה מאשר המוחות של הוריהם.

לפני כשמונה חודשים ג'ורג' סימנס כתב מאמר מקיף על הבעיות שהוא זיהה בהבחנה בין ילידים ומהגרים דיגיטאליים נוסח פרנסקי. הוא כתב שהטענה של פרנסקי, שבתי ספר צריכים להתאים את עצמם לדרכי הלמידה של בני הנוער די פשטני מבחינה חינוכית. לפי סימנס, גישה כזאת מתעלמת מאחד התפקידים החשובים של החינוך – לעורר יכולות חבויות בתלמידים שהם עצמם אינם מודעים להן. בין היתר סימנס כתב:

… education plays a role in society that goes beyond reacting to emerging trends. Education's role is one of preparing people for life, for engagement in academic discourse, for awakening and nurturing talents learners are not yet aware of, for critical dialogue on "big trends" and how we should conduct ourselves in relation to these. Quite simply, education utilizes the tools and manner of expression and dialogue of a particular culture in order to transform learners into citizens capable of tackling the increasingly complex problems of the world. Prensky neglects this vital distinction.
לפי סימנס, הגישה של פרנסקי יוצרת אוזלת יד חינוכית. היא מיישרת קו עם "מציאות" שכלל לא הוכח שהיא קיימת. בנוסף, היא מניחה שבני הנוער יודעים הרבה יותר על השימוש הנבון בכלים שברשותם מאשר הם יודעים באמת.

כזכור, סימנס איננו היחיד שמבקר את פרנסקי. למרות שהתפיסה שלו עדיין די מקובלת, יותר ויותר אנשי חינוך מרימים גבה כלפיה (וגם מוחים על הדימוי של המורים כ-"מהגרים" שאינם מצליחים להפנים את המציאות הטכנולוגית החדשה). אבל אפילו אם פחות ופחות אנשי חינוך מאמצים את ההבחנה של פרנסקי, היא עדיין די רווחת. לכן, שמחתי היום לגלות (דרך סטיבן דאונס) בלוג חדש (בסך הכל בן חודשיים) שיש לו מטרה אחת מרכזית – להפריך את הטענה שיש דבר כזה "ילידים דיגיטליים", או במילים של הבלוג, של-"net generation" יש תכונות מיוחדות בנוגע לדרכי חשיבה. ב-"אודות" של הבלוג (בעל השם התקיף Net Gen Nonsense) אנחנו קוראים הצהרת כוונות מאד ברורה:

This blog is dedicated to debunking the myth of the net generation, particularly as it relates to learning, teaching and the use of technology. By using this forum I hope to start a conversation around this issue and promote an informed discussion of strategies that postsecondary institutions can use to harness the power of Web 2.0 and other learning technologies that is based in fact not rhetoric.
לא מדובר באנשי חינוך שמתנגדים לתקשוב, אלא אנשים שחושבים שהתקשוב יחדור לחינוך באופן מוצלח רק אם השימוש בו יתבסס על עובדות, ולא על דיבורים ריקים מתוכן. לבלוג ארבעה כותבים – שניים בקנדה, אחד בניו זילנד, ואחד שאינני מצליח לזהות/למקם. אבל הם גם מלקטים מידע חשוב ממקורות נוספים. במאמרון אחד, למשל, הם מצטטים מהבלוג של מארק ניקולס (גם הוא נוי זילנדי) שמתרעם על התייחסות לפרנסקי כסמכות בספר החדש של טרי אנדרסון. ניקולס כותב:
Prensky! Never mind the far more authoritative and – dare I say it – scholarly (and contrary) voices of, say, Knowles, Ramsden and Mezirow! For me, this is further evidence of how edubloggers and e-learning theorists have become a very cloistered bunch who believe that everything is new and are suspicious of anything published before the year 1995!
אכן, הופעתו של הבלוג הזה מאד מבורך. התקשוב יצליח להשתלב בחינוך רק עם הוא יידע להשתחרר מתפיסות שהן אולי מאד קוסמות, אך בסופו של דבר מופרכות.

קישורים אינם צריכים להוביל ליעדים מוגדרים בלבד

בסביבה החינוכית נדמה לי שאפשר להבחין בשתי התייחסויות בסיסיות בנוגע לוויקי. היבט אחד הוא שאלת המהימנות – האם הפתיחות הבסיסית של הוויקי מאפשרת לנו לסמוך על המידע שאנחנו מוצאים בו. ההיבט האחר הוא התהליך – האם תלמידים יכולים לרכוש מיומנות בעריכת טקסטים באמצעות הוויקי, האם הם יכולים לפתח הרגלי עבודה שיתופיים שיאפשרו להם להשתתף בכתיבה לוויקי בצורה מועילה.

שתי השאלות האלו נראות לי חשובות וראויות להתייחסות, אבל נדמה לי שהן גם מגבילות את הדיון. קטע טקסט קצר שטום הופמן מצטט בבלוג שלו השבוע הזכיר לי שיש היבטים נוספים – אולי אפילו חשובים יותר.

הופמן מצטט מהבלוג של מארק ברנשטיין. ברנשטיין הוא "המדען הראשי" של Eastgate Systems, חברה שעוסקת ב-"serious hypertext", והוא בין החוקרים החשובים של השימוש בהיפרטקסט, גם בשימוש אקדמי, וגם בסיפורת. במספר מאמרונים במהלך החודש הזה ברנשטיין מהרהר על כמה תכונות של הוויקי שנראות לו כתעלומות.

ויקיים רבים מאד קיימים העולם, אבל הוויקי הגדול ביותר, והמוכר ביותר, הוא כמובן הוויקיפדיה. לכן, הגיוני שברנשטיין מתייחס אליו. הוא שואל למה אנחנו בכלל חשים שאנחנו זקוקים לאנציקלופדיה. ברנשטיין מציין שהרעיון של ריכוז הידע האנושי במקור אחד מוסמך הוא היום די אנכרוניסטי, ולאור זה, הפופולאריות הרבה של הוויקיפדיה די תמוהה:

The whole notion of the universal encylopedia is one example: Wikipedia bursts triumphantly on the scene just as everyone had pretty much abandoned hope for the memory of Mortimer Adler's grand project to revive the encyclopedia.
אכן, נקודה הזאת מעסיקה אותי זה זמן רב. עצם הרעיון של ריכוז הידע האנושי בצורה מוסמכת הוא יומרה שנדמה היה שפג תוקפו ובטל קורבנו. אפשר אפילו לטעון שאם לא היו תלמידים שהיו צריכים להכין עבודות לבית הספר, סביר להניח שהאנציקלופדיות היו נשארות על מדפי הספריה מבלי שיפתחו אותם.

כמו-כן, ברנשטיין מדגיש שרעיון הניטרליות שהוא חשוב כל כך לוויקיפדיה כלל אינו מתאים לעידן הפוסט-מודרני. הוא איננו מתנגד לניטרליות, אבל הוא מתקשה להבין כיצד הוא הפך לערך נעלה כל כך:

Obviously, without NPOV you'd fill Wikipedia with advertisements and polemics and propaganda; NPOV is a useful club with which to chase the cranks and the cooks. But the New Journalism is about to celebrate its fiftieth birthday, and I think it's been a full generation since people really believed that a neutral point of view was either possible or desirable.
ההתייחסויות האלו לוויקיפדיה נראות לי חשובות מאד לחינוך (ולתהליך של העתקה והדבקה שניזון מהרעיון שמה שמופיע באנציקלופדיה הוא בהגדרה מידע מוסמך ומהימן). אבל לא פחות חשובה היא ההתייחסות של ברנשטיין להיפרטקסטיות המוגבלת של הוויקי באופן כללי. ברנשטיין מסביר שכאשר יוצרים קישור בוויקי, נוצר גם דף בשם אותו קישור (דף שבעצם מחכה לקבל תוכן). הוא רואה בזה נוקשות מדאיגה:
One consequence is that links on wikis tend to be nouns, noun phrases, or commands…. Because the link always leads to what it names, wikis are attracted to transparent sincerity: what you see is where you go, and what it means is just what it says.

Another consequence is that it's hard to use links ironically, lyrically, or metaphorically in a wiki. A link to SomePage goes to that page; it can't easily lead to a commentary or a rebuttal or an alternative or an analogy or an anecdotal illustration of your point.

התוצאה, לפי ברנשטיין, היא שהוויקי אולי מתאים לסביבה חינוכית, אבל לא לסביבה יצירתית יותר. לצערי, נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא כותב:
If these arguments were true, we'd expect wikis to thrive in pedagogical environments, where clarity/brevity/sincerity rule the day and where irony and lyricism might confuse students. We’d also expect wikis to thrive in areas where meanings ought to be univalent, such as product reviews, employee policy handbooks, and project management reports. On the other hand, we'd expect wikis to be less suitable for fiction, poetry, scholarship, and science.
ואכן, כך כנראה המצב. אבל מדובר במצב מאד מעציב. ברנשטיין הרי מזהה את הסביבה החינוכית עם סביבות אחרות שיש בהן חד-משמעיות. מה לעשות, ובעיני היא צריכה להיות דומה הרבה יותר לקטגוריה השנייה – לקטגוריה של סיפורת ושירה, ושל המחקר והמדעים. בעשור האחרון ההיפרטקסט נסוג מההבטחה הטמונה בה לפתוח אפשרויות לאסוציאציות חדשות, לזוויות ראייה בלתי-צפויות. במקום זה הוא נעשה תועלתני למדי, כמו שהוא בא לביטוי בויקיים. ואם זאת הצורה שבה תלמידים יפגשו את ההיפרטקסט בסביבה החינוכית, הם לא יוכלו להנות ולהרוויח ממה שהוא באמת יכול לתרום להם.

השקיפות שבכתיבה לבלוג

הבלוג של רונית נחמיה עוסק בניהול ידע במערכות חינוך. רונית מרבה לדווח על התהליכים שהיא יוזמת ומלווה בתחום הזה במסגרת עבודתה בבתי הספר של לוד. לפני מספר ימים היא כתבה על מספר היבטים של תהליך שיתוף ההידע שנרקם אצל המורים אותם היא מדריכה. בעקבות הדיווח הזה שאלתי מספר שאלות, ובמאמרון החדש אתמול רונית משיבה לשאלות האלו.

חשוב לי להדגיש (אם כי, נדמה לי שזה היה ברור לרונית) שהשאלות שלי נובעות מתוך רצון ללמוד יותר, ולא מתוך כוונה להצביע על כשלים או על נקודות תורפה בעבודה שלה. אני משוכנע שהתובנות של תהליך ניהול הידע שרונית מובילה בבתי הספר בהם היא מדריכה תקפות לבתי ספר אחרים, וחשוב לכולנו ללמוד מהנסיון שנצבר שם. (במהלך המאמרון הזה אצטט מהבלוג של רונית, אבל אני כמובן ממליץ לקרוא את הדברים בבלוג שלה – וגם להגיב, ולשאול שאלות נוספות, שם.)

בסך הכל שאלתי שתי שאלות – אחת כללית, ואחת ממוקדת יותר. רונית ציינה ששיתוף בידע הופך להיות "אורח חיים" אצל המורים בבתי הספר, ואני ביקשתי לדעת יותר בהרחבה כיצד הדבר הזה בא לידי ביטוי. במאמרון החדש רונית מסבירה שקיומו של מאגר פנים בית-ספרי של פרטי הוראה יוצר שיתוף פעולה פורה. היא מציינת, למשל, שקודם לעריכת חיפושים עבור חומרי למידה ברשת האינטרנט, המורים מעיינים במאגר הידע של בית הספר. היא כותבת:

בכל סביבה בית ספרית יש קרוב ל- 1000 פריטים מחומרי בית הספר- זהו "מאגר ההתנסויות המועילות" שלו.
הדיווח הזה בהחלט מעודד, ומנסיון אני יכול להעיד שהנכונות לתרום למאגר פריטים, וגם להעזר בו, איננה דבר מובן מאליו. מהדיווח של רונית יש טעם של עוד – חשוב לנו ללמוד כיצד נבנה תרבות השיתוף הזה.
השאלה השנייה שלי נבעה מהתחושה שעם כל החיוב שבשיתוף ובפתיחות, יש מצבים שבהם התכונות האלו אינן בהכרח רצויות. במאמרון המקורי רונית מדווחת על השימוש במסמכים משותפים (באמצעות המסמכים של גוגל) בהכנת הערכות על התלמידים. היא כותבת שמורים רבים כבר הכירו את השימוש במסמכים משותפים ומעדכנים את ההערכות של התלמידים באמצעות הכלי הזה.

במקרה הזה התעניינתי לדעת קצת על התהליך של הכנת ההערכות. אני יכול לתאר לעצמי שהכנה משותפת של הערכה יוצרת תמונה שלמה יותר אודות התלמיד, אבל מצד שני קיים חשש של תופעת העדר – מורים שלהם אולי דעה שונה מאשר הרוב אודות ילד מסויים אולי יושפעו מהתמונה הכללית שמצטיירת על גבי אותו קובץ משותף. התעניינתי לדעת אם מצב כזה מתרחש בהכנת ההערכות, או האם באמצעות המסמך המשותף המורים מצליחים לקבל (וליצור) תמונה מהימנה על התלמיד. רונית השיבה שתהליך הכנת ההערכות עוד בתחילת הדרך …

וקצת קשה לאפיין את התהליך. כרגע מרבית המורות מזינות מידע שיש להם על התלמידים, אך חשוב לציין שבשיחותיי עם מנהלת בית הספר היא מציינת שפרטים רבים שלפני כן אולי לא היו ידועים לצוות המורים המקצועי נחשף בפניהם. אם זה מצב כללי בבית או מצב חברתי, אם זה קשיים במקצועות שהן אינן מלמדות שלעיתים משליכים על מקצועות אחרים.

בעצם כעת יש גם למורה מקצועי ובעיקר למחנך הכיתה תמונת מצב עדכנית על התלמיד בכל תחומי הדעת. התמונה כמובן מהימנה יותר.

עלי להודות שהתשובה הזאת של רונית מאד מעודדת. נדמה לי שאנחנו רואים כאן שימוש נבון מאד בכלי שמורים בבתי ספר אחרים מכירים, אבל מתרשמים שהוא איננו יותר מאשר משחק נחמד.

רונית אמנם השיבה לשאלות שלי בבלוג שלה. לאור זה, אולי לא היתה סיבה להביא את דבריה כאן, אלא פשוט לקשר אל דבריה. אבל בנוסף לתשובות המעודדות שקיבלתי לשאלות שלי, מתרחש כאן דבר נוסף שחשוב מאד, לדעתי, להדגיש. העקרונות של ניהול ידע משתקפים לא רק בעבודה של רונית כמדריכה בבתי הספר אלא גם בשקיפות במאמרונים שהיא כותבת. היא פותחת עבורנו צוהר שדרכו כולנו יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. כן ירבו.

גם אני רוצה משחק מחשב חינוכי

לפני חודש הבאתי כאן את דבריה של סלביה מרטינז שטענה שהסיבה המרכזית שבגללה אין משחקי מחשב חינוכיים מוצלחים היא שפשוט יקר מדי לפתח משחק כזה. בצער, הסכמתי איתה. מה לעשות – אני אומנם משוכנע שמשחקי מחשב הבנויים על סימולציות חברתיות בתקופות היסטוריות יכולים לעזור לתלמידים ללמוד על התקופות שעליהם הם אמורים ללמוד, אבל אינני רואה שהמשחקים האלה הולכים ונבנים. השבוע היה לי זיק נוסף של תקווה בנושא הזה, אבל בסופו של דבר נדמה לי שהוא כבה עוד לפני שהוא הצליח להדליק תקוות של ממש.

השבוע, בבלוג של שחר עוז, קראתי על משחק מחשב לימודי מבית היוצר של MIT. עוז מסביר שהמשחק הזה – Revolution שמו – מבוסס:

על סיפור של שייקספיר הגדול. למשחק יש סוף פתוח, שלא כמו לסיפור, אך שחקן שיעשה שימוש בסיפור יגלה שהוא מצליח יותר במשחק. מעין ספר "צ'יטים". המשחק בנוי בפרקי משחק של 45 דקות, בהתאמה מדוייקת לזמני שיעור בכתה, כדי לאפשר זמן משחק ליד המורה ואחר-כך לבצע רפלקציה על התהליך יחד עם המורה.
התיאור הזה, שהוא תרגום די נאמן למה שמופיע באתר המשחק, בהחלט עורר בי עניין. אך לצערי, הוא איננו מדוייק. המשחק שמבוסס על דמויות של שייקספיר הוא משחק אחר, "Arden: The World of William Shakespeare", שנבנה על ידי טד קסטרונובה, מרצה באוניברסיטה של אינדיאנה, והסטודנטים שלו. המשחק Revolution אכן נוצר ב-MIT, אבל הוא מבוסס על מספר דמויות היסטוריות מהתקופה של המאבק לעצמאות של ארה"ב מאנגליה.

אין לי תלונה כלפי עוז, ואפילו עלי להודות לו – הרי דרך הדברים שהוא כתב למדתי על משחק שלא ידעתי עליו. אבל לא התעודדתי בהרבה. הרי ממה שהצלחתי לברר, הפרסום הראשון על המשחק הזה הוא משנת 2005, אבל עד לפני מספר חודשיים, באתר של המשחק עדיין מבקשים לדעת היכן אפשר להוריד את המשחק כדי להתחיל לשחק אותו. נדמה לי שיש כאן דוגמה טובה של מה שמכונה Vaporware – יישום שפשוט איננו מצליח לצאת לאור. אינני יודע כמה השקיעו ב-MIT על המשחק הזה, אבל סביר להניח שהיה רצון אמיתי להפיק אותו, ובכל זאת, הוא עדיין בושש לבוא.

זאת ועוד. במשחק שמבוסס על הדמויות של שייקספיר נמצא במצב דומה. לפני שנתיים קסטרונובה קיבל רבע מיליון דולר מקרן מקארתור לפתח את המשחק, והיו ציפיות גדולות. אבל הדברים הסתבכו. במאמר קצר בירחון Wired מאפריל השנה, אנחנו יכולים לקרוא את דעתו של קסטרונובה עצמו על המשחק:

It's no fun…. We failed to design a gripping experience.
הוא טוען שמה שיצא לו מכל זה היא הערכה גדולה מאד כלפי מעצבי משחקי מחשב. פירוט נרחב יותר על המשחק מופיע באתר הפרויקט של קסטרונובה באוניברסיטה של אינדיאנה. שם אנחנו קוראים שהמטרה המרכזית לא היתה משחק לימודי, אלא בנייה של סביבה שבה אפשר יהיה לערוך מחקרים. כתוב שם:
We met this objective, but not without quite a few restarts and detours. We found that when we put too much emphasis on economic complexity, historical realism, and Shakespearean content, players did not enjoy our world enough to stay in it. We therefore could not conduct any experiments. When we focused on creating good gameplay, however, players remained in the environment for many hours, allowing us to complete the studies we had planned.
אז אולי אנשי אקדמיה יכולים בכל זאת לבנות משחק מחשב טוב, אבל לא ברור שמדובר במשחק לימודי, אלא במשחק שמאפשר להם לחקור את התנהגויות של המשתתפים. גם זה משהו … אבל לא משחק המחשב הלימודי לו אני עדיין מייחל.

בנצחון הזה אין מפסידים

ההכרזה מלפני שבוע באתר של אנציקלופדיה בריטניקה היא מהסוג שבוודאי מעוררת תגובות רבות נוסח "הגם הבריטניקה בנביאים?", או "אם לא תוכל לנצח אותם …". הרי הבריטניקה מנהלת מלחמה עיקשת נגד הוויקיפדיה, ופתאום אנחנו קוראים באתר שלהם:
Encyclopaedia Britannica is about to launch a new initiative that we’re very enthusiastic about. The main thrust of this initiative is to promote greater participation by both our expert contributors and readers. Both groups will be invited to play a larger role in expanding, improving, and maintaining the information we publish on the Web under the Encyclopaedia Britannica name as well as in sharing content they create with other Britannica visitors.
כמובן שבהודעה של הבריטניקה לא משתמשים מפורשות במילה "ויקי", אבל אין ספק שבצורה זו או אחרת, זאת הכוונה. ואם כך, קשה לא להסיק את המסקנה שמשהו (וסביר להניח שה-"משהו" הזה הוא שיקול כלכלי) התערער אצלם. המקור המומחה שמעניק סמכות למידע, שנלחם נגד קול ההמון, שמכריז שוב ושוב שאין להפקיר את הידע בידי הדיוטות, מחליט שהוא דווקא רוצה לשתף את קוראיו בתהליך הפקת הידע שהוא מפרסם ומפיץ. אנשי הבריטניקה בוודאי מודעים לכך שהכרזה כזאת תעורר לעג רב, ואכן, בהרבה בלוגים התגובות די צפויות. academhack למשל כותב:
“First they ignore you, then they ridicule you, then they fight you, then you win.”
אבל לצד התגובות הצפויות, והאולי מוצדקות, האלו כלפי הצעד הזה של הבריטניקה, יש גם לא מעט תגובות אחרות. יש מגיבים שבמקום להגיד "אמרנו לכם", או שמכריזים על נצחון לוויקיפדיה, נצחון שמשפיל את הבריטניקה, רואים כאן דגם נוסף, ולגיטימי, לארגון ולהפצה של מידע, דגם שראוי שייבדק. דייוויד ויינברגר, למשל, מברך בכנות על הצעד הזה. הוא כותב:
Excellent! We need lots of variations on the theme of collaboration. Editing and expertise add value. They slow things down and reduce the ability to scale, but Wikipedia’s process makes it possible to read an article that’s been altered, if only for a minute, by some devilish hand. It all depends on what you’re trying to do, and collectively we’re trying to do everything. So, this is good news from Britannica. It’ll be fascinating to watch.
אני איתו. הקביעה שבצוותא אנחנו מנסים לעשות את הכל מאד מוצאת חן בעיני. אין מודל נכון אחד לגיבוש הידע האנושי, והמטרה גדולה ומורכבת מספיק כך שבדרך להשגתה ראוי שיפרחו 1000 פרחים. אולי יש כאן נצחון לוויקיפדיה, אבל הנצחון הזה בוודאי אינו משפיל את הבריטניקה. אני אפילו מעז לכתוב שכולנו מנצחים. הרי בעצם, כולנו נמצאים באותו הצד.

גם עיצוב הוא חלק מכתיבה

דייוויד וורליק איננו זקוק לאישורים ממני. במשך השנים הוא תרם רבות לתקשוב החינוכי. בין היתר הוא חלוץ בתחום האוריינויות החדשות, והשימוש בבלוגים בחינוך, ובנוסף, הוא גם בנה מספר כלים שזוכים לשימוש נרחב בבתי ספר. אני קורא קבוע של הבלוג שלו. עם זאת, לעתים די קרובות אני חש שהוא מתלהב יתר על המידה מכלים ומהתפתחויות בעולם התקשוב. מידה גדולה יותר של ספקנות כלפי החדש לא היתה מזיקה לו. אבל דווקא בגלל הביקורת שלי כלפיו, כאשר אני מסכים איתו ראוי שאציין זאת.

עד לפני כמה שבועות, במערכת הבלוגים שוורליק בנה ומתחזק, Class Blogmeister, היה רק עורך טקסטואלי פשוט שלא אישפר עיצוב של מסמכים מבחינת גודל וצבע הגופן, ועוד. השבוע וורליק מדווח שהוא הוסיף מרכיב WYSIWYG לתוך העורך הזה, כך שעכשיו התלמידים שמשתמשים במערכת הזאת יכולים לעצב את המאמרונים שלהם בצורה מאד דומה לעיצוב שהם מכירים בוורד.

וורליק מדווח שעל פי רוב התוספת הזאת זכתה לשבחים מהמורים שמשתמשים ב-Class Blogmeister, אבל הוא מציין שמספר מורים אחרים היו בדעה אחרת:

They felt that giving students access to bold, resizing, indenting, and COLORING of text would distract the students from the communication. Learners would spend more time playing with the look of their blog entries, and less time with the wording — and I think that this objection is well founded.
כמו וורליק, אני יכול להבין את המורים האלה – הרי העיקר הוא המילים, ולא העיצוב. אבל כמו וורליק, אני גם חושב שהרחבת האפשרויות העיצוביות רצוייה ואפילו נחוצה. המילים הם אולי התשתית של כל כתיבה, אבל היום כתיבה היא הרבה יותר מאשר רק מילים על נייר, שחור על לבן. אם מילים מנסות לשכנע, אז חלק מאותו שכנוע הוא העיצוב, הדרך שבה אנחנו מגישים את מה שאנחנו כותבים. ואם יש ברשותנו היום אמצעים שמאפשרים לנו לעצב את הטקסט, אין סיבה שלא ננצל אותם.

וורליק מודע לכך שאמצעי העריכה שהוא הוסיף למערכת הבלוגים שלו יכילים להסיט תלמידים מהמילים שהם עדיין העיקר של הכתיבה. (דווקא סביר להניח שכל תלמיד שמשתמש בוורד מכיר אמצעי עיצוב רבים, ושואל את עצמו למה אלה אינם במערכת הבלוגים שבשימוש הכיתה שלו.) הוא מציע דרך די פשוטה (וכלל לא מקורית) לעזור להם לצמצם את הזמן שהם יבזבזו על "עריכות" מיותרות: לתת להם לבדוק את האפשרויות החדשות. הוא כותב:

It’s ok if students turn a line in their blog to pink, as long as they can convincingly answer the question you ask nearly every day, “Why did you use pink for that line? How did that improve the communication of your ideas?”
יש בערך 15 תגובות למאמרון שבו וורליק מדווח על התוספת למערכת הבלוגים שלו. המגיב הראשון שואל שאלה מאד פשוטה:
When in the “real world” would students ever do writing where they didn’t have the option of text formatting?
אכן, יתכן שהיום בית הספר הוא המקום היחיד שבו תלמידים פוגשים טקסטים שאינם מעוצבים, או מתבקשים להכין כאלה. מגיב נוסף מעיר שבני נוער:
understand that the look of words can add to meaning, impact, and understanding. They need to be able to know how to write well in this medium, at a very early age.
עם כל אהבתי למילה הפשוטה, הלא מעוצבת, על הנייר (ועל הצג), אין ספק שהיום עלינו להתייחס לכתיבה כיותר מרק זה, וטוב שתלמידים מקבלים את האפשרות להביע את עצמם באמצעות עיצוב הטקסטים שהם מכינים.

שליטה בדרכי נועם היא עדיין שליטה

קשה לבוא בתלונות כלפי מורים שבמשך שנת הלימודים אינם מוצאים מספיק זמן לכתוב לבלוגים שלהם. קל לשכוח שבנוסף לעדכון הבלוג, הם צריכים למצוא זמן להכין שיעורים, לבדוק שיעורי בית ועבודות, ולעסוק בפעולות הוראתיות רבות אחרות. עם כל כך הרבה מטלות אחרות, אין זה פלא שאפילו אלה שרוצים לכתוב אינם מספיקים. אבל למרות שקשה לבוא בתלונות, בהחלט אפשר להצטער. הרי, כל פעם ש-אריאלה מהרהרת בבלוג שלה, ההרהורים שלה מעניינים ומעוררים מחשבה, וחבל שהיא איננה מספיקה לכתוב יותר.

הפעם אריאלה מדווחת על סרט וידיאו שהיא מצאה, וידיאו שממחיש שיטה לרכישת הקריאה – "הפרופסור המטורף". השיטה מורכבת ממספר שלבים, כולל קריאה מוגזמת (או מוקצנת) וגם קריאה בעזרת תנועות ידיים שאמורות להמחיש את תוכן הכתוב. אריאלה מציינת שמצפייה בסרט מתקבל הרושם שהתלמידים באמת מתלהבים מהקריאה, אבל היא גם מבחינה בתזמור רב למדי של המורה ששולט בכל שלבי הלימוד. כל דבר מתוכנן מראש, אולי אפילו ההתלהבות.

מול הדוגמה העכשווית הזאת אריאלה מביאה סרטון נוסף, מלפני כ-60 שנה, שעוסק במשמעת בכיתה. הסרטון מציג שתי גישות למשמעת, כאשר המסר המרכזי הוא שכאשר המורה מסביר את החומר הנלמד בצורה מעניינת, התלמידים מתעניינים, ובעיות המשמעת מתמעטות. הסרטון מביא שתי דוגמאות לניהול כיתה, ומדגיש שבעזרת קצת הומור, במקום הפחדה ואיומים, אפשר ליצור אווירה של למידה בכיתה. הסרטון כמובן מבויים לגמרי, אבל סביר להניח שכך גם הסרט על שיטת "הפרופסור המטורף" שרוצה ליצור רושם של ספונטאניות, אך לטעמי אינו מצליח.

הדקה הראשונה של הסרטון על שיטת "הפרופסור המטורף" מזכיר את סרטיו של מיכאל ווש, אבל הפעם, במקום שסטודנטים מציגים פלקטים שעליהם רשומים עובדות על הלמידה שלהם, התלמידים מדקלמים עובדות (עגומות) על אחוזי האוריינות בארה"ב. אין ספק שהמצב עגום, וכל שיטה שיכולה לשפר את המצב הזה מבורכת. אבל אישית, השיטה הזאת איננה משכנעת אותי. יש משהו מתוזמר למדי במה שאנחנו רואים בסרט. כדאי לזכור שבגישת ה-Reading First שזכתה להיות השיטה המלווה את No Child Left Behind, לא היה מרחב פעולה למורים. במקום זה, הם הונחו בדיוק כיצד לנהוג בכל שלב ושלב, כולל אפילו אילו משפטים להגיד לתלמידיהם. לאחרונה, השיטה הזאת, שלכאורה התבססה על מחקר מדעי, נחשפה כלא יעילה, והבסיס המחקרי שעליו היא מבוססת התגלה כמפוקפק למדי. (לפני חודש גרי סטייגר כתב דברים מעניינים, ומשכנעים, מאד על השיטה הזאת.)

אינני טוען ששיטת "הפרופסור המטורף" הוא כמו Reading First. למען האמת, אני מוצא הבדלים רבים, ואינני יודע מספיק כדי לקבוע. אבל אני מתרשם שמתחת לפעלתנות המרשימה, אין בהכרח למידה של ממש. התלמידים מזיזים את ידיהם בלהט, אבל לא ברור שתנועות הידיים שלהם מעידות שהם באמת מבינים את הכתוב. עם זאת, בהחלט מורגש שיש אווירה חיובית בכיתה. אבל למידה איננה נובעת רק מפעלתנות ורעש. אפשר למצוא אווירה של למידה גם במסגרות שנראות נוקשות. על הסרטון השני, למשל, אריאלה כותבת:

דוקא בסרטון הישן – נושן הזה, אשר במבט ראשון מעורר חלחלה וזכרונות ילדות בלתי נעימים, מודגש בסופו של דבר אותו צד אנושי וחם של המורה.
אריאלה צודקת. המורה אמנם מעונב, והתלמידים יושבים בשורות ישרות. אבל אפשר לחוש איכפתיות אמיתית כלפי התלמידים.

גם בסביבה המתוקשבת אפשר לפקח על כל צעד של כל תלמיד. אבל נדמה לי שמי שצולל לתוך הסביבה הזאת מבין שכדי להפיק ממנה את המרב, המורה צריך לשחרר את הרסן, צריך לוותר על האפשרות לנצח על תזמורת הכיתה, ולתת לתלמידים לעבוד לפי המוסיקה שהם שומעים בראשים שלהם, במקום לפי הפרטיטורה שנקבעה על ידי המורה מראש.

המיידיות איננה תמיד יתרון

ויל ריצ'רדסון הוא בין אנשי החינוך החשובים בתחום של שילוב כלי אינטרנט חדשים בתהליך הלמידה. הוא כותב ומרצה המון, ומורים רבים שאימצו את הכלים האלה בעבודה שלהם נחשפו אליהם לראשונה דרכו. עם זאת, לא פעם מתקבל הרושם שריצ'רדסון מדגיש את הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה, ואיננו בוחן את איכות התוצר, או את איכות הלמידה המופקים על ידי הכלים שעליהם הוא כותב. לכן, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג שלו חשתי, לשמחתי, שדבריו אינם אופייניים לגישה שלו.

במאמרון הזה ריצ'רדסון מספר על Ustream.tv, כלי המאפשר העלאה לרשת של "תוכניות" טלוויזיה בזמן אמת. ריצ'רדסון מתאר את ההצלחה המטאורית של הכלי הזה – 10 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש הקודם. אבל הוא מוסיף:

Ironically, the main problem I have with UStream is that it’s almost too easy to do, and therefore we’re bound to see a lot of pretty bad content coming across our screens. How do we get ourselves and our kids invested in a process that moves us all towards more “quality” in a traditional sense? Or should we even be worrying about that? Will the best content, the best uses bubble up? Should the traditional measures and standards apply, and, if so, to what extent?
ריצ'רדסון בוודאי צודק – יש כאן הזמנה להעלאת תוכן ירוד שיגרום לנו להתגעגע למנטוס ולבקבוקי הקולה ב-You Tube. אין זה אומר שהשימוש בכלי הזה פסול. יש בוודאי מצבים שבהם השידור הישיר של הרצאה או דיון, או של הופעה, יכול להיות יעיל וכדאי. בנוסף, סביר להניח שמי שמנסה לשדר בדרך הזאת זקוק לשעות של אימון והתנסות עד שהוא מצליח לשדר משהו מעניין. אבל עיון בתוכניות המשודרים דרך Ustream בכל רגע נתון מראה שקשה מאד למצוא משהו איכותי.

אני מודה שעל פי רוב אינני חסיד של המיידיות בחינוך. אין זה אומר שאני מתנגד לספונטאניות, אבל אינני בטוח שאותה ספונטאניות צריכה להיות מונצחת ברשת. יתרה מזאת, בחברה המערבית של היום, חברה שמעודדת את הספונטאניות, נדמה לי שתפקידה של המערכת החינוכית היא לחנך יותר לשיקול הדעת, לעריכה לפני הפרסום, לדייקנות. כלים כמו Ustream שמאפשרים את המיידיות אולי תואמים את הגישה הכלל תרבותית הרווחת, אבל הם אינם עונים על צורך חינוכי. (אגב, נדמה לי שבחברה המדכאת את הספונטאניות, הייתי רואה חיוב במערכת חינוכית שמעודדת אותה ועוזרת לתלמידים לפתח אותה.)

לפני שבוע ציטטתי את קליי בורל שהזכיר לנו שבסרט טוב שעה של צילומים מצטמצמת לדקה אחת של חומר משודר. לא קל לערוך סרט, ולא קל לוותר על חומרים שאנחנו מצלמים כדי להפיק סרט איכותי. ריצ'רדסון צודק שכלים כמו Ustream עושים את מלאכת ההפקה של סרט לקלה מדי. כמובן שכלי Web 2.0 רבים קלים מאד לשימוש, ובמידה מסויימת גם בהם יש סכנה של קלות הפרסום. אבל כלים כמו בלוגים עדיין דורשים התמודדות רצינית בשאלה של מה לפרסם ומה להשמיט, ותפקידם של המורים הוא לעזור לתלמידים להבין שאנחנו מעריכים כתיבה טובה לא רק לפי מה שמתפרסם, אלא גם לפי מה שלא מופיע בתוצר הסופי.