בעיית האורבים איננה בעיה חדשה בסביבה המתוקשבת. עוד בימי הזוהר של קבוצות הדיון שאלנו כיצד אפשר לדעת שמישהו משתתף בדיון אם הוא איננו משמיע את קולו בכתב. הסכמנו אז שאדם יכול לעקוב בעניין רב אחר השתלשלותו של דיון שמתנהל בפורום מבלי לכתוב בעצמו מפני שהוא מרגיש שאין לו מה להוסיף. אבל לא ידענו כיצד להבחין בין מי שבאמת עוקב אחר הדיון אך שותק, לבין מי שפשוט לא שם.
יתכן שבמידה מסויימת הבלוגים פתרו את הבעיה הזאת. ביסוד של קבוצת הדיון נמצאת ההנחה שקבוצת אנשים, מוגדרת או אקראית, מנהלת רב שיח. קבוצת דיון של אדם אחד היא אוקסימורון. לעומת זאת, למרות שתגובות לבלוגים יכולות להוות בסיס להתפתחות של דיון, ביסוד של הבלוג נמצא דיון שבעל הבלוג מנהל עם עצמו. (וזה נכון גם אם בעל הבלוג מזמין תגובות ואפילו מייחל לדיון שיתפתח סביב מה שהוא כותב.) ספק אם מי שמתמיד בכתיבת בלוג עושה זאת מפני שהוא מצפה לתגובות. הוא כותב מפני שהוא חש צורך לעשות זאת.
אבל אין זה אומר ששאלת האורבים, אלה שאולי נוכחים בדיון, אך אינם משמיעים קול, כבר לא מטרידה אותנו. במאמרון חדש לבלוג שלה, קתי דייווידסון מתייחסת לנושא הזה. היא שואלת:
What do we really mean by "community" when we think about virtual participation? We know from many studies that far more people "lurk" than respond … are lurkers part of a community?
דייווידסון מנסה לענות על השאלה הזאת, וכדי לעשות זאת, היא מספרת קצת על עצמה. היא כותבת שמאז ילדותה היא תמיד כתבה. היא כותבת:
For better or worse, authorship is my Cartesian cogito: I write therefore I think. I write therefore I feel. I write therefore I am. Blogging works for me.
אבל למרות הווידוי הזה בנוגע לקשר ההדוק שלה לכתיבה, היא מוסיפה שהיא מבינה שאין זה נכון עבור כולם. ומפני שהיא מעריכה מאד לא מעט אנשים שאינם מתבטאים דרך הכתיבה, היא חשה צורך למצוא דרך להכיר בתרומה של האנשים האחרים האלה. היא כותבת על ידידה אחת שקוראת את הבלוג שלה (ולא רק שלה) אך איננה כותבת בעצמה:
I don't want to feel as if this marvelous "lurker" – someone who reads blogs, who spends much of her time on line, and who works so hard on behalf of our HASTAC community – is somehow not participating. In fact, the word "lurker" sounds like some nasty guy in a trenchcoat and with evil designs on his mind. Not so. The person who reads but does not contribute, who surfs but doesn't respond, may well be contributing emotional and mental energy in the same way that, sometimes, it is the quiet person in the back row who turns in the most brilliant paper at the end of the semester.
דייוודסון מנסה למצוא דרך "לשתף" את הקוראים הפסיביים במעגל הדיון, אך באותו הזמן לקבל, לכבד, את הפסיביות שלהם. לכאורה יש כאן סתירה. כדי ליישב את הסתירה הזאת היא מסבירה שכאדם כותב היא זקוקה לאנשים שיקראו את מה שהיא כותבת, אפילו אם היא איננה "יודעת" שהם ממש שם. היא כותבת ש-"הקוראים הדוממים" הם בכל זאת חלק מעגל התקשורת שלה. בסיום המאמרון שלה היא קובעת:
If you were not there (however silently), I would not be writing.
כאחד שמזדהה עם הדחף לכתוב שדייווידסון מבטאת, אני שמח גם לאמץ את הגישה שלה למשתתפים הדוממים. כן ירבו.