ללמוד מקודמינו

נדמה לי שאחת הסיבות שדוג נון הוא בין הבלוגרים שאת מאמרוניהם אני אוהב לקרוא היא שהדגש של נון איננו בטכנולוגיה, אלא בלמידה. לא שהוא מנותק מטכנולוגיה – הוא מרבה לעודד את התלמידיו לכתוב בלוגים ומדווח על המתרחש בכיתות שלו בתחום הזה. אבל כאשר הוא עושה זאת, הוא מדגיש את איכות הכתיבה, ולא סתם השימוש בכלי. בנוסף, נון קורא ספרים, והוא מקשר בין העבודה שלו כמורה לבין הספרים שהוא קורא.

לאור זה אני חייב להודות שהמאמרון האחרון של נון קצת הפתיע אותי. במאמרון הזה הוא כותב שדי במקרה הוא "גילה" את הספרון הקצרצר של ג'ון דיואי (בעצם, הספר הוא תמליל של הרצאה) Experience and Education. נון כותב:

It’s the last day of school, the kids are gone for the summer, and I’m writing a little book review here. This book was not recommended to me. I found it almost by accident at the library when I was there on an errand. It was written nearly 60 years ago, and the fact that nobody ever mentioned it to me is the reason I’m writing this now.

No education professor, no colleague, no-body ever said to me, “You know, Dewey laid out a theory of what makes experiences educative – or not – in Experience and Education. And, along the way, he touched on just about every major controversy in the discourse of school reform.”

אני מודה, לו ידעתי שעד היום נון לא קרה את הספר הזה, הייתי ממליץ עליו בחפץ לב. במשך רוב שנת הלימודים הקודמת, וחלק מהנוכחית, הספר הזה (באנגלית – לא ידוע לי על תרגום לעברית) היה בתוך התיק שלי – כתזכורת לעצמי שהשאיפה לשלב טכנולוגיות חדישות לתוך תהליך הלמידה אינה נובעת מהרצון סתם לחדש, אלא מהתחושה שהמטרה הבסיסית של השילוב הזה הוא לאפשר לנו להגיע ללמידה משמעותית. נון כותב על הספר של דיואי:
He suggests that we use ‘continuity’ and ‘interaction’ as two principles for educative experience, since they provide links from the past to the future, and require us to pay attention to the responses of students to whatever situation they may find themselves in. Preparing kids for an imagined future by insisting that they ignore the present is a self-defeating practice.
מספר פעמים בעבר הבעתי את התחושה שמכתיבה של בלוגרים חינוכיים רבים מתקבלת הרושם שהם מעולם לא קראו תיאוריות חינוכיות, או ספרים על ההיסטוריה של החינוך. לעתים אני אפילו מרגיש שהם חושבים שעד להמצאת האינטרנט כולם היו משוכנעים שלא היתה דרך אחרת ללמד מאשר דרך השיעור הפרונטאלי. נון איננו אחד מאלה – בבלוג שלו הוא מדווח על ספרים שהוא קורא והוא פתוח מאד להשפעות שמגיעות אליו מחוץ לבלוגוספירה (אם כי לא פעם הוא לומד על ספר מעניין דרך בלוג שהוא קורא). אולי אני מופתע שרק עכשיו הוא מצא את הספר שנהדר הזה של דיואי, אבל תמיד עדיף מאוחר מאשר מעולם לא.

ובהזמנות זאת, שנון נתקל בספר טוב (שלמען הדיוק יצא לפני 70 שנה, ולא 60) אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להמליץ כאן על ספרים שעוסקים בחינוך שבעיניהם כדאי שיהיו על המדף של כל מי שעוסק בטכנולוגיות בלמידה.

פרויקט ה-OLPC – שנה אחת אחרי

אני משוכנע שפרויקט ה-One Laptop per Child הוא בין הפרויקטים החשובים, וגם המבטיחים, ביותר בתחום התקשוב בחינוך. משום מה, בדיקה בדפי הבלוג הזה מראה שהזכרתי אותו רק פעם אחת בעבר – לפני שנה כאשר הפצת המחשבים בעולם יצאה לדרך. השבוע, רק שנה אחרי אותה הפצה, איבן קורסטיש, מי שהיה ראש מדור אבטחת המידע של פרויקט ה-OLPC, פרסם מאמר ארוך בה הוא מסביר למה הוא חושב שהפרויקט הזה הגיע למבוי סתום. במאמר שלו קורסטיש מתייחס לנושא השנוי במחלוקת של הפצת המחשבים הניידם עם מערכת ההפעלה של Windows. רבים במחנה הקוד הפתוח ראו בצעד הזה נטישה של החזון של הפרויקט, אבל קורסטיש מתייחס לנושא מזווית אחרת – מזווית של המטרות החינוכיות של פרויקט ה-OLPC מראשיתו.

קורסטיש כותב שהתפיסה שקוד פתוח שם את השליטה בטכנולוגיה בידי המשתמשים איננה אלא אידיאולוגיה ריקה מתוכן. הוא מצטט את מאקו היל, אחד מחסידי הקוד הפתוח, הטוען שמובן מאליו שהיכולת לערוך שינויים בקוד תשרת את מקבלי הניידים, ומגיב:

This kind of bright-eyed idealism is appealing, but alas, just not backed by fact. No, we don't know that laptop recipients will benefit from fixing software on their laptops. Indeed, I bet they'd largely prefer the damn software works and doesn't need fixing. While we think and even hope that constructionist principles, as embodied in the free software culture, are helpful to education, presenting the hopes as rooted in fact is simply deceitful.
קורסטיש אמנם מזוהה עם קהילת הקוד הפתוח, אבל הוא מרים גבה (מאד גבוה) לגבי היכולת של הקוד הפתוח להשפיע על החינוך.
And there sure as hell doesn't exist a peer-reviewed study (or any other kind, to my knowledge) showing free software does any better than proprietary software when it comes to aiding learning, or that children prefer the openness, or that they care about software freedom one bit.
הוא מסיק מסקנה די עגומה – שרבים מאלה שרוצים לראות קוד פתוח ב-OLPC מעוניינים יותר בקידום האג'נדה הזאת מאשר בקידום הלמידה, וזאת בניגוד לחזון המקורי של הפרויקט:
The point is that OLPC was supposed to be about learning, not free software.
קורסטיש כותב שכאשר הוא עזב את הפרויקט, ראש הפרויקט, ניקולס נגרופונטה, מסר לו:
that learning was never part of the mission. The mission was, in his mind, always getting as many laptops as possible out there; to say anything about learning would be presumptuous, and so he doesn't want OLPC to have a software team, a hardware team, or a deployment team going forward.
קורסטיש מתייחס לשלושה ההיבטים המרכזיים של פרויקט ה-OLPC:
There are three key problems in one-to-one computer programs: choosing a suitable device, getting it to children, and using it to create sustainable learning and teaching experiences.
הוא קובע שהקושי בישום כל אחד מהשלבים האלה גדל באופן אקספוננציאלי. הדברים שהוא כותב על כל שלב מרתק, אבל מבחינה חינוכית התייחסותו לאחרון הוא (כמובן?) המעניין ביותר. הוא כותב:
As for the last key problem, transforming laptops into learning is a non-trivial leap of logic, and one that remains inadequately explained. No, we don't know that it'll work, especially not without teachers. And that's okay – the way to find out whether it works might well be by trying. Sometimes you have to run before you can walk, yeah? But most of us who joined OLPC believed that the educational ideology behind the project is what actually set it apart from similar endeavors in the past. Learning which is open, collaborative, shared, and exploratory – we thought that's what could make OLPC work.
וכאן האכזבה שלו. קורסטיש (שכזכור תומך בקוד פתוח) היה מוכן להתפשר בנושא של מערכת חלונות על הניידים שחולקו מפני שהוא חשב שזה יכול היה לקדם את הלמידה. אך למרבה הצער, נדמה שהוא מגיע למסקנה שנכון לעכשיו, סיכויו של הפרויקט להשפיע על למידה, ואפילו לשרוד בכלל, קלושים.

מילא שינה … מה לגבי צחוק?

שבוע עמוס במטלות צימצם את הזמן שעמד לרשותי לבדיקת שלל ההודעות שנכנסו לקורא ה-RSS שלי. לקראת סוף השבוע, כאשר סוף סוף התפניתי לעבור על עשרות ההודעות שהצטברו אצלי, גיליתי שהנושא של backchanneling והתנהגות הולמת של מאזינים בקהל כאשר מחשבים ניידים בידיהם העסיק עוד כמה בלוגרים שאחריהם אני עוקב. אי לכך, ראיתי לנכון "להמשיך" את המאמרון מאתמול.

סטיב הרגדון שואל כיצד נוכל לנצל את הערוץ האחורי כדי להעשיר את הכנסים שלנו. כמובן שאין זאת שאלה חדשה, אבל התדירות שבה אנחנו פוגשים אותה הולכת וגוברת. הרגדון כותב:

I would argue that we are not only now capable of organizing, publicizing, and holding group activities without the traditional overhead associated with larger institutions … but we also now have a set of Web tools that substantively create new ways of interacting in those group activities which redefine our productive capabilities.
כמי שבעבר הביע את התחושה שאנחנו בהחלט זקוקים לאמצעים שירעננו את הכנסים שלנו, אני יכול להזדהות עם הרצון הזה של הרגדון. זאת ועוד – אם אנחנו עוסקים בתקשוב בחינוך, הגיוני שאותו תקשוב יבוא לביטוי בכנסים שבהם אנחנו מדברים על מה שאנחנו עושים. הרגדון מביא רשימה של הצעות שיכולות להפוך כנסים ליותר מרק האזנה להרצאות. רוב ההצעות שלו נוגעות בהכנות ובארגון, אבל הוא גם מעודד backchanneling בעזרת כל כלי שהמשתתפים/המאזינים יבחרו:
Not only do most programs allow you to save the chat for later review, but they also can promote valuable ideas, thoughts, and questions from the quieter participants who might not normally jump into a discussion.
הרגדון, אגב, מביא רשימה די ארוכה של הצעות בכיוונים דומים, כולם ממאמרונים בבלוגים שונים, דבר המראה שאנשים רבים חושבים בכיוונים דומים.

רוב הרעיונות שהרגדון מביא בהחלט נראים לי, אבל אני בכל זאת חש אי-נוחות כלפיהם. במידה רבה אפשר לטעון שהדיונים המתמשכים בבלוגוספירה החינוכית מהווים כנס פתוח שאיננו מוגבל בזמן או במקום. המציגים בכנס הזה הם הבלוגרים שמעלים רעיונות שונים ומדווחים על הפרויקטים שלהם, והקהל הוא האנשים הרבים שקוראים, ולפעמים גם מגיבים. אבל אם יש לנו כנס כזה שנמשך כל השנה, לא ברור למה עלינו להפוך את מפגשי הפנים אל פנים המעטים שלנו לשלוחה מתוקשבות של הפעילות הזאת. נכון, כתבתי בעבר שחלקים נרחבים מהכנסים שאליהם אני מגיע די מייגעים, אבל אינני בטוח שה-"תשובה" לבעיה הזאת היא להמשיך את הדיון שמתקיים בבלוגוספירה גם לתוך אותם פגישות מעטות שבהם יש סיכוי להפגש פנים אל פנים.

מאמרון חדש של קתי דייווידסון עזר לי להבין, לפחות באופן חלקי, מה מפריע לי כאן. שבשנים האחרונות דייווידסון צללה עמוק לתוך עולם התקשוב אבל המקורות שלה נמצאים באקדמיה הלא מתוקשבת, ויש לה עין חדה מאד. במאמרון החדש היא מעלה זכרונות מכנס על טכנולוגיות חדישות מלפני מספר שנים. היא מציינת שבאותו כנס עודדו את המשתתפים לנצל את המחשבים הניידים שלהם, ואת התקשורת הזמינה, כדי לשוחח ביניהם, גם בשעת ההרצאות. היא כותבת שהיא הבחינה בשני מסלולי תקשורת – הפורמאלי, מהבמה אל הקהל, והסמוי, שהתנהל בתוך הקהל, דרך המחשבים. היא כותבת:

Pretty soon two conversations developed at the seminar, one live conversation that was intense and serious and exciting, and then the back channel that was hilarious, silent, and also (of course: it's part of the genre!) snarky. I loved both conversations but not the bifurcation of emotion that arose from the simul-talking and back-talking. People in the room were doing a lot of silent, texting "lol" but, in fact, no one in the room itself was actually Laughing Out Loud. If a someone standing in the doorway had observed the room without knowing about back channelling, she would have thought we were at a funeral. All the fun was reserved for the then relatively new technology of back channelling.
דייווידסון כותבת שהיא קראה התייחסות של סטיבן ג'ונסון לאותה תופעה, התייחסות שנבעה מנסיון דומה משלה:
What Johnson notes is that in some ways the lol silent wit on the back channel, in neurological terms, robbed the front channel meeting he attended of social bonding. A major function among primates of laughter is not response to funniness but lubrication of a social situation. Laughing also modifies brain chemistry, shooting good things like stress-reducing oxytocin into the brain. …

LOL – when it really is out loud in a group setting–is a group harmonizer. There is a de-stressing effect that happens with group laughter that serves to calm hostility and aid communication. There were more actual jokes per minute because of the back channel at Johnson's retreat but Johnson's room–like the seminar room I was in a few years ago–was so eerily silent that people intuited the mood as hostile even when it wasn't supposed to be.

אני משוכנע שיש טעם בהרחבת הדיון בכנסים. רצוי שההתמקדות בבמה, ובמומחים שמרצים, יפנה מקום לדיון הער שיכול להתקיים בתוך הקהל עצמו. מהבחינה הזאת, backchanneling הוא בהחלט דבר רצוי. אבל מתן קול לקהל איננו צריך לבטל את תחושת השייכות שיכולה להיווצר פשוט כתוצאה של האזנה משותפת לדברי טעם. נדמה לי שבכנסים רצוי לגרום לנו לצחוק – אבל לצחוק ביחד.

רק שלא יירדמו

מספר פעמים בשבועות האחרונים הזדמן לי להשתתף בפורומים שבהם נדמה היה שכמה מהאנשים בקהל היו עסוקים יותר במחשבים שלפניהם מאשר באותה הרצאה שלכאורה הם באו לשמוע. בכמה מההזדמנויות האלו הייתי בקהל, ואילו באחרות הייתי זה שהתחרה על תשומת ליבם של המאזינים עם המחשבים שלפניהם.

מפני שאין לי מחשב נייד (כל תרומה למען מטרה זאת תתקבל בברכה) אינני יכול לגלוש בווב, או לבדוק דואר אלקטרוני, בעת הרצאה. לעומת זאת, כאשר "אולם ההרצאות" הוא חדר מחשבים אינני מהסס לעשות את הדברים האלה. אבל גם בלי מחשב נייד, תוך כדי האזנה אני רושם הערות לעצמי, ואני גם משרבט בדף. קורה גם שארשום לעצמי קטעי מחשבות שאינם קשורים להרצאה. מה לעשות, והמחשבות רצות, ולא תמיד מתמקדות בנושא המוצהר של ההרצאה.

הרהורים אלה עולים בעקבות קריאת מאמרון בבלוג של בריאן קלי. קלי עצמו מהרהר על מאמרון של מרטין וולר, שבצורה אופיינית מאד לבלוגוספירה מתייחס למאמרון של דוג קלאו בו הוא מדווח על תגובות של כעס להן הוא זכה כאשר הוא הקליד לתוך הנייד שלו בעת הרצאה של וולר. (אני די בטוח שקלי, וולר וקלאו מכירים זה את זה, ואפילו עובדים יחד.) קלאו מדווח שמספר אנשים בקהל פנו אליו והתלוננו – גם שההקלדה שלו הפריעה להם, וגם שהתנהגותו פשוט לא היתה נימוסית. במאמרון שלו הוא מתנצל על ההפרעה, אבל הוא מוסיף:

Now, for me, I found it hugely useful to do. My handwriting is awful – it makes my hand hurt and I can’t read what I’ve written. By typing, I have excellent notes on what was said, that I can refer to and even search. … Even better, by having another browser window open and doing some fast flipping, I was able to pursue some of the references that interested me then and there and put in proper links to them for later. … Even better better, by blogging it, I’ve made those notes and links available to the local OU community and beyond.
וולר מחזק את הדעה של קאלו. הוא כותב:
I think some people feel it shows disrespect to the speaker that you aren't giving them your full attention. In fact, thinking through the act of people having laptops or other devices operating during a talk I give, I'm of the completely opposite view. If what I'm saying isn't interesting enough for you to want to liveblog, twitter, look up sources or take notes on it, then I'm doing something wrong. And, if by some freak chance what I'm saying isn't interesting, then I'd rather people were doing their email or reading blogs than sitting in my session feeling resentful because they are trapped. Hey, I've had people sleeping during a talk before – I'd rather they were tapping away on their keyboards.
קלי מנצל את ההזדמנות הזאת לדווח על סקר שנערך לפני מספר שנים שבדק תגובות לשימוש בניידים אצל משתתפים בכנסים. הרושם הכללי הוא שאנשים נעשים סובלניים מאד כלפי השימוש הזה, אם כי התגובות לקלאו אינן בהכרח מחזקות את זה. קלי מוסיף:
When I run workshop sessions, for example, I make it clear that laptops should only be used for purposes relevant to the session (e.g. keeping notes, discussions with others, checking relevant resources, etc.) and I try and joke about other uses (”I must be boring if your email is more interesting than this session”).
אני מודה שכמרצה אינני מוצא פגם בכך שהקהל שלי מקליד במחשב או גולש בווב. בעבר נהגתי לעודד אנשים לרשום את הסיכומים שלהם בתמלילן במקום על דף, וכאשר אני בקהל ומוצא את עצמי עם גישה לווב (או ליד מישהו עם נייד) אני מחפש מידע על נושא ההרצאה ובדרך הזאת ללא ספק מעשיר את הלמידה שלי מההרצאה. אני בהחלט יכול לתאר לעצמי מצב שבו דברי אינם מעניינים את המאזינים שלי, ואין זה מעליב אותי אם מישהו ינצל את המחשב שלידו להעסיק את עצמו. (עם זאת, אני חייב להודות שבהרצאה לפני זמן קצר די נדהמתי כאשר התרשמתי שכמה "מאזינים" היו כל כך עסוקים מול המחשבים, עוד לפני שהתחלתי לדבר, שהם בכלל לא שמעו אפילו את התחלת ההרצאה. למען האמת, אינני יודע כיצד הם יכלו לקבוע אם ההרצאה שלי היתה מעניינת או לא. מעניין שבסיום אותה הרצאה מאזינה אחרת פנתה אלי ושאלה אותי על אחד האתרים שהזכרתי – תוך כדי האזנה היא העלתה את אותו האתר ולא הבינה מה לעשות שם, ולכן ביקשה עוד מידע ממני.)

אז אם יש קוראים שייצא להם לשמוע אותי מרצה – דעו שלא יפריע לי אם תשתמשו בניידים שלכם באותו הזמן. דווקא די יחמיא לי אם, כשאתם מאזינים, אתם גם מכינים מאמרונים לבלוגים שלכם על אותה הרצאה. אשמח לקרוא.

הישחקו הנערים לפנינו?

כמו בוודאי רבים אחרים, פעמים רבות בעבר קבלתי על כך שבחינוך לא מפתחים משחקי מחשב שיכולים ללמד סוגיות מתוכנית הלימודים. לא התכוונתי, כמובן, ל-"משחקים" שמאמנים תלמידים בתרגילי חשבון, או שנותנים משוב סתמי ("תשובה נכונה! – כמה שאתה מוכשר") כאשר התלמיד גורר את המילה הנכונה לתוך משבצת ריקה. המוני משחקים כאלה קיימים, וסביר להניח שלא מעט מורים עדיין זוכים לכמה דקות של שקט בכיתה כאשר הם שולחים תלמידים לפינת המחשב "לשחק". במהלך השנים הזדמן לי להציץ לתוך התכולה של מחשבים רבים בכיתות ובחדרי מחשבים בבתי ספר, וראיתי די הרבה משחקים שניסו לנצל את היכולת של המחשב כדי לכאורה להנעים את הלמידה על התלמידים. אבל עברו שנים רבות מאז שראיתי תלמידים שבאמת שיחקו בהם.

אבל שוב, לא זאת היתה הכוונה. כאשר הבעתי את התקווה שמשחקי מחשב יחדרו לתוך בית הספר, לא התכוונתי למשחקים כאלה. חלמתי על משחקי תפקידים מבוססים על רעיון כמו The Sims, שדרכם תלמידים יוכלו ללמוד על חיי היום-יום של תקופות היסטוריות, או גירסאות של משחקים כמו The Incredible Machine שיאפשרו בניית עצמים מורכבים, אבל יהיו גם מוגבלים על ידי חוקים פיסיקאליים וימחישו אותם.

לכאורה הדבר הגיוני. אם שוב ושוב אנחנו קוראים גם עד כמה שמשחקי מחשב מצליחים לתפוס אנשים ולעורר את התעניינותם, ברור שבחינוך נרצה משהו דומה. אבל משום מה, משחקים לשוק הבידור ממשיכים להשתכלל ולעלות באיכות ובביצועים שלהם, ואילו המשחקים בשוק החינוכי נשארים רחוק מאחור, תקועים בשטנץ של משחקי זכרון ודומיהם. לפני מספר ימים סלביה מרטינז פרסמה מאמרון בבלוג של GenYES בו היא מסבירה למה איננו יכולים לצפות למשהו אחר. הסיבה, לדבריה, די פשוטה – למפתחי המשחקים פשוט לא כדאי להשקיע את המאמץ. היא מציינת שהפיתוח של המשחק הפופולארי Grand Theft Auto IV דרש כאלף עובדים וכ-100 מיליון דולר. מרטינז מביאה מספר חישובים אפשריים של פיתוח לשוק החינוכי ומגיעה למסקנה עגומה:

Even with these wild claims and ridiculously optimistic estimates, the BEST you could do is generate sales of about a million dollars, not even enough to pay the production costs of one mediocre game.
מספר נקודות חשובות עולות בתגובות למאמרון של מרטינז. קורא אחד מדגיש שהשאלה איננה כיצד נוכל לבנות משחקים לחינוך שיעמדו על אותה רמה של משחקים בידוריים, אלא:
The lessons educators can learn from video games is not how to create one or even how to implement an existing one in the classroom, but may reside in the design of games. What aspects of the gaming experience engage the player? Extrapolating those aspects and adapting them to learning experiences might improve the engagement level students struggle with in classrooms.
אפשר להסכים שזאת בהחלט שאלה שנוגעת ביסוד החינוך. גם אם התפקיד של המורה איננו לבדר את התלמיד, לעבוד עליו, או לרמות אותו, כך שהוא לא יידע שהוא בעצם לומד, יש בוודאי הרבה שאנחנו, אנשי חינוך, יכולים ללמוד מהבנייה ומהעיצוב של המשחקים האלה.

אבל אנחנו חייבים להיות ערים לעוד נקודה. גם אם החישובים של מרטינז משכנעים, ההצלחה של המשחקים האלה בכל זאת מעוררת קנאה, ורצון להפוך משחקים בידוריים למשחקים לימודיים שישרתו את תוכנית הלימודים של בית הספר. אבל עלינו לשאול עד כמה חיקוי של משחקים כאלה בחינוך הוא באמת דבר רצוי. אנחנו אמנם חיים בתקופה של טשטוש גבולות – ההפרדה בין הכיתה ולבין הבית איננה כל כך ברורה כמו פעם. אבל ספק אם החינוך יכול לסגל לעצמו כל דבר שמצליח מחוץ לבית הספר, ולצפות שזה יצליח גם בתוכו. קיימים כבר מספר עדויות לכך שתלמידים שמרגישים שבית הספר חודר לתוך תחום הרשתות החברתיות שלהם מגיבים בקריאות נוסח "get out of my facebook", וסביר להניח שהם עשויים להגיב בצורה דומה כאשר בית הספר יזמין אותם ללמוד ממשחקים "חינוכיים".

אל מעבר לוויכוח על נייר מול רשת

דרך טום הופמן הגעתי למאמרון בבלוג של דוג ג'ונסון (ויתכן שהגיע הזמן להכניס את הבלוג של ג'ונסון לתוך קורא ה-RSS שלי, היות וכבר מספר פעמים הגעתי לדברים מעניינים אצלו דרך בלוגרים שאני קורא). במאמרון הזה ג'ונסון מציין שמורים וספרנים מחפשים דרכים להבטיח שתלמידים ישימו לב לאיכות המקורות שבהם הם משתמשים בעבודות שהם מכינים לבית הספר. הוא מסביר שאחת הדרכים האלו היא לחייב תלמידים להשתמש במספר מסויים של מקורות מודפסים, ושואל אם יש הצדקה בדרישה כזאת. כצפוי, הוא עונה שלא, ומביא שלוש סיבות לדעה שלו.

הוא טוען שההתמקדות בהבאת מקור מודפס מסיטה את הפעילות של התלמיד מניתוח רחב יותר של איכות המקור ומצמצמת אותה למאפיין יחיד. כמו-כן, מפני שבנושאים מסויימים יש ברשת מקורות רבים יותר, הדרישה הזאת יכולה להגביל את הנושאים שתלמידים חוקרים. ואחרון, הוא טוען שהדרישה מתעלמת מהעובדה הפשוטה שמקורות רבים נמצאים היום גם בדפוס וגם ברשת. בנוסף למסקנה שלו, הוא גם מביא הצעה צנועה:

Here is my modest proposal. Drop the requirement that students use print resources. Period. But ADD the requirement that each citation include a sentence that argues for the authority of the source.
במידה רבה, המאמרון של ג'ונסון הוא תגובה למאמר – ?Truth: Can You Handle It – שהופיע בוושינגטון פוסט לפני כמעט שבועיים. מדובר במאמר שמביא דוגמאות רבות המראות שהיום אצל אנשים רבים הדעה חשובה יותר מהעובדה. כמה מהדוגמאות במאמר די משעשעות, אבל ספק אם יש בהן חדש. אפשר לזכך אותן לטענה הכללית (שמופיעה במאמר):
People have always struggled with perceptions of truth, which ultimately come down to this general rule: We believe what we want to believe.
סביר להניח שיש הרבה אמת בקביעה הזאת (לפחות כך אני רוצה להאמין?), אבל הרושם הכללי שנוצר הוא שמורים וספרנים נכשלים בנסיון הנואש שלהם לבלום את התגברות הבורות הנובעת מהצפה של מידע סרק. אני מניח שהבאת טענה כזאת מוכרת יותר עיתונים מאשר סקירה על הפעולות הרבות שננקטות בבתי ספר כדי לפתח מיומנויות של אוריינות מידע, אבל אין לי ספק שאפשר היה להכין כתבה מעניינת, וגם משכנעת, על הנסיונות האלו.

לפני 11 שנים ג'יימי מקנזי פרסם מאמר בשם The New Homework. שש שנים מאוחר יותר הוא עדכן את המאמר הזה, ופרסם גם את הגירסה הזאת. כמעט מידי שנה קורה שמשהו שאני קורא מחזיר אותי אל המאמר הזה, והפעם זה היה המאמרון של ג'ונסון. מקנזי, במאמר שלו, מציע תרייסר פעילויות שהורים יכולים לבצע עם ילדיהם כדי לעזור להם לפתח מיומנויות מידעניות. אחת הפעילויות האלו – ?Whose Page is This – מתקשרת להצעה של ג'ונסן בכך שהיא מסייעת להבחין במהימנותו של דף או של אתר שמוצאים באינטרנט. אבל קריאה חוזרת של המאמר של מקנזי מעוררת תהייה מסויימת כלפי המאמרון של ג'ונסון: אני מסכים איתו שהחובה להביא מקור מודפס, רק משום שהוא מודפס ולא מהרשת, חסרת הגיון וראוי לוותר עליה. אבל לא ברור לי למה ג'ונסון מגביל את עצמו לנושא של מהימנות של המקור, ולא לאמות מידה אחרות כמו עדכניותו, או התאמתו לנושא שחוקרים, ועוד. ג'ונסון נותן למאמר שבוושינגטון פוסט להגדיר את המגרש. במאמר אנחנו קוראים:

There is a lot of information out there. It overwhelms us. It grows at a choking rate.

You wonder: Who is right?

The student who lives online? Or the lame teacher who thinks that books are a necessary component to a well-rounded understanding of how information works?

אבל ממתי נקבעה חלוקה כזאת – רשת מול ספרים? מיומנויות מידע תקפות לכל סביבה, כאשר הדגשים משתנים בהתאם למדיה, אבל לא העקרונות. ג'ונסון בוודאי יודע את זה, אבל ההצעה שלו, טובה ככל שתהיה, מתייחסת לסמכות או למהימנות המקור בלבד. יכול להיות שנכון להיום למקורות מודפסים עדיין עדיפות על מקורות ברשת בתחום הזה, אבל ההתמקדות בנתון הזה בלבד, במקום להרחיב את היריעה להכיל תחומים נוספים כמו שמקנזי עושה, איננה משרתת את המשך התפתחותה של אוריינות המידע.

נסיון נועז בטקסט דיגיטאלי

בחדשות מט"ח של חודש מאי מופיע מאמר מעניין מאד של גיא לוי "הספר והאינטרנט – לקרוא ספר דיגיטאלי בשיעור?". גיא סוקר בקצרה חלק מההתפתחות של הספר, וממקם את השינויים שהאינטרנט מחולל לטקסט כחלק מרצף היסטורי-טכנולוגי:
האינטרנט הביא איתו מהפכה בכל מה שקשור לתוכן טקסטואלי. אפשרויות איחזור המידע, החיפוש, הקישור, הכתיבה, ההצגה וההפצה של טקסטים פתחו אופקים חדשים והגדירו מחדש את גבולות המושג "טקסט". מהפכה זו מצויה ברצף אחד עם מהפכות שנוצרו במעברים מכתיבה על גבי חומרים אורגאניים לכתיבה על גבי נייר, במעבר ממגילה לפורמט של ספר, במעבר מכתב יד לדפוס וכן הלאה.
עם זאת, גיא מציין שעל פי רוב "ספר דיגיטאלי" אינו אלא גירסה של ספר מודפס שמופיע על הצג במקום על הנייר. לעומת זאת הוא מתאר פרויקט של מט"ח, "לחיות אזרחים בישראל" שמגיש, גם לתלמידים וגם למורים, טקסטים שאינם רק העברה אל המחשב של טקסט מודפס, אלא טקסט שאפשר להשתמש בו ולהוסיף אליו. גיא מסביר את הרעיון החינוכי מאחורי טקסטים כאלה:
האוריינות החדשה מדגישה למידה באמצעות הקשרים בין פרטי מידע רבים, יצירת ידע חדש ותובנות נוספות, בניגוד לצבירת ידע באמצעות שינון, "הקאתו" בבחינת הבגרות ולחיצה על מקש "delete" (כפי שמנסחים זאת התלמידים) מיד בסיומה.
עוד בשנת 1991 בספרו Writing Space: The Computer, Hypertext and the History of Writing ג'יי דייוויד בולטר חזה שהטקסט הדיגיטאלי לא יהיה רק עותק של טקסט מודפס שמופיע על הצג. הוא כתב (עמ' 87):
An electronic text never needs to end.
יש כאן אולי חזון, אבל צריכים להודות שיש כאן גם איום. כיצד מתמודדים עם טקסט כזה? מה כל כך רע בטקסט שכן מגיע לסיום? לפני שנתיים קווין קלי פרסם מאמר חשוב – Scan This Book – שמתייחס לנושא הזה. הוא כתב שבספריה הדיגיטאלית העתידית, הספר לא יהיה אי נפרד לעצמו:
Turning inked letters into electronic dots that can be read on a screen is simply the first essential step in creating this new library. The real magic will come in the second act, as each word in each book is cross-linked, clustered, cited, extracted, indexed, analyzed, annotated, remixed, reassembled and woven deeper into the culture than ever before. In the new world of books, every bit informs another; every page reads all the other pages.
אך שוב, למרות שיש כאן משהו מאד קוסם (לפחות לי), זה גם מאיים. בנוסף, כלל לא ברור אם מורים ותלמידים יבינו מה לעשות עם טקסט בלתי-נגמר כזה. אנחנו לומדים לקרוא מילים מודפסות על הדף בכיתה א', אבל ספק אם אפילו בגיל די מבוגר בהרבה אפשר לרכוש את היכולת לתפעל טקסט חי, טקסט שאינו מסתיים, טקסט שמצפים מאיתנו להוסיף אליו במקום לקבל אותו כגמור.

יש מספר נסיונות ברשת ליצור טקסטים "פתוחים". לפני שש שנים דוגלס רושקוף פרסם Exit Strategy שלפני הפרסום כספר מודפס הופיע ברשת עם הזמנה לקוראים להוסיף אליו הערות. פרויקט מעניין במיוחד (בעיני) הוא The Future of the Book, ובוא מספר נסיונות להעלות טקסטים לרשת בצורה המאפשרת לקוראים להגיב ולהרחיב (מעניין במיוחד הוא The Holy of Holies של מיטצ'ל סטיבנס). יש גם טעם להזכיר כאן כלי כמו Diigo שמאפשר למשתמשיו למרקר כל דף ברשת, ולהוסיף הערות, וכך בעצם לנהל שיח, פרטי או ציבורי, על טקסטים שמופיעים באינטרנט.

הפרויקטים האלה אינם פשוטים, גם מבחינה טכנולוגית, וגם מבחינת היכולת של המשתמש להבין מה לעשות איתם. אי לכך, פרויקט האזרחות של מט"ח, וגם פרויקט דומה של מט"ח שמזמינה המשך של הדיון התלמודי לתוך ימינו, פשיטא, ראויים מאד לשבחים. מדובר בנסיונות נועזים. אינני בטוח שהם יצליחו – הרי הרוב מאיתנו רגילים לטקסט "חתום" ומעדיפים להיות קוראים ולא קוראים/כותבים. אבל עצם הנכונות להפיק טקסטים דיגיטאליים כאלה מבורכת ביותר.

עוד סקר על כתיבה, ואולי אותן השאלות

פרויקט PEW לחקר האינטרנט והחיים בארה"ב פרסם עוד סקר לפני שבוע, וכמו שהתרגלנו לגלות, הממצאים מאד מעניינים. אבל נדמה לי שהממצאים האלה מעניינים דווקא מפני שהם מצביעים על כך שככל שהאינטרנט משתלב לתוך חיי היום-יום שלנו, הוא מפסיק להיות כל כך מעניין. ואולי זה המסר המרכזי בסקר החדש, סקר המוקדש ל-Writing, Technology and Teens.

עוד בפתיחה של דוח הסקר (הסקר המלא הוא בן 80 עמודים, והתקציר שבתחילתו הוא בן שבעה עמודים) כותביו מציינים שבני נוער נדרשים לכתוב כל הזמן – מצד אחד, כתיבת "עבודות" היא חלק בלתי-נפרד מההוויה של בית הספר, ומצד שני הכתיבה נפוצה מאד באתרים חדשים כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וכמובן גם במסגרת של SMSים. על פי רוב, כמובן, שני סוגי הכתיבה האלה שונים מאד זו מזו. השאלה שרבים שואלים היא האם יש קשר בין השניים, או השפעה של אחד על השני. כותבי הדוח מעירים ש:

This raises a major question: What, if anything, connects the formal writing teens do and the informal e-communication they exchange on digital screens? A considerable number of educators and children’s advocates worry that James Billington, the Librarian of Congress, was right when he recently suggested that young Americans’ electronic communication might be damaging “the basic unit of human thought – the sentence.” They are concerned that the quality of writing by young Americans is being degraded by their electronic communication, with its carefree spelling, lax punctuation and grammar, and its acronym shortcuts. Others wonder if this return to text-driven communication is instead inspiring new appreciation for writing among teens.
אכן, יש כאן שאלה מעניינת ביותר, וסביר להניח שהנתונים שעולים מסקר כזה לא ישנו את הדעות של אף אחד מהצדדים בוויכוח. עוד בתוך המבוא אנחנו קוראים שבני הנוער עצמם אינם בטוחים כיצד להתייחס לכתיבות הרבות האלה:
At the core, the digital age presents a paradox. Most teenagers spend a considerable amount of their life composing texts, but they do not think that a lot of the material they create electronically is real writing. The act of exchanging emails, instant messages, texts, and social network posts is communication that carries the same weight to teens as phone calls and between-class hallway greetings.
יש, אם כן, הרבה כתיבה, אבל מי שכותב איננו משוכנע, אפילו בעיני עצמו, שהכתיבה שלו ממש נחשבת.

אחת הנושאים שעולים בדוח הוא חדירתם של קיצורי SMS לתוך הכתיבה שתלמידים מגישים בבית הספר. מאמר על הסקר שהתפרסם בניו יורק טיימס מצטט את ריצ'רד סטירלינג, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי, והמנהל לשעבר של ה-National Writing Project בנוגע לקיצורים האלה:

“I think this is not a worrying issue at all,” …

When e-mail shorthand – or for that matter, slang – appears in academic assignments, Professor Sterling said, it is an opportunity for teachers to explain that while such usages are acceptable in some contexts, they do not belong in schoolwork. And as the English language evolves, he said, some e-mail conventions, like starting sentences without a capital letter, may well become accepted practice.

“I think in the future, capitalization will disappear,” said Professor Sterling… In fact, he said, when his teenage son asked what the presence of the capital letter added to what the period at the end of the sentence signified, he had no answer.

ואולי זה המסר המרכזי של כל הדוח: השפה – גם הדבורה, וגם הכתובה, נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות, ואיננו יכולים לקבוע שמה שנחשב כחריג היום לא יהיה נורמטיבי בעתיד הדי קרוב.

נתונים רבים בדוח מעניינים מאד, וראויים להתייחסות מעמיקה יותר מאשר הסקירה החפוזה הזאת. נתון אחד שקפץ מולי, למשל, היה שסוגי הכתיבה שבהם בני נוער עוסקים מחוץ לבית הספר מצומצמים לעומת סוגי הכתיבה שבהם אותם בני נוער עוסקים בתוך בית הספר. אמנם אחוז גבוה מאד של בני נוער מציינים שבמשך השנה האחרונה הם כתבו משהו עבור עצמם, או רק לשם ההנאה (93%), אבל אחוזים קטנים יותר בהרבה כותבים דברים שהם עצמם מכנים "כתיבה יצירתית". לאור זה, ולמרות הסכנה שמטלות של כתיבה במסגרת בית הספר עשויים ליצור אנטי אצל תלמידים, נראה שיש לבית הספר תפקיד בהרחבת אפשרויות הכתיבה אצל תלמידים. בית ספר עדיין יכול לחשוף בפניהם מגוון רחב של "כתיבות" אפשריות. הרחבת האופקים תמיד היתה אחת המטרות של החינוך, ואפילו בעידן האינטרנט, כאשר לכאורה הכל פרוש לפני כולם, הוא עדיין יכול למלא את התפקיד הזה.

בחינוך החיפוש עדיף על האופטימיזציה

אני מודה שאני מתייחס בספקנות רבה לנסיונות לתרגם מונחים מעולם השיווק לתוך עולם החינוך. קשה לי להבין מה מערכת שמטרתה היא פיתוח אדם עצמאי, משכיל וערכי אמורה לקחת ממערכת שמטרתה היא לשכנע אנשים לקנות משהו. לכן, תמיד צורם לי כאשר אנשי חינוך מתלהבים מאלמנטים השייכים לעולם השיווק.

לטעמי, ג'ודי בראק, שבבלוג שלה מרבה לדווח על דרכים ראויות לשימוש בטלפונים סלולאריים בתהליכי למידה, גם נוטה להתלהב יתר על המידה מהאמצעים השיווקיים הטמונים בכלים אינטרנטיים וניידים. לפני שלושה שבועות היא פרסמה מאמר באתר שלה בו היא טוענת שהחינוך צריך לאמץ אמצעים של Search Engine Optimization – התאמה של מקורות דיגיטאליים לדרכי העבודה של מנוע חיפוש – כך שהמנועים יימצאו ביתר קלות את החומרים החינוכיים האיכותיים שיכולים להופיע ברשת. למרות שעל פניו הרעיון נראה הגיוני, נדמה לי שכאשר היא מנסה להסביר כיצד התהליך הזה צריך להתרחש בחינוך, משהו משתבש, בגדול.

בארק מתחילה בתיאור "היסטורי" קצר – עם המעבר ממקורות מודפסים למקורות דיגיטאליים, ועם הצורך לבנות אמצעים לאיתור המקורות האלה. היא מדגישה שאם לא נוכל למצוא חומרים חינוכיים טובים שנמצאים אי-שם ברשת, לא נוכל להשתמש בהם.

עד כאן הכל נראה די הגיוני, וגם מוכר. אבל בראק רוצה לשכנע אותנו שאנחנו צריכים לאמץ שיטות של Search Engine Optimization (SEO), ועל מנת לעשות את זה, נדמה לי שהיא צריכה לסלף את ההיסטוריה. היא כותבת:

It is fair to generalize that most of the content that established education has digitized since the mid-1990s has been kept closed.
לדעתי, ספק אם באמת הכללה כזאת היא הוגנת. כבר עם תחילת ה-WWW חומרים חינוכיים איכותיים זרמו לרשת. אוניברסיטאות ומוזיאונים העלו לאתרים שלהם חומרים רבים, ולא היה קשה להגיע אליהם. קטלוגים חינוכיים רבים נבנו שהכילו קישורים לאתרים מצויינים. בנוסף, אנשי חינוך רבים הבינו ש-"חומרים חינוכיים" אינם בהכרח חומרים שבאים ממקורות חינוכיים מוסמכים, והם למדו להשתמש במגוון רחב של מקורות כעזרי למידה יעילים. בראק, אגב, כנראה יודעת שמה שהיא כותבת איננו מדוייק. הרי לקראת סוף המאמר שלה, תוך כדי הסבר על אמצעי ה-SEO שהם, בעיניה, יעילים ודרושים היום, היא מציינת:
By tagging and linking the Net resources they respect, academic experts create findable patterns that underlie online educational resources of the future. (Actually, this has been happening in a small way for years.)
במילים אחרות, למרות הטענה שהרוב נשמר כ-"סגור", כבר שנים שמסגרות חינוכיות כן מעלות חומרים שהם נגישים. נדמה לי שהסתירה כאן נובעת מכך שבראק כל כך משתוקקת לאמץ משהו מעולם השיווק עד שהיא צריכה להתעלם מהעובדה שהחינוך כבר היה שם – אולי עוד לפני השיווק.

מנועי חיפוש משתכללים כמעט מידי יום. כתוצאה מכך, לרוב נעשה יותר ויותר קל למצוא משהו שהוא דומה למה שאנחנו רוצים למצוא. אבל בגלל זה ה-SEO הופך לתחום מאד תחרותי – הרי כאשר ההיצע רב כל כך, וכאשר קל כל כך למצוא משהו, חברה שרוצה לשווק את המוצר שלה צריכה לדאוג לכך שהמוצר לא יהיה רק בין תוצאות החיפוש, אלא הראשון מבין התוצאות. המטרה של ה-SEO איננה לסלול דרך ישירה יותר למלוא החומרים האיכותיים, אלא ליצור מצב שבו המוצר של חברה אחת תזכה לדירוג גבוה יותר בתוצאות של מנועי החיפוש. קשה לי להבין את הקשר בין זה לבין החינוך.

אבל אולי עוד יותר מוזר במאמר של בראק הוא השיבוש בין המערכות. בראק עורכת השוואה בין החינוך לבין השיווק, ובהשוואה הזאת, ידה של השיווק יוצאת על העליונה:

One way educators have responded to the Net is by expecting teachers and students to become expert searchers. This is an opposite approach to what commerce did in seeing to it that its customers could find what they are looking for. If the commerce sector had taken the sort of approach education did, sellers would be teaching the customers how to find products to buy.
אין ספק שנכון להיום מורים ותלמידים אינם מחפשי מידע מדופלמים. המיומנות הזאת עדיין לא הוטמעה בהצלחה – לא אצל תלמידים, ולא אצל מורים. אבל בכל זאת נראה לי כהרבה יותר כדאי (שלא לדבר על "חינוכי") לעזור לתלמידים (וכן, גם למורים) לדעת לערוך חיפוש מושכל מאשר להשקיע מאמצים ב-SEO. משווקים אינם מנסים ללמד לקוחות כיצד "למצוא מוצרים לקנות" מפני שהם מעדיפים לצמצם את האפשרויות של הלקוחות. הם מקווים שאם הם יצליחו לתפוס את העין של הלקוח (והרי ידוע שמעט מאד אנשים בודקים אפילו את הדף השני של תוצאות של חיפוש) הם יוכלו גם למכור. לעומת זאת, החינוך צריך לעודד את החיפוש המושכל, ואת היכולת לבחון את תוצאות החיפוש לא לפי הדירוג שלהן אלא לפי מידת התאמתן לצרכים של המחפש.

יש סיבות רבות לבוא בביקורת כלפי מערכת חינוך שאיננה מצליחה להטמיע מיומנויות מידעניות. אבל בוודאי עדיפה מערכת שמנסה לעשות את זה ונכשלת, מאשר מערכת שתחשוב ששיטות של אופטימיזציה הלקוחות מעולם השיווק מתאימות לה.

כנס מו"ח 2008 – הרהור אישי (דיווח מס' 1)

היו ימים שבהם אפשר היה להתלונן על כך שהדיווחים ששמענו בכנס מו"ח היו מהסוג שגרם לנו לשאול "נו, על זה יש טעם לדווח?". ומפני שלעתים קרובות הדיווחים עצמם לא הצליחו לעורר עניין, המרכיב המרכזי של הכנסים האלה, זה שממש הביא אותנו אליהם, היה המפגש החברתי עם השותפים לתחום. כמובן שלא הכרתי את כל המשתתפים, אבל תמיד היו רבים ששמחתי לראות ולהתעדכן על מעשיהם. אתמול, בכנס שאפשר, ואולי צריך, לכנות אותו "מיני-כנס", לא היתה סיבה לשאול על מידת העניין בדיווחים, וזאת מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא היו דיווחים. וראו זה פלא – הפעם לא היה צורך לחפש את החברים מבין כל המשתתפים. הרי הפעם, כולם הכירו את כולם.

במידה מסויימת צריכים להכיר במצב הזה כהצלחה, אולי אפילו כנצחון, של גוף כמו מו"ח. הרי במשך שני עשורים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר ניסו להפוך את השימוש במחשב לדבר מובן מאליו בתהליכי הלמידה וההוראה. אותם דיווחים תמוהים משנים קודמות – אותם דיווחים שגרמו לנו לשאול למה בכלל מדווחים על כך שכיתה אחת שילבה קבוצת דיון לתוך לימוד נושא מגלי עולם, או כיתה אחרת חיפשה מקורות ברשת, או בית ספר השתמש באתר כדי לעדכן את התלמידים ואת ההורים במטלות שיעורי הבית – היו בעצם העדות לכך שאכן לומדים להשתמש בכלי. כאשר מהפכה מצליחה, היא מפסיקה להיות מעניינת.

אבל מה קורה עם אותם מהפכנים שעמלו קשות לחולל את השינוי? האם נגזר עליהם להפוך ללא יותר מאשר זקני השבט שמתרפקים על הימים הטובים? אכן, יש סכנה כזאת, אבל למרבה המזל האינטרנט ממשיך להמציא פטנטים, ובא דור חדש של כלים, כלי Web 2.0, שמציבים אתגר חדש, חזית חדשה שאת דגלו אפשר להניף. באותו הזמן שמו"ח נמצא בסכנה שהוא ייהפך לאנכרוניזם, בא ה-Web 2.0 ומאפשר לו להמשיך להוביל.

אך מה לעשות, ואחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט, ועוד יותר של Web 2.0, הוא ירידה בחשיבות ההנהגה. כאשר הגישה למידע איננה תלוייה בתיווך של הידענים, אותם ידענים, המהפכנים הוותיקים, מגלים שהם צריכים להלחם על מעמדם, צריכים להראות שהם עוד מסוגלים להוביל. כך קורה שלפני מספר חודשים מו"ח התכנס כדי ללמוד על Web 2.0, ואתמול, כאילו כסיום של אותו תהליך של למידה, הוא הציג את הידע שהוא צבר, תחת הכותרת "למידה 2.0 וסביבות מקוונות – האם העתיד כבר כאן?". קשה לבוא בביקורת "מבחוץ" כלפי משהו שאתה חלק ממנו, ולכן אסתפק בההרהור הזה, תוך ציון שלמרות שראיתי מכרים רבים, ממש שותפים לדרך, חסרו לא מעטים אחרים שאמרו לי שהם לא מצאו סיבה לבוא – הרי הם כבר שמעו את הכל מספר רב של פעמים.