מעניין יותר מאשר התיאור הסתמי של עקומת השימוש, היא מה שנראה כהנחה סמוייה בייעוץ שאוטכט מגיש לנו. הוא כותב:
I too have been thinking about how one goes about starting a PLN, how do you monitor it, and how do you learn to shut it off. We all continue to push teachers to start PLNs if they haven’t already.
כמובן שאין שום פסול בשימוש בכלים רבים שמרחיבים את הנגישות שלנו לאנשים ולמידע בנושאים רבים ומגוונים. אם, באמצעות כלים כאלה, אנשי חינוך מצליחים להתעדכן לגבי המתרחש בתחומי העניין והעיסוק שלהם, זה רק לטובה. ואם כך, אפילו אם יש כאן בלבול, מה כל כך בעייתי?
עבורי, הבעיה היא בכך שהעיסוק ברשתות האישיות ברמה של השימוש בכלי זה או אחר מסיט את הדיון מהמקום החשוב שממנו (לדעתי) הוא צמח תחילה. עולם התקשוב החינוכי מוצף בכלים לניהול ולהכוונת תהליך הלמידה מהצד של המורה. נהוג לכנות את הכלים האלה content management systems. המערכות הטכנולוגיות האלו צמחו מתפיסות חינוכיות מסורתיות בהן המורה “מעביר” את הידע הדרוש אל תלמידיו, והן מנציחות את התפיסות האלו. לעומת ה-CMS, אנשי חינוך רבים זיהו את הכוח החבוי בכלי Web 2.0 להעצים את הלומד עצמו. ה-PLE (ובעקבותיה, ה-PLN) התאימה לתהליך לימודי שבו הלומד נמצא במרכז ויש לו גישה לחומרי לימוד מגוונים המגיעים אליו ממקורות רבים ולא רק ממורה שקובע מה ראוי להתייחסות, ובאיזה סדר. הכלים האלה אפשרו לאנשי חינוך לקדם תהליכי למידה הבנייתיים אצל הסטודנטים והתלמידים שלהם.
בהקשר הזה, רשת הלמידה האישית היא בעלת חשיבות חינוכית רבה. הדיון בה נוגע במהות החינוך ומחייב בחינתן של גישות חינוכיות שונות והתאמתן לטכנולוגיות שונות. מנותק מההקשר הזה, אני חושש שהדיון על הרשתות האלו יתדרדר בהכרח לעריכת רשימות של כלים, ורדיפה אחר כל כלי חדש רק מפני שהוא חדש.