For the last few months, there has been a grumbling in my soul regarding my “Personal Learning Network” — or as I prefer to call them “my friends online”.
וגנר מונה חמש סיבות שבגללן היא חשה שהרומן שלה עם הרשת האישית ללמידה שלה ניצב בפני פרשת דרכים:
- תחושת ה-“חדש” כבר מאחוריה, וה-PLN נעשה למשהו צפוי
- הדיונים עם עמיתיה מתמקדים יותר ב-“מי צודק” וב-“מי טועה” במקום בנסיון ללמוד כיצד משתמשים בכלים חדשים בדרכים חינוכיות
- אין כבר הקשבה אמיתית. במקום זה אנשים מביעים את דעתם מבלי להאזין למה שאחרים באמת אומרים
- במקום ללמוד מהנסיון של המורים בשטח, קולם של “מומחים” חיצוניים (שאינם נמצאים בכיתה) הוא זה שבדרך כלל שומעים
- הדיון על התחדשות החינוך מתנהל בתוך קבוצה יחסית סגורה של “חברים” שמסכימים זה עם זה
קל להזדהות עם כל אחת מהנקודות האלו, אם כי לא לגמרי ברור שכולן קשורות למונח PLN כפי שבדרך כלל מבינים אותו. על פי רוב ה-PLN מתייחס למערכת של כלים אינטרנטיים שמאפשרים לאדם לאסוף ולארגן לעצמו מידע והתייחסויות לנושאים שמעסיקים/מעניינים אותו. אצל וגנר המונח רחב יותר – ה-PLN מורכב גם ממפגשים פנים אל פנים בכנסים, למשל.
נדמה לי ששני נושאים מצטלבים כאן. נושא אחד הוא הכלים: בשנים האחרונות חסידי Web 2.0 בחינוך העלו את ה-PLN על נס. הם לא חדלו לטעון שהכלים האינטרנטיים החדשים יוצרים מצב שבו כל לומד (אם תלמיד ואם מורה) יכול, וצריך, לקבל אחריות על הלמידה של עצמו. מההיבט הזה, המאמרון של וגנר מצביע על כך שאנחנו מתחילים להבין שלא הכלי הוא זה שיוצר את הלמידה, אלא הקשרים שנוצרים באמצעותו. ההיבט האחר הוא הנטייה שלנו להתקהל עם אלה שאיתם אנחנו מסכימים. הנטייה הזאת, כמובן, איננה קשורה רק לאינטרנט, אבל כלי Web 2.0 מעצימים אותה. קל מאד היום להרגיש שהקבוצה המצומצמת שלנו היא בעצם כל העולם. קהילת הבלוגרים החינוכיים מורכבת מקבוצות עם גישות חינוכיות שונות. אלה שמשוכנעים שבלוגים הם כלי לימודי נפלא מעקמים את האף כלפי אלה שרוצים לראות לוח לבן אינטראקטיבי בכל כיתה, וההפך. במידה רבה, אין ויכוחים בין הקצובות האלו מהסיבה הפשוטה שהן כמעט אינן צריכות לדבר זו עם זו. הביקורת של כל קבוצה כלפי האחרת מושמעת בתוך הקבוצה עצמה, והקוראים מהנהנים בראש ומשוכענים שהנה, הורידו מכה מוחצת על הקבוצה האחרת. (דווקא בישראל, מפני שקהילת העוסקים בתקשוב בחינוך קטנה יחסית, יש יותר קשר בין הקבוצות. בעולם דובר האנגלית קבוצה “קטנה” עדיין מספיק גדולה כך שאפשר לנהל דיון פנימים, ואין צורך להיות בקשר עם אלה שנמצאים בחוץ.)
קל מדי לתת ל-PLN להגביל אותנו. כמעט באופן טבעי הבלוגים שאנחנו קוראים, והאנשים שאיתם אנחנו נמצאים בקשר, הם אלה שדעותיהם דומות לשלנו. הידוק הקשר עם אלה מביא להתבצרות בתוך הדעות הנוכחיות שלנו. ואז קורה שג’ניפר וגנר, ואחרות כמוה (כולל אני, כמובן) חשים שהם סוגרים את עצמם לתוך חדר שבו הם שומעים רק את עצמם. לא פלא שווגנר חשה שה-PLN שלה מכזיב. הרי היא ציפתה שהוא יהווה מרחב להעשרת הלמידה, והנה, היא מגלה שבעצם הוא מצמצם את המרחב הזה. אבל זה איננו צריך להיות כך.
ה-“פתרון” יחסית פשוט. אם ה-PLN האינטרנטי שלנו הוא מכלול הקישורים שאליהם אנחנו פתוחים, עלינו לגוון, עד כמה שניתן, את המקורות שמהם אנחנו ניזונים. בדרך הזאת אנחנו נוכל למנוע את ההתבצרות בתוך גישה קבועה, ולא נרגיש שאנחנו מדברים רק עם עצמנו. בעצם, מדובר בהבדל בין “רשת” לבין “קהילה”. אין שום פסול בקהילה – יש לה יתרונות רבים. אבל בדרך כלל השייכות שלנו לקהילה נובעת מהזדהות עם האחרים שמרכיבים אותה. לעומת זאת, כוחה של הרשת נמצא בשונות, במגוון הגישות שהיא מציעה. אין זה בהכרח תרופה לתסכול, אבל זה כן יכול לשמור על פתיחות לרעיונות שונים משלנו, וזה לא יכול להזיק.