הרהור נוסף בנוגע לנייר

במאמרון של אתמול ציינתי שכאשר אני רושם לעצמי הערות/מחשבות על הרצאות ועל פעולות דומות, אני מעדיף לעשות זאת באמצעות כלים דיגיטאליים. עם זאת, הדגשתי שאינני זונח לחלוטין את הנייר, וגם שאינני רואה טעם לנסות לשכנע (או ליתר דיוק, לאלץ) אחרים לנטוש את הנייר. ההערות שלי הובאו כתגובה למאמרון של ויל ריצ’רדסון. באותו מאמרון ריצ’רדסון טען טענה נוספת שאליה לא התייחסתי, ואני מבקש לעשות זאת עכשיו.

במאמרון שלו ריצ’רדסון הביא דוגמאות ממפגשים שלו עם מורים. המסקנה שריצ’רדסון מסיק מהדוגמה שאליה אני מבקש להתייחס כאן היא בעיני אופיינית לאמונה בכוח ההמון שמלווה חלק גדול מעולם ה-Web 2.0. ריצ’רדסון קובל על כך שכאשר כל אחד רושם הערות לעצמו בנייר, הנסיון הקולקטיבי של כלל המשתתפים איננו משרת את הקולקטיב הזה:

At the end of a presentation a few days ago with a couple of hundred pen and paper note taking attendees (and the odd laptop user sprinkled here and there) I answered a question about “What do we do now?” by saying “Well, first off, it’s a shame that the collective experience of the people in this room is about to walk off in two hundred different directions without any way to share and reflect on the thinking they’ve been doing all day. Next year, no paper.”
כמובן שאני מתעמת עם הטענה הזאת של ריצ’רדסון דווקא מפני שבמידה רבה אני מסכים איתה. אני משוכנע שהדיון הציבורי הדיגיטאלי – באמצעות ויקיים, בלוגים, וקבוצות דיון – מהווה תשתית שעליה תובנות חדשות יכולות לצמוח. גם אם זה יכול לקרות באמצעות ההרהור הפרטי שנשמר בכתב יד בפנקס שנקרא רק על ידי מי שרשם אותה, העוצמה של הצמיחה באמצעות הכלים הדיגיטאליים יכולה להיות הרבה יותר משמעותית.

אבל האמונה הזאת מהווה גם תשתית לאכזבות גדולות. אין לי ספק שהרוב הגדול של מה שבלוגרים חינוכיים רבים מפרסמים הוא משמעותי עבור הכותבים עצמם, ועוזר להם לעשות סדר בחשיבה שלהם. אבל עם זאת, יש במאמרונים האלה מידה גדולה של מחזור רעיונות ודעות (ואני מודע לכך שזה קורה גם אצלי), וספק אם אחרים רבים ימצאו טעם בקריאת גלגול נוסף של רעיונות שכבר נכתבו, ונקראו, פעמים רבות. זאת ועוד: ריצ’רדסון כותב על כך שבאמצעות כלים דיגיטאליים אפשר לשתף אחרים בתובנות שלנו, אבל אפילו אם 200 המשתתפים בהרצאה מסויימת באמת ישתפו את עמיתיהם במחשבותיהם, האם ה-200 האלה באמת ירצו לקרוא את כל ההרהורים האלה? אפילו אם באמצעות RSS נוכל לדעת מתי כל אחד הוסיף את ההערות שלו, ספק אם רבים יחזרו למאמרון מסויים, או לוויקי שהוקם כדי לרכז תגובות, כדי לקרוא הגיגים חדשים, אבל לא במיוחד מקוריים. במידה מסויימת, אנחנו בני מזל שלא כל אחד רוצה להשמיע את מחשבותיו ברבים.

מגיבה חדשה אחת (היום יש כבר מעל 40 תגובות למאמרון של ריצ’רדסון) מרחיקה לכת ומכריזה שלהבדיל מהביטים שמעודדים שיתוף, הנייר אננו “דמוקרטי”:

Great way to remind us that paper is undemocratic – it promotes ownership and hoarding, isolation and dead-endedness. Whereas wikis and Google Docs promote sharing, bringing people together, appreciating and respecting people’s unique talents and viewpoints. The former is pointless and antisocial; the latter is meaningful and community-building.
התגובה החריפה הזאת דרבנה אותי להציץ בבלוג של מי שכתבה אותה. ציפיתי למצוא בלוגרית שיורה חיצים לכל כיוון עם אמירות בלתי-מרוסנות, אבל מצאתי בלוג מעניין מאד של ספרנית באוסטרליה שכותבת בשיקול דעת על קשת רחבה של נושאים. גירדתי בראש – האם הנושא של הנייר באמת טעון כל כך שהוא גורם לנו לראות את העולם בשחור/לבן? אם יש לי סיכוי לשכנע מורים לאמץ לעצמם את השימוש בכלי Web 2.0 כדי לקדם את הלמידה של עצמם (ואולי בעקבות זה גם הלמידה של תלמידיהם) בוודאי לא אצליח לעשות זאת אם אגיד להם שהשימוש בנייר מצביע על התנהגות אנטי-חברתי.

תגובה אחת בנושא “הרהור נוסף בנוגע לנייר”

  1. שני דברים:1. אני חושבת שהנסיון לתייג אנשים כבעלי התנהגות אנטי-חברתית זה מעשה מתנשא ואנטי-חברתי מובהק. על זה כבר נאמר: הפוסל – במומו פוסל.2. דן בורנשטיין כתב היום פוסט נהדר על השימוש בעט ונייר:http://www.libristan.com/?p=94איריס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *