על ה-"מלאכותית" אין ויכוח

לאחרונה העיתונות מרבה לדווח על עוד צעד משמעותי בהתפתחות הבינה המלאכותית. מספרים לנו שאם מזינים את ה-GPT-3 – מערכת AI חדשה ומהוללת – בפתיח מילולי על נושא כלשהו היא מסוגלת להשלים כתיבה של חיבור על אותו נושא תוך שמירה על סגנון עקבי וקוהרנטי. בינתיים התוצרים באנגלית (או בתרגום מעשה אדם לעברית) והם עוברים עריכה של בני אדם שבוחרים את הקטעים ה-"אנושיים" ביותר כדי להמחיש את איכות הכתיבה. ובכל זאת, הכתיבה מרשימה, במיוחד אם מתעלמים ממעידות שמבצבצות בתוצרים, מעידות שמהן אפשר להבין שמדובר בכתיבה שמאחוריה אין הבנה של ממש. וכמובן, כמו עם כל התפתחות בתחום ה-AI, הדעות חלוקות – או שיש לפנינו עוד צעד ענק לקראת בינה מלאכותית של ממש, או עוד דוגמה לאחיזת עיניים שבה לבוש מרשים ביותר מכסה על מלך שהוא עדיין ערום, או לפחות נעדר כל סממן של הבנה או תבונה.

בערך באותו הזמן של הפרסומים החדשים על הישגיה של ה-GPT-3 התפרסמה גם ידיעה בנאלית בהרבה. כתבה ב-The Verge (ובמספר מקורות נוספים) מדווחת על תלמיד שלמד להוציא ציונים גבוהים ממערכת ממוחשבת של בדיקת חיבורים. הכתבה מספרת על תלמיד בכיתה ז' שקיבל ציון כושל עבור תשובה קצרה שהוא הקליד לתוך מערכת של חברת Edgenuity שבשימוש בית הספר שלו. אם התלמיד סיפרה שעד לעלייתו לכיתה ז' הבן שלה היה תלמיד מצטיין, והוא התקשה להבין מה הוא עשה שעכשיו גרם לקבלת ציון כושל. האם, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה, בחנה את המערכת של Edgenuity והחליטה לנסות "לנצח" אותה. לפי הכתבה:

Simmons watched Lazare complete more assignments. She looked at the correct answers, which Edgenuity revealed at the end. She surmised that Edgenuity’s AI was scanning for specific keywords that it expected to see in students’ answers. And she decided to game it.
Now, for every short-answer question, Lazare writes two long sentences followed by a disjointed list of keywords — anything that seems relevant to the question. “The questions are things like… ‘What was the advantage of Constantinople’s location for the power of the Byzantine empire,’” Simmons says. “So you go through, okay, what are the possible keywords that are associated with this? Wealth, caravan, ship, India, China, Middle East, he just threw all of those words in.”

ספק אם מישהו חושב שהמערכת של Edgenuity באמת "קוראת" את התשובות של התלמידים – לפחות בצורה דומה לקריאה של בני אדם. אבל אולי אני משלה את עצמי. הרי מערכות לבדיקת עבודות כתיבה של תלמידים ושל סטודנטים, מערכות שאמורות בעיקר להקל על עבודת המורה, קיימות כבר שנים רבות, ועל אף הביקורת כלפיהן יש חברות טכנולוגיות שעובדות במרץ על המשך הפיתוח של כלים כאלה.

אבל איך זה קשור ל-GPT-3? מערכת ממוחשבת שקוראת חיבור איננה שונה מהותית ממערכת ממוחשבת שכותבת חיבור. שתיהן מתיימרות להשתמש במה שמכנים בינה מלאכותית, אחת "יוצרת", והאחרת בודקת. סמיכות הפרסומים – האחד על הכתיבה של GPT-3 שדי משכנעת (עד אשר צוללים יותר לתוך תוכן הכתיבה, כמובן) והאחר על מתן ציין על חיבורים קצרים של תלמידים – ממש מבקשת שנשאל עד כמה באמת מדובר בתבונה. אין זה מפתיע שהתשובה לשאלה היא "מעט מאד", אם בכלל. ב-Twitter אם התלמיד מהכתבה ב-The Verge דיווחה על ההצלחה של הנסיון שלה ושל בנה:

Algorithm update. He cracked it: Two full sentences, followed by a word salad of all possibly applicable keywords. 100% on every assignment. Students on @EdgenuityInc, there's your ticket. He went from an F to an A+ without learning a thing.

הציוץ של האם הזכירה לי את דבריו של תלמיד כיתה ז' במדינת אורגון שעליו כתבתי כאן לפני שלוש וחצי שנים. התלמיד בחן את היתרונות ואת החסרונות של בדיקת עבודות על ידי מחשב וכתב:

If students know that they're being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.

לפני שלוש וחצי שנים התלמיד הבין את זה, ומתברר ששלוש וחצי שנים מאוחר יותר, ולמרות ההתקדמות המרשימה במערכות של בינה מלאכותית, עדיין קל מאד לעבוד על המערכות האלה.

כאשר מבינים שמערכת כמו זאת של Edgenuity לא באמת "קוראת" את החיבורים אלא סורקת אותם כדי לבדוק את מידת ההתאמה בין המילים שמופיעות במה שמוגדר כ-"תשובה נכונה" לבין המילים שמופיעות בחיבור, נדרש מאמץ קטן מאד לתת לה את מה שהיא מצפה לקבל כתשובה. כצפוי, ב-Edgenuity מכחישים שהאלגוריתם שלה הוא אשר נותן ציון לתלמידים. בציוץ של החברה בתגובה לפרסום הסיפור הזה הם טוענים:

Edgenuity does not use algorithms to supplant teacher scoring, only to provide scoring guidance to teachers. Teachers have the ability to accept or overrule suggested scores. Tests are never scored by AI and a student’s course grade is never determined by AI #algorithm #elearning

טענה זאת מוכרת היטב. היא בעצם אומרת שהחברה רק מעניקה למורים מערכת שבאמצעותה אפשר לבצע בדיקה ראשונית של חיבורים של תלמידים, ואין זה אשמתה אם המורים לא משתמשים בה כמו שצריך. אבל לא חסרים סיפורים דומים לזה שב-The Verge, וזה מעיד על כך שבתי ספר כן מסתמכים על מערכות כמו של Edgenuity לתת ציונים. אבל גם אם המערכת הזאת רק "ממליצה", יש בתשובה של החברה מידה לא קטנה של היתממות. שוב ושוב מספרים לנו שמערכות של AI מסוגלות לעשות דברים שהמוח האנושי איננו מסוגל לעשות. ואז, כאשר נתקלים בדוגמאות שמראות עד כמה המערכות האלו רחוקות מבינה של ממש מתרצים את הכשלון בכך שמדובר רק בהמלצה. מצד אחד מפארים את "חוכמת" המערכת, אך מצד שני מזהירים לא להסתמך עליה.

כבר מספר פעמים בעבר הדגשתי שביסודה הכתיבה היא פעולה של תקשורת. אנחנו כותבים כדי למסור משהו למישהו אחר (או לעצמנו). בגלל זה, בעיני הבעיה המרכזית של השימוש במערכות בינה מלאכותית בבדיקת עבודות (מה שבדרך כלל מכונה robo-grading) איננה שהמערכת איננה מספיק טובה, אלא שהיא בכלל קיימת. כדי שתלמיד יכתוב משהו בעל ערך עליו לדעת שבן אדם יתייחס בכבוד למה שהוא כותב. מערכת בדיקה אוטומטית, עם או בלי AI, איננה מתרגשת לקריאת חיבור. היא איננה מחייכת בהנאה לקריאת טיעון משכנע או מנענעת את הראש באכזבה כשהיא פוגשת טיעון לא מוצלח. השימוש במערכות אוטומטיות לבדיקת כתיבה, אפילו אם רק לצרכים תחביריים, מחטיא את המטרה של עידוד הכתיבה כאמצעי תקשורת.

ויש עוד בעיה, בעיה שמפני שהיא בעיה חברתית אולי גדולה עוד יותר. האם מהסיפור ב-The Verge מודעת לעובדה שהמעמד הסוציו-אקונומי שלה מאפשר לה לסייע לבנה. בסיום הכתבה היא אומרת על בנה:

He’s getting an A+ because his parents have graduate degrees and have an interest in tech. … Otherwise he would still be getting Fs. What does that tell you about… the digital divide in this online learning environment?

זה מספר לנו שטכנולוגיות למידה "משרתות" אוכלוסיות שונות בדרכים שונות. אנחנו רואים את זה, למשל, כאשר תלמידים מאוכלוסיות חלשות "זוכים" לטכנולוגיות תרגול למבחנים ואילו מעודדים לתלמידים מאוכלוסיות חזקות להשתמש בטכנולוגיות לשם הרחבת הדעת והעניין. למרבה הצער, פיתוחים של בינה מלאכותית בחינוך, גם אם יהיו אמיתיים ולא רק אחיזת עיניים, לא משנים את החלוקה העלובה הזאת.

הכיתה כובשת את הבית

שנת הלימודים החדשה תהיה שנה מורכבת ומסובכת. גם עם יהיה רצון כן ליצור חוויה לימודית חיובית וגם בריאה לתלמידים ולמורים כאחד, העסק לא יהיה פשוט. במקרה הטוב מערכות החינוך יצטרכו לעבוד קשה כדי לשמור על אוירה של נורמליות. באופן כללי אינני חסיד של הנורמליות הבית ספרית, אבל אני יכול להבין שבזמנים מטורפים כמו שלנו יש בכך ערך לא קטן.

מפני שאני יודע עד כמה קשה גם לשמור על הקיים בתנאים הנוכחיים אני משתדל לא להשמיע ביקורת חריפה כלפי המערכת. זה גם נכון בנוגע לדרכים שבהן התקשוב בא לביטוי במציאות הנוכחית. אין טעם להצביע על שימוש כושל בתקשוב אצל מורים שכמעט ללא הכשרה בסיסית גילו שעליהם ללמד מרחוק. הרי ברור שההוראה שלהם לא תהיה מיטבית. אמנם לא מעט אנשי חינוך רואים בתקופת המגפה שעת כושר שבה אפשר לחולל שינויים מפליגים במערכת החינוך בכללותה, אבל על אף העובדה שאני מזדהה עם הרצון הזה, אינני רואה כיצד בשעת לחץ המערכת תחליט לנטוש את ההוראה המסורתית ואת ההכנה למבחנים סטנדרטיים. אי אפשר לצפות שהמערכת תחליט פתאום להתמקד בלמידה לשם העניין והרחבת הדעת. אני בעד, אבל אינני משלה את עצמי שזה עשוי לקרות.

לאור כל זה, ועל אף העובדה שאספתי לא מעט דוגמאות לשימוש כושל בתקשוב, הרגשתי שרצוי לשמור על שקט. (מה גם שנהניתי לשבת ולקרוא כמה ספרים במקום לכתוב.) אבל הצטברו אצלי מספר דוגמאות לשימוש בעייתי בתקשוב ועל אף הרצון לא להשמיע ביקורת הגיע הזמן לכתוב.

הבית ובית הספר הם שני ישויות נפרדות. לפעמים בית הספר, באמצעות שיעורי הבית, חודר לתוך בית התלמיד, ובמציאות של הוראה מרחוק הוא עשוי אפילו להשתלט עליו. הרהרתי בחדירה הזאת לפני שבוע כאשר קראתי ציוץ די מדהים ב-Twitter שאליו הגעתי דרך like של ניקי אהרוניאן. בציוץ אמא של תלמידה בחינוך היסודי דיווחה על הדרישות של המורה כלפי הכיתה:

Watching my daughter’s 3rd grade orientation session & her teacher is telling kids “I don’t want to see siblings or parents in the background.” HOW BIG DOES SHE THINK MY HOUSE IS? I’m not going to Spider-Man across the ceiling when I need to get to the kitchen.

האם המצייצת גם קישרה לסרטון TikTok שבוודאי מבויים (בספרדית, אגב) שבו מורה סמכותית נותנת הוראות לאם של תלמידה כיצד סביבת הבית צריכה להיראות בעת שיעור דרך ה-Zoom. דווקא מפני שהסרטון היה מאד מוגזם חשבתי שאולי תוכן הציוץ גם היה מוגזם ולא העיד על תופעה נפוצה.

כאשר התלמיד יוצא מביתו ונכנס לבית הספר הוא נכנס לסביבה מלאכותית שנוצר במגמה לקדם אוירה של למידה (ולא אתייחס כאן לסוג או לטיב הלמידה הזאת). עצם המעבר מהבית לבית הספר משדר לתלמיד שהוא נמצא במציאות אחרת – מציאות שבה הכללים שונים משל הבית. אפשר אפילו להבין את המורה שחש צורך לקבוע את כללי ההתנהגות עבור שיעור ב-Zoom מפני שזאת הדרך שבה הוא משדר לתלמיד שעכשיו הוא נמצא בבית הספר. הצטערתי לקריאת הציוץ, אבל קיוויתי שהוא יוצא דופן בנוף הנוכחי של ההוראה מרחוק.

אבל אתמול קראתי שתי כתבות – אחת בניו יורק טיימס והאחרת בוושינגטון פוסט – שבהן הנחיות דומות. הכתבה בוושינגטון פוסט פותחת עם תיאור די מדהים:

At 8:30 a.m. every weekday, Sadie Barnett’s 9-year-old daughter opens her laptop and logs on to Zoom to start the school day. For the next 6½ hours, she’s not allowed to turn off the computer’s camera except for a midday lunch break. Along with the 94 other children on the call, she isn’t allowed to eat or drink on camera, wear pajamas or lounge or lie down.

קשה להחליט מה יותר מדהים כאן – יום "לימודים" של שש וחצי שעות דרך ה-Zoom, המספר העצום של התלמידים ב-"שיעור" (אם אכן מדובר בשיעור) או כללי ההתנהגות הקפדניים. מה שבטוח, תלמידים בני תשע אינם באמת "לומדים" בתנאים כאלה, וראוי שמנהלים של בתי ספר שחושבים שאלה תנאים נאותים ללמידה ייחקרו במשטרה. מעניין, אגב, שנושא הכתבה שבה התיאור הזה מופיע איננו ההתמודדות של בתי ספר עם הלמידה מרחוק, אלא מספר שעות המסך שמתאים שהורים ירשו לילדים שלהם. זה אולי יכול להסביר את ההמשך של אותו תיאור – מתברר שבשבוע הראשון של הילדה בכיתה ד' היא כבר בכתה פעמיים מגלל כאב ראש שנגרם מצפייה ממושכת במסך.

הכתבה בניו יורק טיימס מביאה את דבריהם הקצרים של 11 תלמידים בשבוע הראשון של בתי הספר שלהם השנה. התלמידים מתארים, בפיסקאות קצרות, את התחושות שלהם עם פתיחת השנה. תלמידה במדינת טנסי מתארת את התנאים שבהם היא משתתפת בשיעור. היא אומרת שבחדר השינה שלה יש מחשב נייד שבית הספר ניפק ושקשה ללמוד דרכו מפני שאחרי שעות רבות מול המסך יש לה כאבי ראש. הוא מוסיפה:

Also, we will have to wear our school uniform, a white blouse and dark blue blazer and plaid skirt with socks and shoes. I don’t really like the idea because we’re not going to the school building, we’re staying at home. And the school said that they don’t want any decorations in your room while you’re doing the zoom call because they don’t want to distract the other students, so we will have to remove quilts we made in a sewing class and decorations we made with extra fabric.

הנה שוב, בית הספר חושב שסביבה סטרילית יכולה לעודד את הלמידה. קשה לבין את ההגיון מאחרי התפיסה הזאת, אלא אם אנחנו מבינים את מלאכת ההוראה כתהליך יבש שאיננו משאיר פתח לספונטניות או יצירתיות.

בכתבה בוושינגטון פוסט אם אחרת מספרת שבנה "הוצא" מכיתת ה-Zoom מפני שהוא סגר את המצלמה כדי לרוץ לשירותים. האם גם מדווחת שבגלל בעיות בתקשורת ה-WiFi היו מקרים שבהם כל שלושה הילדים שלה נותקו משיעורים  … ולא הורשו לחזור. אפשר להבין את דברי האם:

I feel like there’s no acknowledgment of these children as people, we’ve just moved the over-policing of schools to our homes

ואכן, למרבה הצער זאת מסקנה די מתקבלת על הדעת. אמנם עצם העובדה שהלמידה מתנהלת מרחוק מעיד על דאגה לבריאות התלמידים, אבל מעבר לבריאות הפיסית קשה לראות כיצד בתי הספר שבדוגמאות האלו באמת דואגים לטובת התלמידים. מתקבל הרושם שהחשש לאובדן שעות הוראה גורם למורים להקפיד על כללי התנהגות שהיו נחשבים כפסולים בכיתה הפיסית רגילה. לא קשה למנות חסרונות של כיתה שמתנהלת דרך ה-Zoom, אבל במאמץ לא גדול מדי אפשר היה לזהות גם יתרון – ההזדמנות להכיר את ביתו של התלמיד ולהעריך את ייחודיותו, למשל. חבל שבתי ספר אינם מנצלים את ההזדמנות הזאת.

אבל יש אינטרנט, לא?

לפני שבוע נמסר שבגלל קיצוצים משמעותיים בתקציב וצמצום בתרומות הספרייה הלאומית מקפיאה את פעילותה ומאמצע החודש מוציאה את 300 עובדיה לחל"ת. כתבה קצרה בנושא ב-Ynet מוסר שמדובר ב:

סגירת אולמות הקריאה, הפסקת שירותי השאלת הספרים, ביטול השתלמויות למורים ולאנשי חינוך, ביטול אירועי התרבות המקוונים ועוד

במילים אחרות, סוגרים.

דווקא מפני שהבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך חשוב לי לציין את הצעד המעציב והמדאיג הזה. במקרה הספציפי הזה נדמה לי שאפשר לכתוב שהדיגיטליות איננה אשמה. עם זאת, חשוב לציין שבעשרים השנים האחרונות האימוץ המשולהב של "מידע דיגיטלי" בעולם, כולל, כמובן, בחינוך, הביא לסגירתם של ספריות רבות בבתי הספר. מנהלי מערכות חינוך רבים ראו בספרייה, בעלת המדפים העמוסים בספרים שמעטים קוראים, שריד של עולם שהתיישן. הרי, היום הכל באינטרנט, ובהישג יד באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. לא רק ספריות נסגרו. גם ספרנים מקצועיים מצאו שהתקן שלהם בבית הספר התבטל. מי צריך ספרן כאשר כולם יודעים למצוא את מה שצריך (או לפחות חושבים שהם יודעים למצוא את מה שהם חושבים שהם צריכים) דרך הרשת.

קשה למצוא נקודת אור בכל הסיפור העצוב הזה, אבל אולי בכל זאת אפשר להתנחם בכך שבתגובות לידיעה בעיתונות הטענה של "מי צריך ספרייה כאשר יש האינטרנט!" איננה עולה. אני בטוח שלפני מספר שנים הטענה הזאת היתה די רווחת. אבל ב-40 התגובות לידיעה על סגירת הספרייה בעיתון הארץ מצאתי רק תגובה אחת שאולי משמיעה ביקורת על המשך קיומן של ספריות גשמיות:

עם הדיגיטציה לא צריך להרחיב את השטח.

כמו-כן, גם בתגובות לכתבה ב-Ynet מצאתי רק תגובה אחת שבאופן עקיף רומזת שאין בספריות צורך:

כל העובדים נרתמו לתמונה? עלק סיפריה מלאה, באיזו מאה הם חיים.

להבדיל מאנשי שיווק ומשבשי החינוך שעודדו העברת תקציבים של ספריות ושל ספרים לרכש של מחשבים וחומרים דיגיטליים, אינני מכיר אף איש תקשוב חינוכי רציני שהתייחס למהלך כזה בחיוב. זאת איננה רק מפני שהם ידעו שספרים מודפסים וחומרים דיגיטליים יכולים להשלים אלו את אלו, אלא גם מפני שהם הבינו את המגבלות של הדיגיטליות המלאה. בעיני המפעל של Google Books היה מפעל חיובי מאד, והייתי משוכנע שאפשר היה למצוא פתרון של תשלומי זכויות תוך פתיחת האוצר האדיר של ספרים סרוקים לקהל הרחב. אבל גם ידעתי שהספר הפיסי מספר למי שמחזיק בו הרבה יותר מאשר רק המילים שבדפיו. עולם רחב של היסטוריה תרבותית גלום בתוך הספר הגשמי.

בנוסף, אני חושש שמי שלא רואה צורך בספרייה שבוי בתפיסה מיושנת, ומוטעית, שספרן הוא בסך הכל איש מזדקן (או ברוב המקרים אשה מזדקנת) שיושב מאחורי הדלפק ומוסר ספר לידי המבקש, לפעמים מתוך מתן המלצה ש-"כאשר אני הייתי בגילך הספר הזה …". יש כאן עיוות חמור של תפקיד הספרן. מדובר במידענים מקצועיים שעסקו במלאכה הזאת הרבה לפני שמקצוע ה-"מידען" הפך מקצוע מכובד ומוערך.

היה צפוי שהתגובות להודעה של הספרייה הלאומית בחשבון ה-Twitter שלה יביעו אכזבה ואפילו כעס. הרי סביר להניח שמי שעוקב אחרי החשבון הזה (יש לו בסך הכל 700 עוקבים) ניחן ביחס חיובי לספרייה. רק תגובה אחת להודעה המליץ לספרייה לנצל את ההזדמנות של הסגירה:

יאללה, זה הזמן להפוך את הלימון לימונדה ולהפוך את העותקים הפיזיים לדיגיטלים

התגובה די תמוהה. הרי הספרייה הלאומית כבר מקדישה משאבים רבים לדיגיטציה. תגובות לאותה תגובה ציינו את זה, ואחת הדגישה שפרויקט דיגיטציה אחד – עיתונות עברית היסטורית – הוא מקור חשוב לחוקרים. בנוסף לדיגיטציה, מחלקת החינוך של הספרייה עורכת השתלמויות מורים שבהן נחשפים חומרים דיגיטליים שבספרייה למורים תוך מתן הנחיות לגבי השימוש בחומרים האלה במערכי שיעור שהמורים בונים. זאת ועוד: חלק מאתר הספרייה מוקדש לבלוגים של הספרנים. הבלוגים האלה חושפים סיפורים מרתקים מתוך האוספים של הספרייה. פעילות דיגיטלית איננה חסרה בספרייה הלאומית.

הספרייה הלאומית איננה זקוקה להגנה שלי, או למידה הזעומה של פרסום שאני יכול להעניק לה. כמו-כן, ספק אם הקול שלי יכול להשפיע על מקבלי ההחלטות כדי לשנות את הקיצוץ בתקציב. אבל דווקא מפני שהבלוג הזה עוסק בדיגיטליות ובתקשוב בחינוך אני חש חובה לציין את התרומה התרבותית הענקית של הספרייה, ולמחות על ההדממה של הנכס הכל כך חשוב הזה.

לימונדה (יוקרתית) מלימון (או במקרה הזה מווירוס)

למען האמת, זה היה צפוי, ובאופן קצת מוזר אני אפילו מתמלא הערכה כלפי מי שהגה את הרעיון. דרך like של חמי רמיאל הגעתי לציוץ של בן ויליאמסון (Ben Williamson) שמדווח על פרויקט בשם The U Experience. אודות הרעיון ויליאמסון מעיר:

If this is real it's properly nuts.

אני מבין ומזדהה עם הגישה של ויליאמסון, אבל עם כל הבעייתיות שבדבר עלי להודות שבעיני מדובר ברעיון מבריק. ומהמעט שאני הצלחתי לברר, הוא אכן אמיתי.

הלוגיסטיקה די מורכבת, אבל הרעיון די פשוט: הסמסטר הקרוב של רוב האוניברסיטאות יתנהל מרחוק. בגלל זה ההורים של הסטודנטים ימשיכו לשלם כסף רב עבור חלק מאד מצומצם מחוויית הקמפוס. הרי עבור חלק מכובד של הסטודנטים באוניברסיטאות יקרות בארה"ב השיעורים עצמם הם רק חלק קטן ממה שהם מחפשים. המרכיב החברתי, הקשרים שנוצרים, השם של אוניברסיטה יוקרתית בקורות חיים – אלה מה שבאמת חשוב. והנה, במציאות של למידה מרחוק בגלל מגפת הקורונה כל אלה נמחקים ומה שנשאר הוא שיעורים דרך ה-Zoom, פחות או יותר באותה עלות של חוויית הלימודים המלאה. ספק אם יש סטודנט שרוצה לשבת בבית הוריו וללמוד כך, וגם ההורים בוודאי אינם מתלהבים להחזיק את ילדיהם בבית.

לתוך המציאות הזאת נכנס The U Experience. תמורת $15000 (עלות בסיס) המיזם הזה יטיס את הסטודנט להוואי, ישכן אותו שם במלון יוקרתי ויוסיף פעילויות חוץ-לימודיות כגון מסיבות וטיולים. הסמסטר הראשון אמור להתחיל בראשון לספטמבר. באתר מסבירים:

With meals provided by the most popular local restaurants, you’ll be able to spend less time worrying about what to eat and more time deciding which excursion fits into your class schedule. Do we hike today, take a boat trip to a private island, or stay close to WiFi and lounge by the pool?

בסמסטר הקרוב הפרויקט פתוח ל-150 סטודנטים בלבד. בעלי המיזם מבטיחים להורים שהם נמצאים בקשר תדיר עם גורמי בריאות הציבור כדי לשמור על סביבה נקייה מקורונה, ולכן הסטודנטים יוכלו להנות מ-"קמפוס" מזמין ומהנה. כמו-כן, הם מציינים שהמועמדים לפרויקט יעברו סינון כדי:

to ensure that their interactions produce extremely valuable lifelong networks

במילים אחרות, בעלי המיזם ידאגו לכך שרק אלה שבאמת מתאימים יתקבלו – כאילו העלות של $15000 לסמסטר (בנוסף כמובן, לשכר הלימוד של האוניברסיטה שבה הסטודנט כבר רשום) איננה מלכתחילה, מסנן מספיק סלקטיבי.

כדי שלא נחשוב שמדובר רק בדרך לקחת כסף מהורים עשירים, מסבירים לנו שיש כאן גם תרומה חשובה לחברה – בגלל מגפת הקורונה תעשיית המלונאות (the hospitality industry) נמצאת במצוקה, והבאת 150 סטודנטים למלון יוקרתי בהוואי תעזור להקל על המצוקה הזאת. נכון לכתיבת המאמרון הזה נותרים עוד יומיים וחצי להגיש מועמדות, ובאתר נכתב שבעלי המיזם עדיין מבררים עם מספר בתי מלון פוטנציאליים כדי לבחור את המתאים ביותר לצרכי הסטודנטים.

מספר פעמים בעבר כתבתי כאן על התופעה של unbundling שבמידה רבה מתאפשרת בגלל התקשוב החינוכי. אם בעבר הלמידה בהשכלה הגבוהה חיברה יחדיו הפן הלימודי, החברתי, התעסוקתי ועוד, היום אפשר ללמוד בלי לבוא לבניין פיסי מוגדר, ובזכות רשתות חברתיות הקמפוס כבר איננו נחוץ כדי לפגוש בן/בת זוג. כמו-כן עבור מקומות עבודה רבים היום תואר אוניברסיטאי איננו בהכרח המדד הקובע לקבלת משרה. במידה רבה ה-unbundling הוא כבר מציאות. אבל בעלי The U Experience מבינים את המונח בדרך קצת אחרת. בדף שמתארת את מה שהם מקווים לעשות הם מסבירים:

Unbundling the college experience is no small task.

אבל הם בסך הכל מתכוונים להפריד את השיעורים של אוניברסיטה כלשהי מקמפוס האם שלה – דבר שבעצם כבר קרה כאשר האוניברסיטאות נאלצו ללמד מרחוק. למען האמת, יותר מאשר unbundling, צריכים לכנות את מה שקורה כאן rebundling – חיבור מחדש. הם יוצרים אפשרות של חיבור בין שיעורים של מוסד אחד עם "קמפוס" נוצץ ומזמין יותר. וקשה להתווכח עם הקביעה שהקמפוס של The U Experience באמת עדיף. באתר מופיעים מספר צילומים שאמורים להמחיש את חוויית הלמידה בו. רואים בהם סטודנטיות בביקיני ליד בריכה, וסטודנט עם כוסות יין ובקבוק המוזג לידידיו. אין צילום של סטודנט עם ספר. זה כנראה איננו חלק מרכזי מחוויית הלמידה.

עבור הורים שיכולים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה יוקרתית עלות של $15000 לסמסטר איננו סכום בעייתי, אם כי סביר להניח שהעלות האמיתית תהיה גבוהה בהרבה. $1150 לשבוע מכסה רק חדר יחיד בבית מלון איכותי, והפרויקט מבטיח הרבה יותר, כולל טיסות. יוזמי The U Experience הם שני בוגרי אוניברסיטת פרינסטון צעירים (אחד סיים ב-2016, השני ב-2018). בדיקה דרך הרשת מעלה שהעלות של סמסטר לימודים בפרינסטון הוא כ-$25000, ולאור זה אפשר להסיק שהם יודעים אל מי הם פונים. עם זאת, הם גם למדו איך לשווק את עצמם. בפיסקה הביוגרפית על הצעיר בין היוזמים אנחנו קוראים שהוא:

sees The U Experience as a way to improve a broken system that has left many behind and envisions a deconstruction of higher education that makes knowledge and intergenerational mobility accessible to all.

יש הרבה במיזם הזה שמזמין הרמת גבה ולא מעט צחוק. אבל נדמה לי שהדבר המדהים, וגם המעציב, ביותר בו הוא שהוא כנראה באמת מאמין באמירה הריקה, היומרני, והמגוחכת הזאת.

בעצם, התקשוב החינוכי תמיד היה "פוליטי"

בסוף חודש אפריל השנה, כאשר ארה"ב עדיין התקשתה להתמודד עם הגל הראשון של מגיפת הקורונה, משרד החינוך האמריקאי הכריזה על תוכנית להעניק $180 מיליון לפרויקטים שיקדמו דרכים מקוריות להתמודד עם המציאות החינוכית החדשה שבה המגפה העמידה את בתי הספר. הודעה לציבור מטעם המשרד הביאה את דבריה של בטסי דבוס (Betsy Devos), שרת החינוך של ארה"ב:

If our ability to educate is limited to what takes place in any given physical building, we are never going to meet the unique needs of every student. The current disruption to the normal model is reaffirming something I have said for years: we must rethink education to better match the realities of the 21st century. This is the time for local education leaders to unleash their creativity and ingenuity, and I'm looking forward to seeing what they do to provide education freedom and economic opportunity for America's students.

מה שנכון, נכון. כבר שנים דבוס אכן טוענת שהחינוך בארה"ב איננו מתפקד נכון ודרוש שינוי. עם זאת, על פי רוב החשיבה שלה בנושא לא מתמקדת בתקשוב אלא בהפרטה. היא מעוניינת לצמצם (ואפילו לבטל) את התקציבים שמגיעים לחינוך הציבורי ולחלק שוברים למשפחות שבאמצעותם ישלמו לבתי ספר פרטיים ולבתי ספר charter. לרבים מבתי ספר ה-charter דגש חזק על תקשוב. עם זאת, יותר מאשר התקשוב ממלא בהם תפקיד חינוכי הוא מהווה שיקול כלכלי – במקרים רבים השימוש בתוכניות הוראה דיגיטליות, וההוראה מרחוק, מאפשרים כיתות מאד גדולות עם סגל הוראה מצומצם ולא מקצועי. רבים מבתי הספר האלה הופכים לפסי ייצור של הכנה למבחנים סטנדרטיים. הקשר שלהם לחינוך של ממש מקרי בהחלט. (בעלי בתי הספר האלה – קשה לקרוא להם מנהלים במובן החינוכי של המילה – לעולם לא ישלחו את ילדיהם אליהם.) זה איננו צריך להפתיע. הרי על אף הצהרותיה, דבוס איננה באמת דואגת לקידומו של כל ילד. במקרים רבים המטרה המרכזית של בתי הספר שהיא מקדמת היינה להרוויח כסף.

על אף מילותיה היפות, ספק אם לדבוס אכפתיות אמיתית כלפי הצרכים הייחודיים של כל תלמיד. יש לכך עדויות רבות. אבל זאת איננה הנקודה שמעניינת אותי כאן. מה שמעניין הוא השינוי הדי פתאומי שהתרחש בגישה של דבוס. בדבריה מסוף אפריל היא המעיטה בצורך ובכדאיות במבנים פיסיים. והנה, לפני שבועיים, בהצהרה חדשה, היא דווקא מחייבת אותם. בכתבה בניו יורק טיימס מאמצע יולי דבוס מבטאת גישה כמעט הפוכה:

I think the go-to needs to be kids in school, in person, in the classroom,” she said in an interview on CNN on Sunday. “Because we know for most kids, that’s the best environment for them.”

לא קשה להסביר את השינוי המשמעותי הזה. עבור נשיא ארה"ב (שהוא, כמובן, המעסיק של דבוס) פתיחת בתי הספר כבר מתחילת שנת הלימודים המתקרבת היא צו השעה. טראמפ החליט שכלכלת ארה"ב חייבת להתחיל להתאושש, וכל עוד הורי ילדי בתי הספר צריכים להשאר בבית עם ילדיהם כי בתי הספר סגורים (גם אם התלמידים לומדים "מרחוק") זה לא יקרה. וכך פתאום דבוס משנה גישה ומחליטה שבעצם בלי מבנה פיסי שאליו התלמידים הולכים, למידה לא תתרחש. רעיון ביטול המבנה הפיסי שרק לפני כמה חודשים היתה מטרה ראויה עכשיו נגנז.

ההורים בארה"ב, כמו ההורים בכל המדינות, חוששים לבריאות ילדיהם ואינם ממהרים להחזיר את ילדיהם לבתי הספר. הכתבה בניו יורק טיימס מביאה את דבריה של נשיאת איגוד ההורים הארצי שמגיבה לדברי דבוס:

It’s as if the Trump administration gave her one sentence that she was supposed to stick to: Open the economy by any means necessary. Our lives are not valuable to them at all. We are a means to an end.

זה איננו צריך להפתיע שפתיחת בתי הספר נעשה לנושא פוליטי. אבל שוב, מה שמעניין אותי הפעם הוא המקום שהתקשוב ממלא במשחק הזה. לפני כשבועיים הנשיא טראמפ צייץ שתקופת המגיפה אפשרה לבחון את "הלמידה הווירטואלית", והסיק ש:

Virtual Learning has proven to be TERRIBLE compared to In School, or On Campus, Learning. Not even close! Schools must be open in the Fall.

ברור לכולם שטראמפ לא באמת יודע מה קורה ב-"Virtual Learning". דווקא מהביקורת שהוא נוהג להשמיע כלפי מערכות החינוך בארה"ב היתה סיבה להניח שהוא דווקא היה תומך הלמידה באמצעות התקשוב. בשנת 2016 מכון פורדהאם (The Fordham Institute), מכון שמרני שעוסק בפיתוח מדיניות חינוכית, פרסם אוסף אמירות של טראמפ על חינוך. לדוגמה, בפברואר 2016 הוא הכריז:

We need to fix our broken education system!

ובצורה תקיפה יותר ביוני 2015 הוא אמר:

We're twenty-sixth in the world. Twenty-five countries are better than us at education. And some of them are like third world countries. But we're becoming a third world country.

עם ביקורת כל כך חריפה כלפי מערכות החינוך תמוה שטראמפ ודבוס (שגם אותה אפשר לצטט מבקרת בחריפות את החינוך הציבורי) פתאום כל כך להוטים לפתוח את בתי הספר. הרי מה הטעם בלפתוח משהו שבעיניהם כל כך כושל? אבל אין הרבה חדש כאן. אחרים כותבים הרבה יותר טוב ממני על העדר כל תפיסה חינוכית אצל ממשל טראמפ. אבל הבלוג הזה עוסק בעיקר בתקשוב בחינוך, ולאור זה הרגשתי שחשוב לציין כיצד התקשוב והלמידה מרחוק אינם אלא כלי משחק במגמה פוליטית רחבה יותר. אם, כמו באפריל, המטרה היא ניגוח החינוך הציבורי כדאי לשבח את התקשוב, ואם, כמו ביולי, המטרה היא פתיחת בתי הספר הפיסיים בכל מחיר, כדאי לציין את פגמיו ואת כשלונותיו. הטכנולוגיה איננה העיקר. היא בסך הכל פיון במשחק גדול יותר.

הלוואי שהיה כל כך פשוט

לראשונה נחשפתי לרוג'ר שאנק (Roger Schank) לפני 25 שנים. לשאנק קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית, והיום הוא טוען בנחרצות שמה שמכנים היום AI איננו קרוב לאינטליגנציה אנושית. בזמנו מאד התרשמתי ממנו, במיוחד מהתפיסה החינוכית שלו שבאה לביטוי ב-"ספר" שהוא פרסם – Engines for Education, וגם מהעובדה שה-"ספר" היה אתר היפרטקסטי שאיפשר לקורא לקבוע מסלול אישי כדי לקרוא את התכנים בו. לפני כמה שנים, כאשר גיליתי ששאנק פתח בלוג, מיד התחלתי לעקוב אחריו.

אבל די מהר מצאתי שעל אף העובדה שבאופן בסיסי אני מזדהה עם הגישה החינוכית שהוא הציג, הביקורת שלו הפכה חד-ממדית למדי. כל פעם שהעיתונות דיווחה על בעיות במערכת החינוך או בהשכלה הגבוהה, התגובה של שאנק היתה צפויה ופסקנית – צריכים לבטל את בית הספר ולנטוש את האוניברסיטאות. ברמה של סיסמאות אני דווקא יכול להזדהות עם הקריאות האלו, אבל תיקון המערכת איננו יכול להתבסס על סיסמאות בלבד, ודי מהר התעייפתי מהמנטרה שחוזרת על עצמה.

לפני כשבוע שאנק הגיב ב-Twitter לכתבה ב-Chronicle of Higher Education שדיווחה על האוניברסיטה של מדינת אלסקה שבגלל אילוצים תקציביים החליטה לחסל כמעט 40 מחלקות אקדמיות שבה. בציוץ שלו שאנק ציטט את אחד ממנהלי האוניברסיטה שהתנגד לביטול המחלקה לסוציולוגיה:

“Do we want to be the only public-university system that does not have a sociology department?”

ולזה הוא השיב:

how about one sociology program online available to all? we don't need 1000 of them

שאנק, כמובן, איננו היחיד שבעידן של קורסי MOOC שיכולים לשרת עשרות אלפי סטודנטים מפקפק בצורך במחלקות דומות כמעט בכל קמפוס. הרי ללא ספק אפשר לחסוך הרבה כסף אם נבחרת קטנה של אנשי סגל תלמד את כל הקורסים באותו תחום. במידה מסוימת ההבדל היחיד בין שאנק לבין מבקרים אחרים הוא שאחרים מצפים שה-"עודפים" עתידים להיעלם ואילו נדמה ששאנק מעוניין להעלים אותם כמה שיותר מהר.

כשבוע אחרי הציוץ שלו שאנק פרסם מאמרון בבלוג שלו שהרחיב את הביקורת שלו. עלי להודות שבמספר נקודות הנהנתי בהסכמה (כבר כתבתי שיש הרבה שאיתו אני מסכים) אבל כצפוי הוא גם חשף את החזון העתידי – מה שאפשר לכנות האמיזוניזציה של ההשכלה הגבוהה:

Subjects (and departments) will disappear. Amazon offers things its data indicates that consumers will want. The Amazon of education would do the same. College would become much cheaper and kids would sign up in order to learn rather than to have a good time and get away from their parents (and in the words of a cousin of mine who asked me for advice about college) they will not get the “rah rah.”

שאנק בוודאי צודק שהאפשרות לעשות חיים ולהיות רחוק מההורים הם שיקולים חשובים בהחלטה ללמוד באוניברסיטה. וגם נכון שהיום יש אפשרות "לפרק את החבילה" (unbundling) כך שרכישה של ידע איננה צריכה להיות מלווה בצד החברתי של ההשכלה הגבוהה.

אבל בהצעה שלו אנחנו גם רואים ששאנק שבוי בראייה חד-מדדית מדאיגה. החלפת חוויית הקמפוס בהיצע של קורסים דוגמת אמזון (או נטפליקס) אולי עונה על צורך אחד, אבל מתעלם מצרכים אחרים.

התייחסות חד-ממדיות כזאת די רווחת בנוגע לנושאים הקשורים להתפתחויות טכנולוגיות. בדומה להכרזה של מרגרט תאצ'ר ש-"there is no such thing as society" (אמירה שיש עליה, אני חייב להודות, ויכוח לגבי הכוונה שלה), על פי רוב ה-"פתרונות" הטכנולוגיים שענקי הטכנולוגיה מציעים מיטיבים עם הפרט במחיר של התעלמות מהחברה. לפני שנה איאן בוגוסט ב-The Atlantic היטיב לתאר את המצב הזה:

The industry has undoubtedly improved people’s individual, private lives—that’s the business model. But it has not necessarily benefited their communal ones. The vision of the future that firms such as Uber, Amazon, and Facebook have grown rich selling is a decidedly individualist one: Get a ride just for you, wherever you are, via Uber. Receive almost any product tomorrow, without leaving home, from Amazon. Hear from only the people and groups you choose on Facebook. Technology products can improve health and safety, but largely at the personal level: carrying a cellphone for emergencies, or wearing a fitness tracker to motivate regular exercise. Solving one’s own problems can de-escalate interest in solving communal ones.

בצורה דומה, שאנק, ברצון שלו להיטיב עם הסטודנט שצריך לשלם כסף רב כדי לקבל תעודה שמעידה על כך שהוא עכשיו כשיר לקבל משרת עבודה, מסרב לראות את התמונה הרחבה.

שאנק חוזה העלמותן של רוב האוניברסיטאות כאשר המשך המחקר (הוא כנראה עדיין רואה בו ערך) ירוכז במספר קטן של קמפוסים. הוא כותב:

Why would there ever be a university of Alaska at all except for any other reason that Alaska is far away from the rest of the U.S. and people in Alaska would be at a disadvantage if they could not afford to travel. That world is over.

אכן, אפשר למחוק אלף מחלקות לסוציולוגיה, ואפילו אוניברסיטאות שלמות, וכך לחסוך הרבה כסף. אבל יש בכך מחיר אחר. אולי בכל זאת יש סיבה שבאלסקה תהיה אוניברסיטה – לאפשר לתושבים במדינה המרוחקת את החוויה של הרחבת אופקי החשיבה, למשל. קשה לעשות זאת, ואפילו ללמוד שהדבר אפשרי, כאשר הדוגמה לכך היא אי-שם בצד השני של הצג. כיצד תיראה עיר באלסקה שבאוניברסיטה שלה אין מחלקה לסוציולוגיה (או שאין לה אוניברסיטה בכלל)? על אף כל הביקורת כלפי האקדמיה, לנוכחות של אקדמאים בעיר מסוימת השפעה על אופי ורוח העיר, ובוודאי גם על הנוער של אותה עיר שנחשף למדעי הרוח ולחיי הרוח. וכיצד ייראה תחום הסוציולוגיה, ותחומים נוספים, אם במקום מגוון מחלקות, כל אחת עם גישה ייחודית משלה, קיימת רק אסכולה אחת שמשדרת את התורה ה-"מוסכמת"? כיצד אפשר לפתח סגל בכיר אם לסגל הזוטר, בהנחה שאכן יהיה דבר כזה, אין דוגמאות לחיקוי ולחונכות; כאשר הוראת התחום נמצאת בידי מספר מצומצם של כוכבים שנמצאים אי-שם רחוק באוניברסיטאות היוקרתיות? השאלות האלו, ועוד, אינן מעסיקות את שאנק שמוכן להפוך את מלאכת החינוך לרשימה של קורסים שממנה ה-"לומד" יכול לבחור את מה שמתאים לו.

זאת ועוד: כאשר ההשכלה הגבוהה תפעל לפי ההמלצות של אמזון, או ההצעות של נטפליקס, החינוך הופך לעסקה יבשה בין סוכן שסוחר בידע לבין לקוח שקונה אותו. כידוע, הלקוח תמיד צודק, אבל קשה להבין כיצד הוא יקבל החלטות נכונות אם הוא איננו באמת יודע מה הוא רוצה לקנות. הרי אחת מהנחות היסוד של החינוך היא שהלומד פותח את עצמו למה שהוא איננו יודע. החשיפה לחדש, לבלתי צפוי, ללא מוכר, נמצאת ביסוד למידה של ממש. במאמר Against Learning משנת 2005, גרט ביאסטה (Gert Biesta) מתאר כיצד מלאכת החינוך, בהשפעת ההיצע שהטכנולוגיה מאפשרת, הופכת לחוזה בין המוכר והקונה. ביאסטה רואה בנכונות של מוסדות ושל מורים להיות ערים לצרכים של הלומד דבר חיובי. אבל הוא גם מזהה בה תופעה של כלכליזציה, אולי צריך להגיד "מסחור", של החינוך: כמו בתחומים רבים אחרים בחברה המודרנית, הלמידה נעשית לעסק בין המוכר והקונה. הוא כותב:

But the more fundamental question is whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. I believe, following Feinberg (2001), that this is not the case, and that it is for precisely this reason that the comparison between an economic and an educational transaction falls short. (ע' 58)

(ציטטתי חלק מהקטע הזה במאמרון מ-2017, וקטע שונה מאותו מאמר במאמרון מ-2018.)

נדמה ששאנק מקבל את ה-"עיסקה" הזאת בברכה. הוא מניח שכל לומד יודע מה הוא צריך, ולדעתו תפקיד המוסד הוא לספק את הצורך הזה. כמו-כן, הוא גם רואה את הצרכים האלה באור תועלתני למדי – כרכישת הכישורים הדרושים כדי להתפרנס. במסגרת התפיסה הזאת סגירת מחלקות של סוציולוגיה באוניברסיטאות מרוחקות מהמרכז די הגיונית. אבל מדובר בראייה צרה למדי, ומי ששואף לחינוך של ממש זקוק לראייה חברתית הרבה יותר רחבה.

קול צלול מהעבר

ג'רי פרבר (Jerry Farber) הוא היום פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטה של סן דיאגו (קליפורניה). בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הוא היה מרצה לאנגלית בקולג' בלוס אנג'לס, ובתקופה ההיא היתה לי הכרות קצרה איתו. פרבר זכה לפרסום בשנות ה-60 בזכות מאמר שהוא כתב – The Student as Nigger – שבו הוא השווה את המעמד של סטודנט מול מרצה למעמד של עבד מול האדון שלו. שני אוספים של מאמרים וסיפורים שהוא כתב נמצאים על המדף שלי בבית, ולפני מספר ימים הורדתי אחד מהם להראות אחד מהמאמרים שבו לאחד הבנים שלי. בני שאל אותי בן כמה פרבר וכדי לענות פניתי לרשת. מצאתי שיש עליו ערך בוויקיפדיה, ושם גיליתי שהוא כבר בן 85. אבל גם למדתי שב-1998 הוא פרסם מאמר שלא הכרתי:

The Third Circle: on Education and Distance Learning

חיפשתי ומצאתי את המאמר, וגיליתי שעל אף השינויים וההתפתחויות בלמידה מרחוק ב-22 השנים מאז פרסום המאמר, בעיקר בגלל התקשוב, מה שפרבר כתב אז עדיין תקף לחינוך היום.

בשנות ה-90 של המאה הקודמת תומס רוסל (Thomas Russell), חוקר בתחום החינוך באוניברסיטה של מדינת צפון קרולינה, פרסם סקירה על מחקרים רבים שבדקו את ההישגים של סטודנטים בקורסים פנים אל פנים מול הישגיהם בקורסים בלמידה מרחוק. המסקנה של רוסל היתה שאין הבדלים משמעותיים. זה היה הבסיס למה שבהמשך זכה לכינוי ה-no significant difference phenomenon. באותן שנים הקביעה הזאת גויס אצל אלה מאיתנו שביקשו לקדם את הלמידה מרחוק – במיוחד באמצעים הדיגיטליים שאז התחילו לחדור לעולם החינוך.

היום נדמה לי שרוסל, והמחקר שלו, די נשכחו. לא הצלחתי למצוא מידע מעודכן אודותיו, ונדמה לי שבספריות אקדמיות בארץ יש רק שני עותקים של הספר שהוא פרסם ב-1999. עברו כבר שנים מאז שנתקלתי בהתייחסות אליו. גם אם המסקנה המרכזית שלו – שאין הבדלים משמעותיים – נכונה (ויש שהצביעו על ליקויים בעריכת המחקר ועם המסקנה) אפשר להגיד שהמחקר של רוסל שייך להיסטוריה, ושהיום הוא איננו משפיע על כיצד אנחנו מתייחסים ללמידה מרחוק, ובמיוחד ללמידה מרחוק מבוססת תקשוב. אם בזמנו המחקר סייע לקבוע את הלגיטימיות של הלמידה מרחוק, היום רבים טוענים שדווקא יש הבדלים משמעותיים, אבל לטובת הלמידה מרחוק.

במידה לא קטנה הנושא של "אין הבדלים משמעותיים" נחשב די מיושן, אם כי בגלל הקשר שלו לתקשוב הוא עדיין מעסיק אותי. אבל נדמה לי שהעניין שלי במאמר של פרבר נבע פחות מהנושא עצמו, מאשר מההכרות שלי איתו. אבל כאשר קראתי את המאמר מצאתי שיש בו הסתכלות ביקורתית גם כלפי ההשכלה הגבוהה וגם כלפי הלמידה מרחוק (ולכן גם התקשוב), ושהביקורת הזאת רלוונטית מאד גם היום.

רצוי לזכור שבאותה תקופה הלמידה מרחוק רק התחיל להתבסס על תקשורת אינטרנטית, ורבים מהמחקרים שרוסל בדק עסקו בשימוש בכלים "מסורתיים" יותר – התכתבות, רדיו וטלוויזיה. עם זאת, המטה-סקירה שלו כלל גם מחקרים שעסקו בשימוש באינטרנט, ועבור רוסל המסקנה של העדר הבדלים משמעותיים היתה תקפה גם לגבי השימוש בכלים החדשים האלה. במאמר שלו, פרבר איננו מתעניין בתקשוב עצמו, אלא בהנחות היסוד בנוגע להערכת הלמידה שעל פיהן נערכת ההשוואה של רוסל.

בפתיחת המאמר פרבר מעיר הערה פשוטה אבל מאד יסודית:

Is distance learning as effective as face-to-face learning? More than a little depends on how we answer that question.

הוא מבקש לענות על השאלה על ידי הבחנה בין שלושה סוגים של הישגים שלפיהם אפשר לבחון את האפקטיביות של סוגי הלמידה השונים. הוא מתאר אותם כמעגלים קונצנטריים, מהפנימי לחיצוני:

The first is measurable competence (what we have come to call "competency," as in "writing competency test"); the second is competence; and the third is education.

במעגל הפנימי נמצא מה שניתן למדוד בסיום של קורס על ידי מבחן או הגשת עבודה. השני רחב יותר – כדוגמה פרבר מציין את הכישורים שפרח הוראה רכש שבאים לביטוי ביכולת שלו ללמד – יכולת שאיננה נמדדת על ידי מבחנים. המעגל השלישי הוא הרחב, והמשמעותי, ביותר. אפשר לתאר אותו כמכלול הידע על החיים שהסטודנט סיגל לעצמו מעצם נוכחותו במוסד שביקש להעניק לו השכלה.

כפי שצריך להיות ברור, פרבר טוען שהמחקרים שרוסל בדק התמקדו בהישגים הבסיסיים, אלה שבמעגל הפנימי והניתנים למדידה. הוא מוסיף שאם זה כל מה שאנחנו מבקשים מהסטודנטים שלנו:

then not only don't we need universities, we have no need whatsoever to invest in and maintain expensive learning technologies, since it's perfectly clear that radio, telephone, and the postal service will do the job for us just as well, and at minimum cost.

בדוגמאות שפרבר מביא לא קשה למצוא הקבלות לימינו. הוא מתאר מוסד שנפתח באותם ימים – ה-Western Governors University. המוסד הזה נוצר על ידי שיתוף פעולה בין 18 מדינות בארה"ב וגופים פרטיים מעולם התעשייה והמסחר. ל-WGU לא היה סגל הוראה, אלא קטלוג של קורסים שנלמדו מרחוק באמצעות מדיה שונים (כולל האינטרנט), וסטודנט שנרשם בחר את הקורסים שנראו לו מתאימים לצרכיו. כאשר הוא מסיים את הקורסים האלה בהצלחה הוא זוכה בתואר. בעצם, מדובר במה שהיום אנחנו מכנים Competency-based Learning. פרבר כותב:

It would be hard to imagine anything more efficient. Students pay the money, punch in the requisite competencies, and a degree comes out. Clearly Western Governors University regards itself as an idea whose time has come.

פרבר מצטט מסקר משנת 1997 שנערך על ידי חברת Coopers & Lybrand (לא הצלחתי למצוא את המקור). אותו סקר קבע ש:

"a mere 25 courses," packaged as instructional software, "would serve an estimated 80 percent of total undergraduate enrollment in core undergraduate courses." The paper estimates that software for these 25 courses would serve 50% of the total community college enrollment and 35% of the total enrollment in four-year institutions.

זאת ועוד: אותו סקר גם חזה שמרצה אחד (במקרה הזה בביולוגיה), עם סיוע של צוות של אנשי טכנולוגיה, מעצבים, משווקים ועוד יוכל ללמד את כל קורסי המבוא לביולוגיה בארה"ב וגם בארצות נוספות. הסקר מציין שזה מאפשר חסכון אדיר במשכורות ויש לו פוטנציאל שיווקי עצום.

מה אפשר להגיד! 15 שנה לפני מהפכת קורסי ה-MOOC אנחנו פוגשים את אותו הרעיון ממש. ובדומה לחברות שמשווקות את קורסי ה-MOOC, מבטיחים השכלה לכל מי שמבקש, תוך כדי שימת דגש על חסכון בכסף ובידיים עובדות. וכמו עם ה-MOOC, מתפארים על הערך הלימודי של המוצר שמשווקים.

אפשר להבין את המשיכה של הגישה הזאת. באופן מאד יעיל היא מכשירה עובדים עתידיים לשוק העבודה. אבל פרבר איננו מעוניין ביעילות, אלא בחינוך. ללא קשר להבדלים, משמעותיים או לא, הוא שואל מה בין זה לבין החינוך שלדעתו הוא המטרה האמיתית של ההשכלה הגבוהה. עבורו מדובר בגישה המבוססות על תפיסה פשטנית ולא הולמת של מהו חינוך. הוא מרחיב:

What I am suggesting is that we can't have it both ways. If we want no more than measurable competence, it comes fairly cheap. But if we want education, we need to recognize its dependence upon a student's interaction with and immersion in a live and located community of students and faculty, and we need to stop pretending that we can deliver the university experience on a screen.

פרבר איננו מתכחש לפגמים הרבים אשר בהשכלה הגבוהה. באותה תקופה הוא ביקר אותה בחריפות. אבל הביקורת הזאת איננה מעוור אותו לסכנה הרבה יותר גדולה שממתינה להשכלה הגבוהה אם היא תרתום את הלמידה מרחוק לצרכים הצרים של השוק:

When students, in isolation, receive decontextualized instruction geared solely to the demands of the market, when the most enriching, broadening, and life-enhancing elements – the most transformational elements – have been stripped away from education, it's difficult to see how it is that these students have been liberated.

אני בטוח שהיום פרבר ממשיך לראות בהשכלה הגבוהה את אותם הפגמים שהוא ראה לפני 22 שנים. אבל על אף הפגמים, הוא עדיין מזהה באוניברסיטה, ובהשכלה גבוהה הומניסטית שאיננה משרתת את צרכי שוק העבודה, תקווה גדולה – אולי התקווה היחידה. לקראת סיום המאמר שלו, אחרי שהוא מונה מספר פגמים מהותיים שבה, פרבר בכל זאת רואה בהשכלה הגבוהה חומת מגן מול השוק:

Even today, as the corporate raiders close in, when you walk onto the campus of a large state university like mine, you find yourself in a place that's by and large – however imperfectly – under a different set of rules: intellectual openness; rigorous, reflective, critical thought; scientific inquiry; historical awareness; an orientation toward public affairs; pursuit of the arts; a celebration of culture; and, above all, one overriding criterion: not utility or profit or popularity or orthodoxy, but truth.

יתכן מאד שכאשר המטרה היא מילוי הצרכים של שוק העבודה של מחר אין הבדלים משמעותיים בין הוראה פנים אל פנים לבין הוראה מרחוק. יתכן אפילו שיש יתרון להוראה מרחוק. אבל אם המטרה שלנו, כמו המטרה של פרבר, היא חינוך, נצטרך להודות, כמו פרבר, שאפילו עם כל פגמיה, בינתיים אין תחליף להשכלה הגבוהה ההומניסטית.

מציאות אלטרנטיבית

בספרו משנת 2005 – Everything Bad is Good for You – סטיבן ג'ונסון מציע ניסוי מחשבתי מעניין. הוא מסביר שקריאת ספרים כמקור לפיתוח האינטלקט כל כך מושרשת בתרבות שלנו עד שקשה לנו לתאר מצב אחר. ובכל זאת, הוא מציע שננסה. הוא מציע שנתאר לעצמנו עולם שבו משחקי מחשב קדמו לספרים מודפסים. הוא שואל כיצד היינו מתייחסים לנהירה לתופעה החדשה של ספרים, ולנטישת משחקי המחשב, שהיתה אולי מתרחשת אצל בני נוער כאשר ספרים מודפסים פתאום מופיעים. ג'ונסון מונה מספר תגובות אפשריות, ביניהן:

Books are also tragically isolating. While games have for many years engaged the young in complex social relationships with their peers, building and exploring worlds together, books force the child to sequester him or herself in a quiet space, shut off from interaction with other children. These new “libraries” that have arisen in recent years to facilitate reading activities are a frightening sight: dozens of young children, normally so vivacious and socially interactive, sitting alone in cubicles, reading silently, oblivious to their peers. (ע' 69)

ג'ונסון מונה עוד מספר תופעות אפשריות של המציאות האלטרנטיבית הזאת שבה ערך הספר ייחשב פחוּת מערך משחק המחשב. אחרי הבאת הדוגמאות שלו הוא מזדרז להדגיש שהוא מוצא ערך רב בקריאת ספרים ואיננו באמת מזדהה עם התרחישים שהוא מתאר. אבל עצם הניסוי המחשבתי מעורר הרהור לגבי מה נראה לנו כמובן מאליו.

נזכרתי בתרגיל הזה של ג'ונסון כאשר קראתי שני מאמרונים שהתפרסמו בתקופת הקורונה, אחד של מרטין וולר, והאחר של ליסה ליין. שניהם בעצם יוצאים מההנחה שבתקופת הקורונה התרגלנו כל כך ללמידה מרחוק שעכשיו הלמידה בכיתה נראית בלתי-אפשרית או לא הגיונית.

וולר צופה חמש שנים לעתיד ומעלה מספר מאפיינים של מה שהוא מכנה the face to face pivot:

      • אוניברסיטאות יציעו סמינרים ב-"physical literacies" שבאמצעותם מרצים יוכלו להתמודד עם הקשיים של מפגשים פנים אל פנים בזמן אמת
      • בתי ספר יגישו עצות בנוגע להתנהגות בשיעורים של פנים אל פנים, וגם יפרסמו הנחיות להורים כיצד להגביל את הזמן שילדיהם יבלו במפגשים כאלה היות והם יכולים להזיק למוח של הילדים.

ליין מתארת מצב שכבר בשנת הלימודים הקרובה נתחיל לחזור להוראה בכיתות, והחזרה הזאת מעלה אצלה חששות בנוגע לאיכות ההוראה והלמידה שיתרחשו. היא שואלת אם הכיתה הפיסית באמת מתאימה ללמידה – הרי המידע שהמורה יכול לקבל אודות הסטודנטים שלו מתוך הכיתה הרגילה דל מאד לעומת מה שאפשר לקבל על הסטודנט דרך מצלמת הווידיאו. דרך המצלמה מקבלים תמונה מלאה יותר על סביבת הלומד. היא כותבת שלעומת הבית הכיתה סטרילית ומלאכותית, ובוודאי איננה מזמינה למידה. במציאות של הלמידה מרחוק דרך המצלמה התנהגויות שבכיתה הרגילה נחשבות כהפרעות נעשות ל-"רגעי למידה" שמעשירות את היכולת של המורה ללמד.

פניתי לליין וקיבלתי ממנה אישור לתרגם את המאמרון שלה (חשבתי שאשתמש בו במפגש שבינתיים איננו מתקיים). התרגום כאן. אני ממליץ על המקור באנגלית, אבל אם האנגלית קשה, נדמה לי שהתרגום, על אף העובדה שהוא איננו מושלם, בכל זאת שומר היטב על הסגנון שלה.

גם וולר וגם ליין, כמובן, כותבים באירוניה. כמו ג'ונסון והתרגיל המחשבתי על הספרים ומשחקי המחשב, כתיבתם מצליחה ליצור אצלנו ראייה אחרת – ראייה שמחדדת את המציאות שעד לפני זמן קצר היתה מובנת מאליה. הסאטירה שלהם חושפת אמת. הם מאלצים אותנו לבדוק את הנחות היסוד שלנו. כידוע, יש לי ביקורת רבה כלפי הכיוונים שבהם התקשוב החינוכי פנה. לטעמי אימוץ הדיגיטליות שינה מעט מאד (ומעט מדי) ממה שהכרנו מההוראה המסורתית. הרצאה משעממת דרך ה-Zoom איננה עדיפה על הרצאה משעממת פנים אל פנים (וההפך). יותר מדי ממה שנעשה באמצעות התקשוב בסך הכל מעביר לסביבה הדיגיטלית את מה שלא היה מוצלח לפני-כן. הנוצץ של החדש אמנם מסנוור, אבל תוך זמן יחסית קצר אנחנו רואים שהפגמים נשארו. אבל מפני שאנחנו כל כך התרגלנו אליהם, הפגמים האלה אינם תמיד נגלים לעין. המאמרונים של וולר ושל ליין מאפשרים לנו לראות, בצורה מאד מהנה, את המוכר לנו באור אחר, וההארה הזאת עשויה לסייע לנו לעצב הוראה טובה יותר.

תרומה משמעותית

עברו חודשיים מאז שפרסמתי כאן מאמרון. הפעם האחרונה שכתבתי היתה ממש בתחילת ההסגר של מגפת הקורונה ומאז התקשיתי להתיישב ולכתוב. אני מניח שבכך לא הייתי שונה במיוחד מרבים אחרים שראו כיצד יום אחד זורם לתוך משנהו ופתאום גילו שהנה, עבר עוד שבוע מבלי ששמנו לב. אבל היתה לי סיבה נוספת – סיבה שקשורה באופן די ישיר לנושא התקשוב החינוכי שבו הבלוג הזה מתמקד. בפעם האחרונה שכתבתי כאן הבעתי את תחושתי שהסגירה הפיסית המאולצת של בתי הספר ושל מוסדות להשכלה גבוהה לא תביא לפריחה של שימוש יצירתי, או אפילו נבון, בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה. ניבאתי אז שבמקרה הטוב נהיה עדים למה שקצת יותר מאוחר זכה לכינוי emergency remote learning ושברוב המקרים נראה שהתקשוב בסופו של דבר יגויס לחיזוק המוכר והמסורתי בתהליכי הוראה.

לדעתי החזון העצוב הזה אכן התממש. על אף התקווה הגדולה שרבים הביעו אני מתרשם שהאימוץ המאסיבי של Zoom בסך הכל העתיק את הכיתה הפרונטלית לצג המחשב, ומול כל מרצה ששמח לגלות שהתקשוב מציע אפשרויות לימודיות/הוראתיות חדשות היו לפחות עוד שניים שגילו שהוראה איכותית באמצעות התקשוב דורשת מהם מאמץ רב מדי ושכדאי יותר פשוט להרצות דרך המסך.

אבל לא בגלל זה לא הצלחתי לכתוב. הקושי שלי נבע מקריאה של כמות עצומה של תחזיות בנוגע לעתיד החינוך. בין אלה היו תחזיות שתאמו לדעתי, והיו שמנוגדים לה. אבל הרוב המכריע של מה שמצאתי (וכאן אני מעיד גם על עצמי) היה פשטני למדי. גם כאשר הסכמתי עם דעתם של אלו שטענו שמהמגפה הזאת אנחנו לומדים שלעולם לא נוכל (או בגירסה אחרת, אסור לנו) לחזור למה שהכרנו לפניה, הכתבות האלו היו כבדות במליצות שהביעו משאלת לב במקום לבנות דעה מבוססת על עובדות בשטח. אלה שכתבו, למשל, שהלמידה מהבית הוכיחה שאין צורך בבתי הספר פיסיים התעלמו מהעובדה שהקריאה לפתיחת בתי הספר נבעה בעיקר מהצורך של הורים לחזור לעבודה כך שהשמרטפיות זוהתה כמרכיב המרכזי בתפקיד בית הספר. הרגשתי שאין שום טעם שאני אוסיף את קולי לתוך המקהלה הזאת שאולי שרה בקולות רמים, אבל לא מצליחה ליצור מוזיקה ערבה לאוזן. לצערי השתכנעתי שלרוב הגדול מאיתנו פשוט אין באמת מה להוסיף. כולנו (ושוב זה כולל גם אותי) הנהנו בהסכמה להצהרות שתאמו את דעתנו ונאנקנו בכעס כלפי אלה שסתרו אותה. החלטתי שאם אין לי משהו באמת מעניין להוסיף עדיף פשוט לשתוק. (אגב, אין זה אומר שלא הייתי עסוק במהלך ההסגר. בין היתר עסקתי בפרויקט אישי שכלל לא היה קשור לחינוך.) והנה, אתמול, בעקבות ציוץ של תמי נויטל, הגעתי למאמר שהיה שונה. מאמר שלא היה קשור ישירות למגפה, מאמר שלא חזה מהפכה חינוכית או שלל כל אפשרות כזאת, אך לעומת זאת היה באמת מעניין ומעורר מחשבה. סוף סוף היה לי על מה לכתוב.

ניל סלווין (Neil Selwyn) הוא חוקר חינוך אוסטרלי מאד מוערך. בכתיבה שלו הוא מציג גישה חיובית אך ביקורתית כלפי התקשוב. בסוף אפריל הוא התפרסם מאמר (שלצערי נמצא אחרי paywall) שמורכב מהחלפת מכתבי דואר אלקטרוני בינו לבין דרגאן גסוביץ (Dragan Gašević) חוקר בתחום ניתוח הלמידה (Learning Analytics). בדיון שהתנהל ביניהם סלווין מבקש להבהיר לעמיתו למה הוא חושש משימוש בנתונים בחינוך וגסוביץ משיב לו ומנסה לשכנע שעל אף העובדה שיש סיבות טובות לחשש הזה, השד איננו נורא כל כך. הפתיחות של שני החוקרים לטענות של העמית מרשימה במיוחד בדיון הזה. אין זה צריך להפתיע שבאופן טבעי אני מזדהה עם סלווין, אבל אחרי כל כך הרבה כתיבה שטחית סביב עתיד החינוך תענוג לקרוא דיון מעמיק.

סלווין מכיר בכך שאיסוף וניתוח של נתונים על סטודנטים ועל תהליך הלמידה שלהם יכולים, לפחות באופן תיאורטי, לסייע בקידום הלמידה שלהם. עם זאת, הוא מביע חשש מוכר – אמנם החוקרים עצמם מודים שמדע הנתונים, התחום שלהם, הינו מוגבל ואיננו מדע שלם (an incomplete science) אבל זה איננו מה שבא לביטוי בשטח. הוא שואל:

why are so many end-users apparently not willing to approach data-driven products and processes along similarly nuanced lines?

במילים אחרות, אולי אנשי המדע מודעים למגבלות התחום, אבל באופן עקבי מי שמשווק מערכות לניתוח נתונים למערכות חינוך מפריז ביכולותיהן. סלווין כותב שההתלהבות כלפי השימוש בנתונים בהשכלה הגבוהה נובעת מ:

a belief that data can provide the basis for powerful forms of individually-focused behaviour management.

הוא מקשר את זה לפופולריות שיש היום כלפי השימוש בדחיפוֹת קלות (nudges). הוא שואל אם גישה כזאת מתאימה לחינוך. גסוביץ משיב שאכן יש כאן בעיה, ומודה שהשימוש בלוחות מחוונים (dashboards) לא מוכיח את עצמו:

most of research shows that student-facing dashboards are actually associated negatively with intrinsic motivation and grade average points. Further research suggests that students, even high achievers, are unable to make accurate interpretations of statistics shown in dashboards, and that dashboards do not offer any guidance how to improve their learning strategy.

סלווין מרחיב על הנקודה הזאת. הוא מדגיש שההסתמכות על נתונים (כמו בלוחות מחוונים) מתמקדת במוטיבציה (או בהעדר המוטיבציה) של הלומד ואיננה מתחשבת בתנאים הסביבתיים והחברתיים שמקשים על הצלחתו בלימודים:

That said, I guess that many critics will always be suspicious of how data science focuses on the notion of students’ ‘agency’. … Social scientists are usually much more concerned with issues of structure than matters of agency. It is one of the basic tenets of social science thinking that structure is the flipside of agency – you can’t talk about one without the other.

מדובר במבנים חברתיים מושרשים היטב שמגבילים את ההזדמנויות שעומדות לרשות קבוצות מסוימות. סלווין מדגיש שההשכלה הגבוהה איננה מגרש שבו נתוני הפתיחה שווים, כך שאין זה נכון שכל מה שדרוש כדי להצליח הוא לקבל את ההחלטות הנכונות. בגלל זה הוא חושש שההסתמכות באיסוף וניתוח נתונים:

perpetuates the logic that if a student continues to fail after having had their feedback and diagnostics, then it is clearly due to their own faulty decision-making and behaviours.

כדוגמה חיובית לשימוש בניתוח הלמידה גסוביץ מביא את Georgia State University. הוא מסביר שבעקבות השימוש בנתונים האוניברסיטה ראתה עליה של 7% של מסיימי תואר, כולל עליה משמעותית אצל סטודנטים מאוכלוסיות חלשות. הנתונים האלה בהחלט מרשימים, אבל גסוביץ מוסיף הערה מאד מעניינת:

analytics-based technology is only one component of Georgia State’s altered support for students. There has been much higher investment (about 17 times higher than has been invested in technology) in human advisers, coordination among different academic units, and continuing interaction with students.

אז בעצם מה שאנחנו רואים כאן איננו בהכרח פונקציה של שימוש נבון בנתונים, אלא שילוב של אותם נתונים כמרכיב אחד, ואפילו לא המרכזי, לתוך מערך שלם שנועד לשפר את הישגי הסטודנטים.

גסוביץ לא משכנע את סלווין, שנשאר ספקן בנוגע ליעילות ולכדאיות העיסוק בניתוח הלמידה. אבל בסיום ההתכתבות ביניהם מתרשמים שבעקבות ההסברים המנומקים של גסוביץ, והרצינות שבה הוא מתייחס לביקורת, הוא רוכש יותר כבוד לתחום, ולעוסקים בו, מאשר קודם. ואני מודה שזה נכון גם מבחינתי. ומעל לכל, כאשר בחודשיים האחרונים כל כך הרבה מילים נשפכו על סוגיה כל כך כללית כמו "עתיד החינוך", תענוג לקרוא דיון אינטליגנטי שבהמשך הדרך באמת עשוי להשפיע.

למידה בימי מגפה

רשימת הנושאים שעליהם אני רוצה לכתוב כאן הולכת ומתארכת. יש לא מעט נושאים שמעניינים/מעסיקים אותי לאחרונה שעשויים לעניין גם אחרים. אבל נדמה שבימים האלה (וגם לעתיד הנראה לעיון) בתחום החינוך, כמו בכל יתר תחומי החיים, הנושא החם ביותר הוא וירוס הקורונה. אם בשידורי החדשות הוא תופס כמעט את מלוא הדיווחים (הבלתי-נגמרים), הגיוני שגם הבלוג הזה יתייחס אליו.

בימים האחרונים התפרסם מספר אדיר של כתבות ומאמרונים ששאולים כיצד ניתן להמשיך לקיים מערכת של לימודים כאשר החשש מהדבקות בווירוס מונע פגישות של פנים אל פנים. ספק אם יש טעם לחזור על כל מה שכבר נכתב – הדיווחים בעיתונות נוטים, מן הסתם, לחזור על עצמם. כאשר אוניברסיטת סטנפורד ביטלה את כל שיעוריה ועברה באופן מלא ללמידה מרחוק המהלך זכה לכותרות. אבל נדמה שמה שתחילה נתפס כצעד יוצא דופן נעשה במהירות לדבר צפוי ואפילו נדוש, והדיווחים על מה שהפך לשגרה כבר אינם מופיעים בדפים הראשיים. בריאן אלכסנדר, מאוניברסיטת ג'ורג'טאון עורך מסמך גוגל שבו אפשר לעקוב אחר מספר המוסדות שבגלל משבר הקורונה עוברים ללמידה מרחוק. נכון לשעות הערב של ה-11.3 הוא מכיל 115 מוסדות (גידול של 25 מוסדות מתחילת היום).

בנוסף לדיווחים על הפסקת שיעורי הפנים-אל-פנים מוסדות רבים גם מבקשים לעזור לקהילת החינוך הרחבה. רבים מדווחים על הכלים שבהם הם משתמשים כדי לאפשר למידה מרחוק, אחרים מספרים על הנסיון שלהם בלמידה כזאת ויש שמעלים קבצי הדרכה כדי לסייע למוסדות אחרים.

רוג'ר שאנק נשאר נאמן לתפיסתו שההשכלה הגבוהה בצורתה הנוכחית איננה תורמת לחברה, או ללומדים עצמם. הפסקה כללית של שיעורים איננה מפריעה לו. בעיניו סגירה של מוסדות הוא דבר חיובי מפני שהיא מקדמת חיסול של מערכת שבעיניו מיותרת ומזיקה. הוא צייץ:

now if we could just make this permanent, we could fix education; no blah blah blah; students actually learning to do things — a national tragedy

אבל רוב אנשי החינוך, כמו הרוב המכריע של האוכלוסייה, מבינים שעל עף כל מגרעותיה ההשכלה הגבוהה לא תיעלם בעתיד הקרוב (ולהבדיל משאנק הם גם חושבים שעדיין יש בה לא מעט מעלות). בגלל זה הם מבקשים למצוא דרך להמשיך את ההוראה על אף העובדה ששערי המוסדות נסגרים. וה-"פתרון" הוא, כמובן, היערכות ללמידה מרחוק. בין אלה יש מי שרואה בכך הזדמנות לקידום פדגוגיה אחרת. לי סקאלראפ ביסט (Lee Skallerup Bessette) שמלמדת גם היא באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם היא גם עוסקת בעיצוב סביבות למידה דיגיטליות, טוענת שמשהו טוב יכול לצמוח מהמשבר הזה. היא פותחת סידרה של ציוצים בנושא בהכרזה:

So I’m seeing a lot of “oh so now online learning is where it’s at?” tweets (some of which I’ve rt’ed). Look, I get it, it’s frustrating. But what if, and hear me out, this is our chance?

היא מציינת שהצורך ללמד דרך הרשת פותחת פתח להראות למרצים, שעד עכשיו לא התעניינו בשימוש בכלים דיגיטליים בהוראה שלהם, כיצד אפשר ליצור פדגוגיה אחרת. היא ממשיכה:

We’re working with faculty who barely knew we existed. Who have never ever used an LMS. Who have possibly not thought about their pedagogy, not really, for years. And we are doing that now. It’s not ideal at all but it is happening.

ביסט אמנם כותבת שלא מדובר במצב אידיאלי, אבל היא בכל זאת מזהה שעת כושר. בריאן אלכסנדר פחות אופטימי. כתבה ב-Times Higher Education מביאה את דבריו שמביעים חשש שהדרישה להפיק שיעורים בזריזות ותחת לחץ תגרום לתוצרים באיכות ירודה, ובעקבות זה מרצים ישתכנעו שאין טעם להמשיך לפתח את ההוראה מרחוק:

A lot of educational technology people are really, really worried about this now – they’re deeply afraid that a bad experience will backfire.

אני מסכים עם אלכסנדר. לטעמי הגישה של ביסט היא יותר משאלת לב מאשר חזון מציאותי. אולי המשבר אכן יוצר הזדמנות ליצירת פדגוגיה אחרת, אבל נדמה לי שבמקום זה אנחנו נהיה עדים לפריחה של שיעורים שמשקפים את שיטות ההוראה המסורתיות ביותר. כך חוששת גם ליסה ליין שפרסמה מאמרון תחת הכותרת:

Going online the 19th-20th century way

ליין טוענת שבשעת חירום מרצים שעד היום לא היתה להם נגיעה להוראה דרך הרשת לא יעמדו במשימה ובמקרה הטוב אחרי מאמצים רבים והשקעת שעות עבודה רבות בסך הכל יצליחו להעלות פרקי קריאה לכלי ה-LMS של המוסדות שלהם ואולי גם לפתוח קבוצת דיון שהם לא יבדקו. זאת ועוד: כאשר ראשיהם של הסטודנטים יהיו מלאים בדאגות רבות אחרות, גם להם יהיה קשה להסתדר עם סידורי הוראה/למידה שחדשים להם. היא מסיקה:

In other words, pedagogy, universal design, student equity, and other considerations will become instantly irrelevant.

דווקא ליין, שבמשך שנים מנסה ליצור חוויה לימודית אחרת מאשר ההוראה המסורתית לא רואה בכך אסון. היא כותבת שכך נראתה הלמידה מרחוק מימיה הראשונים. במשך שנים הדפוס של קריאת פרקי מידע עם בוחן עליהם נחשב כמספק, וגם היום זה העיקר של ה-"קורסים" שמו"לים "חינוכיים" ממשיכים להפיץ. ובכל זאת:

Certainly it’s ironic that after so many decades of active learning, student-centered techniques, just-in-time education, constructivism, and inquiry-based models, a single emergency would mean a return to the old style.

אפשר לקוות שיהיה אחרת, אבל סביר להניח שליין צודקת. שעת הכושר של ביסט לא תניב את הפירות שהיא מייחלת להם. משבר הקורונה לא יסייע לפתרון משבר שיטות ההוראה של ההשכלה הגבוהה. אבל המשימה המרכזית כעת היא לשרוד את תקופת הקורונה. במצבים כאלה לא מפתיע שאנחנו נשארים עם המוכר והמקובל. נצטרך, כנראה, לעבור את התקופה הזאת עד שנוכל שוב לנסות לחולל שינוי בחינוך.