לפני כ-25 שנים, כאשר עבדתי במחלקה לסביבות למידה חדשניות של האגף לחינוך יסודי של משרד החינוך, הרבו לשאול איתי מה המטרה או הייעוד של המחלקה. אמנם בשנת 2004 פרסמנו חוברת מעניינת, ולאותם הימים (לפחות לדעתי) משכנעת בנוגע לסטנדרטים לשימוש במחשבים בכיתה, אבל התשובה הקבועה שלי לאותה שאלה תמיד היתה "להפסיק להתקיים". הרי היה ברור שהמחשב, וכבר אז גם האינטרנט, ייהפכו לחלקים אינטגרליים של הכיתה, כך שבאותה מידה שלא שואלים אם צריך להיות לוח בכיתה, או האם תלמידים צריכים להצטייד במחברת ובעפרון, לא יישאלו לגבי מחשבים. פעם גם לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה. כל דור והטכנולוגיה שלו.
מידי פעם אני מהרהר בתשובה הזאת ושואל את עצמי האם כבר הגענו למצב שבו אין צורך ביחידות כמו "סביבות למידה חדשניות". אני אמנם עדיין נתקל בלא מעט אנשי חינוך שמתקשים לבצע פעולות דיגיטליות פשוטות ביותר, אבל על פי רוב הדיגיטליות אכן השתלבה באופן מלא לתוך מערכות החינוך. היום קשה לחשוב על מצב שבו יש חינוך "רגיל", ז"א חינוך שאיננו משלב שימוש במחשבים ובכלים דיגיטליים, ולעומתו חינוך "חדש" (או מה שפעם קראו לו, של המאה ה-21). המציאות הנוכחית ברורה – באותה מידה שמשתמשים בלוח ובמחברת, גם משתמשים במחשבים. התקופה שבה השימוש בכלים דיגיטליים נחשב "חדשני" עברה מזמן.
במציאות הדיגיטלית של ימינו הייעוד של גופים כמו "סביבות למידה חדשניות" עבר שינוי. כמובן שכבר לא שואלים אם צריכים דיגיטליות בכיתה. כלים אלה כבר מציפים אותה. השאלה היום היא אלו כלים נדרשים, וכיצד הם משפיעים על ההוראה ועל הלמידה. אולי במהות השימוש הבסיסי של Google Docs איננו שונה מהשימוש ב-Word (כמו שהשימוש ב-Word לא היה שונה, במהות, מהכתיבה על דף נייר) ובכל שאת האפשרות של כתיבה/עריכה בו-זמנית של מספר אנשים יצרה מצב שבו נדרשנו לשאול באילו תנאים הכתיבה/עריכה המשותפת כדאיות; מתי היא תורמת ללמידה ומתי לא. כאשר Second Life פתחה עבורנו את האפשרות של "כיתה וירטואלית" היה הגיוני לבדוק אם כיתה כזאת מציעה חוויה לימודית שונה, בעלת איכויות למידה שונות מאשר בכיתה הפיסית. (נדמה לי שעל אף ההתלהבות הראשונית כמעט כולנו הסקנו שהתשובה היתה שלילית.) באופן דומה, כלים כמו Zoom פתחו אפשרויות של הוראה/למידה ללא קירבה פיסית ונדרשנו לבחון אם הכלים האלו מזמנים דרכי הוראה ו/או למידה חדשות או שונות שלא הכרנו בכיתה הפרונטלית. (גם במקרה הזה, נדמה לי שלמדנו שהרצאה מרחוק נשארת הרצאה.)
הנסיונות הדיגיטליים השונים האלה, ורבים אחרים במרחב החינוכי, הם עדות לכך שתחום התקשוב החינוכי ממשיך להשתנות ככל שהכלים החדשים שנוצרים מאפשרים פעולות לימודיות שהן חדשות או מקוריות (או לכאורה חדשות או מקוריות). לאור זה הגיוני שגופים שאחראים ל-"סביבות למידה חדשניות" ימשיכו לבחון את הכלים האלה – אפילו אם על פי רוב הם מגיעים למסקנה שככל שהדברים משתנים הם נשארים אותו הדבר. כמובן שגם בזה התקשוב החינוכי איננו מחדש. ב-1997, עוד כאשר מחשבים בכיתה נחשבו די חדשים (וחמש שנים לפני שמדינת מיין היתה למדינה הראשונה לחלק מחשב נייד לכל תלמיד בחטיבת הביניים), דייוויד טייאק ולרי קובן (David Tyack ו-Larry Cuban) פרסמו את ספרם הקלאסי Tinkering Toward Utopia. בספר הם בחנו כיצד רפורמות חינוכיות משנות את בתי הספר. לפרק השלישי של הספר הם נתנו את הכותרת "How Schools Change Reforms". במילים אחרות, הם ציינו שבתי ספר אמנם מאמצים שינויים משמעותיים (או נאלצים לעשות זאת), אבל במקום שבתי הספר עצמם השתנו, על פי רוב הם המשיכו לפעול כפי שפעלו לפני אימוץ השינויים. בפרק החמישי של הספר הם בחנו, בין היתר, את ההשתלבות של מחשבים לתוך בתי הספר וסיכמו:
A one-line summary of the situation to date might be: computers meet classroom; classroom wins. (עמ' 126)
בלשון של קהלת אפשר להגיד שהם מצאו שבשדה החינוכי אין חדש תחת השמש.
אבל אפילו אם על פי רוב הקביעה הזאת מתארת את המציאות, לא יהיה זה נכון לקפוץ למסקנה הזאת בנוגע לבינה המלאכותית בחינוך – אם לא משום סיבה אחרת מאשר המהירות העצומה שבה הכלים האלה הצליחו לערער את שלל מערכות החינוך. נכון, גם בהצגה הזאת כבר היינו. הרי עם הפריחה של ה-WWW והגישה הבלתי-אמצעית למידע שהפריחה הזאת אפשרה, לא מעטים שאלו אם בית הספר יוכל למנוע נטישת תלמידים שיבחרו ללמוד בדרכים עצמאיות. אבל נדמה שאם אז היה מדובר בדלת שנפרצה, התחושה היום היא שהחומות מתמוטטות לחלוטין. היום לא רק שואלים אם עדיין אפשר להצדיק את קיומו של בית הספר, אלא מרחיקים לכת ושואלים אם בזכות ה-AI אולי מסגרות לימודיות פורמליות בכללותן מיותרות ונעשו לנחלת העבר.
אך עד לאפוקליפסה העתידית הזאת הוויכוח נמשך, גם אם הוא איננו מחדש דבר. באמצע חודש מרץ ה-Wall Street Journal פרסם כתבה עם הכותרת:
על אף הכותרת שבוודאי נבחרה כדי למשוך את העין של הורים שחרדים שהכסף הרב שהם מוציאים על השכלת ילדיהם מתבזבז, הכתבה עצמה נטולת התייחסות חדשה ל-AI בחינוך. כלי ה-AI ממשיכים להשתכלל, אבל הטענות שעולות בכתבה הן אותן הטענות שעלו לפני שנתיים וחצי כאשר ה-ChatGPT פרצה לתודעה שלנו. במאמרון שפרסמתי כאן בינואר 2023 סקרתי כמה מהתגובות שעלו אז. חלקן היו מלאות חשש כלפי עתיד ההשכלה הגבוהה, חלקן ביקורתיות כלפי מערכת חינוך שממילא איננה ממש מלמדת, ועוד. קשה להגיד שיש משהו שונה בכתבה החדשה הזאת. נוצר הרושם שהכל כבר נכתב די מזמן ועכשיו פשוט ממחזרים את הדברים כדי למלא כתבות בעיתון. זאת ועוד: יש כמעט 750 תגובות לכתבה, וגם אלה חוזרות על עצמן באופן די מעייף (אני מודה, לא קראתי את כולן). כצפוי, יש מי שמתלונן על העדר היושר של סטודנטים שמשתמשים ב-AI, ואילו אחרים טוענים שהחינוך חייב להסתגל למציאות החדשה שה-AI יוצרת. גם אם אין משהו חדש להגיד, הוויכוח נמשך.
מתוך כל המלל הזה אפשר בכל זאת למצוא קולות שקולים. אחד מאלה הוא מארק וטקינס (Marc Watkins) – מרצה באוניברסיטה של מיסיסיפי בתחומי הכתיבה והרטוריקה. הוא גם מנחה מרצים בשימוש בכלי AI. ב-Substack שלו הוא בוחן מגוון היבטים של ה-AI בחינוך, כמעט תמיד מזווית מעניינת. (וטקינס מצוטט בכתבה ב-WSJ, והוא גם מקשר אליה במאמרון האחרון שהוא פרסם.) וטקינס עוסק בהוראת הכתיבה ובמאמרון החדש שלו הוא מתמקד, בין היתר, בבעייתיות אשר בשימוש בכלים האלה בתהליך הכתיבה. הוא כותב:
ChatGPT's user experience is designed to provide quick, easy answers—which often undermines genuine learning.
אבל הוא גם פתוח לדרכים שבהן כלי AI יכולים לסייע ללמידה. הוא מתאר, למשל, כלי חדש של גוגל – Career Dreamer. הוא מסביר שהכלי איננו מחולל קורות חיים עבור המשתמש. במקום זה הוא מציג לפניו אפשרויות תעסוקה שונות ופורס לפניו את המיומנויות הנדרשות עבור מקצועות שונים וממפה עבור הסטודנט מה עליו לעשות/ללמוד על מנת להיות מוכן לקריירה שבה הוא מעוניין. וטקינס איננו שולל את האפשרות שכלי AI אכן יתרמו ללמידה. עם זאת, כאשר הוא סוקר את השימוש הרווח בכלי AI היום, קשה לו לא להיות ציני. הוא כותב:
Two and half years since the public release of ChatGPT we’ve gone from feverish talk about true Artificial General Intelligence just around the corner, to using AI to turn our favorite memes into anime characters. Who wouldn’t feel let down?
נדמה שבמציאות הזאת ה-AI איננה מגיעה אפילו לרמה שבה טייאק וקובן היו מכריזים שהכיתה מנצחת. במציאות העגומה הזאת הכיתה בקושי צריכה להרגיש מאוימת על ידי הכלי.