למה אנחנו כותבים?

אין לי הכישורים לבחון אם כלי ה-AI הנוכחיים באמת מסייעים בלמידת תחומים כגון מתמטיקה או כימיה. אינני מבין מספיק (אם בכלל) באלה על מנת לדעת אם יישומי AI, או יישומי המשנה שמפתחים באמצעותם, יכולים לעזור להמחיש או להסביר היבטים של תחומים מדעיים כאלה. אין ספק שהם יכולים לחולל כרטיסיות שינון (flash cards) כדי לאפשר לסטודנטים לבחון את ידיעותיהם (או לרענן את זכרונם לקראת מבחן) בהיבטים של התחומים האלה שנלמדים בכיתה, אבל אם כל הכבוד ליעילות של כרטיסיות כאלה כמרכיב בשינון הנלמד, השימוש בטכנולוגיה חדישה ומתקדמת כדי להפיק טכנולוגיה די מיושנת נראה לי יותר מרק קצת מביך. לעומת התחומים האלה, אני כן מבין, לפחות קצת, בתחומי ההומניסטיקה, ולכן יכול להיות שיש ערך כלשהו ברשמים שלי בנוגע לשימוש ב-AI באלה.

כלי ה-AI הנפוצים היום הם Large Language Models, ובגלל זיקתם לשפה הגיוני שבראש ובראשונה השימוש בהם בחינוך הוא ככלי עזר בכתיבה. נדמה שההתייחסות לשימוש בכלים האלה בכתיבה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בשאלה האם הם "כותבים" עבודות עבור סטודנטים (וכיצד ניתן לזהות אם אכן כך היה). חשוב להבין שיש הבדל בין עזרה בכתיבה לבין כתיבה של ממש, ולא תמיד ברור היכן אחת מסתיימת והאחרת מתחילה. לא יהיה זה מוצדק לשלול שימוש שמסייע להתגבר על חדרת הדף הלבן, למשל. אינני מוצא פסול בשימוש בכלים האלה כדי לחולל פתיחה, או אולי ליצור ראשי פרקים, שמהם אשפר להמשיך. רבים מהמאמרונים שמתפרסמים כאן, הרי, מתחילים כתגובה לכתבות שאני קורא. גם זה סוג של קרש קפיצה שאיננו שונה במהות מלהיעזר ב-AI לחולל התחלה.

יש בהקדמה הארוכה הזאת מידה לא קטנה של היתממות. הרי ברור שבמרבית הדיווחים על השימוש בכלי AI בכתיבה השימוש המתואר איננו של סיוע, של יצירת תשתית להמשך הכתיבה, אלא של כתיבת עבודות במלואן (או במאמצים להסתיר את העובדה שהכתיבה נעשתה על ידי ה-AI). וכאשר זה המצב, אין מנוס מאשר לשאול אם "ערכו" המרכזית של ה-AI בחינוך הוא כאמצעי להמנע (או אפילו להתחמק) מהמלאכה הקשה של לחשוב מה לכתוב על נושא מסוים ולזקק את החשיבה הזאת למשהו מגובש.

כהכנה למאמרון הזה ערכתי חיפוש במעל 1200 המאמרונים שעד עכשיו התפרסמו כאן. ביקשתי לבדוק כמה פעמים ציטטתי את אחת הציטטות האהובות עלי – אמירה קצרה של איזק אסימוב (Isaac Asimov):

Writing, to me, is simply thinking through my fingers

הופתעתי לגלות שעל אף העובדה שאני בטוח שאני מרבה להשתמש במשפט הזה, עשיתי זאת כאן רק פעם אחת, וזה היה רק לפני שנתיים. (ראוי להוסיף שאולי כצפוי, זה היה במסגרת התייחסות לכתיבה ו-AI.) בעבר נעזרתי בציטוט הזה של אסימוב כדי לתאר את תהליך הכתיבה לבלוג. אבל דווקא הגיוני שהוא זוכה לשימוש מחודש בעידן ה-AI, אם כי דווקא מפני שהיום השימוש באצבעות כדי לכתוב מצטמצם להקלקה על כפתור. במציאות החדשה הזאת לא ברור אם באמת מתקיימת חשיבה דרך האצבעות. עבורי הכתיבה היא דרך להבהיר דברים לעצמי. דרך הכתיבה אני (כמעט) מצליח לארגן לעצמי את המחשבות. יש טעם אולי להוסיף שתוך כדי עריכה של המאמרון הזה מצאתי שעל אף העובדה שכל מה שכתבתי התייחס לכתיבה, היו כאן בעצם שני מאמרונים שונים – ובעקבות ה-"גילוי" הזה ראיתי לנכון לחלק אותם ולפרסם רק אחד מהם כעת.

נדמה לי שכבר מספר פעמים כתבתי שלא פעם המאמרון שבסופו של תהליך מתפרסם כאן הוא הגרסה השלישית או הרביעית של מה כתבתי תחילה. זאת ועוד: לעתים קרובות המשפטים המסיימים של הגרסה הראשונה נעשים להתחלה של האחרונה, וזה משום שרק לקראת ה-"סוף" הדברים נעשים לי ברורים יותר. כמו-כן, במידה לא קטנה הפרסום כאן איננו על מנת לשכנע את מעט הקוראים שמגיעים לכאן, אלא להבהיר דברים לעצמי. וזה עיקר מה שאני מקווה שתלמידים וסטודנטים יוכלו להפיק מתהליך כתיבת עבודות.

כהערת אגב, אני נזכר במרצה באוניברסיטה שעל אף הבקשות של הסטודנטים להגיש עבודות, התעקש על מבחן אמריקאי כבסיס לציון. הוא נהג להסביר, ללא יומרה ובוודאי במידה לא קטנה של צדק, שאין משהו שאנחנו הסטודנטים יכולנו לכתוב שהוא טרם קרא, ולכן המאמצים של שני הצדדים – הכותב והקורא – מיותרים. הבנתי את עמדתו וקיבלתי אותה. אבל עם השנים גם התחלתי לחשוב שדווקא הגישה הזאת מנעה מאיתנו הסטודנטים להתמודד עם המחשבות שלנו, והיות ובאמת מדובר היה במרצה טוב, נדמה לי שגם ההתמודדות הזאת היתה צריכה להיות אחת ממטרות הקורס.

הכתיבה כדרך להבהרת החשיבה (וההבנה) צריכה ללוות אותנו לאורך החיים. אם אנחנו בסך הכל כותבים כדי להגיש עבודה השימוש ב-AI כקיצור דרך בוודאי לגיטימי. הרי בסיטואציה כזאת גם הסטודנט וגם המרצה מבינים שהלמידה משנית לציון שהוא העיקר. במציאות הלימודית הזאת יותר מאשר ה-AI תשנה את המערכות הלימודיות היא מיישרת איתן קו וחושפת עד כמה המערכות האלו בעייתיות. מאמרון מחודש פברואר השנה של אנדרו מיינרד (Andrew Maynard) – פרופסור בסטייט אוניברסיטה של אריזונה העוסק במגוון רחב של תחומים – ממחיש את הבעייתיות הזאת בהשכלה הגבוהה. מיינרד שואל:

Can AI write your PhD dissertation for you?

על מנת להראות שהדבר בהחלט אפשרי, מיינרד פנה לכלי חדש של OpenAI בשם Deep Research, ובאמצעות סידרה של פרומפטים הוא הצליח לחולל תזת דוקטורט בת 400 עמודים. מיינרד מצהיר שהתוצר רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא משוכנע שהוא סביר, וסביר להניח שהכלי עוד ימשיך להשתכלל. במילים אחרות, אולי הכלים האלה עדיין אינם בשלים למשימה כזאת היום, אבל היום הזה עוד יגיע.

ב-Substack שלו, ג'ון ורנר (John Warner) מגיב למאמרון של מיינרד:

Am I the only one who believes that engaging in something like pursuing a PhD is primarily to allow the scholar to develop the practice of scholarship and scholarly thinking, rather than merely a vehicle to produce a document that we call “a dissertation”?

ורנר מוסיף שהעולם איננו זקוק לעוד תזות דוקטורט, אלא ליותר חשיבה אקדמית מנומקת. במילים אחרות, יותר מאשר להרחיב את הדעת האנושית עם עוד מסמך שמעטים יקראו, המטרה של כתיבת תזה היא פיתוח היכולות הביקורתיות של הכותב, המשך התפתחותו כאדם בעל כישורים ביקורתיים. כל זה איננו אלא דרך להדגיש שמה שחשוב הוא התהליך ולא המוצר, וצריך להיות ברור שמערכות החינוך של היום מכוונות אל המוצר. רבים בדעה שהשימוש הנרחב בכלי AI בכתיבה פוגע בפיתוח החשיבה והבעה, אבל קשה לצפות לשימוש יצירתי יותר כאשר השימוש הנוכחי דווקא תואם את סדר העדיפויות של מערכות החינוך.