לא כולם בחינוך עלו על רכבת ה-AI והכריזו שאחרי ה-ChatGPT מה שהיה כבר לא מה שיהיה. יש עדיין לא מעטים שרואים בכלי AI, ובמיוחד כלי LLM, לא יותר מאשר אמצעי יעיל להתחמקות מלמידה אמיתית (אם כי בכלל לא ברור מהי "למידה אמיתית"). ועל אף העובדה שעל פי רוב אינני מחשיב את עצמי כאיש מתון, דווקא בסוגיה הזאת נדמה לי שרצוי לנקוט בעמדה אי-שם באמצע – בעיקר מפני שהכלים האלה נמצאים בהשתנות, ובהתפתחות, מתמדת. בכתבה ב-Chronicle of Higher Education מחודש נובמבר, ג'וסטין רייך (Justin Reich), בפנייה לאנשי חינוך, נוקט בעמדה המהססת:
רייך מסביר את מה שצריך להיות מובן מאליו – טכנולוגיות ה-AI משתנות ומתקדמות בקצב מסחרר כך שמיום ליום אי-אפשר לדעת כיצד מתאים להשתמש בהם, קל וחומר מה אנחנו בכלל צריכים ללמד לגבי שימושם. רק לפני מספר חודשים רבים טענו שצריכים ללמד כיצד ליצור פרומפטים טובים (אולי בדומה להוראת יצירת שאילתא טובה בגוגל לפני דור), אבל נדמה לי שכבר די הרבה זמן לא נתקלתי בטענות כאלה. לפי רייך עדיין מוקדם לקבוע מהם הכישורים הדרושים לעידן ה-AI:
When educators rush to publish the skills of technology literacy before they actually have evidence about what those skills are, things can go very poorly.
לרייך נסיון רב בהטמעת התקשוב, והנסיון הזה בוודאי יכול להסביר למה הציפיות שלו כלפי הסיכוי להטמעה מוצלחת של טכנולוגיות חדישות אינן גדולות. בתחילת הכתבה הנוכחית, למשל, הוא מציין ש:
Our students cannot search effectively or parse what they find online: A recent study showed that only 4 percent of high-school students could recognize that a source offering “factual reports” on climate science was funded by the fossil-fuel industry. Efforts to teach skills related to these domains may be important, they may be well-intentioned, they may be urgent, but they objectively do not work very well.
אם זה המצב עם חיפוש מידע, מפחיד לחשוב כיצד "יילמדו" להשתמש בכלים כמו ChatGPT. ואכן, רייך כותב שטכנולוגיות חדשות מגיעות לבתי הספר יותר מהר מאשר אנשי חינוך מצליחים לקבוע כיצד רצוי להשתמש בהן וללמד איתן. נוצר מצב שבו "מומחים" למיניהם מפיקים רשימות והנחיות על השימוש בכלים האלה מבלי באמת להבין מה כדאי ומה לא. בצניעות מבורכת, השונה כל כך מהבטחון המופרז והפסקני של אלה שהשכם והערב מכריזים שה-AI תחולל שינויים מהותיים בחיים שלנו, רייך כותב:
Faculty should continually remind their students that we don’t yet understand good practice, so young people will probably find that what they first learned about using AI was wrong.
אבל על פי רוב הצניעות איננה זוכה לכותרות. אם רוצים כותרות עדיף לצאת בהכרזות פסקניות, גם אם אין להן כיסוי. ואם (מה, שוב?) ללמוד מההיסטוריה, רצוי לא לצפות להשפעה גדולה במיוחד על הלמידה. עוד ב-2012 ציטטתי כאן כתבה של רייך (הקישור בתוך הכתבה במאמרון ההוא כבר איננו פועל, אבל אפשר להגיע אליה כאן) שבה הוא סקר את השימוש בכלי ויקי בבתי ספר ומצא שברוב הגדול של המקרים מורים לא השתמשו בכלי בצורה האינטראקטיבית ושיתופית שאליה בוניו כיוונו. כבר אז רייך הסיק:
In general, our findings cohere with 30 years of educational technology research. There are a handful of teachers who make remarkable use of new technologies, but for the most part, when teachers adopt new technologies, they use them to extend existing practices rather than to develop innovative practices.
האם יש סיבה לחשוב שהיום, במציאות טכנולוגית שונה (מי בכלל זוכר שפעם ראו ערך לימודי בבניית כלי ויקי?), אבל עם בתי ספר שאינם שונים בהרבה מאלה של לפני 15 או 30 שנה, המצב יהיה שונה? נדמה לי שאין, אבל זה איננו רק מפני שאיננו יודעים מה בטכנולוגיות ה-AI יש ללמד, אלא גם, ואולי בעיקר, מפני שבאופן כללי איננו יודעים מה בכלל רצוי שתלמידים וסטודנטים ילמדו.
מיכאל קלוּן (Michael Clune) בכתבה מנובמבר ב-The Atlantic מצטט את הכתבה החדשה של רייך (וגם, כמו מאמרים רבים אחרים של החודשים האחרונים, מגייס את המחקר של נטליה קוסמינה ב-MIT כדי לשכנע שה-AI מזיקה ללמידה, גם אם, לפחות כפי שאני כתבתי כאן, המחקר רחוק מלשכנע). כמו רבים אחרים, קלוּן טוען שלפני שאפשר להפיק תועלת מהשימוש בכלי AI, על מערכות החינוך להכין את הסטודנטים לשימוש הזה על ידי בניית תשתית קוגניטיבית איתנה:
The first two to three years of university education should encourage students to develop their minds by wrestling with complex texts, learning how to distill and organize their insights in lucid writing, and absorbing the key ideas and methods of their chosen discipline.
והוא מוסיף, כנראה בקריצה לעולם ההיי-טק עם רמז שדווקא הגישה שלו היא זאת שדואגת לצרכים שלו, שהכישורים האלה הם הנחוצים במקומות העבודה החדשים.
אני בוודאי אינני מתנגד לכך שבוגרי מערכות החינוך – אם ב-K12 ואם בהשכלה הגבוהה – יזכו לתשתית קוגניטיבית איתנה ושהם ילמדו להתמודד עם טקסטים מורכבים. אני מניח שקשה למצוא אנשי אקדמיה שיתנגדו לדברים האלה. אבל קשה לא לתהות בנוגע להמלצות האופרטיביות של קלוּן. מוקדם יותר בכתבה שלו הוא כותב:
We don’t have good evidence that the introduction of AI early in college helps students acquire the critical- and creative-thinking skills they need to flourish in an ever more automated workplace, and we do have evidence that the use of these tools can erode those skills.
אבל קביעה כזאת מתבססת על ההנחה שהכישורים האלה, שלטענת קלוּן נשחקים, כבר קיימים אצל סטודנטים. ראוי להעמיד את ההנחה הזאת מול המאמרים הרבים של אנשי אקדמיה, מהרבה לפני פרוץ ה-AI, שטוענים שהכישורים האלה נעדרים גם אצל הסטודנטים של אתמול. במילים אחרות, גם אם אינני רוכש אהדה יתרה לשימוש בכלי AI בחינוך, במקרים רבים מדי העליהום כלפיהם, והטענות שהם הורסים את ההשכלה הגבוהה, מתעלמים מהעובדה שהמשבר שההשכלה הגבוהה נמצאת בו קיים הרבה לפני ה-AI.
בדומה לקלוּן, גם רייך סבור שסטודנטים בעלי ידע בתחומי הלימוד שלהם, להבדיל מסטודנטים שהיום מקבלים הכשרה בשימוש בכלי AI, עשויים להיות אלה שיידעו להפיק תועלת מה-AI. והוא מוסיף:
This, of course, is exactly the kind of knowledge and skills that colleges have been trying to nurture for centuries.
מעניין שרייך כותב שהמוסדות "מנסים להקנות" את הכישורים האלה. הצניעות שלו כלפי הדרך ללמד את השימוש בכלי AI ראוי לשבח (ומבוססת על נסיון חינוכי רב). אבל אם כבר במשך שנים רבות ההשכלה הגבוהה איננה מצליחה להקנות את הכישורים האלה, אולי ראוי לא רק להתייחס לדרישה להקנות את השימוש בכלי AI בספקנות, אבל גם לא להאשים את ה-AI בכשלי ההשכלה הגבוהה.
איזה יופי של טקסט, תענוג. מסכימה עם כל מילה. תודה על הערת החשיבה ועל ההזדמנות לצאת רגע מהצ'ט ולקרא משהו שהוא בחיים לא היה כותב :-)