בחודשים האחרונים (ולמען האמת, כבר בשנתיים האחרונות) נעשה כמעט בלתי-אפשרי לכתוב על התקשוב בחינוך מבלי לכתוב גם על השימוש בכלי AI, ובמיוחד כלי LLM. דרוש מאמץ רציני לא לכתוב על אלה – נדמה אפילו שה-AI השתלטה באופן מוחלט על התחום ודחקה את כל מגוון הכלים האחרים הצידה. ואני מודה שלאחרונה גם אני נפלתי בפח הזה וכמעט כל מה שנכתב כאן עסק, בצורה זאת או אחרת, ב-AI. יש, כמובן, הגיון בכתיבה כזאת. הרי מידי יום מדווחים על הישגים חדשים של ה-AI בכל התחומים, אז למה לא גם בחינוך. אבל ההשתלטות הזאת היא גם פונקציה של העדר ראייה היסטורית שבו החינוך, באופן עקבי, מצטיין. לאורך השנים כל כלי חדש כאילו מבטיח שהוא הכלי שסוף-סוף יוכיח את כדאיות התקשוב בתהליכי למידה, והתוצאה היא רדיפה מתמדת, ללא שיקול דעת, אחרי החדש והנוצץ. לאור זה, לא מזיק אם מידי פעם ניזכר בהבטחות הגדולות שמשום מה לא הוכיחו את עצמם.
באיגרת שבועית שעליה אני מנוי – Ed & Tech must-reads – קולין סימפסון (Colin Simpson), איש אקדמיה אוסטרלי ששנים רבות עוסק בתקשוב בחינוך, פרסם תקציר על מחקר חדש שנערך על ידי שלושה אנשי אקדמיה ספרדיים:
התקציר באיגרת של סימפסון ממקם את המחקר אי-שם בהיסטוריה הכמעט נשכחת:
Clickers! Remember them? Long since superseded by Kahoot, Mentimeter, Socrative and similar polling platforms but all part of the same beautiful learning and teaching fabric. Serrada-Sotil, Martinez and Granado-Peinado look at the impact of all of these classroom interactivity generators in this systematic review covering literature between 2018-2024. They find that many of the associated studies suffer from poor methodology and little consensus was found in terms of the value of these educational technologies. It does nonetheless provide a decent overview of scholarship in this field.
נדמה לי שהפעם האחרונה שבה נתקלתי בהתייחסות ל-!Kahoot או ל-Mentimeter במסגרת של ההשכלה הגבוהה היתה עוד בתקופת הקורונה, אם כי אני מניח שעוד נעזרים באלה ב-K12. ואני יודע על לפחות מוסד אקדמי אחד שבו מספר קופסאות של קליקרים עוד נמצאות בארון, כאבן שאין לה הופכין. במילים אחרות, מדובר בטכנולוגיה חינוכית שפעם נחשבה כתורמת ללמידה אבל די נשכחה. (אפליקציות כמו !Kahoot שזמינות בטלפונים הפכו את הקליקרים עצמם למיותרים, ולהשקעה די גדולה שהפכה לבזבוז של כסף.)
המחקר עצמו דווקא מעניין, אבל הוא השאיר אותי עם סימן שאלה גדול – לשם מה בכלל ערכו אותו. נדמה לי שמשפט הסיום של תקציר המחקר מצדיק את השאלה:
This review concludes, in line with similar works, that it is necessary to improve the methodological quality of research on ARS to obtain more robust evidence and to confirm their effects on learning and motivation in higher education.
במילים אחרות, המחקר לא בדק את כדאיות הכלים האלה, אלא אם המחקרים עליהם באמת בחנו את כדאיותם. עם כל הכבוד לרצון להקדיש מאמצים לבדיקה מעמיקה כזאת, קשה לי להאמין שהיום יש סיבה לחקור כלים שכמעט נעלמו, לא כלשכן את המחקרים עליהם.
במחקר עצמו החוקרים מדגישים שהמתודולוגיות של המחקרים שנערכו על Automatic Response Systems (כלי ARS) היו בעייתיות. אלה התמקדו, למשל, לא בלמידה, אלא בשביעות הרצון של הלומדים שהשתמשו בכלים האלה, הם נערכו ללא קבוצות ביקורת, ועוד. אבל גם אם איכות המחקר עבור כלי ARS היתה ירודה, האם בסוף שנת 2025 יש עדיין מישהו שיחליט לאמץ אחד מהכלים האלה מפני שמחקרים על השימוש בהם משכנעים אותו שיש להם השפעה חיובית על הלמידה? סביר יותר להניח שבמקרה הטוב ההחלטה להשתמש בכלים האלה נובעת פשוט מהרצון להכניס קצת אינטראקטיביות נעימה לתוך קורס, ולא מתוך הציפייה שתהיה לשימוש בהם השפעה משמעותית על הלמידה. נדמה לי שמחקר שבוחן את איכות המחקרים על השימוש בכלים האלה הוא בסך הכל משימה לחוקרים צעירים שפשוט זקוקים לנושא למחקר.
תוך כדי קריאת המחקר הזה נזכרתי שמספר פעמים בעבר לארי קובן (Larry Cuban) כתב על קליקרים בבלוג שלו. לפני שנה וחצי, למשל, הוא פרסם מאמרון עם הכותרת:
המאמרון הזה היה מוזר עבורי היות וב-2024 התקשיתי להאמין שהמכשירים האלה עדיין בשימוש (וקובן בכלל לא הזכיר כלים דיגיטליים כמו !Kahoot). עם זאת, המסקנה שלו היתה ברורה – על אף העובדה שממשיכים לטעון שטכנולוגיות "חדשות" יגבירו את מעורבות הלומדים בקורסים וישפרו את הלמידה:
the evidence ain’t there. And the costly devices continue to be bought.
מעניין לציין שהמאמרון הזה ממחזר חלק ממאמרון שקובן פרסם בשנת 2010 (ודווקא שוב ב-2012 וגם ב-2014). במאמרון ההוא קובן מבקר את מה שהוא מכנה גישות דוגמטיות – אם לטובת הוראה ממוקדת סטודנט (student centered) או ממוקדת מורה (teacher centered) – וטוען שהדוגמטיות הזאת פוגעת בשילוב מוצלח של טכנולוגיות בכיתה:
When that “pedagogical dogmatism” gets mixed in with “integrating technology with lessons” then sorting out the worth of “clickers,” interactive white boards, and laptops becomes especially tough to do. Getting rid of that inherent bias toward student-centered teaching remains at the core of assessing the degree to which enthusiastic and skilled teachers can integrate high-tech devices into daily lessons.
אני מניח שקובן צודק. עדיף לבחון את יעילותם של כלים דיגיטליים בלי הנחות יסוד אידיאולוגיות, אם כי אינני בטוח שדבר כזה אפשרי. אבל עם כל הכבוד לחוקר חשוב, אמירה כזאת איננה אומרת הרבה. ובכל זאת, לקראת סיום רצוי שתהיה כאן פואנטה כלשהי, ונדמה לי שאפשר למצוא כזאת אצל קובן במאמרון שהוא פרסם החודש. במאמרון הזה הוא כותב שכבר רבע מאה, מאז תוכנית No Child Left Behind בארה"ב, חוזרים שוב ושוב על המונח "scientifically based research" כתשתית שעליה לכאורה יש לבסס שינויים וחידושים במערכות החינוך. אבל על אף מס השפתיים למחקר המדעי, קובן כותב:
Yet the historical record is rich in evidence that student outcome data have played not a primary but subordinate role in making educational policy.
המציאות הזאת איננה צריכה להפתיע. החוקרים הספרדיים שחיפשו עדות מחקרית לערך לימודי אמיתי של כלי ARS הסיקו שעדות כזאת איננה קיימת. ומה שהיה לפני עשור כאשר אימצו את הכלים ההם תקף כל אורך הדרך, כולל היום עם כלים חדשים. כמו לפני עשור ויותר, אימוץ כלים תקשוביים ושילובם לתוך מערכות חינוכיות מושפעים יותר משיווק ופרסום, ומהתקווה שהפעם סוף-סוף תהיה השפעה חיובית, מאשר מעדות מחקרית אמיתית. (קובן, אגב, מציין עוד סיבה נוספת, ודי מרכזית, שמביאה לאימוץ כלים דיגיטליים – העובדה שהיום מבחנים סטנדרטיים נערכים באמצעות הכלים האלה.) ואם עדות מחקרית איננה פונקציה באימוץ כלים דיגיטליים, אולי לא נורא שאין עדות כזאת, שלא לדבר על כך שאין הגדרה מוסכמת מהי באמת ההשפעה הלימודית החיובית לה אנחנו מצפים.
אכן, מידי שנה בשנה היינו עדים להכרזות על כלי תקשוב חדש שיעשה שינוי משמעותי אם לא מהפכה באשר זה מהשנה הקודמת התפוגג וכמעט נשכח.
ובכל זאת ב LLm יש משהו שלא חוויתי וראיתי שנים רבות. היכולת ללמוד תוך כדי אינטראקציה כמעט אנושית שיוצר משהו אחר לגמרי.
לא ברור האם וכמה יוכלו תלמידים בתיכון – קל וחומר ביסודי – לנצל יכולת זו. יכולת השיח של ה LLm n מחייבת אקטיביות של הלומד, סקרנות, סבלנות ושמץ של מוטיבציה. אלו תמיד היו ונשארו האתגרים הגדולים של ההוראה והלמידה.
גיל, תודה.
אתה בוודאי צודק – אם תלמידים וסטודנטים יידעו לנצל את היכולות של כלי LLM, אלה בהחלט יכולו להשפיע באופן חיובי על הלמידה שלהם (ואפילו לדרבן סקרנות ומוטיבציה). אבל כמובן הדגש במשפט הזה צריך להיות על ה-"אם". מה לעשות, ואני עדיין משוכנע שאם תלמידים וסטודנטים יידעו לנצל את היכולות של שפע המידע אשר ב-WWW, גם זה היה משפיע באופן חיובי על הלמידה שלהם. למרבה הצער, אחרי שנים די רבות של חשיפה לחיפוש, ולפעמים גם איתור, מידע ברשת, היכולות האלו שלהם עדיין חלשות מאד.
המציאות הזאת כמובן איננה משחררת אותנו מלהמשיך לנסות להקנות מיומנויות של שימוש מושכל, הן ברשת, והן ב-AI, ואינני רוצה, או מתכוון, לוותר. אבל למרבה הצער במקרה הזה ההיסטוריה איננה מבשרת טובות.
אני לגמרי מסכים ג'יי.
בהתחלה, בעקבות ההתנסות שלי עם למידה הייתי אופטימי. הלמידה שלי היתה מאוד יעילה ומהנה (רענון התכנות, מתמטיקה של 5 יחידות שלא למדתי או שכחתי) הרבה יותר מלמידה עם ה-WWW. הרגשתי שהתגובתיות של ה LLm הוא שינוי דרמטי לעומת העבר בהקשר של למידה ולכן תגדיל את הסיכוי לאימוץ רחב.
אני עדיין חסיד של ה LLm לגבי אישית, אני הרבה פחות בטוח היום לגבי אימוץ רחב