לאפשר לתלמידים להתנהג כמו ילדים

במאמרון בו הוא מגיב לדברים שכותבת גו’לי לינדסי, טרי פרידמן מעלה נקודה ראויה להתייחסות ללא קשר למאמרון המקורי. לינדסי כותבת על הכללים שיש ללמד תלמידים כדי שהם יוכלו ליטול חלק בשיתוף פעולה מתוקשב בין-לאומי. פרידמן מציין שהמאמרון של לינדסי יכול לשמש חוברת הדרכה למורים שרוצים להשתתף בפרויקטים כאלה, אבל הוא חולק על דעתה בנוגע לקביעת כללי התנהגות.

לדעתו של פרידמן, במקום לקבוע כללי התנהגות (שאין להשתמש בשפת SMS, למשל), חשוב יותר לפתח הבנה כלפי העקרונות שיוצרים בסיס להתנהגות נאותה. הוא כותב:

A set of principles is not the same as a set of rules, because principles are much more wide-ranging and flexible than rules. For instance, one of the principles should be to be aware of the atmosphere, sense of occasion, other people and their moods and so on.
אין כאן שום דבר שעשוי לעורר מחלוקת, ואני מניח שגם לינדסי היתה מסכימה (אם כי, עבור לינדסי, שיש לה נסיון עם כיתות מתרבויות שונות, חשוב יותר להיות מודע לכך שהתנהגויות מקובלות בתרבות אחת עשויות להעליב בתרבות אחרת). אבל הדוגמה שפרידמן מביא מעניינת, בעיני, הרבה יותר מאשר העקרון שהוא מבקש לתאר.

פרידמן מסביר שבקהילות של מבוגרים, כולל אלה הקשורות למקומות עבודה, קיימת מידה לא קטנה של שיחה שאיננה קשורה לנושא שעל הפרק. הוא רואה בשיחות החולין האלו מרכיב חשוב בתפקוד של קבוצה. לכן הוא כותב:

The key issue as far as I’m concerned is not to ban talk of weekend parties and so on, but to help students to realise when the talk of parties has to stop.
לשם דוגמה, הוא כותב על כיתה שהוא לימד בה התלמידים הרבו לשוחח על נושאים כמו מה שהם ראו בטלוויזיה בערב הקודם, בשעה שהם היו אמורים להיות עסוקים במטלות לימודיות. הוא מצא שבמקום לאסור את קיום השיחות האלו, היה יותר כדאי לתת להן להתרחש למספר דקות, ואז לחייך ולהצביע על השעון שלו – רמז שכדאי לחזור למטלה. פרידמן כותב שהתכסיס הזה תמיד פעל. ולא רק זה – להערכתו העבודה של התלמידים היתה טובה יותר כתוצאה מהאווירה הנינוחה שנוצרה. פרידמן מסכם:
… the fact of the matter is that sometimes adults goof off, as my American friends might put it. So we ought to allow kids to goof off too – as long as they learn when to stop!
פרידמן איננו קושר את הנושא הזה לבלוגים, אבל נדמה לי שיש קשר שממש מתבקש. אם אנחנו פותחים בלוגים עבור התלמידים שלנו ומבקשים מהם לכתוב בהם, יהיה זה גול עצמי לקבוע עבורם מה מותר ומה אסור, מה כותבים ומה לא. אף אחד מאיתנו איננו ממוקד מטלה 100% מהזמן, וכלי כמו בלוג ממש קורץ לבעל הבלוג לבחון את האפשרויות, לשחק איתו. באותה מידה שבכוחו של הבלוג להרחיב את מרחב הלמידה, הוא יכול גם להזמין את התלמיד לחרוג מגבולות הלמידה המקובלות. אבל בדיוק עם זה גם המורים וגם התלמידים צריכים ללמוד להתמודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *