מי שמרבה לעקוב אחר בלוגים שעוסקים בתקשוב בבלוגוספירה החינוכית עשוי לקבל את הרושם שאחוז גדול מאד של בהלוגרים משוכנע שאפשר לחלק את ההיסטוריה של החינוך לשתי תקופות – לפני, ואחרי, האינטרנט. למרבה הצער, הרבה מאד מהמאמרונים שאני קורא מתאפיינים בהעדר ראייה היסטורית. בלוגרים רבים מדי אינם יונקים מהספרות הענפה של תיאוריות חינוכיות, ולא פעם אני מתרשם שאחרים בכלל לא יודעים שיש דבר כזה. אבל למזלנו יש גם בלוגרים שמודעים למצב הזה ועושים מאמצים לשנות אותו.
השבוע שני אנשי חינוך אמריקאיים חשובים נפטרו – תיאודור סייזר, וג’רלד ברייסי. ברייסי הקדיש חלק גדול מהקריירה שלו לאיסוף נתונים – נתונים שתיארו אמת חינוכית אחרת מזאת שבדרך כלל מופיעה בעיתונות, או מקובלת בציבור. בתקופה שבה נהוג להכריז על הכשלון של החינוך הציבורי ועל ההצלחות של מבחנים סטנדרטיים בקידום תלמידים, קולו של ברייסי, יחד עם הנתונים הרבים שהוא פרסם, הראו שבעצם ההפך הוא הנכון. סייזר היה מוכר יותר מברייסי. דרך ה-Coalition of Essential Schools שהוא הקים הוא קידם חזון של בתי ספר שחינכו לערכים של דמוקרטיה, ונגד התפיסה של teaching to the test הרווחת היום.
ואולי מעז יוצא מתוק, ובעקבות מותם של שני אנשי החינוך החשובים האלה נוצרה הזדמנות לפיתוח קצת פרספקטיבה היסטורית. גרי סטייגר, שבאופן עקבי מזכיר לקוראיו שהיה חינוך גם לפני האינטרנט, כותב על ברייסי ועל סייזר ומציין שהבלוגרים החינוכיים של היום עומדים על כתפיהם של ענקים:
Ignorance of history and the great thinkers that came before us not only dooms one to repeat the mistakes [of] history, but retards the progress that would be possible if we recognized that as Bill Clinton said, “Every problem in education has been solved somewhere.” Alas, we continue to slip backwards.
לעתים קרובות סטייגר ממליץ על ספרים “ישנים” מהמדף החינוכי. הוא מדגיש שוב ושוב שהספרים האלה יכולים לתת כיוון למורים שמבקשים לשלב את התקשוב בעבודתם. לעתים קרובות מדי הוא חש שלא מקשיבים להמלצות האלו. במאמרון של השבוע הוא ממשיך:
I get dismissed as an old crank if I suggest that colleagues read texts longer than 140 characters, attend conferences or think more deeply about fads. There isn’t a single discovery of an edublogger that Seymour Papert didn’t write in his 1996 book,
The Connected Family: Bridging the Digital Generation Gap, but who wants to read books by experts when our PLN applauds our laziness?
אבל הבלוגוספירה החינוכית היא מרחב דינמי. לא פעם היא משקפת את הריקנות של חדשנות נטולת פרספקטיבה היסטורית, אבל היא גם מהווה מרחב שבה ההיסטוריות יכולה לבוא לביטוי, ולידיעה של מי שעדיין לא ינק מאותם ספרים שעליהם סטייגר כותב. סטייגר, הרי, מבקר את עמיתיו באופן חריף, אבל הוא גם מקווה שהם יקראו את הספרים שעליהם הוא ממליץ, ועל ידי כך הוא מקווה לעזור להם לראות את עצמם כחלק מזרם חינוכי מפואר. וזה גם
מה שטום הופמן מנסה לעשות כאשר הוא כותב על הזכרונות שלו מקריאת הספרים של סייזר, ומהאזנה להרצאות שלו:
So we need people, like Ted Sizer, who can see schools as schools, to periodically come along and explain back to us, from first principles, what “schools” are and why. That they have a logic and ethos and beauty and tragedy all their own which, if we are to have a society, we must grapple with, understand and come to create.
כמובן שאף אחד איננו אשם בכך שהוא איננו מכיר את כל הספרות של התחום שבו הוא עוסק. בימינו, דבר כזה באמת בלתי-אפשרי. בנוסף, אי אפשר להתכחש לעובדה שאנחנו חיים בכאן ועכשיו, ושהפעילות החינוכית שלנו מתגבשת, במידה רבה, בסביבה הטכנולוגית העכשיווית. במידה לא קטנה, הגיוני שנתמקד במציאות הטכנולוגית הנוכחית. אבל זה איננו תירוץ לא להרחיב את הידיעות שלנו על ידי הכרות עם הספרות שקדמה לנו, או לא ללמוד מאלה שבדורות קודמים שאלו את אותן השאלות שאנחנו שואלים היום (וגם לא מעט שאלות שאנחנו אפילו לא יודעים לשאול). באותה מידה שהבלוגוספירה יכולה להיות מרחב סגור שבו אנחנו שומעים רק את הקולות המהדהדים של עצמנו, היא יכולה גם להיות המקום שבו הדים מהעבר זוכים להשמעה מחודשת, ובדרך הזאת מעשירים את התובנות, ואת המעשים, החינוכיים שלנו.
Post Views: 114