זה נשמע טוב, אבל … מה זה?

אולי אני הייתי היחיד ששם לב שמשהו די משמעותי היה חסר במאמרון האחרון שהתפרסם כאן. (למען האמת, אולי הייתי היחיד שבכלל קרא אותו.) המאמרון סקר כתבה ב-EdSurge שהדגישה את החשיבות של התבססות ב-“learning science” בפיתוח כלים ותוכנות טכנולוגיות בחינוך. במאמרון ההוא ציינתי שהדגשת החשיבות הזאת היא דבר חיובי, אבל בכלל לא הגדרתי מהו אותו “learning science”. אבל זה לא היה רק אני – על אף המרכזיות של המונח לכתבה, היא לא כללה שום הגדרה. בסך הכל, מחוץ לכותרת הכתבה, פעם אחת קראנו על:

integrating learning research into the design process

ופעם אחת צוין ש:

using learning sciences in the design process allows their products to be more dynamic

אבל מעבר לפמעים האלה אנחנו כנראה היינו אמורים להבין שכאשר מחברים את המילה science (או research) למילה learning נוצרת סמכות מדעית מסוימת שמצביעה על תהליך רציני יותר מאשר “סתם” פיתוח של מוצר.

במסמך בן 24 העמודים שאליו הכתבה מקשרת המונח מופיע כ-50 פעמים, אבל גם במקרים האלה המונח נזרק לאוויר בלי הגדרה ברורה. כבר בפתיחת המסמך אנחנו קוראים משפט בשבח המונח:

Learning sciences research uncovers how people learn best and has the potential to enable technology to build powerful learning opportunities.

אבל מעבר להצהרה הזאת איננו זוכים להגדרה ברורה שתסביר במה מדובר. דווקא הדוגמה שמופיעה מיד אחרי ההצהרה הזאת היא לתוכנית “רחוב שומשום”, כולל קישור לדף סתמי באתר התוכנית המתאר בקווים כלליים ביותר את ה-research and innovation שבפיתוח התוכנית. כמו-כן, בהמשך הכתבה אנשי Digital Promise מתארים את תהליך העבודה שלהם ומסבירים לנו ש:

We decided the most timely and generalizable approach to begin creating transparency around this focal point was to look at the ways in which a product consulted learning sciences research to drive design decisions.

אז כל זה טוב ויפה, אבל … עדיין לא הסבירו לנו מהו הדבר הזה “learning science”. ברשימת המקורות שבסוף המסמך יש 29 מקורות. רובם מתייחסים להיבט ספציפי של אחד הדוגמאות אשר במסמך, כמו השימוש ביישום מסוים בהוראת המתמטיקה, או כיצד המשחוק מסייע ללמידה בדיסציפלינה כמו מדעים או אוריינות כללית. במקור אחד:

Hirsh-Pasek, K., Zosh, J. M., Golinkoff, R. M., Gray, J. H., Robb, M. B., & Kaufman, J. (2015). Putting education in “educational” apps: Lessons from the science of learning. Psychological Science in the Public Interest, 16(1), 3-34.

המחברים מצהירים שהם מבססים את המחקר שלהם על “learning science”, אבל גם במקרה הזה ההתייחסות כללית למדי. המאמר בוחן יישומים בטבלטים המכוונים לילדים צעירים בבתיהם (ולא בבתי הספר). המחברים מסבירים שהם אינם מנסים לבחור בין תיאוריות הלמידה השונות או אפילו לעצב תיאוריית למידה משלהם, אלא לציין היכן “התאוריות של התחום היחסית חדש של מחקר המכונה מדע הלמידה” באות לביטוי ביישומים שהם בוחנים. בקיצור, נדמה שכולם מדברים על “learning science” אבל אף אחד איננו מצליח לספר לנו באופן ברור מה זה. מסקרן ככל שיהיה, קשה לא להתרשם שבסופו של דבר השימוש במונח הזה משמש כמחזיק מקום כללי עבור כמעט כל דבר שמישהו אי-שם ניסה לחקור בתחום הלמידה.

אין זה אומר שאין דבר כזה “learning science”. בוויקיפדיה באנגלית יש למונח ערך די ארוך, ויש גם כרך בן 800 עמודים – The Cambridge handbook of the learning sciences (המהדורה הראשונה יצאה ב-2006), בעריכה של ר. קית סוייר (R. Keith Sawyer) שנחשב סמכות בתחום. מאמר של סוייר מ-2008 נפתח עם הגדרה די ממצה:

Learning sciences is an interdisciplinary field that studies teaching and learning. Learning scientists study learning in a variety of settings – not only the more formal learning of school classrooms, but also the more informal learning that takes place at home, on the job, and among peers. The goal of the learning sciences is to better understand the cognitive and social processes that result in the most effective learning, and to use this knowledge to redesign classrooms and other learning environments so that people learn more deeply and more effectively.

יש כאן הגדרה די ברורה, אם כי עדיין כללית למדי. אני יכול להזדהות עם המגמה הכללית של התחום כפי שסוייר מתאר אותה, אבל נדמה לי שההגדרה שלו עדיין עד כדי כך רחבה כך שכל אחד יוכל. אישית, אני מזהה כאן קריצה לכיוון הקונסטרוקטיביסטי, אבל סביר להניח שתחת הכותרת של “learning science” כל אחד יכול למצוא משהו שיחזק את הגישה שלו. ההגדרה מספיק רחבה כך שיוזם שמפתח מוצר בוודאי יוכל למצוא ביסוס או הצדקה לערך חינוכי שיתאים למוצר שהוא רוצה לשווק. (זאת ועוד: אינני יודע אם אנשי Digital Promise, כאשר הם משתמשים במונח, מתכוונים למה שאני מבין במונח.) במילים אחרות, נוצר הרושם שאנשי Digital Promise אימצו מונח שיכול לתת כיסוי “מדעי” כמעט לכל דבר כל עוד היוזם מצליח, בדרך זאת או אחרת, לקשר את עצמו אל מחקר כלשהו. השימוש במונח “learning science” במסמך של Digital Promise כללי כל כך שיוזם בתחום הטכנולוגית החינוכית שמעוניין לטעון שהוא נעזר ב-“learning science” תמיד יוכל למצוא מחקר שמצדיק את הגישה שלו. אפשר אפילו להגיד שיוזם שאיננו מוצא מחקר שעליו אפשר להתבסס פשוט לא עשה שיעורי בית מינימליים.

ההבהרה הזאת, שבסך הכל היתה אמורה להתייחס להיבט צדדי שלא זכה להתייחסות במאמרון הקודם, כבר נעשה ארוך יותר מאשר המאמרון המקורי. אולי כל ההתעסקות הזאת מיותרת. הרי מזמן ברור שכאשר מדובר בתקשוב בחינוך אפשר לזרוק מונחים לאוויר העולם בלי לדייק בהם. אבל אנשי Digital Promise טוענים שהם פועלים מתוך בסיס מחקרי אמין שלפיו אפשר להעריך יוזמות טכנולוגיות חינוכיות. בגלל זה הרגשתי שיש טעם לבדוק אם השימוש במונח “learning science” אכן יוצר בסיס כזה, או, כפי שאני דווקא חושש, אינו אלא עוד מונח נחמד שבסופו של דבר, לפחות במקרה הזה, ריק מתוכן.

וכאילו זה איננו מספיק, רצוי לזכור שעל פי רוב בתי הספר מעריכים ומודדים “למידה” דרך מבחנים שבודקים אם “ידע” מסויים נקלט ונשמר אצל התלמיד. הכרך עב הכרס שסוייר ערך מבקש לבחון את הלמידה בדרכים אחרות, ולכן נשאלת השאלה אם ההתבססות על “learning science”, אם לפי ההגדרות של סוייר, או אפילו לפי בשימוש המאד מעורפל של Digital Promise, בכלל עונה על הרצונות של בתי הספר שעשויים להעזר בשירות ש-Digital Promise מבקש להעניק. כל עוד בתי הספר ממשיכים “ללמד” כמו שהם רגילים, ספק אם טכנולוגיות חינוכיות חדשות, גם אם הן פותחו לפי “learning science”, באמת ישנו משהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *