אפקטיבי בחינוך? למי זה חשוב?

כתבה ב-EdSurge מתחילת החודש מדווחת שבעשור האחרון בערך $100 מיליארד הושקעו בטכנולוגיות חינוכיות. בפני עצמו זאת ידיעה שמעוררת שאלות רבות. אבל הכתבה איננה מתמקדת בהשקעה האדירה הזאת, אלא בסוגיה בעייתית שמתלווה אליה. מתברר שעל אף ההשקעה האדירה:

there’s still very little that’s known about which educational products actually work.

ללא ספק יש בקביעה הזאת מידה מסויימת של ביקורת, אבל מדובר בכתבה ב-EdSurge ולכן אפשר להבין שהדגש איננה בביקורת, אלא בכיצד יוזמה שמתוארת בכתבה יכולה לטפל בסוגיה של מוצרים טכנולוגיים חינוכיים שאינם אפקטיביים. נדמה לי שזאת הסיבה שהכתבה זוכה לכותרת ארוכה המורכבת משני חלקים – החלק הראשון אמנם די מדכא, אבל החלק השני משאיר מקום לאופטימיות:

Not Even Companies Know if Their Edtech Products Work. Can Learning Science Fix That?

הכתבה מספרת על דוח של חברה בשם Digital Promise שמבקשת להעניק תו איכות למוצרים חינוכיים שהיא בוחנת. הכתבה מעניינת, אבל במידה לא קטנה היא נקראת יותר כתוכן פרסומי מאשר ככתבה אובייקטיבית. ולכן לא הופתעתי לראות שבסוף הכתבה מופיע:

Note: Digital Promise shares an institutional affiliation with ISTE, the parent organization of EdSurge.

אין, כמובן, שום פסול בכך. אבל זה בכל זאת נותן לכתבה צביון שיווקי. אפשר להגיד שהאובייקטיביות איננה תכונתה המרכזית.

אבל קשה לבוא בביקורת כלפי פרויקט שמבקש לבחון יזמויות בתחום הטכנולוגיות החינוכיות כדי לייעץ למחוזות ולבתי הספר על הכדאיות של רכישת מוצר זה או אחר – קל וחומר כאשר מתברר שרבים מהחברות שמשווקות מוצרים טכנולוגיים לבתי הספר אינן מרגישות שיש צורך לבדוק את היעילות או את הכדאיות של מוצריהן. ואכן, לפי הכתבה רבות מהחברות שמפתחות כלים תקשוביים טוענות שאי אפשר להיות גם חדשניים וגם להתבסס על מחקר. אולי הן צודקות, אם כי התנגדותן להסתמכות על מחקר כנראה נובעת מסיבה קצת יותר בנאלית:

Independent third-party research could always show that some of the most popular edtech products don’t work, which would be disastrous for the companies that sell those products.

אם המחקר מגלה שמוצר זה או אחר איננו אפקטיבי חינוכית זה בהחלט יכול להיות בעייתי עבור מי שמבקש לשווק אותו. אפשר אפילו להבין שאולי עדיף לא לגלות את האמת הזאת. וזה כמובן תואם את האתוס הפייסבוקי הקלאסי של move fast and break things. הגישה הזאת, הרווחת בעמק הסיליקון, גורסת שהטכנולוגיה יכולה להציע פתרון לכל בעיה, על אף העובדה שפעמים לא מעטות נוכחנו לדעת שהטכנולוגיה דווקא מגבירה בעיות. לאור הגישה הזאת אפשר להבין את ההערה של מנכ”ל Edtech Evidence Exchange, גוף ללא מטרת רווח שעוסק בבדיקת טכנולוגיות המשווקות לבתי הספר שמובאת בכתבה:

Companies just aren’t incentivized to do efficacy research they don’t control

לתוך המצב הדי מדכא הזה Digital Promise נכנסת לתמונה. החברה בוחנת יזמויות בתחום הטכנולוגיות החינוכיות כדי לקבוע מה עובד ומה לא. הרעיון די פשוט: באופן עצמאי החברה מעריכה מוצרים המשווקים לבתי הספר ומעבירה את ההערכות האלו לבתי הספר כדי שאלה יוכלו לקבל החלטות מושכלות בנוגע לרכישות שלהם. בעצם, Digital Promise מתווכת בין מי שיוצר את הכלים ואת התוכנות לבין בתי הספר שאמורים להשתמש בהם. ללא ספק מדובר בתרומה חשובה לבתי הספר. הרי:

the billions of dollars flowing into edtech may be creating a dysfunctional marketplace where schools don’t know the effectiveness or usefulness of the products they’re buying.

לטעמי היה עדיף לו בתי הספר יכלו להעריך את ההיצע הטכנולוגי בכוחות עצמם, אבל אין ספק שבתנאיי השוק הנוכחיים בתי הספר נמצאים בעמדה נחותה. מנכ”ל Edtech Evidence Exchange מסביר שבתי הספר מתקשים בהערכה הזאת. הוא טוען שבמיוחד בתקופה של היציאה ממגפת הקורונה הרכישות מתבססות:

on marketing and other imprecise and potentially deceptive means of figuring out these complicated questions.

קשה מאד להתווכח עם שיווק אגרסיבי שמבקש לשכנע שרק עוד ועוד (ועוד!) טכנולוגיות חדישות יכולות לקדם את ההוראה ואת הלמידה. בפרסומים אנחנו כמעט תמיד נחשפים לתלמידים עם ברק בעיניים כאשר הם מביטים במסכים צבעוניים. מראה זה שונה מאד ממה שבתי הספר מכירים במציאות היום-יומית שלהם. לא פלא שהם שבויים בקסמי ההבטחות הטכנולוגיות ומשוכנעים שרק מהן תגיע הישועה. נוצר מצב שבו במקום לבצע רכישות על בסיס נתונים מוסמכים, הפרסום הנוצץ הוא שמשכנע.

את המצב הזה Digital Promise מבקשת לתקן, או לפחות לאזן. הכתבה ב-EdSurge מקשר למסמך בן 24 עמודים של Digital Promise שבו מסבירים לנו שהחברה פונה למפתחי טכנולוגיות חינוכיות ומבקשת שאלה יתארו את מטרת המוצר שלהם, ויתארו גם, באופן ברור, את המחקר בתחום ה-learning sciences שלפיו פותח המוצר. בדרך הזאת היא מצפה שאפשר יהיה להבחין בין מוצרים שמכוונים אל פתרונות של אתגרים חינוכיים אמיתיים לעומת כאלה שאינם באמת קשורים לצרכים לימודיים.

אפשר לקוות שזה באמת קורה. על אף הספקנות והציניות המאוד מושרשות אצלי, אינני יכול להתנגד לתהליך שמאפשר בחינה של כלי טכנולוגי חינוכי בצורה מהימנה יותר מאשר תקוות לא מבוססות והציפייה לגרוף רווחים. חלק מהספק הזה נמוג כאשר בכתבה ב-EdSurge קראתי שהחברות שעברו תהליך של בדיקה על ידי Digital Promise דיווחו שמוצריהם השתפרו, ושהן אפילו דווחו:

that they can’t really know what outcomes they expect from a product unless it’s research-based

אבל זה דווקא מעלה עוד שאלה בעייתית – מה הן חשבו לפני-כן? למרבה הדאגה, נדמה שהתשובה היא שהן לא חשבו בכלל. במקום זה הן פשוט פיתחו משהו בתקווה שמישהו ירכוש אותו. צריכים להודות שזה יכול להסביר חלק נכבד של הנוף הטכנולוגי-חינוכי של היום. אבל שוב, אם באמצעות התהליך של Digital Promise פחות בתי ספר יפלו בפח של יזמויות תקשוביות ריקות מתוכן, מי אני שאתלונן.

3 תגובות בנושא “אפקטיבי בחינוך? למי זה חשוב?”

  1. Always a pleasure to read your musings. Today I found myself comparing your thinking around Digital Promise with the most recent episode of This American Life. School’s Out Forever is the episode title. Premise is the pandemic broke school to such a degree that there is no normal to which to return. Yet, I suspect many schools will try for reasons that have little to do with education in the formal sense and everything to do with socialization. Should make for an interesting “Jay Blog!”
  2. בשנתיים האחרונות התנסינו בלמידה דיגטלית וטכנולוגית. התחושה היתה שזה מכוח ההכרח, ולא מכוח החינוך. כמורה בוגרת המעוניינת בלמידה מצאתי כי הלמידה הידגיטלית פתחה בפניי גבולות ואופקים שלא היו זמינים בעבודי בהיותי תשובת פריפריה. מבחינתי נפתח עולם הידע. לצערי אני מתקשה להעביר את החוויה הזו לתלמידיי. בסופו של יום, אני מרגישה כי הם רוצים את המורה בשטח, את התיווך והכיתה. מעט תלמידים אמרו – היה לי טוב בלמידה המקוונת, למדתי והתקדמתי. האם זה בגלל הכלים? האם זה בגלל הנוקשות החשבתית של כולנו- מורים ותלמידים כאחד? גם אני נחשפתי לתכנים של למידה מקוונת מופלאה ושאלתי את עצמי איך מגיעים לזה? הייתי שמחה לבדיקת אפקטיביות על ידי אלו שהתנסו בכך יום יום – מורים ותלמידים בשטח

    1. כפי שאמר מי שאמר: על שלושה דברים עומדת הלמידה: מוטיבציה, מוטיבציה, מוטיבציה.
      את (ואנחנו) לומדים כעת מתוך המוטיבציה הפנימית שלנו. התלמידים שלנו מונעים בעיקר על ידינו ועל ידי מוטיבציה חיצונית. דסי וראיין הצביעו על שלושת יסודות המוטיבציה: אוטונומיה, אמונה ביכולת ושיתוף עם אחרים.
      לתלמידינו חסרים השלושה אבל בראש וראשונה האוטונומיה.
      אתגר שראוי להתמודד איתו, איך להקנות לתלמידים אוטונומיה במובן שזה שלהם, בא מרצונם ומתוכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *