היום מצאתי התייחסות של אלן נובמבר לאותו מאמר. נובמבר מוכר מאד בתחום שילוב טכנולוגיות בלמידה, אבל אינני מרבה לבקר באותם אתרים בהם הוא כותב. אולי בגלל זה פספסתי את ההתייחסות שלו למאמר, התייחסות שהתפרסמה רק מספר ימים אחרי מה שאני כתבתי.
מוזר בעיני שנתקלתי בציטטה של נובמבר רק היום, למרות שהוא כנראה היה מסומן בקורא ה-RSS שלי כבר מספר שבועות. אין לי הסבר לכך, אלא שהדבר כנראה פשוט נשמט ממני. כך או כך, מצאתי קישור לקטע של נובמבר דרך הבלוג של ג’יי פפמן, שאת הבלוג שלו אני כן קורא. פפמן קישר לבלוג של סקוט מקלוד, בלוגר מאד מקובל, אבל לא בין אלה שאחריהם אני עוקב. (מכל זה אפשר להבין ש-“בשם אומרו” די חשוב לי, אבל זה כמובן סיפור אחר. הרי בסופו של דבר, הגעתי לקטע של נובמבר, וזה מש שחשוב כאן.) נובמבר הגיב למאמר בניו יורק טיימס בטענה מעניינת, וגם משכנעת:
First of all we should never call any program a “Laptop Program”. We certainly do not have pencil and paper programs. As soon as a school or district places the focus on the technology I believe it is doomed to fail. The real work is not adding technology to our industrial school design, but reengineering the culture of teaching and learning.
“מחשב לכל מורה”….בלי להכביר מילים נוספות.א.