צריך או לא צריך?

כיאה לתחילת השנה האזרחית, לוסי דה-לה-ברר סוקרת השבוע בבלוג Infinite Thinking Machine את רשימת ההבטחות שלה לעצמה בתחום התקשוב בחינוך משנת 2007. היא כותבת שהרשימה שלה נועדה להבטיח ש:
no child was left behind in a digital age
מדובר, ללא ספק, במטרה ראוייה. דה-לה-ברר כותבת שבמספר מאמרונים עתידיים היא מתכוונת לבדוק עד כמה ההבטחות שלה לעצמה מלפני שנתיים התגשמו. המאמרון הראשון מוקדש להבטחה לעדכן רשימת קישורים לאתרים שמפתחים כישורי הקלדה עיוורת, ולקדם את ההקלדה העיוורת אצל כל התלמידים.

עד לפני שנה או שנתיים, הייתי מריע בקול לקריאת הבטחה כזאת. פעמים רבות מדי ראיתי תלמידים (ומבוגרים) שאינם מצליחים להביע את עצמם בסביבה הדיגיטאלית מפני שזמן רב מדי מתבזבז באיתור האותיות המבוקשות על המקלדת. (החלום של הקלדת טקסט בקצב המחשבה, ראוי ככל שיהיה, נראה לי כבלתי מציאותי לחלוטין.) נכון שאצל רבים מאותם תלמידים קצב הכתיבה בעפרון על נייר גם איטי למדי. אבל נדמה לי שדה-לה-ברר צודקת כאשר היא טוענת שהדרישה לכתוב טקסטים יותר ויותר ארוכים גדלה כל הזמן, ואצל תלמידים שאינם רוכשים את ההקלדה העיוורת הפער בין מה שנדרש ומה שהם מסוגלים לעשות הולך וגדל. לכן, קל לי להזדהות עם דה-לה-ברר כאשר היא כותבת שהיא תמשיך להנחות מורים בדרכים לפיתוח כישורי הקלדה:

I’m going to continue to mentor our new generation of elementary teachers in the technique of teaching keyboarding – so that no child gets left behind in an increasingly digital world because they can’t keyboard….
ההצהרה הזאת של דה-לה-ברר מופיעה אחרי שהיא מציינת שהיא מכירה את הטענה שבימינו מיומנות ההקלדה נרכשת באופן “טבעי”, ללא צורך בהדרכה מיוחדת. דה-לה-ברר אינה מקבלת את הטענה הזאת. אני, לעומתה, כבר אינני בטוח לגביה. בשנים האחרונות צפיתי באצבעות של תלמידים רבים שללא שום הכשרה פורמאלית מצליחים להקליד בקצב משביע את הדעת.

בנוסף, וכפי שציינתי כאן בעבר, כלל לא בטוח שהמקלדת הסטנדרטית של היום תאריך ימים בתור האמצעי הנפוץ ביותר ליצירת טקסט דיגיטאלי. אינני מכיר תוכניות לימודים שמלמדות את השימוש במקשים של הטלפון הסלולארי להקלדת טקסט, אך משום מה, תלמידים מצליחים לשלוח מסרונים בקצב מרשים ביותר. יכול להיות ששעות שיוקדשו להוראת ההקלדה העיוורת יתגלו כמבוזבזות כאשר אמצעי אחר, או סדר אחר של המקלדת, יהפוך לסטנדרט. וחשוב לזכור את הלקח של הצלחת המסרונים – כאשר יש לתלמיד משהו שהוא באמת רוצה להגיד, הוא כנראה מסוגל לרכוש את המיומנות שמאפשרת לו לעשות זאת.

לוסי דה-לה-ברר מבטיחה לעצמה להמשיך לפתח את מיומנות ההקלדה של תלמידים. נדמה לי שאני, שעדיין קשור (אפילו רגשית) למקלדת הסטנדרטית, ולהקלדה עיוורת, צריך להבטיח לעצמי לבחון את החלופות.

תגובה אחת בנושא “צריך או לא צריך?”

  1. אני מקלידה בשתי אצבעות ובכל זאת קצב ההקלדה שלי משביע רצון רב הזמן . אני מאמינה שאנשים ימשיכו ללמוד להקליד מהר כל עוד יהיה להם שימוש בכך. אני לא טוענת שלא צריך ללמד אבל – לא להקדיש לזה שעות רבות זה יבוא עם הזמן כל עוד יש לזה שימושהסיבה שהיום פחות צריך לטרוח ללמד את זה בפירוש היא שהיום ילדים משתמשים יותר תוכנות סינכרוניות – כמו תוכנות מסרים מיידים שמחייבות שימוש מהיר במקלדת . דבר שעובד טוב יותר טוב מכל שיעור הקלדה עיוורת . ילדים שיכתבו בכיתה במחשבים ניידים או ישתתפו באמצעות מקלדת בשיעורים סינכרונים . יהיו חיבים לפתח יכולות הקלדה סבירות על מנת להיות חלק מהשיעור.בנוגע לשימוש ולשמישות של מקלדות של מכשירי פלאפון וSMS ראה פה :http://www.amirdotan.com/blog/?p=45

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *