המחשב והאינטרנט נעשו, כבר מזמן, לשכיחים בחיינו. וככל שזה קרה, כך הם גם הפכו למובנים מאליהם ככלי הוראה ולמידה במערכות חינוך. מדובר בתהליך צפוי והגיוני. אפילו מי שטוען שהכלים האלה אינם מעצימים את הלמידה (או את הציונים, או את התוצאות במבחנים למיניהם) איננו פוסל את השימוש בהם, אלא רק שואל אם עלותם הגבוהה מצדיקה את השימוש הזה. היום ברור לכולם שהכלים האלה ימצאו את דרכם לתוך החינוך, והשאלה איננה “האם?”, אלא “באיזה אופן?”. מסמך שהתפרסם לפני שבוע עורר את התקווה שיש מי שמתייחס (וברצינות!) לשאלה השנייה הזאת.
דרך סטיבן דאונס נחשפתי למסמך מעניין – מניפסט בנושא “Serious eLearning”. על פניו, זה נשמע כמשהו די מבטיח, אם כי ספק אם מישהו יצהיר שהוא עוסק, למשל, בלמידה מתוקשבת מן השרוול, מה שאפשר אולי לכנות “non-serious eLearning”. בפתח המסמך כותביו מצהירים שעל אף ההבטחה הגדולה של ה-eLearning, נכון להיום ההבטחה הזאת איננה מתממשת. לכן, הם כותבים:
we have concluded that in order to elevate elearning to the height of its promise, we need to begin with a personal commitment to a new set of standards.
בהמשך הם מונים 22 עקרונות שלדעתם יכולים לכוון את העוסקים ב-elearning להישגים הרצויים. בין אלה נמצאים הערכה מתמדת של הלמידה, הצורך בניצול יעיל של זמן הלמידה, ועוד.
דאונס איננו שולל את העקרונות האלה, אבל הוא מעיר לגביהם הערה חשובה מאד:
If I were writing a manifesto it would be more about making my profession unnecessary, so that people wouldn’t need specially designed materials in order to learn, but rather, could forge learning out of raw materials for themselves.
על אף העובדה שאני מסכים מאד עם הביקורת הזאת, נדמה לי שיש בה פריצה לתוך דלת פתוחה. כותבי המניפסט הם דמויות מוכרות ומוערכות בתחום הלמידה המתוקשבת, אבל תחום עיסוקם איננו eLearning אלא eTraining, ובין שני אלה יש פער, אפילו תהום, גדול. קטע מתוך
מאמר של קלרק קווין, אחד מכותבי המניפסט, משנת 2010 ממחיש זאת, ומבליט את ההבדל בין השניים:
But in business, our goals are not learning, our goals are improving performance. And courses, particularly the “event” model for courses, are one of the worst ways to go about achieving learning for performance!
לאור זה, אין לי סיבה לבוא בביקורת כלפי המניפסט – הוא הרי עוסק בתחום שאולי משיק ללמידה כפי שאני תופס אותה, אבל הנחות היסוד שלו שונות מאד משלי. ובכל זאת, יש בעיה: למרבה הצער, היום יותר ויותר הלמידה הבית ספרית מאמצת את השיטות שפותחו עבור ה-eTraining, ואת הנחות היסוד שלו. אם המטרה היא יעילות, סביר להניח שהשיטות האלו, והעקרונות שעליהם השיטות מבוססות, תקפים. וכאשר לא מבחינים בין ה-training לבין ה-learning, קל, ואולי אפילו כדאי, לשלב את שיטות ה-training לתוך ה-learning.
אני נוטה לחשוב שזה מה שקורה כאשר מערכות חינוך תופסות את התקשוב בעיקר כאמצעי לייעל את תהליכי הלמידה. כמעט באופן בלתי-נמנע אימוץ התקשוב כאמצעי למדידת הישגים ותוצאות מטשטש את הגבול בין ה-training לבין ה-learning – גבול שפעם היה מאד ברור. זאת ועוד: נדמה לי שהשתלטות התפיסה הזאת נובעת מראייה מוטעית בנוגע לתפקיד שהדיגיטאליות יכולה וצריכה למלא בלמידה.
במאמרון קצר מלפני שבוע טים סטאמר מצטט מכתבה שכוּונה דווקא לעולם העסקים (פחות או יותר אותו קהל שאליו אנשי המניפסט מכוונים את דבריהם). סטאמר מצטט ממאמרון של פול בואג:
I strongly believe that describing digital as a tool diminishes its profound impact on the world we live in. Digital has transformed society, government, culture, business, media and more. Barely an aspect of our lives has not been touched in some way.
Therefore, when I write about forming a digital strategy, I am not referring to a strategy for using a tool. I am talking about forming a strategy to adapt to the fundamental changes that digital has brought upon society.
בואג טוען שיש צורך להתייחס לתקשוב, לדיגיטאליות, לא ככלי או כאמצעי, אלא כתופעה תרבותית. לדיגיטאליות השפעה משמעותית על כיצד אנחנו לומדים, על מה חשוב ללמוד, על המקום של הידע בחיים שלנו. אין לראות בה אוסף של אמצעים שיש לשלב לתוך מערכות החינוך, אלא כאבן יסוד של מציאות חדשה, מציאות שמכתיבה התייחסות אחרת לידיעה וללמידה. סטאמר מוסיף:
Too many educators still discuss “digital” as a nice-to-have add-on, grafted onto what we’re already doing (as in
“digital” learning, for example), rather than adapting the tools to fundamentally change what we do. (הקישור מוביל למאמרון אחר של סטאמר שמאד כדאי לקרוא.)
יתכן שבעולם ה-eTraining, אם “רציני” או “סתמי”, די בשימוש יעיל בכלים התקשוביים שפותחו בדור האחרון. המטרה, הרי, די ברורה – הכשרה מהירה של עובדים שמסוגלים לבצע את עבודתם בצורה המיטבית, כפי שזאת הוגדרה על ידי המעסיקים. לפי התפיסה הזאת, ניצול אופטימאלי של הזמן והאמצעים שהוקצו להכשרת העובדים הגיוני ורצוי. אין בכך שום פסול. אבל אני מקווה שזאת איננה המטרה של מערכות החינוך כלפי תלמידיהן.