אולי לא סבל, אבל בכל זאת מאמץ

לקראת סוף השנה האזרחית כתבתי כאן על מחקר שטען שהקלוּת בהגעה ל-"מידע" שכלי LLM מעניקים ללומדים, לעומת חיפוש מידע דרך כלי חיפוש כמו גוגל, גורמת ללמידה שטחית. ציינתי אז שאפילו אם ממצאי אותו מחקר לא הפתיעו, הם עוררו הרהור בנוגע לאמצעים הטכנולוגיים שבשילובם לתוך החינוך אני עוסק שנים רבות. הרי אני רואה בחיוב כלים שמקלים על תהליך הלמידה, אבל אם המחיר של אותה הקלה היא דלות הלמידה, אינני בטוח שהיא באמת כדאית.

מסיבות די מובנות, הרוב הגדול של החומרים שאליהם אני מתייחס כאן באים מתחום החינוך. עם זאת, הדיגיטליות על כל גווניה משפיעה על שלל תחומי החיים שלנו, ולא פעם סוגיות שעולות במרחב החינוכי מופיעות גם בתרבות הרחבה יותר. וכך עם שאלת ה-"סבל". השבוע נתקלתי בשלוש דוגמאות, די שונות זו מזו, שבעיני מאירות את הנושא מזוויות מעניינות ואף חשובות.

תוך זמן קצר Suno, כלי AI שמפיק שיר באמצעות פרומפט פשוט והקלקה על כפתור, הפך גם פופולארי, וגם שנוי במחלוקת. אני מודה שהקשר שלי למוסיקה פופולארית מצומצם למדי, ועל אף העובדה ששאלות של זכויות יוצרים שבהן כלי AI מסתבכים כן מעניינות אותי, אלה אינן במיוחד קשורות לחינוך. לעומת זאת, קלות ההפקה כן קשורה. כתבה על הכלי ב-The Guardian מאמצע ינואר מצטט את מנכ"ל Suno מייקי שולמן (Mikey Shulman) שבין היתר מסביר למה אותה קלות מוצאת חן אצל משתמשי הכלי:

I think the majority of people don’t enjoy the majority of the time they spend making music.

מצאתי את עצמי מגרד בראש מול המשפט הזה. יתכן ששולמן מתכוון להגיד שיש שלבים במלאכת ההפקה של שיר שיכולים להיות מייגעים, ואני מניח שזה נכון. אבל נראה לי הגיוני שיצירת שיר, או קטע מוסיקלי כלשהו, נעשה מתוך רצון. ספק אם מישהו מכריח אותנו להלחין שיר. לאור זה, מדובר במלאכה שעוסקים בה בחדווה, אפילו אם לפעמים היא קשה. אני מתקשה להבין כיצד, מעבר לפעם או פעמיים הראשונות, "יוצר" ירגיש בעלות או גאווה, שלא לדבר על הנאה, כלפי שיר שהוא בסך הכל הפיק באמצעות הקלקה על כפתור. דווקא ההנאה והסיפוק נובעים מכך שאנחנו מתאמצים ומצליחים ליצור משהו איכותי.

הדוגמה השנייה מצאתי ב-כתבה שבמקור מ-2019 אבל באופן מקרי (ולמזלי) זכה לעדכון השבוע. בכתבה מורה לכלי נגינה סוקר מחקר שבו השתתפו 75 סטודנטים. החוקרים לימדו את עיקרי המשחק פטאנק – משחק שדומה לכדורת דשא. אחרי השלב הראשון של הכרות עם המשחק ותקופה קצרה של אימון, הסטודנטים חולקו לשתי קבוצות. כל קבוצה התאמן שוב במשך 40 דקות, כאשר בהמשך קבוצה אחת התבקשה לשוחח ביניהם על אלו אסטרטגיות של זריקת הכדור היו מוצלחות, ואילו הקבוצה השנייה קיבלה שיעור/הרצאה על הדרך הנכונה לזרוק את הכדור. מהתיאור שבמחקר על שתי הגישות האלו נדמה לי שאפשר בקלות להבין שהחוקרים ביקשו לבחון:

the effectiveness of two teaching strategies in PE. One allows students to explore and come up with their own ways of throwing in petanque, while the other teaches students the standard motions.

אחרי תקופות האימון והשיחה או השיעור הסטודנטים (כמובן) נבחנו בזריקת הכדור. כותב הכתבה מסכם שההישגים של הסטודנטים שזיהו בעצמם את השגיאות שלהם בזריקת הכדור היו טובים יותר מאשר אלה שקיבלו הסברים. הוא כותב:

the students who learned by making mistakes, seemed to have more confidence in their ability to improve and get better, than those who were taught using the correct movement approach!

מי שיש לו רקע בחינוך בוודאי יזהה כאן ביטוי של הגישה החינוכית של ג'ון דיואי (John Dewey) שאפשר לכנות למידה תוך כדי עשייה (Learning by Doing). ההתנסות מאפשרת לנו להפנים את הלמידה שלנו כך שהיא הופכת לחלק מאיתנו בצורה משמעותית יותר מאשר אם רק מסבירים לנו. אבל כאן אני חייב להודות שאני כמעט מתבייש שאני צריך להסביר את זה. גם אם המערכת החינוכית איננה מיישמת את התפיסה הזאת, נדמה לי שכולם טוענים שהם דוגלים בה.

שתי הדוגמאות הראשונות כאן משקפות היבטים שונים של אותו מאמץ (או סבל) שעליו כתבתי קודם. הן אינן מרעידות עולמות, ודווקא הבנאליות שלהן היא אשר גורמת לי להביא אותן. מצד אחד כלי כמו Suno מאפשר לנו להפיק מוצר תוך זה שהוא חוסך מאיתנו את המאמץ – אותו מאמץ שהופך את התהליך למשמעותי עבורנו. במקרה של משחק הפטאנק עצם ההתמודדות עם קושי, במקום פשוט לקבל הסבר על כיצד לפעול נכון, היא אשר תורמת להצלחה.

אבל בעיני הדוגמה השלישית היא המעניינת ביותר, ולא רק בגלל המקור שלה. באופן ברור היא מזהה את המאמץ כמרכיב מרכזי בלמידה. השבוע ב-The Forward, לואיס קין (Louis Keene) דיווח על התקהלות של קהילה חרדית בניו יורק סביב האיום שכלי AI מהווים עבור הקהילה. כמו עם החשיפה לאינטרנט לפני יותר מעשור, רבני הקהילה מתנגדים היום לכלים כמו ChatGPT. בעיניהם השימוש בהם מהווה סכנה לקהילה. הם אפילו קוראים ליום צום כדי למגר את האיום. אבל ההסבר להתנגדות לכלי AI איננו השחתת הנוער בעקבות ההיחשפות לתרבות זרה וקלוקלת, אלא משהו הרבה יותר מושכל שמשקף תפיסה מאד ראויה.

קין מסביר שרבני הקהילה דוגלים בתפיסה שנובעת מפרושו של רש"י לפסוק ויקרא כ"ו:ג':

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם

רש"י מפרש:

הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (ראו כאן)

 מכאן נגזר המונח "עמילות" – הצורך להשקיע מאמץ בהבנת הכתוב. קין מצטט אחד מרבני הקהילה שמסביר:

If at the push of a button, I can get a hold of a d’var torah for my Shabbos meal from AI, to us, that’s a problem. … No, no — I want you to open the book and read it and come up with a question and come up with an answer. That’s part of what’s holy about learning Torah. It’s not just end result. It’s the process.

לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר.