מחבר: יענקל

Researchers Create Matrix-Like Instant Learning Through Brain Stimulation

What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?

Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.

Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill

What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.

מידי שבוע כתבות רבות, מאמרוני בלוג, וידיעות למיניהם מתפרסמים אודות התקשוב בחינוך. אין באפשרותו של אף אחד לעקוב אחרי כל מה שמתפרסם. לשמחתי מספר אנשים ו/או ארגונים דואגים לסקור את התחום כך שבעזרתם אפשר להגיע לדברים מעניינים וכדאיים מבלי לבזבז זמן יקר בחיפוש. כמו עם כל תחום אחר, חלק מכובד ממה שמתפרסם איננו מקורי, או מעניין. יש מחקרים והגות שחשוב להכיר, ושאחריהם כדאי לעקוב, אבל יש גם המון חומר פרסומי ושיווקי, והגיגים שהם רחוקים מלהיות מקוריים. במקרים רבים קריאת פיסקה פותחת של כתבה מספיקה כדי להיווכח שאין סיבה לקרוא את הכל. למען האמת, כאשר קוראים כתבה שאיננו אלא מחזוּר על סיסמאות נדושות מרגישים הקלה מסויימת – הנה לפחות עוד דבר אחד שלא צריכים לקרוא עד הסוף. וכמובן – מי אני להתלונן. הרי גם אני חוזר על עצמי לעתים די קרובות.

לפעמים קורה שקוראים משהו חדש שבכלל איננו מחדש דבר, אבל בתוך אותה כתבה נתקלים בקישור למשהו מרשים מאד שאחרת לא היינו מגיעים אליו. ולפעמים המשהו הזה יחסית ישן וחבל שפספסנו אותו. במקרים כאלה אפשר להגיד שמוכנים לסלוח על זה שאין חדש, כי הרי דרכו זכינו להגיע למשהו איכותי. כך היה אצלי לפני שבוע.

יש פתיחוֹת שמבטיחות יותר מאשר הן מקיימות. מאמר ב-Medium שאליו הגעתי לפני שבוע הוא דוגמה טובה לכך. בראש הכתבה הופיע איור שמבוסס על אמירה של ג'ואי איטו, המנהל הנוכחי של ה-Media Lab של MIT. האיור ביטא את הרעיון שהחינוך צריך להשתנות – מהוראה ריכוזית לרשת של לומדים. כפתיחה מדובר ברעיון חשוב, אבל לטעמי המאמרון עצמו לא הוסיף שום תובנה חדשה. אבל כזכור, כדאיותו של מאמרון איננה נמדדת רק ברעיונות שבהם הוא עוסק. לפעמים הוא מוביל אותנו למידע נוסף, איכותי יותר. כך היה הפעם, כאשר בתוך הכתבה מצאתי קישור למאמרון של אלפי קון (Alfie Kohn) מלפני שנה. דווקא את המאמרון של קון קראתי כאשר הוא התפרסם ואפילו מצאתי שסימנתי אותו בדואר שלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב. אינני יודע למה לא עשיתי זאת אז, אבל שמחתי להגיע אליו שוב. זאת עוד: בתוך המאמרון של קון מצאתי קישור למאמרון שהתפרסם שנתיים לפני כן, מאמרון שאליו לא הגעתי כאשר קראתי את המאמרון של קון בפעם הראשונה.

המאמרון ב-Medium עסק בצורך של מערכות החינוך ליצור תחושה של מעורבות אישית אצל הלומדים. עבור כותב המאמרון (ועבור רבים אחרים, כמובן) אותה מעורבות אישית איננה יכולה להסתכם בהתעניינות במתרחש בשיעורים. ואם כך, כותב המאמרון שאל, מה כן? הוא השיב, כצפוי, שהמעורבות צריכה לעורר את האפשרות של השפעה של ממש על חיי הלומדים. אם זה איננו מה שקורה:

I would suggest that if the answer to this question is not something compelling, we should encourage our young people to stay home and surf the internet, travel, sleep or read a good book.

Personal learning entails working with each child to create projects of intellectual discovery that reflect his or her unique needs and interests. It requires the presence of a caring teacher who knows each child well.

Personalized learning entails adjusting the difficulty level of prefabricated skills-based exercises based on students’ test scores. It requires the purchase of software from one of those companies that can afford full-page ads in Education Week.

Two overlapping groups of educators seem particularly enamored of PLI (מינוח של קון – Personalized Learning Inc.): (1) those who are awed by anything emitted by the private sector, including books about leadership whose examples are drawn from Fortune 500 companies and filled with declarations about the need to “leverage strategic cultures for transformational disruption”; and (2) those who experience excitement that borders on sexual arousal from anything involving technology – even though much of what falls under the heading “ed tech” is, to put it charitably, of scant educational value.

Rebirth of the Teaching Machine through the Seduction of Data Analytics: This Time It's Personal

Adaptive learning systems (the new teaching machines) do not build more resilient, creative, entrepreneurial or empathetic citizens through their individualized, linear and mechanical software algorithms. Nor do they balance the desire for greater choice, in all its manifest forms, with the equity needed for a society to flourish. Computer adaptive learning systems are reductionist and primarily attend to those things that can be easily digitized and tested (math, science and reading). They fail to recognize that high quality learning environments are deeply relational, humanistic, creative, socially constructed, active and inquiry-oriented.

Adaptive learning systems still promote the notion of the isolated individual, in front of a technology platform, being delivered concrete and sequential content for mastery. However, the re-branding is that of personalization (individual), flexible and customized (technology platform) delivering 21st century competencies (content).

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-"שיבוש" שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:

I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).

So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.

כתבה חדשה ב-Mind/Shift מדווחת שהממשל המרכזי בארה"ב מתחיל לחייב את המחוזות לבחון את תלמידיהם לא רק בנושאים עיוניים, אלא גם לבדוק את התקדמות התלמידים בלפחות ממד לא-אקדמי אחד – גדילתם החברתית והרגשית, למשל. היום מרבים להצביע על יכולות "לא קוגניטיביים" כמו אמפתיה, ויסות עצמי, וראיית עמדתו של הזולת, כחשובים להצלחה בלימודים אקדמיים. ולכן יש גם רצון לבדוק עד כמה התלמידים מתקדמים בפיתוח תכונות כאלה. אבל כפי שהכתבה מציינת:

A much thornier issue remains how to accurately measure qualities that are so personal and context specific.

But the race to test for so-called social-emotional skills has raised alarms even among the biggest proponents of teaching them, who warn that the definitions are unclear and the tests faulty.

She resigned from the board of the group overseeing the California project, saying she could not support using the tests to evaluate school performance. Last spring, after attending a White House meeting on measuring social-emotional skills, she and a colleague wrote a paper warning that there were no reliable ways to do so. “Our working title was all measures suck, and they all suck in their own way,” she said.

One argument in favor of measuring non-cognitive skills is tied to the funding that would support teaching those skills. The system tends to provide instructional dollars for things that get measured. But can this be done effectively?

לפני כשבוע, בעקבות ביקור אצל רופא, לארי קובן הרהר בנושא הזה. קובן כותב שרופאו האישי מרבה להשתמש בחידושים תקשוביים והעובדה הזאת גרמה לו לנסות לבחון למה התקשוב הצליח לחדור לרפואה אבל עדיין מתקשה לחדור לחינוך. קובן מסביר:

I began to wonder why doctors so easily integrated new devices–either as early adopters or even “laggards”–into their daily encounters with patients while it has been a long slog with getting computers integrated seamlessly into daily lessons.

Any answer to the question has to take into consideration the differences between the practice of teaching and the practice of medicine. Teaching is a group process, one adult working with 15-30 students at a time while the latter is commonly one-to-one. Moreover, the age-graded school gives teachers located in self-contained classrooms a degree of autonomy; yet the structure also isolates them from colleagues. It is hard for teachers to collaborate within the school, much less the district level, and to become part of a culture where constant improvement is the norm, not the exception.

There is a very strange tendency in technology writing to take any successful business and view it as a universal acid. All of the commentators and tech media go on an obsessive hunt across every sector: THIS MUST APPLY EVERYWHERE!! is the mantra. So we get “Uber for [insert sector of your choice]” pieces everywhere. I guess they’re easy to write, and people seem to like reading them.

I believe there is someone out there who is on the verge of creating a sort of UberEd, and it is almost certainly not a university president or federal lawmaker. Instead, it’s an entrepreneur who grasps the importance of putting students first who stands to start making waves in higher education.

now every person with a computer can become a global code reviewer

If you know what you’re looking for, inquiry is unnecessary. If you don’t know what you’re looking for, inquiry is impossible. Put simply, if you’re a learner in a new discipline then you don’t know what it is you need to know. So it is very difficult to bypass institutions that are constructed to help you overcome this very problem.

getting a taxi is simple, getting an education is complex

מיכאל פלדשטיין ראה את הרכישה באור קצת שונה. הוא הסכים שלינקדאין אכן רצתה לחדור לתחום הקורסים המקוונים, אבל הוא זיהה נקודה אחרת שהפכה את הרכישה לכדאית. במאמרון שהתפרסם סמוך לרכישה פלדשטיין ציין שהעיסוק המרכזי של לינקדאין מתרכז סביב נתונים. כרשת מקצועית (להבדיל מרשת חברתית "סתם") לינקדאין עוסקת ביצירת קשרים בין בעלי מקצועות המחפשים עבודה לבין מקומות העבודה, ולפי פלדשטיין ללינקדאין המידע הרב והמדויק ביותר בתחום. הוא טען שהחיבור בין הקורסים של לינדה לבין המידע של לינקדאין יאפשר לה להעריך באופן מאד מדויק את הצרכים המקצועיים של חברי הרשת במציאת עבודה, ולייעץ למקומות העבודה לגבי מי כדאי לקבל לעבודה. לכן הוא ראה בחיבור בין כמות אדירה של מידע מהימן לבין קורסים שניתן להציע לפי הצורך חיבור מנצח:

LinkedIn is the only organization I know of, public or private, that has the data to study long-term career outcomes of education in a broad and meaningful way. Nobody else comes close. Not even the government. Their data set is enormous, fairly comprehensive, and probably reasonably accurate. Which also means that they are increasingly in a position to recommend colleges, majors, and individual courses and competencies. An acquisition like Lynda.com gives them an ability to sell an add-on service—“People who are in your career track advanced faster when they took a course like this one, which is available to you for only X dollars”—but it also feeds their data set.

The primary value of the acquisition wasn’t content. It was data. It was providing additional, fine-grained nodes on the career graphs of their users.

האוניברסיטאות מנותקות משוק התעסוקה ועד כמה בית הספר לא מכין אותנו ל”עולם שבחוץ”.

דרך הרשת שלינקדאין מציעה, מועסק פוטנציאלי יכול לכוון במדויק למעסיק אצלו הוא רוצה לעבוד. באמצעות לינדה הוא יכול לתפור לעצמו בדיוק את ההכשרה הדרושה לו כדי להתקבל לעבוד.

אין פער בין שלב הלמידה לשלב העבודה.

כניסה של אלטרנטיבה כזו טומנת בחובה איום לבית הספר ולערכים שהוא מייצג, וגם הזדמנות למוסדות האלה להשתנות מן היסוד בכך שיתנו מענה לאתגר הזה.

נקודות האור האלה קיימות, אפילו אם לא פעם מתקבל הרושם שהמדווחים עליהן פועלים מתוך תחושה של קרב מול טחנות רוח – לא במשמעות של קרב מול יריב דמיוני, אלא של קרב שאין סיכוי לנצח בו. גם אם הכיוון היום איננו לקראת שימוש בתקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, חשוב לא לשקוע בתבוסתנות – מורים חדשים שנחשפים לתקשוב צמאים לראות דרכים חינוכיות לשלב אותו בעבודתם, ואם לא מכוונים אותם בכיוון הרצוי כל מה שיראו הוא השימושים השולטים היום. לכן, על אף התחושה שהקרב הוכרע ושהתקשוב בחינוך ימשיך לשרת את התפיסות החינוכיות הלא רצויות, חשוב למצוא את נקודות האור.

ואם, למרבה ההפתעה, נקודת אור כזאת באה מלמעלה, ממקומם של מעצבי המדיניות, כדאי ורצוי לציין זאת. כאשר אדם בעל תפקיד מרכזי, אדם שבכוחו להשפיע, מבטא גישה חינוכית אמיתית כלפי התקשוב, זה בהחלט ראוי לציון. לא קשה, כמובן, להשמיע סיסמאות קליטות או הבטחות מעודדות שבהמשך מתגלות כריקות מתוכן. זה הרי קורה באופן תדיר (וזאת הסיבה שעם השנים נעשינו אדישים לסיסמאות האלה, וחששנים כלפי אלה שמשמיעים אותן). אבל לפעמים לדברים שנאמרים יש צלצול של כנות ואנחנו מרשים לעצמנו לחשוב שאולי הפעם לא מדובר בסיסמאות בלבד, אלא בגישה שעשויה להשפיע לטובה על מדיניות.

כך היה לפני שבוע כאשר קראתי מאמרון של ג'וסף סאות (South) המנהל של המשרד לטכנולוגיה חינוכית בממשל האמריקאי. מעניין לציין שהמאמרון התפרסם ב-Medium שהוא מרחב אינטרנטי פתוח המפרסם מאמרונים על מגוון נושאים מגישות מגוונות. בתוקף תפקידו סאות בוודאי היה יכול לפרסם את דבריו בדרכים רשמיות, וסביר להניח שמסמכים רשמיים אכן מתפרסמים כך. לאור זה ההחלטה לפרסם על גבי פלטפורמה פומבית מעידה על הרצון של סאות לא סתם להסביר את שורשי המדיניות שלו, אלא גם לעורר התייחסות. זאת ועוד: הפרסום ב-Medium רומז על כך שסאות מבין שהאינטרנט איננו סתם צינור שדרכו אפשר להפיץ מדיניות אלא מרחב שבו ניתן ללבן רעיונות. נוצר הרושם שסאות איננו טכנוקרט אפור או עושה דברן של חברות התקשוב הגדולות, אפילו אם סביר להניח שלאדם שמתמנה למשרה כמו שלו יש קשרים ענפים בעולם העסקים.

עיון בקורות החיים של סאות באתר המשרד לטכנולוגיה חינוכית מראה שהוא בעל רקע מרשים מאד בתחום התקשוב – בפדגוגיה, בפיתוח כלים, בהטמעה. ואולי מרשים יותר, במאמרון ב-Medium הוא מספר על השינוי כלפי הלמידה שהתרחש אצלו בעקבות הפגישה הראשונה שלו עם המחשב כאשר היה בכיתה ד':

I learned by trial and error, and enjoyed every minute of it. I didn’t mind the setbacks and failures because I was trying to do something big and knew that of course it wasn’t going to work the first time. I chose projects that interested me, and I worked hard at them. Hours would go by, and I wouldn’t even realize I had skipped lunch until I found myself completely famished on the bike ride home. My learning was transformed.

I thought that learning was mostly about memorizing facts and correctly regurgitating them at test time. Teachers and textbooks knew everything, I thought, and learning was the process of loading what was known into my brain so I could spit it back out verbatim.

I also learned that working with others to find solutions was not cheating, and was, in fact, the only way I could possibly accomplish my learning goals.

So when we say transformational learning experiences powered by technology, we are talking about authentic, project-based learning, where students have agency, ownership and commitment to a relevant and meaningful goal that allows them to use digital tools to take on roles of creators, problem solvers, and learner-teachers working with and alongside peers, instructors, and other mentors to accomplish something bigger than themselves.

The move comes as Pearson, which makes the bulk of its sales from its educational-testing activities in the United States, warned of weaker profit as an improving American job market slows college enrollments. That, by extension, has slowed demand for its textbooks and standardized testing services, which are the most commonly used for higher education admissions in the United States. The group also pointed to falling university enrollments in other major English-language markets, including Britain and South Africa.

What I think is completely overblown, frankly, is the comparison between education and the music industry. What happened there was people started downloading individual songs and unbundling albums.

That can’t happen with university courses and testing. Open education resources have a role to play; a Harvard professor giving a free lecture online is great, but it is not the same as what happened in the music market.

The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.

בערך 50 פעמים מאז הבאתי כאן דברים של ריצ'רדסון. על פי רוב התייחסתי לדבריו בחיוב, אם כי מדי פעם מצאתי לנכון להרים גבה ולשאול בנוגע לתשתית החינוכית שעליה הוא נשען. לא פעם הרגשתי שעל אף העובדה שהוא בא מהחינוך הוא "לומד" את ההיסטוריה של החינוך תוך כדי העבודה. זה כמובן לגיטימי, אם כי לפעמים זה גם מביך לקרוא הצהרות פשטניות. (הבדיקה שערכתי על הפעמים שהזכרתי את ריצ'רדסון העניקה לי הזדמנות לראות את השינוי שהתרחש לא רק אצלו, אלא גם אצלי. אפשר בקלות לראות שינוי בכתיבה עצמה ובדרך שאני בונה מאמרון, אבל יש גם שינוי משמעותי במיקוד, שינוי שאיננו שונה בהרבה מזה שראיתי שמתרחש אצל ריצ'רדסון. וכן, גם אצלי לא פעם אני קורא משהו מביך.) למען האמת, מרתק לראות את ההתהוות של החשיבה החינוכית של אדם דרך הכתיבה הבלוגית שלו – כמעט בזמן אמת. וזה מעניין עוד יותר כאשר מדובר באדם שנחשב מוביל בתחום התקשוב החינוכי.

בשלב הזה יש אולי טעם להדגיש שדי מזמן ההובלה בתחום התקשוב החינוכי עברה מידיהם של אנשי חינוך שראו בתקשוב מנוף לשינוי חינוכי לידיהם של יזמים והי-טקיסטים נטולי חזון חינוכי שמזרימים עוד ועוד תקשוב לתוך המערכת ועוד ועוד כסף לכיסיהם. לא פעם אני שואל את עצמי אם הרבה ממה שאני, כמו לא מעט אחרים, כותב היום נובע מהתחושה שהתנופה החינוכית שבזמנו נמצאנו במרכזה חמקה מידינו ושינתה כיוון.

וזה מביא אותי (סוף סוף?) להתייחסות לדברים שריצ'רדסון כתב השבוע. (הוא כתב באתר של Educating Modern Learners. קריאת המאמרון מחייבת הרשמה, אבל ההרשמה בחינם.) ריצ'רדסון מצטט מכתבה על בית ספר במדינת טקסס שנמצא בתהליך של אימוץ התקשוב בכיתות. התהליך מתקדם לסבירות הרצון של המורים. מורה אחת שחילקה מספר מכשירי טאבלט בכיתה שלה, למשל, מציינת שתלמידיה אוהבים את השינוי ומוסיפה:

It hasn’t changed the content, but it has definitely changed the way I deliver the content.

the oh so awful wonders of tablet technology and more in a school

Welcome to the low-hanging fruit of edtech, where we embrace any technology that brightens up kids’ eyes and makes disengagement go away, even for the short term. And in our never ending (“Keep it new!”) chase to find new apps and devices to get kids to stop thinking about the stuff that they really want to do and learn, we’re training them to be even more dependent, more compliant, more inside the box that we build for them.

It was near the end of the day of the third or fourth session, when she asked us, “Who do you work for?”

We said, in unison, more than a hundred of us, “The Children of North Carolina.” She looked a little puzzled, and then repeated the question, “Who do you work for?” We looked at each other, our turns to be puzzled. Some people, hesitantly called out, “Communities of North Carolina?” “Parents of our students?” “The schools of North Carolina?” “The teachers in the schools of North Carolina?”. After each attempt that little lady would repeat,

“Who do you work for?

Our frustration turned to horror when she blurted out, “You work for your General Assembly (legislature)!”

Is The Future Of Learning In The Hands Of The EdTech Entrepreneurs?

There are cynics and traditionalists who insist that technology gadgets in the classroom don’t improve learning, but the meteoric rise of the EdTech sector appears to tell a different story.

Education exports are worth £17.5 billion to the UK economy each year and we want EdTech to become a significant part of that equation. With a new generation of computing and digitally literate students and teachers, there is a once-in-a-generation chance to make Britain an EdTech capital of the world.

The big question for Europe’s EdTech sector is, can it attract major VC funding?

Didn’t we have bigger dreams for instructional technology?