מחבר: יענקל

מפליא שבעידן שבו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור תנאים אופטימליים ללמידה המותאמת באופן אישי לכל תלמיד מערכות החינוך מתעלמות מנתון חשוב ביותר שהמחקר החינוכי מעלה: תלמידים שזוכים לזמן למשחק חופשי במהלך יום הלימודים מצליחים להתרכז טוב יותר בשעת השיעור מאשר תלמידים שאינם משחקים. כך קורה שבסופו של דבר כאשר יש זמן למחשק חופשי הזמן בכיתה מנוצל טוב יותר עבור אותה "למידה" הכל כך נחשקת.

לפני שלושה חודשים הבעתי כאן אופטימיות שיתכן שמערכות החינוך מתחילות להכיר בחשיבות של המשחק החופשי. במסגרת שביתת מורים בעיר סיאטל המורים דרשו חצי שעה של משחק חופשי כל יום עבור תלמידי כיתות היסוד. ציינתי בסיפוק שהדרישה הזאת נכללה בהסכם שנחתם עם המורים. הבעתי אז את התקווה שזה איננו המקרה היחיד. ואכן, כתבה באתר Today של חברת המדיה NBC מדווחת על פרויקט נרחב להגדלת שעות המשחק החופשי בבתי הספר של מחוז אחד במדינת טקסס.

הכתבה עוקבת אחר הנעשה באחד משישה בתי ספר שבהם תלמידי כיתה א' מקבלים ארבע הפסקות של רבע שעה למשחק חופשי בחוץ. מציינים שמדובר בשלוש הפסקות ביום יותר מאשר בעבר, כאשר הזמן למשחק גדל מעשרים דקות לשעה שלמה. בתחילת הפרויקט מורה של כיתה א' הביעה חששות, אבל:

Some five months into the experiment, McBride's fears have been alleviated. Her students are less fidgety and more focused, she said. They listen more attentively, follow directions and try to solve problems on their own instead of coming to the teacher to fix everything. There are fewer discipline issues.

"We're seeing really good results," she noted.

Murray says kids with regular recess behave better, are physically healthier, and exhibit stronger social and emotional development. Still, academic policymakers have been taking it out of the school day.

”They want more academic time, they want more time to do the core subjects," Murray says. "Under the attitude that more is better, they have pretty much carved away anything that got in the way of those minutes for teaching."

ובכל זאת, באותה כתבה אפשר ללמוד שני דברים חשובים שאיננו לומדים מהכתבה של ציקורל. ציקורל אמנם מדווח לנו ש:

מספר בתי הספר ברחבי ארה"ב אמור להכפיל את עצמו בכל שנה

עד היום, לפחות מבחינת מספרים, AltSchool מהווה הצלחה אדירה.

ועד כה גייס המודל של בית הספר החדש השקעות בשווי של 133 מיליון דולר(!) מהשמות הגדולים ביותר בעמק הסיליקון כמו מארק צוקרברג (מנכ"ל פייסבוק), פיטר תיל (מייסד פייפל), פייר אומידיאר (מייסד איביי), לורן פאוול ג'ובס (אלמנתו של מייסד חברת אפל סטיב ג'ובס) ואחרים.

Dewey + surveillance

aims to transform the outdated, early-1900s model of elementary education for the Digital Age

to see its revolutionary teaching style in action

הכמיהה לאמצעים תקשוביים ללמידה מותאמת אישית אינה נחלתו של החינוך ב-K12 בלבד. גם בהשכלה הגבוהה שואפים להגיע למצב שבו כל סטודנט יכול להצליח.

הביקורת שלי כלפי המגמה הזאת איננה נובעת מהתנגדות לשימוש בתקשוב, ואפילו לא מהשימוש בנתונים. היא נובעת מהיוהרה של יזמים שמשוכנעים שהאלגוריתמים שלהם יאפשרו את קידומו של כל לומד. יש כאן אמונה מוגזמת, אפילו עיוורת, בכוחם של הנתונים. וחשוב להדגיש שעל אף העובדה שהמונח מופיע גם ב-K12 וגם בהשכלה הגבוהה, בכל אחד מהמסגרות האלו הוא מבטא משהו שונה. אם ב-K12 "ההתאמה האישית" אמורה לקדם אחידות בהישגים, רק בקצב שונה, בהשכלה הגבוהה, מפני שאנחנו מצפים שהסטודנט לומד מתוך מוטיבציה אישית, "ההתאמה האישית" פועלת ככלי שעוזר לו להשיג את מטרותיו. במילים אחרות, בהשכלה הגבוהה יש סיבות חיוביות לרתום את התקשוב ללמידה מותאמת אישית. ובכל זאת, יש בעיות.

פעם אחר פעם אנחנו קוראים תחזיות מופרזות בנוגע ליכולות של התקשוב. ובדרך כלל אתר edSurge הוא מקור עשיר לתחזיות האלו. בגלל זה שמחתי לראות שלאחרונה מיכאל פלדשטיין ופיל היל פרסמו שם שני מאמרונים על למידה מותאמת אישית בהשכלה הגבוהה. יש לברך על העובדה ש-edSurge, שבדרך כלל מתייחס בהערצה לכל יוזמה חינוכית טכנולוגית, מצא לנכון לתת במה לאנשים שהם מוכרים כמבקרים די חריפים של התקשוב החינוכי כעסק.

כבר עם פתיחת המאמרון הראשון שלהם הם מציינים ש:

"Personalized learning" is a marketing term, however. A more accurate term of art would be "technology-assisted differentiated instruction."

Personalized learning, it turns out, is really about grappling with this overarching problem: educating the real people – not a generalization of students – who are coming into the classroom.

For all the hype surrounding so-called "personalized learning," plenty of skeptics worry that it could do more harm than good – especially within the context of larger trends in academia. They worry that, among other things, personalized learning products will be used not to improve student learning, but as cheaper and "good enough" replacements for faculty labor.

In order to get good results from personalized learning products, ECC [מוסד שבו הם ביקרו] needs experienced faculty who believe in what they are doing and have had some professional development in how to teach. Even great software is not magic. If you want magic in the classroom, you need a great teacher.

Bottom line: Personalized learning is not a product you can buy. It is a strategy that good teachers can implement. Without good teachers and good strategy, even a great product designed for personalized learning applications has limited value and, in the worst case, can actually do more harm than good.

I have seen no evidence to suggest that personalized learning technologies improve outcomes significantly without good teachers at the helm, and plenty of evidence suggesting that they don’t.

It’s a good drill and kill tool.

The great thing about the web is the diversity it brought about. The mistake we've made, 25 years later, is being so distracted by money and the appearance of engagement that we have turned that wonderful diversity machine into a monoculture.

a miracle because of its simplicity and low-techness

The raw material of the monoculture are you and me. People. We don't make any money from our use of the web. It can be a tool for more working-together, problem-solving and love-making.

• חוויית למידה מאתגרת, מרגשת ומשמעותית שיעורר בהם תשוקה ללמידה.
• עידוד יצירתיות, חשיבה עצמית, חשיבה ביקורתית, ערך עצמי ו growth mindset – ההבנה שכל מה שירצו הם יוכלו ללמוד.
• שיתעוררו אצלם ערכים של למידה לאורך החיים
• וגם ערכים של כבוד הדדי, שיח, הקשבה ועבודה שיתופית הוגנת.
• אזרחות פעילה – שילדינו יבינו שהם חלק מעולם גדול, שיחושו איכפתיות לסביבה, איכפתיות לחברה ורצון להיות אזרחים תורמים ופעילים.
• שייצאו ממערכת החינוך מוכנים לחיים והאתגרים המטורפים שיעמדו בפניהם בעולם החדש שבו אנו חיים.

לפני מספר ימים אתר Re/Code, שעוסק בנושאים טכנולוגיים ורק מידי פעם נוגע בעניינים הקשורים לחינוך, פרסם כתבה שנפתחה עם התייחסות ללמידה המותאמת אישית שקלעה באופן די מדוייק לגישה הרווחת:

Few educators debate the merits of personalized learning. The proliferation of low-cost laptops and tablets married with services provided by Google, Apple and Microsoft have given teachers the tools to track the individual progress of students and customize lesson plans.

Instead of colorful characters tromping through mazes or fighting villains by solving math problems—’90s kids will remember games like “Math Blaster”—students interact with personalized learning software in much the same way they might interact with an old-school paper workbook. Only instead of ripping out pages and turning them in, they check boxes and type answers into software that corrects and tracks their progress, allowing teachers to quickly see that, say, little Johnny understood the concept of long division, but consistently got questions about remainders wrong.

Not only do students perform better on tests, but they gain the skills and confidence to learn anything they want. And this journey is just beginning. The technology and teaching will rapidly improve every year you're in school.

Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite

it's critical to talk to children during this period of rapid brain growth and development.

When we found out that decades of research showed the connection between the number of words a child hears between ages 0-4, IQ and school performance, the idea for the Starling was conceived. In the last 18 months, we've assembled an amazing team full of people who all share the same passion: revolutionizing education throughout the world.

Making children smarter. For life. That's what we mean when we say we're revolutionizing education.

it can let parents know if the nanny is just watching Real Housewives marathons (TV words don't count).

Paired with a smartphone, parents, teachers, and guardians can get feedback and encouragement for greater child engagement.

רוג'ר שאנק הוא בעל קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית ותחומים נוספים הקשורים לעולם המחשבים וגם לעולם החינוך. כבר שנים הוא איננו חוסך את שבטו מהמתרחש בבתי הספר או בעולם החינוך באופן כללי. תמיד תענוג לקרוא את שאנק, אם כי לפעמים החריפות שלו מאפילה על הבוקרת שלו. אני מניח שיש קוראים שמשוכנעים שהוא מגזים, ואני מודה שלפעמים גם אני מקבל את הרושם הזה. (הוא מצהיר, למשל, שאיננו לומדים מקריאה, שהלמידה מתרחשת מהאינטראקציה בדיבור. לכן הוא קובע שהוראת הקריאה והכתיבה מיותרת.) אבל גם כאשר אינני מסכים איתו הוא תמיד מעורר מחשבה. ולפעמים מה שהוא כותב פוגע בול.

כך קרה עם מאמרון של שאנק מלפני שבועיים. במאמרון הזה הוא מנסה לתרגם לשפה פשוטה ומובנת את המונחים החדשים בתחום החינוך שאליהם הוא נחשף בכנס חינוכי בו הוא השתתף. בעוקצנות רבה שאנק מסביר מה מסתתר מאחורי כמה מהמונחים האלה. אביא כאן רק טעימה מההתייחסויות של שאנק למונחים, ואמליץ בחום על קריאת המאמרון המלא.

ספק אם רק בכנס שעליו הוא מדווח הוא פגש לראשונה את "הכיתה ההפוכה", אבל הסברו על התופעה הזאת בהחלט קולע:

since classrooms are such a good idea, we should make them in a new way that allows people to be bored by the lecture at some other time and then have a discussion about a lecture they didn’t care about (and probably didn’t watch) in the first place.

This means we will do the crap we always did, but some of it will be online.

Learning needs technology to the extent that it can transform school-based ideas into the way we always learned before there was technology and school. But, silly me, I thought that all these people who work on learning would know better than to copy school and then think they can improve learning by adding technology and cute buzz words. I was wrong.

לפני מספר ימים מיכאל הורן פרסם מאמרון באתר של edSurge בו הוא מנתח את הכשלון של פרויקט ה-Amplify של News Corp של רופרט מורדוך. המאמרון מלא ביקורת כלפי מיזם ה-Amplify, אך ראו זה פלא – הביקורת עוסקת באופן גורף בטעויות העסקיות של המיזם, וכמעט בכלל איננה מזכירה את פגמיו החינוכיים/לימודיים. נדמה לי שהורן בכלל איננו רואה פגמים חינוכיים/לימודיים. הוא מציין שחברת News Corp השקיעה מעל מיליארד דולר ב-Amplify והצליחה לבנות:

what its management team considered gold-standard products complete with a rich multimedia, gamified curriculum that won plaudits from experts all over.

But there was a big problem: Schools weren’t buying en masse what Amplify was selling. A winning strategy had not emerged. For the most part, Amplify was playing a sustaining innovation game—not a disruptive one—against well-established content providers.

In general, we should be suspicious any time a corporation not designed with education at its core wants to teach our kids. As more and more tech and media corporations angle their way into classrooms with ‘free’ devices and ‘free’ curricula, we may see this tale repeat itself.