ולזה הם קוראים "חידוש"?

לאן התקשוב החינוכי? השאלה הזאת עולה שוב ושוב בדפים האלה. התקוות שלי ברורות – שהאינטרנט והכלים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום יביאו לפריחה פדגוגית שתעמיד את התלמיד במרכז; שהגישה הבלתי-אמצעית והמהירה למידע מגוון ביותר תאפשר פתיחות לימודית שבאמצעותה תלמידים יוכלו לכוון את הלמידה של עצמם. כאשר ה-WWW נכנס לתוך בתי הספר, ומאוחר יותר גם כלים חברתיים דיגיטאליים זכו לשימוש לימודי, היה נדמה שהסיכוי להגשמת התקוות האלו אכן גדול. אבל מי שעוקב אחר הבלוג הזה (אם יש מי שעוקב), בוודאי שם לב שעל אף התקוות האלו התחזית להגשמת החזון שלי נעשית יותר ויותר קודרת. אני חושש שהיום התקשוב מגוייס למטרות שונות משלי. על אף השימוש במילים כמו "פתיחות" ו-"הבנייה העצמית", בפועל הכיוון שונה מאד. התקשוב החינוכי נע בכיוון של הנצחת סוג מסורתי ביותר של הוראה, וגם בכיוון של איסוף נתונים שבסופו של דבר ימגר את התלמיד לתוך תא מבודד שבו הוא "ילמד" לבדו בקצב שמכונה משוכללת "התאימה" לו.

ומה גורם (הפעם) להרהורים האלה? בתחילת החודש, באחד הבלוגים שלו, מייק קאולפילד פרסם מאמרון שבמרכזו סרטון בן חמש דקות משנות ה-50 שבו ב' פ'. סקינר, אבי הביהייביוריזם, מתאר את מכונות ההוראה שלו. קאולפילד מצהיר שהוא מזדהה הרבה יותר עם הקונסטרוקטיביזם מאשר עם הביהייביוריזם, אבל הוא מזהה בדברי סקינר דברים שרבים מהמחדשים באמצעות התקשוב מנסים לעשות היום:

In that five minute video Skinner tackles concepts of self-paced learning, the importance of quick feedback, the basics of gamification, aspects of proximal development, and mastery learning. He understands that it is not the *machine* that teaches, but the person that writes the teaching program. And he is better informed than almost the entire current educational press pool in that he states clearly that a “teaching machine” is really just a new kind of textbook. It’s what a textbook looks like in an age where we write programs instead of paragraphs.
בעידן של תפיסות קוגניטיביות אין זה פופולארי להגן על סקינר. הרי סקינר לא התעניין כלל בתהליכים פנימיים שהיום נחשבים חשובים. עבורו, מפני שאין דרך לדעת מה קורה בתוך ראשו של האדם, רק שינוי בהתנהגות יכולה להעיד על למידה. קיימים ביטויים רבים לשינויים בהתנהגות, אבל במסגרת הבית ספרית, הביטוי הזה כמעט תמיד מצטמצם למבחנים, ולמידת ההצלחה בהם. לכן, לא צריך להפתיע שהחידושים הטכנולוגיים בחינוך מגדירים את הלמידה כשיפור התוצאות במבחנים.

קאולפילד מדגיש שדברים שהיום נחשבים חידושים חינוכיים-תקשוביים אינם שונים באופן משמעותי מדברים שסקינר אמר לפני שישים שנה. אינני מתכוון כאן לתקוף, או להגן, על סקינר (דווקא נדמה לי שעולם החינוך עדיין יכול ללמוד הרבה ממנו). אבל ללא קשר לבעד או נגד סקינר, מפליא בעיני שדברים שהיום נמצאים בחזית ה-"חידוש" החינוכי מוצאים ביטוי בדבריו ובגישתו. וחשוב להוסיף שלא אופתע אם רבים מאלה שמקדמים את השיטות האלו היום (ומשקיעים בהם כסף רב) ירגישו מאד לא נוח להודות שלגישות שלהם שורשים בסקינר.

גם אם אפשר ללמוד מסקינר, נדמה לי שאי-אפשר להתחמק משאלות קשות. האם יישום דרכי הוראה סקינריות באמצעות גיוס טכנולוגיות חדישות הוא באמת הניצול הנכון והרצוי של הכלים התקשוביים הנהדרים שעומדים לרשותנו? האם אנחנו באמת רוצים לבנות מכונות הוראה כמו אלה של סקינר, רק משוכללות ומוצלחות יותר? התשובה שלי לשאלות האלו ברורה, אבל אני חושש שהתשובה שלי שונה מזאת של רבים ממובילי המערכת, ושל בעלי ההון שמשקיעים היום בחינוך.

לפחות למראית עין

פעמים רבות (מדי?) ציינתי שאני מתקשה להבין את ההתלהבות סביב מונחים שמזכירים לנו שאנחנו כבר נמצאים במאה ה-21. יותר מעשור של המאה הזאת כבר מאחורינו. אפשר היה לחשוב שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים במאה הזאת שייך לה (לטוב ולרע). לאור זה, הנסיון לעורר תחושות של קידמה ו/או של חדשנות באמצעות אזכור שמית של המאה הנוכחית, יותר מאשר הוא מצביע על ראייה עתידית פועל בכיוון ההפוך.

כשמדובר בחינוך, מזכירים לנו השכם והערב שלמאה הנוכחית מאפיינים מיוחדים. אנחנו קוראים (בין היתר) על הכישורים של המאה ה-21, על המיומנויות של המאה ה-21, על הלמידה של המאה ה-21, על ההערכה של מאה ה-21, ועל הכיתה של המאה ה-21.

כיצד נראית הכיתה של המאה ה-21? טרי הייק, במאמרון באתר TeachThought שהופניתי אליו על ידי אביב צמח, רומז שאולי שאלה נכונה יותר היא "איזה רושם הכיתה של המאה ה-21 צריכה ליצור?". למרבה הצער, יש הגיון בגישה האלטרנטיבית הזאת. מי שעוקב אחר הכמות האדירה של דיווחים על חידושים חינוכיים בוודאי שם לב שאין גבול להגזמה בנוגע לפעילות היצירתית והשיתופית הענפה שמתרחשת בכיתות האלו. לעתים קרובות מדי מורגש היטב שהסממנים נמצאים בשפע, אבל התוכן משום מה חסר. הייק מביא דוגמאות שמראות שאם מורה יאמץ מספר מילות קוד קולעות, הוא יוכל ליצור רושם משכנע, בלי שלמידה משמעותית באמת תתרחש בכיתה שלו. כותרת המאמרון:

בין ההצעות של הייק:

  • ליצור חשבון Twitter עבור הכיתה – אפילו אם משתמשים בו רק כדי להזכיר לתלמידים מתי עליהם להגיש עבודות
  • ליצור קשר עם כיתות רחוקות (או אפילו קרובות) באמצעות Skype ולשוחח על נושאים בנאליים
  • לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
  • לצייד את הכיתה במכשירי iPad ולהעמיס עליהם כמה שיותר אפליקציות

מי שעוקב אחר השימוש בכלי Web 2.0 (כן, עדיין משתמשים במונח הזה) בבתי הספר לא יתקשה לזהות שהעקיצות של הייק קולעות למציאות. המורה שמשתמש בכלים האלה, או שיוזם פרויקט חובק עולם באמצעותם, זוכה לשבחים על החדשנות שלו, אם כי לעתים קרובות מדי השבחים האלה אינם קשורים בכלל למידת ההצלחה של הפרויקט, או לכך שהתלמידים באמת למדו משהו.

אבל מעבר לחיוך ולצחוק שהצעותיו של הייק מעוררות, אפשר גם לזהות אמת חשובה. רבים מהמורים (ואולי כאן צריכים לכתוב רבים מבתי הספר ורבים ממערכות החינוך) שמאמצים את הסממנים של "הכיתה של המאה ה-21" שהייק מזכיר עושים זאת כדי ליישר קו עם האופנה, ולא מפני שהכלים האלה מאפשרים להם לממש מטרות חינוכיות. אבל אין זה שונה בהרבה ממה שקורה עם אופנות חינוכיות אחרות. באופן טבעי, פרויקטים מוצלחים עם כלי Web 2.0 גוררים נסיונות דומים של מורים שרואים שמשהו מעניין מתרחש ורוצים גם הם לנסות. לפעמים יש הצלחות, אבל לא פעם המורים האלה אינם מכירים את הכלים או אינם מספיק מנוסים בהם, או לא חשבו לעומק מה הם רוצים להשיג באמצעותם. במקרים כאלה, התוצאה מאכזבת. אבל לא כל מה שעושים בכיתה מצליח – עם או בלי טכנולוגיות חדישות. חשוב לזכור שיש מורים שבאמצעות ספרים מודפסים בלבד מצליחים ליצור שיעור מרתק, ואחרים שגם עם האמצעי המוכר והמסורתי הזה אינם משיגים את מטרות ההוראה שלהם. העובדה שרבים מהנסיונות להשתמש בכלים חדישים בכיתה אינם מצליחים איננה סיבה לשלול את המשך הנסיונות.

המאמרון של הייק היה הראשון משלו שקראתי. הקריאה עוררה את סקרנותי, והצצתי בדברים נוספים שהוא כתב. התרשמתי שהוא בהחלט תומך בשילוב התקשוב בתהליכי למידה. אולי בגלל זה הביקורת שלו כל כך חריפה – הרי הוא מכיר את הנושא מבפנים. הוא מודע לא רק להצלחות, אלא גם למגרעות ולהגזמות. לטעמי כתיבתו מהווה דוגמה מצויינת למשהו שמאד נחוץ בתקשוב החינוכי – מנה גדושה של ביקורת עצמית, ביקורת שמוכנה לעקוץ, אבל ביקורת המתובלת ביותר מרק קורט של הומור.

של איזו מאה הלמידה הזאת?

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את ההתלהבות שמונחים כמו "למידה של המאה ה-21" או "כישורי המאה ה-21" מעוררים אצל לא מעט אנשי חינוך. מדפי הספרים שלי בבית מכילים ספרים רבים שהתפרסמו די הרבה לפני המאה הנוכחית, ורבים מאלה שעוסקים בחינוך דוגלים בפיתוח היצירתיות, ביכולת להתמודד עם הבלתי-צפוי, במה שמכנים חשיבה ביקורתית, ובעוד סוגיות שאם להאמין להוגים של ימינו, לא היו בנמצא עד התקשוב. כמו-כן, רבים מהספרים האלה מתארים שיטות הוראה/למידה שמשום מה "התגלו" רק לאחרונה.

עצוב לי שלחלקים רבים מקהילת התקשוב החינוכי ראייה היסטורית צרה ומצומצמת. ועצוב לי עוד יותר שהיום במקרים רבים התקשוב בחינוך מגויס ליעדים שהם זרים, ואף מנוגדים, לתפיסה ההבנייתית שבעיני צריכה להנחות את השימוש בו. שני המצבים האלה, כמובן, קשורים זה בזה. במידה לא קטנה, הסבת התקשוב לצרכים של "התאמה לפרט" (לכאורה) ושל מעקב מדוקדק אחר ה-"למידה" של כל תלמיד, נובעת מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם נסיונות חינוכיים חשובים שנערכו בעבר.

אבל זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה את הרהורים כאלה כאן. לכן, מותר לשאול "מה פתאום שוב עכשיו?". ואכן, יש סיבה.

לפני שבוע חבר קיבוץ בקיבוצי, בן 96, נפטר. אותו חבר מילא תפקידים רבים בחייו הארוכים. בין היתר, הוא חינך כיתה בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בהלווייתו חברת קיבוץ, שבשנים מיד אחרי מלחמת השחרור היתה תלמידה שלו, הספידה אותו. בהספד היא תיארה את שיטות ההוראה שלו, ואת הדרכים שהוא מצא כדי לעורר סקרנות וענין, ולקדם את הלמידה. ההספד מאד ריגש אותי, וביקשתי אישור, הן מהכותבת, והן מהמשפחה, לפרסם אותו כאן – עדות נהדרת לכך של-"למידה של המאה ה-21" שורשים עמוקים בתקופה מוקדמת, ולכאורה דלה, יותר.

שלום לך ז'קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, "בוגרי" מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג' ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג'. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ' חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא "בחזרה אל הטבע" והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ'יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

נורית מלמד
קיבוץ חצור
24.1.13

אולי כל מילה נוספת מיותרת, ובכל זאת, עוד מילה. שיטות ה-"הוראה" של ז'קו, כפי שהן מתוארות כאן מזכירות את ה-"אני מאמין" החינוכי של ג'ון דיואי שהתפרסם בשנים האחרונות של המאה ה-19. דיואי כתב:
I believe that education, therefore, is a process of living and not a preparation for future living.

I believe that the school must represent present life – life as real and vital to the child as that which he carries on in the home, in the neighborhood, or on the play-ground.

כבר מזמן התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום שלנו. במונחים של דיואי, הוא חלק מה-"present life" של התלמיד. בגלל זה, אי אפשר לדבר על חינוך בלי להתייחס גם לתקשוב. עלינו להבין שהתקשוב איננו תוספת שמביאים לכיתה כדי לעורר עניין, או כדי לייעל את ההוראה. הוא פשוט חלק אינטגראלי מחיינו ומחיי התלמיד. לפני יותר משישים שנה ז'קו ניצל את מלוא האמצעים שסבבו אותו כדי להחיות את תהליך הלמידה אצל תלמידיו. היום התקשוב הוא אחד האמצעים המרכזיים שעומדים לרשותנו. המציאות הטכנולוגית שונה מאד, אבל דמותו ופועלו של ז'קו עוד יכולים לשמש לנו דוגמה.

ספר הלימוד איננו הבעיה

לפני שבוע דוד ורליק דיווח שהאחייניות שלו, שנמצאת לקראת סיום לימודיה בחשבונאות, כתבה ליד צילום שהיא העלאתה באינסטגרם שהיא מעולם לא חשבה שהיא תשמח לקבל ספרי לימוד. ורליק, שמעורב בתקשוב החינוכי שנים רבות ומבקש למצוא דרכים שבהן התקשוב יכול לשנות את חינוך, מבין אותה. האחיינית שלו מתכוננת למבחנים, והוא כותב שעל אף העובדה שהמידע שנחוץ לה בוודאי נמצא באינטרנט, היא באמת זקוקה לספרי הלימוד. הסיבה לכך פשוטה:

the right answers for that exam are not on the Internet. You can count on that.
דבריו של ורליק אינם כתב הגנה על ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים), אלא אמירה שמטרות החינוך כפי שמערכת החינוך מגדירה אותן מחייבות את השימוש בספרי הלימוד. ורליק מסביר:
A textbook, as a product of packaged content, is essential when we are tasked to learn the right answers — when we are being certified in some way as having x knowledge or y skills. But in my opinion, based on my own rather peculiar career, this is not education. It's training.
אין צורך לבחון את הקרירה של ורליק להבין את כוונתו. הבעיה איננה שבעידן שבו אמצעים דיגיטאליים רבים ומגוונים זמינים לכולם מערכות החינוך ממשיכות להעמיד ספרי לימוד במרכז תהליך ה-"למידה". הבעיה יסודית יותר: כל עוד תפקיד התלמיד מוגדר כרכישת המידע שמופיע בספרי הלימוד, ספרי הלימוד הם האמצעי הטוב (וההגיוני) ביותר להשיג את המטרה. בניסוח של ורליק:
If preparing our children for their future means certifying them based on a measure of their remembered knowledge or certifying schools/teachers based on the measured knowledge of their students, then bring on the books, the bigger the better.
לכאורה מערכות החינוך מדגישות את "כישורי המאה ה-21" מפני שאלה נחוצים כדי להכין את התלמידים של היום לעתיד שונה מזה שמכירים היום. נדמה לי שהיכולת למצוא תשובות מתוך ספרי לימוד איננה נמנית בין הכישורים האלה. אבל כפי שוורליק מבהיר, לא כל כך משנה באיזו מאה אנחנו נמצאים – ספרי לימוד כפי שאנחנו מכירים אותם כבר שנים רבות יישארו האמצעי המתאים ביותר להשיג את ה-"למידה" שאליה המערכות באמת מתכוונות.

והיכן הלומד בתוך כל התקשוב זה?

כאשר במשך תקופה יחסית ארוכה אינני מצליח לכתוב (ולא משנה מה הסיבה לכך) נושאים רבים הראויים להתייחסות מצטברים, כך שקשה להחליט היכן להתחיל. ואז כמעט תמיד קורה אותו הדבר – משהו חדש צץ שממש צועק: "אתה חייב לכתוב עלי", ואני נאלץ לדחוף את הנושאים האחרים (שרובם באמת מעניינים וחשובים) עוד יותר עמוק לתוך המגירה ולכתוב על הדבר החדש. כך קרה כאשר התיישבתי לפני זמן קצר עם כוונות לנגוס באחד הנושאים שגודשים את שולחן העבודה. לפני שהתחלתי לכתוב עשיתי את ה-"טעות" של לבדוק את הדואר, ושם מצאתי משהו שראוי לכתוב עליו ממש עכשיו.

בדואר שהגיע לפני זמן קצר ממיזם חינוכי בשם edSurge למדתי על "מגילת זכויות הסטודנט", פרי מפגש של מספר אנשי חינוך שנערך לפני חודש, שהגירסה הפומבית הראשונה שלה התפרסמה זה עתה (המסמך נמצא גם באתר edSurge). ברוב המסמכים שקראתי שעוסקים בתקשוב בלמידה (אם בבתי הספר ואם באקדמיה) הלומד נתפס כצרכן ההוראה, או כמוצר שעליו מופעל תהליך. במסמך הזה הדגש הוא בלומד כאדם שאחראי ללמידה של עצמו, וכאדם הרשאי ללמוד בדרך הרצויה או העדיפה לו. בגלל זה, נדמה לי שמדובר במסמך חשוב, ואפילו ייחודי.

כותבי המסמך מודעים לכך שהדרך שבה הם תופסים את התקשוב בתהליך הלמידה שונה מזאת הרווחת בציבור. הם דואגים שהיכולת האדירה של התקשוב להשפיע על הלמידה נתקלת בגורמים שמנסים להגביל ולדלל אותה:

… we worry that this moment is fragile, that history frequently and painfully repeats itself. Think of television in the 1950s or even correspondence courses in the 1920s. As we begin to experiment with how novel technologies might change learning and teaching, powerful forces threaten to neuter or constrain technology, propping up outdated educational practices rather than unfolding transformative ones.
מעל לכל, הם דואגים שתוך כדי אימוץ התקשוב על מנת לקדם מטרות לימודיות קולו של הלומד לא יישמע. בגלל זה, הם מונים מספר "זכויות" שחשוב להכיר בהן. בין הזכויות האלו:

  • הזכות ללמוד
  • הזכות לפרטיות
  • הזכות ליצור מידע ציבורי
  • הזכות לבעלות על המידע שמערכות למידה אוספות על הלומד

במיוחד הרשימה אותי זכות שאולי ניתן לתרגמה: "הזכות להתייחסות איכותית":

Students have the right to care, diligence, commitment, honesty and innovation. They are not being sold a product–nor are they the product being sold. They are not just consumers. Education is also about trust. Learning–not corporate profit–is the principal purpose of all education.
בין החתומים על המסמך מספר דמויות בולטות ומוערכות בתחום התקשוב בחינוך, אבל לא מדובר במסמך גמור. הכותבים מצהירים שהגירסה הנוכחית היא טיוטה שמתפרסמת בציפייה ובתקווה שקוראים יגיבו ויעירו, ויעזרו לגבש מסמך עוד יותר טוב. הצהרה כזאת היא, כמובן, ברוח המסמך והתפיסה החינוכית שמאחוריו. בתקופה שבה התקשוב מגויס באופן מאסיבי ליעדים שאינם ביסודם לימודיים, נדמה לי שאפילו אם רק קוראים ומתרשמים יש כאן מסמך שיכול לתרום רבות לקידום תפיסה בריאה ורצויה של התקשוב החינוכי.

אם זאת הכוונה של ספר לימוד דיגיטאלי, אולי המודפס עדיף

בימים אלה נערך בלאס וגאס אחת התערוכות החשובות של טכנולוגיות חדשות, ה-CES – תערוכת האלקטרוניקה לצרכן. בתערוכה הזאת חברות רבות, ביניהן הבולטות והידועות ביותר, חושפות את המוצרים החדשים שלהן לציבור. בעיתונות הטכנולוגית קיימת ציפייה גדולה לקראת התערוכה, והיא זוכה לסיקור רב. אינני יודע באיזו תדירות חברות שעוסקות במוצרים "חינוכיים" מציגות ב-CES, אבל השנה McGraw-Hill, מו"ל מאד חשוב בתחום ספרי הלימוד, חשף ספר לימוד דיגיטאלי חדש שראוי להתייחסות.

לפי הדיווחים במספר אתרים ה-"ספר" החדש, ש-McGraw-Hill מכנה אותו SmartBook, עשוי ל:

break the centuries-old tradition of books as linear experience
אני כמובן, בעד. או לפחות חשבתי כך, עד אשר המשכתי לקרוא את הדיווחים. מתברר שהרצון שלי להתגבר על הליניאריות של הספר איננו בדיוק תואם את הכוונה של המו"ל. אמנם באחד הדיווחים שקראתי מתארים את ספרים החדשים "אינטראקטיביים", אבל נדמה לי שתיאור של כתבה אחרת קולע יותר למציאות כאשר היא מכנה את הספרים "adaptive" – "מסתגלים". וכיצד (או למה) הספרים האלה מסתגלים?:
All readers essentially see the same textbook as they read for the first five minutes. But as a reader answers review questions placed throughout the chapter, different passages become highlighted to point the reader to where he or she should focus attention.

"It changes what is normally a static product to something that’s individualized to the learner," said Ulrik Christensen, Chief Executive of Area9, the McGraw-Hill partner that developed the technology behind SmartBook.

אינני מבין גדול בתשתיות טכנולוגיות, אבל נדמה לי שמה שמתרחש כאן הוא תהליך של בקרה על הקריאה של התלמיד; בקרה שמתבססת על אלפי, אם לא מיליוני, נתונים שהמערכת אוספת מקוראים רבים. הנתונים האלה מאפשרים ל-"ספר" (או למערכת שנמצאת מאחוריו) לנתח את קצב ההתקדמות של התלמיד ובעקבות הניתוח הזה, לקבוע את מסלול ה-"למידה" הטוב ביותר עבורו. שוב מהכתבה, מסד הנתונים האדיר שעומד לרשות המערכת מאפשר לו:
to chart the most efficient path to learning a subject area, Mr. Christensen said. “Everything that you do is being tracked and it assesses you throughout” the questions and answers in each chapter, he said.
כתבה אחרת מנסה להסביר לנו מה קורה כאשר התלמיד קורא ב-"ספר" החדש. בין היתר:
Instead of having to quiz yourself, your SmartBook will assess your knowledge as you read, highlighting content and concepts that students need to master.
נדמה לי שיש כאן עדות להנחה בסיסית, הנחה שהיא אולי כל כך "מובנת מאליה", הן למו"ל והן לכותבי הכתבות, שאין צורך לציין אותה. בוני המערכת הזאת כנראה חושבים שאפשר להגיד שהתלמיד למד אם הוא הצליח להפנים את מה שנמצא בספר. מערכת כזאת איננה דרך למידה חדשה, אלא פשוט שכלול של מודל ההוראה המסורתית, מודל שבו התפקיד של בית הספר, של הספר, ושל המורה הוא לדאוג לכך שהתלמיד קולט כל מה שמנסים להעביר אליו. אין לי ספק שמבחינה טכנולוגית מדובר במערכת מרשימה ביותר, אבל בסופו של דבר היא משרתת תפיסה חינוכית שאיננה תואמת כיצד אנשים באמת לומדים.

יכול להיות שבסיום הקריאה ב-"ספר" חדש כזה לא יהיה צורך במבחן. הרי כאשר תלמיד קורא "ספר" כזה עצם הגעתו לעמוד האחרון מהווה הוכחה שהוא "למד" – אחרת, הוא כנראה לא היה מגיע לסוף. אם כך, כמתנגד למבחנים סטנדרטיים אולי היה עלי לראות "ספר" כזה כדבר חיובי? אין חשש. כאשר אני מביע התנגדות למבחנים סטנדרטיים הכוונה שלי איננה להוריד אותם מסוף תהליך של למידה על ידי כך שהופכים את כל הלמידה למבחן אחד גדול. אני יודע שתלמידים רבים מתקשים להבין את מה שכתוב בספרי הלימוד שלהם (ואני אפילו מוכן להודות שבמקרים רבים רצוי שהם כן יבינו). אבל אני מעדיף את הקשיים האלה על מערכת טכנולוגית משוכללת שרואה בתלמיד כלי ריק שאפשר לתכנת כך שהוא יקלוט ביעילות את מה שמופיע בספר.

מספר הרהורים בעקבות דוח חדש

לקראת סיום השנה האזרחית המכללה למנהל, בשיתוף עם גוגל ישראל, פרסמה מחקר/סקר על העמדות של בני נוער בישראל כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר. הדוח (נדמה לי שהכותבים עצמם מתקשים להחליט אם מדובר ב-"מחקר" או ב-"סקר") נכתב על ידי יובל דרור, סער גרשון, ואינה בלאו. התלמידים שבסקר ענו על שאלות רבות, כך שכל קורא יכול למצוא בו נקודות שונות שנראות לו החשובות או המשמעותיות במיוחד. כך קורה שהסקירה ב-Ynet פותחת עם הממצא החשוב שתלמידי ישראל רוצים ללמוד עם אמצעים דיגיטאליים, ואילו הסקירה ב-The Marker מוסרת לנו שעדיין קיים פער דיגיטאלי בין אוכלוסיות שונות בישראל. כזכור, כל אחד רשאי להתמקד במה שנראה לו חשוב, ואני מבקש כאן להבליט כמה נקודות הראויות להתייחסות שאולי אינן נראות לעין בעיון רופף בדוח.

בתקציר הממצאים אנחנו לומדים ש:

בתי הספר לא מתמרצים או מעודדים אותם [את התלמידים] לתפוס יוזמה בתהליך הלימוד וליצור בעצמם תוכן כלשהו (טקסט, תמונה, איור, סרטון וכדומה) הקשור בשיעורים. (עמ' 8)
ספק אם היינו זקוקים למחקר/סקר כדי לגלות את העובדה הזאת. הסקר נערך אצל תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה. יתכן שבתכנית הלימודים של חטיבת הביניים יש עדיין טיפת מקום ל-"יצירת תוכן", אבל בחטיבה העליונה באופן כמעט בלעדי הדגש הוא על הכנה לבגרויות, כך שלמערכת החינוך אין עניין בפעילות יצירתית של התלמידים, אלא בתוצאות גבוהות במבחנים סטנדרטיים. יש, אמנם, מס שפתיים ליצירתיות במה שמכנים "מיומנויות המאה ה-21", אבל קיים פער גדול בין הכרזות המערכת לבין המציאות בשטח.

מהבחינה הזאת, החלק "רקע תיאורטי" שאינה בלאו תרמה לדוח הוא עוף קצת מוזר בדוח המלא. בלאו מזכירה מספר מרכיבים חשובים של הלמידה. היא כותבת, למשל, ש:

פיתוח חשיבה מסתעפת היא קריטית על מנת ליצור ידע קוהרנטי ומעמיק ממקורות דיגיטליים (עמ' 13)
אני כמובן מסכים (ורצוי לזכור, אגב, שזה נכון לא רק עבור מקורות דיגיטאליים). אבל אינני רואה כיצד קביעה כזאת, חשובה ככל שתהיה, קשורה לסקר שנערך, או לממצאיו.

שני נושאים זוכות להתייחסות מיוחדת בדוח, ולכן נראה לי חשוב להתייחס אליהן גם כאן – יחס התלמידים ל-"חברות" עם מוריהם בפייסבוק, והכיתה ההפוכה.

בנוגע ל-"חברות" בפייסבוק, ב-"רקע תיאורטי" מציינים שלשימוש ברשת חברתית פוטנציאל להעצמת הלמידה:

כאשר בני נוער משתמשים ברשת חברתית על מנת לשאול שאלות הקשורות ללמידה בכיתה או שאלות להעשרת ידע אישי, הם לומדים מאינטראקציה עם עמיתים. (עמ' 14)
נדמה לי שבתקציר הדוח אפשר לזהות ביקורת מסויימת כלפי האיסור על חברות של משרד החינוך. יש בו אפילו רמז לכך שהחברות הזאת יכולה לתרום לאווירה חיובית בכיתה. אבל מממצאי הסקר מתברר שמרבית התלמידים אינם רוצים להיות חברים עם המורים שלהם. הממצא הזה כלל איננו צריך להפתיע. לפני מספר שנים חוקרים זיהו תופעה שהם כינו בשם ה-"creepy treehouse" – תחושתם של תלמידים שאימוץ כלים דיגיטאליים פופולאריים על ידי המערכת, לכאורה כדי להתחבב על התלמידים, נתפסת בעיני התלמידים כחדירה לתחום הפרט. יתכן שהדרך הטובה ביותר להיות "חבר" של התלמיד היא לכבד את הפרטיות שלו.

שלושה עמודים של הדוח מוקדשים ללהיט התורן של שיטות הלימוד ה-"חדשות", הכיתה ההפוכה. שיטה זאת מתוארת כחידוש מרענן בנוף החינוכי, חידוש שמתאפשר היום בזכות המחשב שנמצא בבית של כמעט כל אחד. הכותבים מסבירים:

במקום שהמורה יסביר תכנים חדשים בכיתה ויטיל עליהם מטלות איתן התלמידים מתמודדים לבד בבית, הועמד המודל על ראשו: התלמידים צופים בבית בסרטונים בהם מלמדים את החומר החדש, ובכיתה הם נדרשים להתמודד עם המטלות כאשר המורה משמש בתפקיד מדריך המספק עזרה אישית למתקשים ומאפשר לתלמידים להיעזר גם בחבריהם. (עמ' 40)
במידה די גדולה, הפופולאריות שהכיתה ההפוכה זוכה לה היום נובעת מההצלחה של האקדמיה של חאן. לאור זה, רצוי לזכור שרבים מהסרטונים של האקדמיה הזאת מבקשים להסביר כיצד לבצע חישובים מתמטיים, דבר שרבים מתקשים להבין מהסבר מילולי בכיתה. אם יש הגיון בשיטה הזאת, הוא בכך שתלמידים יכולים לצפות שוב ושוב בהסבר עד אשר הוא חודר לתוך הבנתם.

אבל אפילו אם המורים למתמטיקה לא נהגו "ללמד" את תכני השיעור בשעת שיעורי הבית, קשה לראות בהעברת החלק הזה של הלימוד לבית חידוש לימודי. הרי זה איננו שונה מקריאה בבית של סיפור קצר בספרות, או של פרק בספר הלימוד בהיסטוריה, על מנת לדון עליהם בשיעור בכיתה. אם יש כאן משהו "חדש", הוא השימוש בסרטון כדי "ללמד". מדובר בשימוש חיובי, אבל קשה לראות בכך חידוש חינוכי.

הדוח מוסר שבערך 43% מהמשתתפים בסקר אינם מתלהבים ממודל הכיתה ההפוכה (בערך 20% מציינים ש-"לא קיים הבדל" בין השיטה הזאת לבין מה שקיים היום). אם יש בכיתה ההפוכה ערך, נדמה לי שהוא בכך שכאשר "העברת הידע" מתרחשת בבית, זמן הכיתה משתחרר לפעילות לימודית מעניינת. אבל דווקא בדוח מסבירים שבשיטת הכיתה ההפוכה:

הכנת שיעורי בית נעשית במהלך השיעורים בכיתה בנוכחות מורה. (עמ' 14)
אישית, אני מתקשה להבין כיצד מצב כזה יכול להחשב חידוש חינוכי חיובי. ואולי העדר ההתלהבות של התלמידים מהשיטה מעיד על כך שגם הם אינם מוצאים את החידוש הזה.

ולסיום, הרהור אחד נוסף. לקראת סיום ההקדמה של הדוח הכותבים מוסרים לנו ש:

תוצאותיו מתפרסמות במטרה להעשיר את השיח הציבורי (עמ' 6)
יש כאן, כמובן, מטרה ראויה. עם זאת, קשה לא לשאול כיצד אוסף הנתונים הזה אמור להעשיר את השיח החשוב הזה. בתחילת ההקדמה מזכירים לנו ש:
בשלושים השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על תריסר תכניות שונות שלכולן מטרת-על אחת: לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך. (עמ' 5)
מטרת העל הזאת אמנם עדיין לא הושגה, אבל בסקר לא מצאתי אזכור של אחת הסיבות לאימוץ הכמעט סידרתי הזה של תכניות שונות, סיבה שאיננה קשורה לכשלון התכניות הקודמות, ואפילו לא לקביעה מוטעית של מטרות החינוך (נושא שהוא קרוב לליבי, אבל במקרה הזה איננו רלוונטי). מדובר בסיבה מאד פרוזאית. במשך השנים האלה ה-"טכנולוגיות" השתנו באופן מהותי. פעם חלמו על מחשב לכל עשרה תלמידים, והיום כמעט מובן מאליו שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטאלי אישי משלו. פעם ראו במחשב אמצעי לתרגול, והיום הוא יכול למלא את מקומם גם של ספר הלימוד וגם של המחברת והקלמר. התכניות של אז תאמו את היכולות, ואת המגבלות, של הכלים שעמדו לרשות המערכת (והדרך שבה אלה הובנו על ידי המערכת). אם לפני 15 שנה היינו שואלים תלמידים אם הם רוצים ללמוד בעזרת מחשבים בכיתה, סביר מאד להניח שגם אז הם היו משיבים בחיוב. אני מניח שיותר מאשר התשובה החיובית הזאת היתה משקפת התלהבות מהמחשב (שיכולותיו היו יחסית מצומצמות באותה תקופה) היא היתה משקפת תחושה שבית הספר כפי שהוא פעל אז (ופועל גם היום) פשוט איננו מעניין אותם. טכנולוגיות דיגיטאליות ימשיכו לחדור לתוך הכיתה לא מפני שהתלמידים רוצים ללמוד באמצעותם, וגם לא מפני שקברניטי המערכת חושבים שהם המפתח לציונים גבוהים יותר במבחנים. הם יחדרו לתוך הכיתה מפני שמערכות החינוך מאמצים (מי במוקדם, ומי במאוחר) את הטכנולוגיות שעומדות לרשות החברה בכללותה.

ביום מן הימים, כאשר בידי כל תלמיד יהיה כבר כלי דיגיטאלי רב עוצמה, לא יהיה צורך לפנות לתלמידים לשאול אותם אם הם רוצים להשתמש במחשבים בלימודיהם בבית הספר. השאלה בכלל לא תהיה מובנת, כמו שהיום לא שואלים אם התלמידים בעד או נגד השימוש בלוח מחיק המוצב בקדמת הכיתה.

זאת ועוד: אפשר לברך על כך ששואלים תלמידים על העדפותיהם בנוגע לשימוש במחשבים וכלים דיגיטאליים למיניהם. אבל אם כבר עושים זאת, אולי יש טעם להרחיב את השאלות לתחומים לימודיים נוספים: האם התלמידים חושבים ששיעורי בית תורמים ללמידה שלהם? ומה לגבי מבחנים? האם הם רוצים לשבת בכיתה בשורות, או אולי מעדיפים לשבת במעגל? האם 45 דקות הן פרק זמן מתאים לשיעור? התקשוב, כנראה, עדיין נתפס אצלנו כתופעה יוצאת דופן, אולי אפילו מוזרה. לכן, אנחנו עדיין בודקים אם הוא תורם ללמידה, או לאווירה בשיעור. אבל עלינו לאחל ליום שבו הוא ייתפס כמרכיב אינטגראלי של הכיתה, כי אז נוכל, סוף-סוף, לשאול שאלות חינוכיות מהותיות יותר.

לא רק עניין של מוסיקה

על פי רוב הנושאים שבהם אני עוסק כאן נוטים להיות נושאים "גדולים", הנושאים כבדי המשקל שנחשבים (בעיני, לפחות) המרכזיים בתקשוב החינוכי. אבל לא פעם דווקא נושאים זעירים יותר הם אלה שמזמנים הצצה לתוך ההשפעה של התקשוב על בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מאמרון קצר של רויאן לי, מורה קנדי שאל הבלוג שלו הגעתי דרך המלצה של דין שרסקי, מהווה דוגמה טובה לנושא "זעיר" כזה.

לי כותב שהוא מזמין את התלמידים בכיתות שלו (תלמידי חטיבת ביניים) לבוא לשיעור עם אוזניות כדי שבמהלך השיעור הם יוכלו להאזין למוסיקה בנגני ה-MP3, או הסמרטפונים, שלהם. הוא מסביר, בין היתר, שבכיתה גדולה האוזניות יכולות ליצור אי של שקט עבור התלמידים. הוא מוסיף שתלמידים רבים טוענים שהם מתפקדים טוב יותר כאשר הם מאזינים למוסיקה, ואם כך, אין סיבה שהוא ימנע את זה מהם.

התגובות למאמרון של לי מגוונות. מספר מורים מגיבים שגם הם מרשים להאזין למוסיקה דרך אוזניות, ולעומתם יש כמה שטוענים שזה מפריע לתפקוד התקין של הכיתה. (לי גם מסביר בתגובות שהאישור להאזין למוסיקה איננו תקף בשעה של פעילות מרוכזת בכיתה, או כאשר תלמיד אחר מציג משהו לכלל הכיתה.) כמה מגיבים מציינים שהם רוצים להרשות האזנה כזאת, אבל בתי הספר שלהם אוסרים זאת.

על אף העובדה שאישית אני בעד להרשות את השימוש באוזניות, אני יכול להבין מורים שטוענים שזה מפריע לתפקוד הכיתה. ללא קשר לטכנולוגיה זאת או אחרת, מה שמתאים למורה אחד, או לשיעור מסויים, איננו בהכרח מתאים למורה או לשיעור אחר. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו ההיתר או האיסור על השימוש באוזניות, אלא הדינמיקה שנוצרת כאשר הטכנולוגיה נעשית זמינה. נדמה לי שהתגובה של מורה אחד ממחישה היטב את הדינמיקה הזאת. המורה כותב שבשיעורי ההיסטוריה שלו לכיתה ח' הוא מרשה לתלמידיו להאזין למוסיקה, אבל הוא מתנה את ההאזנה במטלה מעניינת:

One of their at-home assignments was to build a 45-minute playlist specifically for my class. As a teacher, I like that their playlist will run non-stop throughout the entire class period while they remain focused on their academic task (no time is wasted skipping/sorting/etc) . As a music fan out of the cassette era, I believe everyone should hone the skills of building a mixtape for a specific audience… in this case, “a productive student at work”.
אותו מורה מציין:
I love how BOYD constantly brings up the concepts of citizenship and compromise in my history class.
גם אם המניע הראשי לאישור הבאת מכשירים דיגיטאליים אישיים לתוך בית הספר הוא כלכלי, בסופו של דבר כאשר המכשירים האלה נכנסים לתוך הכיתה השפעתם על המתרחש שם איננה סתם "במקום מחשב שולחני". מכשיר אישי בידי התלמיד גם מאפשר, וגם מחייב, התייחסות חדשה לכלל המתרחש בתהליך הלמידה. במידה רבה התלמיד נעשה ללומד אוטונומי האחראי ללמידה של עצמו. המכשיר האישי מאפשר לו לעצב את סביבת הלמידה כך שהיא תתאים להרגלי הלמידה שלו. ודווקא בגלל זה הוא צריך להיות מודע להרגלי הלמידה האלה.

התפיסה של "הבא את המכשיר האישי שלך" (BYOD) מיישרת קו עם המציאות שבה כמעט לכל תלמיד היום האפשרות להגיע לכיתה עם מכשיר דיגיטאלי (ואם עדיין לא היום, אז בעתיד הלא רחוק). אבל במקרים רבים מאד כאשר המכשירים האישיים נכנסים לתוך הכיתה הם רק ממשיכים את ההוראה המקובלת באמצעות המחשב השולחני. יש בוודאי לא מעטים שמרוצים מהמצב הזה – הם אינם מחפשים שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה, אלא פשוט מעוניינים לייעל ולהוזיל אותם. סביר להניח שהם יצליחו בכך. אבל שאלת אישור השימוש באוזניות בכיתה יכולה לערער את התפקוד הכיתתי הרגיל. במידה מסויימת, היא מהווה קצה של קרחון של שינויים מרחיקי לכת. אמנם לפני דור קראו למחשב השולחני בכיתה "PC", אבל הוא היה רחוק מלהיות "אישי". לא כך המכשירים הדיגיטאליים שיגיעו לכיתה בידי התלמידים היום. אלה באמת אישיים. והמוסיקה שתנוגן דרכם, ותגיע לאוזני כל אחד באופן אישי, ולפי טעמו, היא רק ההתחלה של העיצוב האישי של הלמידה שהוא (אפשר לקוות) בלתי-נמנע.

הבהרה קצרה לפני בדיקה נוספת של ה-MOOC

מספר פעמים בעבר ציינתי שאינני מודד את ערכו של הבלוג הזה במספר התגובות, או אפילו במספר הקריאות. אבל כאשר תוך זמן קצר מאמרון אחד זוכה לשתי תגובות מאנשים שאני מעריך, נדמה לי שראוי שגם אני אגיב. אולי הבנתי לא נכון, אבל התרשמתי מהתגובות האלה (וגם מהאזכור הקצר בפורטל מס"ע שמתמקד בספקות שהבעתי כלפי ה-MOOC) שקוראי התרשמו שאני בעיקר מבקר את ה-MOOC. דווקא אני הרגשתי שאחרי המבוא שאכן העלה ספקות, עיקר המאמרון התייחס בחיוב לדבריו של קליי שירקי שטוען שה-MOOC מהווה אלטרנטיבה חיובית להשכלה הגבוהה כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

בתגובה שלו, גיא לוי מציין ש-"הקורסים ב-Coursera מבוססים גם על הערכת עמיתים". שמחתי לראות שגיא מוסיף את המילה "גם". אין לי סטטיסטיקה, אבל נדמה לי שנכון להיום ה-"גם" הזה הוא עדיין חלק קטן של כלל ההערכה. גיא כותב שב-Coursera פיתחו אלגוריתם מאד חזק לשם זה. יתכן. לא צללתי לתוך כל 206 הקורסים הרשומים באתר כדי לבדוק כיצד מתבצעת ההערכה בהם. עם זאת, באתר של Coursera מצאתי דף אחד שמתייחס לפדגוגיה, ובדף הזה רק פיסקה אחת על הערכת עמיתים. בפיסקה הזאת אנחנו קוראים:

Following the literature on student peer reviews, we have developed a process in which students are first trained using a grading rubric to grade other assessments. This has been shown to result in accurate feedback to other students, and also provide a valuable learning experience for the students doing the grading.
הקישור באותם משפטים מוביל למאמר בן שישה עמודים משנת 2001 שמתאר נסיון התחלתי אחד. אין לי ספק שמקימי Coursera בקיאים בספרות בנושא, אבל ממה שמופיע באתר שלהם זה איננו בדיוק הרושם שנוצר.

גם מיכל גלעדי מגיבה, ומציינת ש-"הייחוד בקורסים אלה הוא ההתבססות על 'חוכמת ההמונים', אשר באופן מפתיע [או לא] נותנת הערכה משמעותית למשתתפים הפעילים בקורס". באותה פיסקה שממנה ציטטתי למעלה, אנשי Coursera מתייחסים גם לנושא הזה. הם כותבים:

we draw on ideas from the literature on crowd-sourcing, which studies how one can take many ratings (of varying degrees of reliability) and combine them to obtain a highly accurate score.
הפעם הקישור מוביל למאמר בן עשרה עמודים (כולל עמוד אחד של מקורות, דבר שחסר במאמר הקודם) משנת 2008 (אנדרו נג, אחד מיוזמי Coursera, הוא בין כותבי המאמר). בסך הכל (וכפי שאפשר להבין מהמשפט באנגלית למעלה) המאמר מבקש להראות שמבחר דירוגים שונים יכולים להתחבר להציג דירוג מאד אמין. המאמר אכן בוחן מספר מטלות שבדרך כלל מבוצעות על ידי "מומחים", ומשווה בין דירוג ה-"מומחים" לבין הדירוג ה-"ממוצע" של "לא מומחים". כדאי לציין שהערכה של מטלות בקורס, או אפילו משהו דומה, איננה בין הנושאים שנבדקו בשיטה הזאת במחקר שבמאמר. נדמה לי שיש גם טעם לציין שהפיסקה בדף של Coursera מזכירה "crowd sourcing", שבדרך כלל מתורגם ל-"מיקור המונים". יש לרעיון הזה קשר מסויים ל-"חוכמת ההמונים" אבל בכל זאת די שונה ממנה. על אף הפופולאריות הרבה של "חוכמת ההמונים" (פופולאריות שאני מודה שאינני שותף לה), נדמה לי שב-Coursera הכוונה היא לצבור מספר לא גדול של הערכות כדי להשיג ממוצע. לא הייתי מכנה את זה "חוכמת ההמונים".

אבל כל זה איננו שולל את הקורסים של Coursera, או הנסיון בהערכת עמיתים. אולי היא תצליח. באוגוסט השנה אודרי ווטרס הביעה את תמיכתה בהתנסות של Coursera בהערכת עמיתים בקורסים שלהם (אולי נכון יותר לכתוב "בכמה מהקורסים שלהם"). ווטרס ציינה שהנסיון שלה בהערכת עמיתים בקורסים שהיא לימדה היה חיובי, ולכן בעיניה יש סיבה לחשוב שכך אולי יהיה גם ב-Coursera. עם זאת, היא הדגישה שהערכת עמיתים בקורס של 30 סטודנטים שונה מאד מהערכת עמיתים בקורס של כמה אלפים. כאשר הסיבות להשתתפות בקורס, והמטען הלימודי והתרבותי שהמשתתפים מביאים איתם כל כך מגוונים (שלא להגיד "שונים"), אפשר אפילו לשאול אם בכלל מדובר ב-"עמיתים".

ווטרס מקרשת לבלוג של לאורה גיבס, סטודנטית בקורס בפנטזיה ומדע בדיוני ב-Coursera, וגם מרצה בתחום המיתולוגיה והפולקלור באוניברסיטה של מדינת אוקלהומה. במהלך הקורס שבו היא השתתפה גיבס ניהלה בלוג בו היא דיווחה על המתרחש ועל תחושותיה כלפי המתרחש הזה. הבלוג כולו הוא מסמך מרתק שבוחן היבטים רבים של הקורס, ומספר מאמרונים בו עוסקים בהערכת עמיתים. אפשר לסכם שגיבס רחוקה מלהיות שבעת רצון מהדרך שבה התהליך הזה התבצע בקורס.

כפי שציינתי בתחילת ה-"תגובה" הזאת (והכוונה המקורית שלי לא היתה להתארך עד למאמרון שלם), דווקא הופתעתי שהתגובות למה שכתבתי התמקדו בביקורת שלי כלפי ה-MOOC, במקום בנקודת האור החזקה שמצאתי דרך המאמרון של קליי שירקי. אין לי שום סיבה לשלול נסיונות כגון ה-MOOC, ויש סיבות טובות לתמוך בו. עם זאת, דבריהם של גיא ושל מיכל אינם משכנעים אותי שהערכת העמיתים באמת מרכזית, או מוצלחת, בקורסים של Coursera. מביקורות אחרות שקראתי, גם לא התרשמתי שהמרכיב הזה עתיד להחזיק מעמד. בשלב הזה, אינני יודע אם מיזמי MOOC אחרים רואים בהערכת עמיתים אמצעי רצוי להערכה בקורסים שלהם.

ההערכה היא מרכיב חשוב בקורסי MOOC. אמינותה בוודאי תשפיע על הצלחת המודל הלימודי הזה כולו. אבל שוב, גם אם אינני אופטימי בנוגע להערכת עמיתים בקורסים האלה, יש עדיין סיבות טובות להיות אופטימי כלפי רעיון ה-MOOC בכללותו. אין זה אומר שלא צריכים לשאול שאלות קשות בנוגע לקורסי MOOC, ובמיוחד בנוגע לאלה המופצים על ידי אוניברסיטאות יוקרתיות. במאמרון קרוב אני מקווה שאצליח להעלות כמה מהשאלות האלה.