נדחק הצידה, אבל ראוי לציון

לפני שבוע היינו עסוקים בעניינים די גורליים, ובאופן די הגיוני כמה נושאים בתקשוב החינוכי שבימים רגילים היו זוכים להתייחסות נדחקו הצידה. לא נורא. הנסיון מלמד שמעטים הם הנושאים שממש הולכים לאיבוד. על פי רוב במוקדם או במאוחר הנושאים החשובים חוזרים שוב לכותרות. ובכל זאת, ראיתי לנכון להתייחס כאן לנושא שקראתי עליו לפני שבועיים, ובמידה מסויימת נשכח – לא רק אצלנו, אלא גם במרבית המקורות שאחריהם אני עוקב. נדמה לי שהנושא לא זכה לכותרות רבות לא מפני שהוא איננו חשוב, אלא מפני שמדובר בקנדה, ועל אף העובדה שבהתפתחות התקשוב החינוכי לקנדה מקום מכובד, בארה"ב קל מאד לשכוח שהמדינה הגדולה הזאת בכלל קיימת.

לפני שבועיים מיכאל גייסט, פרופסור למשפטים קנדי שמתמחה בחקיקה אינטרנטית, ציין בבלוג שלו שבחמש השנים האחרונות אפשר לזהות שינוי משמעותי בהתייחסות של המחוקק לזכויות של הציבור. גייסט זקף את השינוי הזה לכך שהאינטרנט נעשה לנושא חשוב בעיני הציבור, וגם נעשה לאמצעי שדרכו הציבור מצליח להתארגן כדי לטפל בנושאים החשובים לו.

למחרת גייסט דיווח על כך שבאותו יום חוק חדש בענייני אינטרנט וזכויות יוצרים נכנס לתוקף בקנדה. לפי גייסט לא כל סעיפי החוק הם לטובת הציבור, אבל בנקודות מסויימות וחשובות, מדובר בהתקדמות חיובית. בין סעיפי החוק:

  • החינוך, הסאטירה והפרודיה נכללים בתחום השימוש ההוגן
  • בחוק הגנות עבור שימוש לא מסחרי של תוכן תוצרת המשתמש (user generated content)
  • מכסת הקנס על שימוש בלתי-חוקי אך לא מסחרי של חומרים מוגנים בחוק איננה גבוהה
  • הוכנסו לחוק תנאים חריגים לטובת השימוש בחומרים מוגנים בזכויות בסביבות חינוכיות

גייסט מציין שיש סעיפים בחוק שאינם לרוחו, אבל בחשבון הכולל מדובר בצעד חשוב בכיוון הנכון:

In 2007, the government was hours away from introducing a bill that contained virtually no user-oriented provisions. Today, a bill took effect that has its flaws but also creates some of the most expansive copyright user rights in the world.
בזירה החינוכית נדמה שמי שיש לו עורך הדין הטוב יותר (או היקר יותר) הוא זה שיכול לקבוע מה מותר ומה אסור בנוגע לזכויות יוצרים. כמובן שאין זה המורים. אי-לכך, נהוג פשוט לא להסתבך ובמקום זה להגיד למורים "אל תקח". אם החוק הקנדי החדש מבשר באות (ואני נוטה לחשוב שאכן כך) יכול להיות שמשהו משתנה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק לא רק בקנדה, אלא גם אצלנו, נבין שהחוק צריך להתייחס ל-"שימוש הוגן" בחינוך ביד מאד רחבה. אפשר לקוות, ואפילו לצפות.

האם השיבוש יגיע גם לאקדמיה?

כדי לכתוב לבלוג לא מזיק קצת שקט. כמובן שדרוש גירוי לכתוב, ויותר מדי שקט איננו מועיל, אבל אף אחד לא יתלונן על השקט של ראש נקי מהרעשים הרבים שמסביב. לפעמים הרעשים האלה הם צרכי פרנסה, לפעמים עיסוקים משפחתיים, ולפעמים פשוט הסח הדעת ממגוון סיבות קטנות. הרעשים של השבוע האחרון הם אזעקות ופיצוצים, והדאגה שמתלווה אליהם. ללא ספק אלה מקשים על השגת השקט הדרוש לכתוב. קשה להתנתק מהחדשות (שממילא ימשיכו להציף אותנו) ולהתיישב לכתוב. ומתוך כל הרעש, ואולי בגללו, יש חשק להמשיך בשגרה (או לחזור אליה), ובמקרה שלי השגרה היא עיון בפרסומים בתחום התקשוב החינוכי, פרסומים שאינם מפסיקים להגיע אלי גם בעת מלחמה.

בשבועות האחרונים הנושא החם ביותר בתחום הזה הוא ה-MOOC – קורסים ענקיים, פתוחים, ומקוונים. ה-MOOC איננו חדש. כבר בשנת 2008 זכיתי להשתתף באחד הקורסים הראשונים במודל הזה, אם כי ההשתתפות שלי היתה מצומצמת למדי מפני שמצאתי שכלומד עצמאי ותיק המסגרת של ה-MOOC לא תרמה לי משהו ייחודי שלא יכולתי להשיג בלעדיה. אבל ה-MOOC של היום, ה-MOOC שזוכה לכיסוי עיתונאי נרחב, שונה מאד מה-MOOC שאני הכרתי לפני מספר שנים.

נדמה לי שהשוני הזה הוא שמקשה עלי לכתוב כאן על תופעת ה-MOOC. כאשר אני קורא על ההצלחה המסחררת של מיזמים כמו Coursera ו-Udacity, אני שואל את עצמי אם לזה הוגי ה-MOOC הראשונים התכוונו. אותם הוגים ראו ב-MOOC מסגרת המאפשרת למידה עצמית וגם קבוצתית שתהיה פתוחה לא רק מבחינת האפשרות ללמוד ללא תשלום, אלא גם של פתוחה בכך שכל משתתף יכול להשפיע על הלמידה הקבוצתית. קורסי ה-MOOC שבכותרות היום אמנם פתוחים במובן של כל אחד יכול להרשם, אבל ביתר מאפייניהם מדובר בקורסים די סגורים – תכני הלימוד נקבעו מראש ותפקיד הנרשם הוא בסך הכל לרכוש את הדעת המוצעת לו דרך הרצאות מוקלטות.

בגלל זה, גם אם מדובר בהצלחה כבירה (ומאות אלפי נרשמים לקורסים כאלה בהחלט יכול להחשב להצלחה) קיוויתי למשהו אחר. חשתי שההצלחה היא גם הצלחה של ההוראה המסורתית, הנצחת מודל של הוראה שאפשר היה לקוות שישתנה בעקבות התקשוב. אין זה השיבוש לו ייחלתי.

מאמרון ארוך חדש של קליי שירקי מעמיד את ה-MOOC בפרספקטיבה אחרת, ומצביע על זה שגם אם לא מדובר בשיבוש בדרכי הלמידה, יש בו, בכל זאת, היכולת לשבש באופן מאד משמעותי את כלל מערך ההשכלה הגבוהה.

שירקי חוקר את ההשפעות של התקשוב על מגוון מוסדות. בעבר הוא תיאר כיצד פורמט ה-MP3 ושיתוף קבצים דרך Napster הביאו לשינויים גורפים בתעשיית המוסיקה המוקלטת. כמו-כן, הוא תיאר כיצד נגישות המידע דרך ה-WWW מפרק את החבילה המוכרת לנו כעיתון היומי או השבועון, ויוצר מודל אחר של פרסום חדשות/ידיעות. שירקי טוען שכמו שתעשיית המוסיקה המוקלטת והעיתונאות המודפסת לא יכלו לשרוד בצורתם המסורתית מול התקשוב, כך יקרה גם להשכלה הגבוהה, והוא מצביע על ה-MOOC כגורם המרכזי בשיבוש הזה:

Once you see this pattern – a new story rearranging people’s sense of the possible, with the incumbents the last to know – you see it everywhere. First, the people running the old system don’t notice the change. When they do, they assume it’s minor. Then that it’s a niche. Then a fad. And by the time they understand that the world has actually changed, they’ve squandered most of the time they had to adapt.

It’s been interesting watching this unfold in music, books, newspapers, TV, but nothing has ever been as interesting to me as watching it happen in my own backyard. Higher education is now being disrupted; our MP3 is the massive open online course (or MOOC), and our Napster is Udacity, the education startup.

רבים מאלה המבקרים את ה-MOOC מדגישים שקורס רב משתתפים פתוח המבוסס לרוב על הרצאות באמצעות הווידיאו ועל מבחני רב-ברירה להערכת הישגי הלומדים לא יכול להשתוות לקורס אוניברסיטאי. שירקי איננו מכחיש זאת. אבל הוא טוען שהרוב המכריע של הקורסים שעבורם סטודנטים משלמים כסף טוב אינם באיכות משובחת, ודווקא קורס רב-משתתפים פתוח יכול לענות על הצורך, ובהרבה פחות כסף. בעצם, כאן נמצא היסוד של השיבוש אשר ב-MOOC.

שירקי מציין שהנסיון להשוות קורסי MOOC לקורסים אוניברסיטאיים כמו של הרווארד מופרך. הרווארד, ומוסדות יוקרתיים דומים, ימשיכו לשרת שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסיה, ובצורה מיטבית. אבל הוא מסביר ש-50 הקולג'ים הנחשבים ביותר בארה"ב משרתים בסך הכל רק 3% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. הוא מדגיש שהרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת לומדת בקולג'ים שסביר להניח שמעולם לא שמענו עליהם, קולג'ים שגובים סכומים מכובדים, אבל מעניקים השכלה שבמקרה הטוב היא בינונית. לפי שירקי, הסטודנטים בקולג'ים האלה ירוויחו מהאפשרות ללמוד ב-MOOC, ובגדול. הוא מסביר:

… the fight over MOOCs is really about the story we tell ourselves about higher education: what it is, who it’s for, how it’s delivered, who delivers it. The most widely told story about college focuses obsessively on elite schools and answers a crazy mix of questions: How will we teach complex thinking and skills? How will we turn adolescents into well-rounded members of the middle class? Who will certify that education is taking place? How will we instill reverence for Virgil? Who will subsidize the professor’s work?

MOOCs simply ignore a lot of those questions. The possibility MOOCs hold out isn’t replacement; anything that could replace the traditional college experience would have to work like one, and the institutions best at working like a college are already colleges. The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.

אפשר להעלות שורה ארוכה של "אבל"-ים. מערכות חינוך, וההשכלה הגבוהה בפרט, הן מערכות מורכבות. בנוסף להוראה בסיסית הן עוסקות בהסמכה, במחקר, במגוון היבטים חברתיים, ועוד. קשה לדמיין שמערכת כזאת יכולה לקרוס סתם מפני שמישהו מתחיל להציע קורסים בחינם. אבל רצוי לזכור שרק לפני מספר שבועות השבועון האמריקני Newsweek, שבועון בעל מוניטין וייחוס, הכריז שהוא מפסיק לצאת לאור במהדורה מודפסת. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של עיתונים שכבכר קרסו. השיבוש, כנראה, מסוגל להגיע מאד במפתיע.

טוב שזה כבר לא כל כך פשוט

בדרך כלל לא חסר לי על מה לכתוב כאן. תמיד משהו מעניין קורה בתחום התקשוב בחינוך שמצדיק התייחסות. על פי רוב ההתרחשויות, או ההגיגים, האלה מניבים לפחות מאמרון אחד או שניים לשבוע. יש שבועות שקטים שבהם קשה לי למצוא על מה לכתוב, אבל אלה המיעוט. לפעמים השבוע כל כך גדוש באירועים שקשה לבחור על מה לכתוב. בשבועות כאלה אני חש שהקוסמוס מהתל בי מפני שדווקא השבועות האלה מלאים במטלות הקשורות לפרנסה שדורשות זכות קדימה על הזמן שלי, כך שאינני מספיק לכתוב בכלל. השבוע האחרון היה שבוע כזה. כל יום סימנתי לעצמי משהו שעליו כדאי ורצוי לכתוב, ובמקום שהרשימה הזאת תצטמצם, בכלל לא הספקתי לכתוב, והיא הלכה ותפחה.

רגעים כאלה בדרך כלל מעוררים הרהורים כלליים – למה בכלל אני כותב, האם לדברים שנכתבים כאן יש הד שמצדיק להקדיש זמן לכתיבתם. נדמה לי שבגלל זה, כאשר אני סוף סוף מצליח להתיישב לכתוב אני בוחר להעלות כאן הרהורים במקום לכתוב על אירוע ספציפי. אינני יודע אם משהו דומה קורה למרטין וולר, אבל השבוע הוא גם העלה הרהור בנוגע לאמירות נפוצות בתחום התקשוב בחינוך.

וולר כותב על התהליך שבו טכנולוגיות חדשות, טכנולוגיות שרק לפני זמן די קצר הלהיבו אותנו, הופכות להיות מובנות מאליהן כך שאנחנו מפסיקים להתרגש מהן. הוא כותב שבימיהם הראשונים של כלים רבים, אנשי חינוך רבים הקשורים לתקשוב (כולל הוא עצמו) חטאו בהתלהבות יתר:

At the time, the combination of user generated content, wide connectivity, social networking, mobile devices seemed to open up possibilities. I still find it amazing that I have such a rich, global network of peers, all of whom are smarter than me, and most of whom I haven't met. I would argue that this optimism, and slight discarding of critical powers we felt wasn't a failing however, it was a necessity. By engaging in this new world whole-heartedly one could really get the benefits and also potentially shape the possible futures we were envisaging.
וולר מבהיר שבעיניו הוויתור הזמני על הביקורתיות לא נחשב כשל. במקום זה, הוא רואה בו שלב הכרחי מפני שרק דרך המעורבות האינטנסיבית בשימוש בכלים ובבחינתם אפשר היה להכיר את האפשרויות הגלומות בתקשוב.

ובכל זאת, ובאופן די צפוי, ככל שהתרגלנו למה שפעם היה חדש, ההתלהבות שלנו כלפיו דעכה. הדעיכה הזאת איננה שווה ערך לאכזבה, אלא ראייה מפוכחת יותר שבאה עם הכרות מקרוב ועם הנסיון. לפי וולר, אנשי חינוך שבטוחים שיש ערך בתקשוב צריכים ללכת על חבל דק – הם צריכים להזהר מלשלול את החדש (נטייה שבאה עם התחושה שבסרט הזה כבר היינו) אבל הם גם צריכים לא להגרר לפתרונות קלים או לסיסמאות שאינם מכירים במורכבות של הטכנולוגיה בחינוך, מורכבות שרק אחרי שנים של נסיון הם עצמם למדו להכיר.

וולר מצביע על שלוש אמירות בנוגע לתקשוב בחינוך שעשויות לזהות את המשתמשים בהן כנאיביים, או במקרה עוד יותר גרוע, כשרלטנים:

  • הטענה שטכנולוגיה זאת או אחרת כבר מתה – לפי וולר, סימן שמתכוננים למכור לנו משהו חדש במקומה
  • ההכרזה שמשהו חדש יביא לשיבוש החינוך – טענה שבדרך כלל רומזת שמי שטוען אותה רחוק מלהיות בקי במורכבות של ההיסטוריה של החינוך
  • ההכרזה (ההפוכה) שאין חדש תחת השמש – טענה שבאה על מנת למנוע כל שינוי

הוא מסיים בקריאה להכיר במורכבות וברב-גוניות:

So, I'll make a plea here – we like simple answers, we like people who give us simple answers. They're sexy. They're convenient. They're tweetable. But life isn't like that, and actually the messy, nuanced, complex picture is more interesting. Be suspicious of those oh so sweet tasting simple answers on either side of the technology divide.
הנסיון מלמד שוולר צודק, אם כי אני חש שהוא נזהר מלהיות תקיף כלפי כמה מהמחדשים הבולטים של היום. כאשר הוא כותב שהיום יותר מתאים לנו להביע ספקנות כלפי התקשוב מאשר בעבר, הוא מציין שהיום קהל המשתמשים הרבה יותר גדול, והתקוות שתולים בתקשוב שונות מאשר בעבר. נדמה לי שהוא רומז כאן שבעבר הלא כל כך רחוק ההבטחה של התקשוב היתה סוג אחר של למידה מאשר המוכרת, ואילו היום יזמים רבים מבקשים להתעשר על ידי השימוש בתקשוב כדי לשרת את ההוראה הישנה, רק בצורה יותר יעילה. חסרה לי אמירה תקיפה יותר בכיוון הזה.

אם זאת ההיסטוריה, העתיד איננו זוהר

לפני כיומיים הופיע ב-YouTube סרטון בן 12 דקות שבו מיכאל נואר, עורך כתב העת Forbes, משוחח עם סלמן חאן, מייסד האקדמיה של חאן, על The History of Education. בדומה לסרטוני ההדרכה במתמטיקה שהפכו את האקדמיה שלו לפופולארית כל כך, השיחה מלווה בציורים די מינימליסטיים של חאן על לוח שחור. יתכן שציורים כאלה על לוח תואמים את הפעולות המתמטיות שחאן מבקש להקנות (אינני מבין מספיק בתחום כדי לקבוע) אבל כשמדובר בהסברים על ההיסטוריה של החינוך, התוצאה היא סקירה פשטנית באופן מדאיג. כל היסטוריה היא פרשנות, והנסיון לספר את "ההיסטוריה" של החינוך ב-12 דקות חוטא כבר מראש ביומרנות. אם מלכתחילה מודים שמתכוונים לספר היסטוריה אחת מיני רבות, מותר בהמשך להתמקד בנקודות שנראות רלוונטיות לתיזה שלך. אבל אם מוסיפים את ה' הידיעה לכותרת הסרטון, ובהמשך מספרים סיפור מאד סלקטיבי, המסקנה המתבקשת היא שיש משהו פגום בדרך שמבינים את הנושא, גם אם הפרטים שמזכירים נכונים מבחינה היסטורית.

על ציר הזמן שהוא מצייר חאן מתחיל את הסיפור שלו סביב 1800. הוא מספר לנו שבערך אז הרעיון של קבוצת לומדים המוגדרת לפי גיל הלומדים נעשה לנורמה. כבר בשלב הזה בולט למאזין שכאשר חאן מדבר על "חינוך" (education) הוא מתכוון להליכה לבית הספר (schooling). לפעמים מותר לבלבל בין השניים (לפעמים בלתי-אפשרי לא לעשות זאת), אבל במקרה הזה ההבחנה חשובה מאד מפני שלכל אורך הסרטון ההתייחסות של חאן ושל נואר היא לדרכים להעברת מידע, או מסירתו, מהמורה לתלמיד. ההיסטוריה של החינוך, לפי מה שהם מספרים, איננו אלא השינויים במה שמלמדים, ובדרכים שה-"מה" הזה מגיע מהמורה אל התלמיד.

חאן מספר על מה שמכונה "המודל הפרוסי" שקידם את התפיסה של חינוך לכל, ועל הוראס מן שייבא את המודל הזה לארה"ב וגייס אותו כאמצעי לגיבוש זהות אמריקאית משותפת. הוא מציין את 1870 כשנה שבה החזון של מן חדר באופן פחות או יותר מלא לתוך ארה"ב עם בתי ספר ציבוריים ברחבי המדינה. הוא מזכיר את וועדת העשרה (Committee of Ten) שבשנת 1892 קבעה את תכנית הלימודים הסטנדרטית של ארה"ב לכל גיל, תכנית שחלקים רבים ממנו מקובלים עד היום. חאן מציין שהיום די שכחו את הוועדה הזאת, דבר שבעיני קצת מוזר – נדמה לי שכל סקירה על התפתחות בתי הספר של ארה"ב מזכירה אותה.

בנסיון לתמצת את ההיסטוריה הזאת לתוך 12 דקות קשה להמנע מהכללות פשטניות. לאור זה, חשוב להדגיש שהאירועים שחאן מזכיר אכן התרחשו והם חשובים לסיפור שהוא מספר. בנוסף, על אף הנימה הביקורתית כלפי האירועים השונים שהם מזכירים, חאן ונואר מתארים את הצעדים השונים כנסיונות כנים לקדם את החינוך לכל, צעדים שלתקופתם היו חיוביים.

הבעיה הגדולה שלי עם הסיפור של חאן ונואר מתחילה כאשר הם מכריזים שבמשך כ-120 שנים, מאז התקופה של וועדת העשרה ועד היום, המצב נשאר סטטי, ושבצעם עד המחשב האישי והאינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. בעצם, על אף העובדה שבתחילת הסרטון חאן מצייר ציר זמן שעליו הוא מתכוון למקם את האירועים ההיסטוריים החשובים שעליהם הוא מספר, תקופה ארוכה מאד מתוארת כתקופה חשוכה, תקופה שבה אנשי חינוך לא חידשו דבר. בסיפור של חאן אין מקום לפסטלוצי או לפרבל, דמויות שעליהן כל פרח הוראה (אני מקווה) לומד. ג'ון דיוואי איננו מופיע, וגם לא מריה מונטסורי. אין התייחסות לגישה החינוכית של בתי הספר של רג'יו אמיליה באיטליה, או לזאת של פאולו פריירה. סימור פפרט כנראה לא קיים. והבאתי כאן רק רשימה קצרה של הוגים חינוכיים בעלי השפעה משמעותית על כיצד אנחנו מבינים מהי למידה היום. לפי חאן ונואר, הסיפור של החינוך הוא סיפור של תלמידים שלומדים כאשר הם יושבים בשקט ומאזינים למורה מרצה. בגלל זה, הם רואים בסרטונים של חאן מהפכה חינוכית, כי הרי עכשיו ההרצאה מוגשת בצורה אחרת, והתלמיד יכול "ללמוד" בקצב אישי. אבל הם בכלל לא מעלים את האפשרות שאולי תלמידים לומדים מנסיון ומהתנסות, שרק כאשר הם מבנים לעצמם את התובנות שלהם למידה של ממש מתרחשת. משום מה, חלק חשוב ביותר של "ההיסטוריה של החינוך" חומק מהם.

וכך מפיגים את השעמום?

דרך קישור שאודי מלכה העלה לאתר של שלובים, למדתי שאחד המתחרים בתחרות Techono.me של השנה שנערך בתל אביב לפני יומיים הוא סטרט-אפ חינוכי בשם learni. אודי קישר לכתבה ב-The Marker שתיאר את learni תחת כותרת מעוררת עניין: "תלמידים באים לבית ספר ומתים משעמום, ננסה לעשות שינוי בחינוך". ממקורות נוספים הצלחתי ללמוד שתחרות Techono.me נערכת פעם בשנה, פרי היוזמה של אורלי יקואל המוכרת מאד בחוגים של סטרט-אפים טכנולוגיים.

מהכתבה ב-The Marker אפשר להכיר טיפה את learni. הקימו אותה:

שורה של יזמים ותיקים, ומפתח פלטפורמת למידה בספרים דיגיטליים על גבי טאבלט. את החברה הקימו ב-2011 היזם והמשקיע רני כהן (מנכ"ל), היזם דב מורן (יו"ר), מריוס נכט ממייסדי צ'ק פוינט (חבר במועצת המנהלים), הח"כ לשעבר דדי צוקר (סמנכ"ל שיווק ומכירות), ואורי קפלן (סמנכ"ל תפעול).
המעט הזה הוא יותר מאשר אפשר למצוא באתר של החברה שכמעט ריק לגמרי. בתחתית הדף הראשי מציינים שזכויות היוצרים של האתר רשומים ל-Bligear, החברה שתמכה בפרויקט הטבלטים בבתי הספר של בת ים. נכון לתקופה שבה כתבתי את המאמרון הזה האתר של Bligear לא היה זמין, וסביר להניח ש-learni הוא גלגול חדש של ההחברה ההיא, והאתר שלו מחליף את האתר של Bligear.

בזמנו לא התרשמתי ממה שהכרתי מ-Bligear, אבל זאת כמובן איננה סיבה לשלול את learni, וממילא זאת איננה הכוונה שלי כאן. הכתבה ב-The Marker מתארת את הפרויקט ככלי להפקת ספרי לימוד דיגיטאליים. תיאור דומה אפשר למצוא באנגלית בכתבות ב-The Next Web ו-TechCrunch שדיווחו על Techono.me. לתוך התשתית ש-learni מציעה מורים יכולים להוסיף תכנים, וכמובן גם לקשר לאתרים אחרים, לחיפושים ברשת, לתרגום, וכנראה למספר פעילויות נוספות. התיאור הכללי הזה מזכיר את ספרי הלימוד הדיגיטאליים של מט"ח, עם ההבדל הקטן שדרך מט"ח כבר קיימים ספרים רבים במתכונת כזאת.

אני משוכנע שיש צורך בכלי/פלטפורמה כזאת, וסביר להניח שיש מקום בשוק לעוד חברה שמבקש לענות על הצורך. אני פחות משוכנע בנחיצות של מאפיין אחר של המיזם. לפי הכתבה ב-The Marker:

הפלטפורמה משמשת גם מורים כמערכת לניהול השיעורים ומעקב אחר התקדמות התלמידים. המורה מקבל תמונת מצב המשקפת מי מתלמידי הכתה קורא בספר בזמן שיעור ומי משתמש בטאבלט לשימושים אחרים.
הספר הדיגיטאלי של learni אמור לשרת צרכי למידה, ואפשר היה לקוות שאם אפשר ליצור חוויית למידה מעניינת, לא יהיה צורך במרכיב הנוסף שמטרתו לשמור על המשמעת בכיתה. וזה מביא אותי למה שבעיני החלק המוזר ביותר בכתבה ב-The Marker, ציטטה מרני כהן, מנכ"ל החברה:
זה לא סוד שתלמידים באים לבית ספר ומתים משעמום. החלטנו לנסות לעשות שינוי בחינוך…. המטרה שלנו היא להעצים, להעשיר ולגרום לחוויית הלמידה להשתנות ולהיות הרבה יותר מעניינת, חברתית וטכנולוגית.
אני מוכן להסכים עם היזמים של learni שהשעמום הוא בין המאפיינים המרכזיים בשיעורים בבתי הספר. כל יוזמה שיכולה להתגבר על השעמום הזה בוודאי מבורכת. אבל האם אנשי learni באמת סבורים שספרים דיגיטאליים ומעקב צמוד אחר מידת הריכוז של התלמיד בשעת השיעור הם אשר יפיגו את השעמום הזה? אולי צריכים להסביר להם שהתקשוב מפני עצמו איננו יוצר עניין. לפני חודשיים ציטטתי כאן את ביל פריטר שהביע את זה בצורה ברורה ביותר, וגם הסביר מה כן יכול לעורר מוטיבציה ללמוד. אבל יזמי סטרט-אפ בוודאי יודעים טוב יותר מאשר אנשי חינוך, ולכן כאשר learni ישולב לתוך מערכת החינוך אנחנו צפויים לראות את המחזה המרהיב של תלמידי בתי הספר רצים בהתלהבות כל בקר לקראת יום לימודים מרתק.

ואם הקשר באמת מתפורר?

אינני יודע מה במאמרון האחרון שהתפרסם כאן היה שונה לעומת אחרים כך שהוא עורר מספר תגובות, אבל התגובות האלו מדרבנות אותי להרחיב טיפה על הנושא, ולנסות להבהיר (לפחות לעצמי) את דעתי. למען האמת, באופן מודע המאמרון ההוא לא זכה לסיום ברור, ובמקום זה הוא נשאר תלוי, ללא נקיטת עמדה פסקנית (או לפחות זמנית או חלקית, כפי שאני בדרך כלל משתדל שיקרה).

באופן מסורתי (ואני מאד מודע לכך שהשימוש במילים כאלו בא במקום לבחון לעומק התפתחויות היסטוריות שונות ומגוונות, ויוצר הכללה גסה שחוטאת לאמת) היתה חפיפה גדולה בין בית הספר לבין הלמידה. בחברות מערביות בית הספר היה מופקד על מרבית התחומי הידע שהדור הצעיר היה אמור לרכוש. ציינתי במאמרון הקודם שלדעתי זמינות המידע, והאפשרויות המגוונות להצגתו ולהמחשתו, מערערות את החפיפה הזאת. בקיצור, לא ברור אם הקשר ההדוק בין בית הספר ללמידה יאריך ימים. (רצוי לזכור שבית הספר איננו המוסד היחיד שמתערער בגלל האינטרנט. במשך דורות העיתון המודפס מילא פונקציות רבות שנחשבו קשורים באופן הדוק ואפילו הגיוני, וממש לנגד עינינו הקשר הזה מתפורר.)

לכן, מה שמעסיק אותי כאן איננו האיכות החינוכית של הסרטונים ה-"לימודיים" שגוגל, או כל גוף אחר, מפיק. אני בטוח שבתנאים מסויימים סרטוני וידיאו, כמו ספרים ואמצעים מגוונים נוספים, יכולים להיות אמצעי מוצלח להקניית מידע. מעסיקה אותי שאלת עתיד בית הספר במציאות שבה חומרי לימוד איכותיים נגישים כל כך. נכון להיום רוב ההתייחסות לאקדמיה של חאן (ללא קשר לאיכות הטובה או הירודה של סרטוניה) היא ככלי עזר למורה. אבל הסרטונים האלה נגישים לכל, ללא קשר למוסד לימודי פורמאלי. אדם שרוצה ללמוד נושא מסויים יכול למצוא פריטי לימוד אחדים, או תכנית לימודים שלמה, ברשת. הוא גם יכול למצוא מי שיילמד אותו, באופן פרטי או בקבוצה. במציאות הזאת, מותר לשאול אם יש עדיין צורך (ובהתחשב בעלויות, יש שיאמרו "הצדקה") בבית הספר.

לבית הספר תפקידים נוספים מעבר להקניית דעת. (תחילה כתבתי "ברור שלבית הספר תפקידים נוספים …" ועצרתי את עצמי. אולי לי זה ברור, אבל אינני משוכנע שהדבר הזה ברור לאלה שהופכים כל שיעור להכנה למבחן.) גם אם אנחנו עדים לצמצום בתפקידיו האחרים, בית הספר אמור להעביר מסורות מדור לדור, לסייע בתהליכי חיברות, לשמור על הילדים כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד, ועוד. אבל יותר ויותר המנדט של בית הספר מצטמצם להקניה, ודווקא עבור התפקיד הזה הוא פחות ופחות נחוץ.

לפני כמעט חצי שנה, בתגובות למאמרון של לארי קובן, ג'ו נוט, איש חינוך בריטי העיר הערה ששמרתי לעצמי. במאמרון עצמו קובן ציטט תגובה של נוט למאמרון אחר. מול אלה ששוללים את "מודל בית החרושת" של בית הספר, נוט טען שהסיבה שהכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה כבר דורות שורדת היא פשוטה – היא טכנולוגיה מוצלחת שעושה את המוטל עליה. בתגובות הוא הוסיף:

I’d love to hear far more discussion about “schooling” and far less about “learning.”
ההערה של נוט הדהד אצלי מהסיבה הפשוטה שהנטייה הטבעית שלי היא להעדיף את ההפך. מבחינתי, על פי רוב בית הספר הוא אמצעי ללמידה. לכן, אם יש אמצעי טוב יותר להשיג את המטרה הזאת, אשמח לאמץ אותו. נדמה לי שזה מסביר את ההתלהבות הראשונית שלי כלפי התקשוב בחינוך – האינטרנט איפשר גישה קלה, ולרוב חופשית, למידע שמהווה בסיס ללמידה. באופן דומה, ההתפתחות של כלי Web 2.0 הביאה להרחבת המרחב החברתי שבתוכו הלמידה מתרחשת, והעשירה את הרשתיות שמהווה סביבת למידה מיטבית.

כל זה אולי מסביר למה הלמידה מעניינת אותי יותר מאשר בית הספר. אבל ההעדפה הזאת צמחה בתקופה שבה עדיין היה ברור שקיים קשר הדוק בין השניים, ולא נראה שהקשר הזה נמצא בסכנה. היום, כאשר די ברור שהקשר הזה מתערער, נוצר צורך לבחון מה הלאה. השאלה איננה אם הניתוק בין השניים רצוי – נדמה לי שהנסיון של העיתונות המודפסת מראה שרצוי או לא, הוא עתיד להתרחש. השאלה היא אילו תפקידים חיוביים של בית הספר אנחנו עשויים לאבד בעקבות הניתוק הזה (והירידה במעמד בית הספר בחברה שיתרחש בעקבות זה), ומה אפשר לעשות כדי להבטיח שהתפקידים האלה יקבלו מענה בדרך אחרת.

עדכון – לאחר יום אחד (27.10.2012)

למחרת פרסום המאמרון הזה קראתי את המאמרון החדש של ויל ריצ'רדסון, בו הוא מצטט את דבריו של ריצ'רד אלמור, פרופסור לחינוך בהרווארד, בכנס על רפורמה בחינוך שנערך לפני כשבוע. יש הקלטה של דבריו של אלמור (הוא מתחיל אחרי בערך שעה ועשרים דקות), אבל ריצ'רדסון מקשר לסיכום דבריו בבלוג של גארי הוצ'נס, מרצה לחינוך באוניברסיטה של מערב קנטוקי. הציטוט כאן הוא מהבלוג של הוצ'נס:

"I do not believe in the institutional structure of public schooling anymore," Elmore said, noting that his long-standing work at helping teachers and principals professionalize their practice is "palliative care for a dying institution." Elmore predicted "a progressive dissociation between learning and schooling."
הו'צנס מוסיף:
His comments reflected his concerns that technology, and the networked learning that is emerging in the 21st century, is a key reason for the collapse of institutional schooling….
אני כמובן אינני היחיד, ולא הראשון, להצביע על הנתק ההולך וגדל בין הלמידה לבין בית הספר. בוודאי אפשר היה להביא ציטוטים מאחרים – אנשי אקדמיה, בלוגרים, מורים בשטח, ועוד. כמו-כן, יש מי שרואה בתהליך הזה דבר חיובי ומי שחושש ממנו (נדמה לי שמגמת הכנס שבו אלמור דיבר היתה לנגח את החינוך הציבורי, אבל לא האזנתי לדברי כל הדוברים). את דבריו של אלמור אני מביא כאן לא רק מפני שהם דומים מאד למה שכתבתי כאן, אלא בעיקר מפני שהם מתפרסמים כל כך סמוך למאמרון הזה.

אולי באמת כבר לא צריכים מורים?

לפני כשבוע עלה ל-YouTube קדימון קצר של מיזם של גוגל בשם YouTube Next EDU Gurus. בעקבות ההצלחה של האקדמיה של חאן אנשי גוגל חיפשו עוד אנשים שמסוגלים "ללמד" באמצעות סרטונים. מתוך הרבים (אינני יודע כמה) שהציגו מועמדות נבחרו עשרה שזכו לערוצים משלהם, ולעידוד ועזרה בהפקת סידרה של סרטונים. גם לפני האקדמיה של חאן אפשר היה למצוא סרטוני הדרכה (או הוראה) על כמעט כל תחום, וההצלחה של חאן דרבנה רבים נוספים להפיק סרטונים ואולי לזכות בצופים ובתהילה.

לפני יומיים ויל ריצ'רדסון התייחס לסרטון על הפרויקט החדש הזה של גוגל. הוא לא אהב את מה שהוא מצא. ב-Twitter הוא הביע את אי-הנוחות שלו והעיר שהוא מנסה להבין מה גורם לאי-הנוחות שלו. ממיכאל שניידר, מורה במדינת קולוראדו, השיב באמירה צינית:

Anyone can teach! Who needs a degree. Just need to know how to make and post a video.
ריצ'רדסון מהרהר שאנחנו נמצאים בצומת שהוא מכנה ה-"חאניפיקציה" של החינוך, ומציין שמה שמאפיין את המצב הזה הוא שכל מי שמסוגל להכין סרטון כבר נחשב מורה. לדעתו, המציאות הזאת מעלה שתי שאלות:
a) what should an education degree or a teaching certificate require when increasingly anyone with a connection can be a teacher of content, and, b) more importantly, what changes when the world begins to accept a definition of “teacher” as someone who knows “how to make and post a video”?
המאמרון של ריצ'רדסון די קצר, אבל התקשיתי לרדת לסוף דעתו על המיזם של גוגל. קראתי אותו מספר פעמים. תחילה הייתי משוכנע שהפרויקט מעורר אצלו כעס, ואפילו זעם, ורק אחרי שקראתי אותו עוד כמה פעמים, וקראתי את התגובות, הגעתי למסקנה שריצ'רדסון חש אמביוולנטיות רבה כלפיו. ריצ'רדסון הוא איש חינוך. הוא משוכנע שתפקיד המורה איננו מסתכם בהכנת סרטונים שמסבירים (במידה זאת או אחרת של הצלחה) תופעה כלשהי. אבל הוא גם מודע למציאות של היום, מציאות שבה חלק משמעותי ממה שנחשב כעבודת המורה יכול להתרחש מחוץ לכיתה, ואיננו צריך להתבצע על ידי אדם שקיבל הסמכה או תעודה.

קוראים אחרים גם התקשו להבין מה עמדתו של ריצ'רדסון, והעלו שאלות בתוך התגובות. בתגובות שלו לתגובות האלה ריצ'רדסון מבהיר את עמדתו. עבורו השאלה אם להסמכה או לתעודות יש חשיבות היא שאלה שאין עליה תשובה ברורה. מצד אחד הוא מסכים שההוראה יכולה להגיע מכל אחד ומכל מקום, אבל מצד שני הוא חושש שהיוזמה של חאן, שהיא בעצמה יוזמה מבורכת, מנולצת על ידי גופים שישמחו להחליף מורים ביישומי מחשב, ועל ידי כך גם לפטר מורים וגם להרוויח ממכירת טכנולוגיות "הוראה" לבתי הספר. בתגובה אחת הוא מתאר תחזית די עגומה:

There are lots of people who I really believe would love to do away with the idea of schooling. And if they can maintain test scores and content consumption as the goal, they might just do it.
אין ספק שה-"חאניפיקציה" שעליה ריצ'רדסון כותב מאיים על מעמד המורה. היא פן נוסף של פרויקטים כמו Teach For America ש-"מכשירים" מורים תוך חודשים ספורים, מורים שעל פי רוב עוזבים את המערכת לפני שהם רוכשים נסיון של ממש. המורים האלה, שלא רכשו תשתית איתנה בפדגוגיה, הם בין המשתמשים הראשיים של סרטוני YouTube כמו של חאן, כאשר הסרטונים האלה "מסבירים" תופעות, אבל ממעטים לעזור לתלמידים להבין אותן.

לאור כל זה אפשר להבין את החששות של ריצ'רדסון, חששות שבאים היטב לביטוי בתגובה של סטיב רנסום שמצטט מהסרטון:

What bothered me the most was the following statement: "Educational videos on YouTube represent a return to the essence of what education should be." Putting it bluntly, THIS… is a load of crap. The essence of education cannot be distilled to watching videos – I don't care who makes them.
אכן, היומרה בטענה כזאת, שבסרטונים "חינוכיים" אפשר למצוא את המהות של החינוך, ממש מרגיזה. אבל בכל זאת עלינו להודות שבהערה הצינית של מיכאל שניידר מתחילת המאמרון הזה יש גם מידה גדולה של אמת – היום כל אחד, ללא קשר לתעודה שברשותו, יכול ללמד. בעצם, זאת אחת המסרים המרכזיים, והחשובים, של עידן האינטרנט. גם אם אנחנו חוששים שהציבור הרחב עשוי "להבין" שקל להיות מורה, או אפילו שהיום המורים מיותרים ללמידה, עלינו להכיר במציאות – זמינות המידע, והאפשרויות הרבות שברשותנו היום להמחיש ולהנגיש אותו, מערערות על בית הספר ועל המורה כפי שהכרנו את אלה עד היום.

נו, באמת!!

יכול להיות שהשם של המאמרון הזה היה צריך להיות "כיצד לתת שם רע לתקשוב החינוכי".

לפני כמה ימים מארק ווגנר, דמות יחסית מוכרת בתקשוב החינוכי בארה"ב, פרסם מאמרון בבלוג שלו, וגם ב-EdTechBlog, בלוג קבוצתי בו הוא משתתף. ווגנר לא כתב את המאמרון, אלא פרסם אותו עבור ג'ולי סטוארט, מורה לכיתה ב' בבית ספר בדנבר שבמדינת קולוראדו. המאמרון די קצר, וכותרתו מצליחה לקלוע לרוח התוכן:

סטוארט מספרת שלפני שנה היא פנתה לרכזת התקשוב בבית הספר בו היא מלמדת וסיפרה לה שהיא מתכוונת להשיג מחשבי טבלט עבור הכיתה שלה. לפני כחודשיים היא הציגה מועמדות עבור הכיתה שלה לקבלת טבלטי Nexus לתלמידים במסגרת פרויקט של EdTech Team, הקבוצה שמפיקה את הבלוג בו פורסם המאמרון שלה ואיתה מזוהה ווגנר. זמן קצר לאחר מכן נמסר לה שהכיתה שלה נבחרה לקבל את המכשירים, ושבקרוב הם יגיעו לידי התלמידים. בהתרגשות רבה סטוארט מתארת את יום קבלת הטבלטים:
September 24, 2012 marked the beginning of this amazing journey for my second grade class with the arrival of our classroom set of Nexus 7 tablets. We had been following the shipment via UPS with their tracking system, so when we saw that they were in Colorado at a UPS depot just miles from our school, the class could hardly sit still! The school office was alerted to make the phone call once the truck arrived with this very special delivery. Beth and I knew our world was about to change in a matter of hours.
אינני יודע לפי אילו אמות מידה האנשים ב-EdTech Team קבעו את המועמד הזוכה בטבלטים. המועמדים התבקשו לתאר כיצד הכיתות שלהם ישתמשו במכשירים, אבל מה שהם כתבו לא פורסם. סביר להניח שאפילו אם חלק מהמניע לחלוקת הטבלטים היה לפרסם את הגוף המחלק, בכל זאת סטוארט היתה צריכה לכתוב משהו מעמיק יותר מאשר רק "הכלים האלה ממש נהדרים והתלמידים שלי רוצים לשחק בהם". אבל גם במאמרון שלה סטוארט איננה מסבירה מה היא והתלמידים שלה מתכוונים לעשות עם הטבלטים. במקום זה, המאמרון גועש בהתרגשות כלפי הכלים, ומעבר לסיסמאות, נעדר כל התייחסות לשימוש חינוכי בהם.

אפשר להבין את ההתרגשות – הן של סטוארט והן של התלמידים. מחשבי טבלט מאד מפתים, וקשה לשמור על איפוק כאשר מכשיר כזה מגיע לידיים לראשונה. לכן, קשה לבוא בטענות כלפי ההתרגשות הזאת. זאת ועוד: אפילו אם ההתלהבות של סטוארט נראית מוגזמת, אני מניח שרבים מאיתנו היו מתלהבים באופן דומה לו זכינו במתנה כזאת.

אבל הבעיה שלי איננה עם ההתרגשות, או עם אווירת החג שבכיתה של סטוארט. יש לי בעיה עם מה שנראה כביטול כל מעשה חינוכי בכיתה של סטוארט לפני קבלת הטבלטים. סטוארט כותבת:

This had to be the best day ever for my second graders! The addition of these tablets is going to change the way my students learn this school year and beyond into their futures. The 21st century has arrived in my classroom, and I cannot wait to see where it takes us.
נדמה לי שדברים אלה מבטאים הערכה עצמית חינוכית ירודה מאד אצל סטוארט. האם רק עכשיו, בעזרת הטבלטים, יתרחש שינוי בדרך שבה התלמידים שלה לומדים? האם המאה ה-21 לא נוכחה בכיתה שלה לפני קבלת הטבלטים? גם אם אפשר לפרש את דבריה כביטוי להתרגשות, הניסוח של סטוארט יוצר את הרושם שבלי מכשירי הטבלט אי אפשר היה ללמוד בצורה מוצלחת או רצויה.

פעמים רבות אנחנו מכריזים שהטכנולוגיה איננה מה שמחולל את השינוי. אנחנו מדגישים שהדרך שבה המורים והתלמידים מנצלים את הטכנולוגיה היא אשר הופכת את הכלי למשהו לימודי. אני רוצה להאמין שגם ג'ולי סטוארט חושבת כך. למרבה הצער, הדברים שהיא כותבת רומזים אחרת. אם יום קבלת הטבלטים היה היום הטוב ביותר עבור התלמידים שלה, אני חושש שהימים הבאים יהיו ימים של אכזבה – לא מפני שהכיתה תגלה שלא כייף להשתמש במכשירים האלה, אלא מפני שהם יגלו שהלמידה נשארת כפי שהיתה. אני בעד זה שתלמידיה של סטוארט ישתמשו בטבלטים – ולא רק ל-"למידה" אלא גם ל-"משחק". כמו-כן, אני מקווה שהשימוש בטבלטים ירחיב ויעמיק את חוויות הלמידה של הכיתה. אבל אם החלום של סטוארט אכן התגשם עם קבלת הטבלטים, אני חושש שזה סימן שאנחנו עדיין מצפים שהטכנולוגיה תציל אותנו. אם אנחנו עדיין תולים את התקוות החינוכיות שלנו בכל כלי חדש שיוצא לשוק, מצבנו די עגום.

לא בזכות ההפיכה

בקיץ של 2011, לקראת תחילת שנת הלימודים, שלי רייט כתבה בהתלהבות על הפיכת הכיתה (flipping the classroom). היא כתבה אז:

I believe if used judiciously, in the right context, the flip can free up valuable class time and provide the background knowledge that is fundamental for students to then go forward and wrestle with higher order thinking.

משפט אחד לפני ההצהרה הזאת רייט כתבה שהיא מודעת לכך שהיא נוגעת בנושא מעורר מחלוקת. ההערה הזאת נראתה לי די מוזרה, וגרמה לי לגרד בראש בנוגע למתרחש בבתי הספר של צפון אמריקה (רייט היא קנדית). הרי ביסוד "הפיכת הכיתה" נמצא רעיון די פשוט: שתלמידים יתכוננו בבית לקראת שיעור. מבחינתי, אינני רואה הבדל בין להתכונן באמצעות צפייה בסרט לבין להתכונן באמצעות קריאת פרק בספר, או אפילו בחיפוש מקורות וקריאתם, לקראת השיעור בכיתה. האם בכיתות של צפון אמריקה כל התלמידים יושבים בשקט מול המורה ומאזינים לו, או קוראים פרק בספר? אני למדתי בחטיבה ובתיכון בארה"ב, ורבים מהמורים שלי היו ממוצעים למדי, ובכל זאת נדמה לי שרוב המורים שלי ביקשו מאיתנו להתכונן לקראת השיעור בדרך זאת או אחרת כך שחלק גדול מהשיעור הוקדש להרחבה או לדיון. האם היום כל זה נעלם? בלי להתייחס לבעיות שיש לי עם הרעיון של הפיכת הכיתה (אלה יבואו בהמשך), נדמה לי שהבעיה המרכזית היא פשוט שאינני מבין מה חדש או מקורי ברעיון הזה, ולכן לא מובן לי למה הוא מעורר התעניינות כל כך גדולה.

אבל פתחתי עם דברים שרייט כתבה לפני כשנה וחצי. השבוע היא כותבת משהו אחר, משהו שמעיד על שינוי שהתרחש אצלה. רייט כותבת שהיא כבר לא מאוהבת בהפיכה הזאת:

Here's the thing. When I recently re-read the post, I didn't disagree with anything I'd said. Yet my brief love affair with the flip has ended. It simply didn't produce the transformative learning experience I knew I wanted for my students.
רייט מספרת שהרעיון של הפיכת הכיתה מצא חן בעיניה, וכמוה גם בעיני רבים מתלמידיה. היא מציינת שעבור חלק מהתלמידים הצפייה החוזרת בסרטונים לימודיים בהחלט קידמה את למידה. אבל היא מוסיפה שהיא הרגישה שלא התרחש שינוי בחוויית הלמידה, וההרצאה המסורתית, אפילו אם מקום הגשתה וצורתה השתנו, נשארה במרכז:
We never moved to an entirely flipped classroom that required my students to watch lecture after lecture, day after day, by video. Even so, when we did "flip," it felt more like we were juggling the traditional lecture around than moving forward into a new learning paradigm.
תוך כדי הנסיון להפוך את הכיתה רייט גילתה ששינוי הרבה יותר משמעותי מתרחש. יותר ויותר הכיתות שלה נעשו לממוקדות-תלמיד. וכאשר זה קרה, התברר לה ששינוי של מתי והיכן שומעים או רואים הרצאה היה שינוי די מזערי:
As this new way of learning played out over time, my students found they didn't need me to locate or create videos for them. Instead, they learned how to learn, and they were able to find their own resources. For me, this was a much more important skill than following my directions or using the resources I told them to use.

As this shift occurred, the flip simply disappeared from our classroom. It took almost a year for me to notice it was gone. Instead, our classroom had become a place where students discovered and shared their own resources, while engaging in projects with each other. There was no need for me to assign video homework or create portable lectures. It all happened during class.

רייט כותבת שלא היתה אצלה החלטה מכוונת לוותר על הפיכת הכיתה. במקום זה היא פשוט גילתה שהיא איננה נחוצה להתנהלות הכיתה. היום אין לה שום רצון להחזיר אותה. כדי להסביר את הפגת ההתלהבות הזאת היא מונה מספר סיבות. קודם כל, היא מצהירה שהיא איננה רואה ערך בשיעורי בית. נראה לה שלחייב תלמידים לצפות בסרטונים חינוכיים בזמנם החופשי גוזל מהם זמן חשוב שמגיע להם לנצל בדרכים נעימות יותר. היא מוסיפה שגם אם ההרצאה המסורתית עכשיו זמינה כסרטון דרך המחשב, עדיין מדובר בהרצאה, והיא מעוניינת שהתלמידים בכיתות שלה לא רק יצרכו מידע שמישהו מגיש להם, אלא יהיו אחראיים ללמידה של עצמם. השינוי שמעניין אותה משמעותית הרבה יותר מאשר לאפשר (או לחייב) תלמידים לצפות בסרטונים מהבית:
As my students worked with me to invent our own version of student-centred learning, we realized that the three questions every student in our classroom had to answer were: What are you going to learn? How are you going to learn it? How are you going to show me your learning? This became our mantra — our framework for learning. This is what it means to give students "control over their education."
כפי שכבר ציינתי, אני מתקשה להבין למה הפיכת הכיתה נחשבת לרעיון חדש או מהפכני בחינוך. עם זאת, אם, כמו במקרה של רייט, הפיכת הכיתה מחדדת מחשבות חינוכיות ומובילה לשינוי בהתנהלות הבסיסית של הכיתה, אי אפשר לבוא אליה בטענות. כל דבר שמזרז שינויים מרחיקי לכת בתהליכי הלמידה המקובלים של היום מבורך. אבל אני מקווה שרייט תסלח לי אם אכתוב שאינני משוכנע שהשינויים שהתרחשו בכיתות שלה היו תוצאה של הנסיון שלה בהפיכתן.

כזכור, עכשיו רייט מונה מספר סיבות שבגללן הפיכת הכיתה כבר איננה חשובה לה כל כך. אבל בקריאה חוזרת של המאמרון שלה מלפני שנה אפשר לזהות, די בקלות, את שורשי הביקורת שהיא מעלה עכשיו. במאמרון ההוא, למשל, היא מתעמתת עם הטענה שבעזרת הפיכת הכיתה אפשר יהיה לוותר על מקום המורה בלמידה. היא כותבת:

I think that's only possible if you think the most important, or sole, job that I perform in my classroom is content dispenser. I don't believe that at all.
היא מגדירה את התפקיד שלה כסיוע לתלמידים ברכישת מיומנויות ותובנות. היא מוסיפה:
I also challenge them, encourage them, believe in them, love them, and offer correction when necessary. The most important thing I do in my classroom is show students how to dig deep, solve problems, and reflect carefully on the constant stream of information that inundates us all.
אפשר לנחש שהיא נמשכה להפיכת הכיתה מפני שכך היא רואה את תפקידה, ולא שדרך הפיכת הכיתה היא גילתה שאלה התפקידים שלה. דווקא בפיסקאות של המאמרון בהן היא מתארת כיצד היא "משתמשת" ב-"הפיכה", מה שבא לביטוי איננו ההפיכה עצמה, אלא הדרכים השונות שבהן הכיתות שלה כבר היו כיתות ממוקדות-תלמיד.

רצוי לזכור שהתנופה הנוכחית להפיכת הכיתה באה במידה רבה מכיוון התקשוב. סרטוני האקדמיה של חאן, סרטוני YouTube, והרצאות TED מהווים חומרי הלימוד שבהם המורים משתמשים כדי לקדם את התלמידים שלהם בשעות מחוץ לבית ספר. הזמינות של אלה דרך האינטרנט עוררה את ההתעניינות בהפיכת הכיתה. אבל כל אלה הם בסך הכל המקבילים של ימינו לפרקים בספרי הלימוד שבעבר התלמידים נדרשו לקרוא לפני השיעור. רייט, שמרבה לשלב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתות שלה, מודעת לכך שתרגום דיגיטאלי של שיטות מוכרות, גם אם מדובר במהלך רצוי, איננו מהווה מהפכה חינוכית. לעומת זאת, הראייה החינוכית שלה מנחה אותה בשימוש בתקשוב שהוא הרבה מעבר להפיכת הכיתה.

ברור שלא כל המורים מגדירים את התפקיד שלהם כמו שעושה רייט. אם נסיונות של הפיכת הכיתות שלהם יובילו אותם להגדיר את התפקיד שלהם בצורה דומה יותר להגדרה של רייט, אני בעד. יכול להיות שאפשר גם לדלג על השלב הזה ופשוט לקרוא את רייט וללמוד ממנה.

מספר הרהורים (פחות או יותר חינוכיים) בדרך לפח

במהלך חופשת הסוכות הזדמן לי לעסוק טיפה בנקיונות, ובחיסול חלק (קטן מאד, לצערי) של הניירת שבמהלך השנים הצטברה אצלי. מצאתי כמה ערימות מכובדות של עיתונים – מהשנים 1999-2001 ומהשנים 2004-2006 – והחלטתי, בהחלטיות לא אופיינית לי, להתגבר על הדחף לבדוק את הכל (הרי אם פעם שמרתי את העיתונים האלה בוודאי היתה לכך סיבה) ובמקום זה להעיף מבט מהיר בלבד ולהתקדם לקראת הפח. ובכל זאת, כמה כותרות קפצו מולי ונאלצתי לוותר טיפה ולעיין בכמה דברים.

הבלגן בבית שלי איננו מתקשר (לפחות לא באופן ישיר) לחינוך או לתקשוב בחינוך, אבל הרגשתי שאולי לזריקת עיתונים אחרי שהם נשמרו תקופה ארוכה יש קשר לחינוך בעידן המידע, ולכן יש טעם לכתוב על הפעילות הזאת שלי בחג. אני נוטה להזכיר לבת שלי (פעמים רבות מדי, אבל יש בינינו הסכם שמותר לי לעצבן אותה עם בדיחות גרועות) שכדאי לה לעשות את שיעורי הבית שלה בהיסטוריה כמה שיותר מהר, היות וככל שהיא דוחה אותם, ההיסטוריה נעשית ארוכה יותר. לא היה מזיק לו פעלתי לפי ההנחיה הזאת בכתיבה האישית שלי. עדיף לי לכתוב על עניינים הראויים להתייחסות לפני שיותר מדי מאלה מצטברים אצלי, עד שכבר אין ברירה אלא לוותר על ההתייחסות לעניינים שהתיישנו, על אף העובדה שהם נשארים מעניינים וחשובים.

אבל כיצד קובעים שמשהו "חשוב"? די ברור שמה שהיה חשוב לפני 12 או 7 שנים איננו בהכרח חשוב כאשר רואים אותו היום בעיתון שנשמר מאז. בין העיתונים ששמרתי יש עמודים ראשונים שמציינים אירועים שעדיין היום נחשבים ל-"היסטוריים", אבל בתחום התקשוב רבים מאד מהכתבות ששמרתי אינם אלא קוריוזים. אין זה אומר שדיווח על השקת פיירפוקס שמהלל את הפיתוח של דפדפן קוד פתוח, או התייחסות לעליית תופעת הבלוגים תוך דיווח על תחילת אתר הבלוגים Pajamas Media, אינם "חשובים". אפשר אפילו להגיד שמדובר באירועים שתרמו רבות לעיצוב האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אבל ספק אם הם מצדיקים שמירה בארגז מאובק. Napster היווה נקודת ציון משמעותית בעיצוב השימוש שלנו באינטרנט, אבל האם אני זקוק למדריך לשימוש בו מלפני 12 שנים? ומה נגיד לגבי סקירות על אתרים כמו Hot or Not? או The Million Dollar Homepage? שום דבר לא יקרה אם נשכח את אלה. ב-2005 הסבירו למה כדאי שיהיה לנו דואר מבוסס ווב, וגם בישרו לנו על תחילת עידן ה-Web 2.0. באלה יש בוודאי מידה לא קטנה של "חשיבות". אבל גם דיווחו ש-"יאהו משיבה מלחמה להפתעות של גוגל", והיום כתבה כזאת עשויה להעסיק רק היסטוריונים. ראיתי לנכון לשמור מאמר ארוך משנת 2006 על עורכי ויקיפדיה בעברית – מעניין לראות כיצד התייחסנו למפעל שנראה לנו אז כדבר בלתי-מתקבל על הדעת, והיום הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו. אבל אין לי צורך ברשימה של 50 האתרים השימושיים ביותר ברשת משנת 2000, אפילו אם יותר מרק קומץ מאלה עדיין קיימים.

תוך כדי הנקיונות שלי קראתי כתבה של אילנה קירש ב-Jerusalem Post שאליה הגעתי דרך ה-Twitter של ראובן וורבר. קירש מדווחת על תקלה בשרתים של העיתון שגרמו לאיבוד של שבוע של כתבות, ועל הנסיון לשחזר את מה שאבד. קירש מהרהרת אם יש בכלל טעם בשחזור הזה:

We decided to restore articles summing up only the most read and arguably the most important stories published last week, which were largely sound bites – speeches at the UN General Assembly – rather than actual news events. There was no point wasting time writing up yesterday’s news. But there was a dissonance in making such a decision, as though not only had we lost a week’s work, but that the work itself had been irrelevant. If it wasn't worth restoring, was it worth writing in the first place?
אם ב-Jerusalem Post שואלים אם כדאי לשחזר כתבות המתייחסות לאירועים שהתרחשו רק לפני מספר ימים, כיצד אני יכול להצדיק שמירה של עיתונים בני עשור? כאשר כתבה הופכת מדיווח חדשותי לפיסת היסטוריה ההתייחסות שלנו כלפיה משתנה. היא נעשית לפריט הראוי לשמירה לשם המחקר. אבל חשוב לזכור שקירש מהרהרת אם בכלל היתה סיבה לכתוב את הכתבות שאבדו. השאלה הזאת עולה בתקופה שבה התחלופה של הכותרות כל כך מהירה, ופריטים שהם באופן ברור בני חלוף זוכים לכותרות. לדעת קירש, השינוי בקצב הדיווח על אירועים צריך להביא לשינוי בדרך שבה העיתונאי פועל:
Apart from preventing last week’s crash from re-occurring, the bottom line is that the news is a living, breathing, dynamic creature, and attachment to both the ways and the stories of yesteryear – or indeed yester-hour – is likely to limit journalists’ ability to report the news of tomorrow. Some would argue that these new technologies bring down the standard of journalism, but it doesn't need to be that way. Journalists and editors alike need to adapt to the changing environment and find new ways to get the news to the people – such as tweeting on breaking stories for their Internet desks to write up, publishing short version of stories as they break and longer write-ups in print editions and utilizing social media for updates, photos and videos from the field.
אז האם יש מסר לחינוך שאפשר להסיק מהנקיונות שלי ומקריסת השרתים של הפוסט שעליה כותבת קירש? קל להכריז שחלק נכבד ממה שנלמד בבית הספר איננו עומד במבחן הזמן, ולכן אין סיבה ללמד אותו. אבל נדמה לי שזה היה נכון הרבה לפני האינטרנט, וכמובן ידענו את זה הרבה לפני שאני הלכתי לפח עם עיתונים ישנים. החינוך יכול אולי ללמוד כיצד להתאים כלים שונים למשימות שונות בדומה למה שקירש כותבת לגבי עבודת העיתונאי. בוודאי אפשר למצוא הקבלות בחינוך לשימוש ב-Twitter לסקירת אירועים בעת התרחשותם, ולשימוש בנייר לכתיבה מעמיקה יותר. אבל גם תובנה כזאת די נדושה.

עלי להודות שלא פעם רק תוך כדי הכתיבה אני מצליח להבין נושא, או ליתר דיוק, להבהיר לעצמי את עמדתי כלפי הנושא שעליו אני כותב. לא פעם הנקודה העיקרית מתבררת לי רק לקראת סיום הכתיבה, ואני מגלה שבסופו של דבר הגישה המגובשת לנושא שאני מפרסם כאן שונה מאד ממה שחשבתי תחילה. אבל לפעמים קורה שנושא שחשבתי שתוביל אותי לתובנה מעניינת איננו אלא כביש ללא מוצא, ושאין מסקנה מעניינת בסוף הדרך. כך אני מגלה לגבי המאמרון הזה. אחרי הרהורים ארוכים אני מסיק את המסקנה שבעצם, אין מסקנה חינוכית "עמוקה" שמתבקשת מכל זה. אפשר להתנחם בכך שלפחות זכיתי לבית קצת יותר נקי.

ובכל זאת, יש כאן היבט חינוכי שאיתו אפשר לסיים. בתוך ערימות העיתונים היו גם תיקים מכנסים בהם השתתפתי – למשל כנס מו"ח משנת 2000. כך גיליתי (או נזכרתי) שנושא הכנס באותה שנה היה "החינוך בעידן מהפיכת המידע – הזדמנויות ואתגרים". מהכותרת הזאת אנחנו למדים שבתחילת המאה ה-21 עדיין לא העלינו על נס את המיומנויות שכל כך מזוהות עם המאה הזאת. היה כנראה ברור לנו ש-"מהפיכת המידע" היא עובדה שאיתה צריכים להתמודד, אבל אולי עדיין חשבנו שאפשר היה לעשות זאת בעזרת מיומנויות ישנות יותר. התיק עוד במצב שמיש, ונדמה לי שבקרוב אתחיל להסתובב איתו – מחווה להיסטוריה שלא צריכה להשכח, ועדות לכך שבעבר הלא כל כך רחוק רדפנו קצת פחות אחרי סיסמאות ריקות מתוכן.