לפחות הרעיון יפה

פיגור בבדיקת המספר העצום של מאמרונים שבהם אני מנסה לעיין איננו דבר חדש. אני בוודאי אינני שונה מאנשים רבים אחרים שלומדים לא להלחם אלא להשלים עם המצב הזה. ללא ספק הרבה מאמרונים מעניינים מאד חומקים ממני, ויש, כמובן, המונים נוספים שעליהם אני אפילו אינני יודע. אני מציין את הפיגור התמידי הזה על מנת להסביר (או לתרץ) למה רק היום קראתי מאמרון של מרטין וולר שפורסם לפני שלושה שבועות. בעצם, שלושה שבועות אינם מהווים פיגור משמעותי במיוחד. אבל תוך כדי קריאת המאמרון של וולר נזכרתי במאמרון אחר, על אותו נושא, שאליו רציתי להתייחס, והמאמרון הזה התפרסם לפני שלושה חודשים. דווקא הפיגור של שלושה חודשים לא היווה את הבעיה המרכזית. הבעיה היתה שנזכרתי במאמרון, אבל לא יכולתי לאתר אותו.

הזכרון של גוגל הוא ללא ספק יותר טוב מאשר הזכרון שלי. אבל משום מה, על אף העובדה שידעתי ששלחתי את הקישור לעצמי לדואר, לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי גם בפריטים שנקראו בקורא ה-RSS שלי, וגם שם לא מצאתי אותו. בדקתי בהיסטוריית החיפושים שלי – איננו. בסופו של תהליך בדקתי ב-delicious – לא בסימניות שלי, אלא בסימניות האחרונות בנושא שבו המאמרון עסק. ניחשתי שמישהו אחר בוודאי סימן אותו, ואם אחפש כמה שבועות אחורה בתג המתאים, אמצא אותו. ואכן, כך היה, אם כי אז גיליתי שעל אף העובדה שראיתי את המאמרון לפני כעשרה ימים, ומישהו אחר סימן אותו בדלישס לפני כשבועיים, הוא הופיע לראשונה הרבה לפני-כן. (מתברר שבשינוי של אות אחת יכולתי לקצר את התהליך ולמצוא את הקישור בדואר שלי, וחבל שלא חשבתי על זה תחילה.) סוף טוב, הכל טוב, וכל זה איננו אלא מבוא להתייחסות למאמרונים עצמם.

במאמרון שלו מרטין וולר כותב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – ועל כך שהוא מעולם לא נמשך אליו. הוא מציין שבעיניו הנסיון עם הפורטפוליו הדיגיטאלי בקהילה החינוכית מהווה דוגמה טובה לטעות לא קטנה של התקשוב החינוכי. עבור וולר הפורטפוליו הדיגיטאלי הוא רעיון טוב שנכשל בשלב הביצוע, והוא מונה מספר סיבות שלדעתו גורמות לכך. הוא טוען שכלי הפורטפוליו שנבנו במוסדות חינוך מורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר הם צריכים להיות. זה קורה כי כאשר מוסד חינוכי מאמץ את רעיון הפורטפוליו ובונה לעצמו כלי, הוא מעמיס עליו פונקציות רבות מדי, ואילו:

The question of ‘how simple can we make it’ is not one that is usually asked.
בנוסף, המוסדות מעוניינות שהפורטפוליו ישרת קודם כל את צרכי המוסד, לא את האדם הלומד. אבל:
… if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them.
וולר טוען שהמוסדות מתמקדות בכלי, ולא במיומנויות הדרושות כדי לנהל פורטפוליו בצורה מוצלחת. כמו-כן, הוא מזהה תכונה שהוא מכנה "יהירות חינוכית" (אם כי הוא עצמו חש שהמונח קצת חריף מדי) שגורמת לכך שמוסדות חינוך אינם מוכנים לאמץ כלים קיימים. הם חושבים שהצרכים שלהם לא מוצאים מענה בכלים קיימים ומתעקשים לבנות כלי ייחודי. וולר כותב:
Blogs are good enough for eportfolios, if what you want from an eportfolio is for people to actually, you know, use them.
אי-הנחת של וולר מנסיונות שילוב הפורטפוליו הדיגיטאלי במוסדות חינוכיים משקף בעיה אמיתית. לכאורה הכלי עונה על הצורך של תיעוד ושל הערכה, אבל אלה צרכים של המוסדות, לא של הלומדים. הלומדים, מי שאמור להשתמש בפורטפוליו, מתלהבים ממנו פחות. זאת ועוד – המוסדות רואות בפורטפוליו כלי שימשיך לשרת את הלומד גם אחרי סיום לימודיו, אבל זה איננו קורה. זה הקושי העיקרי שדונלד קלרק מזהה. קלרק איננו רואה בכך כשלון של המוסדות, אלא של הכלי עצמו, ושל הציפיות הלא מציאותיות ממנו. במאמרון שלו קלרק מונה שבע סיבות שבגללן הפורטפוליו הדיגיטאלי בצורתו החינוכית פשוט איננו רצוי.

קלרק טוען שבמוסדות חינוך הפורטפוליו מתפקד בצורה הפוכה מאשר כוונת מתכנניו. המטרה היתה סביבה שתלווה את הלומד במהלך חייו, אבל בפועל (כמו שגם וולר מציין) מסובך ביותר לנתק את החומרים שהלומד מכניס לתוך הפורטפוליו מהכלי שמכיל אותם. בסופו של דבר הפורטפוליו נעשה לחסר תועלת לאלה שהיו אמורים להמשיך להשתמש בו.

מעבר לכך, קלרק משוכנע שבני אדם פשוט אינם רוצים כלי כזה:

Human beings do not behave as educationalists would like them to behave. That’s because education has a flawed and simplistic view of human nature (usually behaviourist). … People are lazy, procrastinators, messy, change their minds and quite often want to forget what they’ve done.
אפשר להגיד שהטענה הבסיסית הזאת של קלרק היא גירסה של "הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק". אם כך, יש משהו לא לגמרי מוצדק בביקורת שלו. הרי בתחומים רבים החינוך פועל מתוך ההנחה שהוא יודע מה הלומד צריך יותר טוב מאשר הלומד עצמו. למה דווקא לציין לרעה התנהגות כזאת בנוגע בפורטפוליו? אבל נדמה לי שגם וולר וגם קלרק מזהים בעיה שהתקשוב החינוכי איננו יודע לפתור. העוסקים בתקשוב בחינוך מעמיסים על הפורטפוליו הדיגיטאלי תפקידים רבים מדי. מהצד המוסדי הם מצפים שהפורטפוליו יאפשר מעקב איכותי אחר הלומד וגם יקדם הערכה מסוג שונה מהמקובל היום. מהצד של הלומד הם מצפים שהוא יעודד את הלומד להיות אדם יותר רפלקטיבי, שהוא יעזור לו להיות אדם מאורגן יותר, וילווה אותו בהמשך דרכו כאשר הוא שומר ומתייק את העדויות למסע חייו. בעצם, זה נשמע טוב מדי להיות מציאותי … וזאת בדיוק הביקורת של וולר ושל קלרק.

ואולי ספרי הלימוד העתידיים אינם …

מה עוד אפשר להגיד על ספר הלימוד של העתיד? על אף העובדה שנכון להיום סקרים מראים שסטודנטים אינם נוהרים אחר ספרי לימוד דיגיטאליים ודווקא מעדיפים להמשיך להחזיק ספרים מודפסים ביד, ברור לכולם שהדיגיטאליות תשלוט גם בשוק ספרי הלימוד. אבל כדרכם של מנצחים, חסידי הספר הדיגיטאלי אינם מסתפקים בנצחון – הם צריכים להראות שמשאת נפשם, ספר הלימוד הדיגיטאלי, עולה בכל תחום אפשרי על הספר המודפס.

דייוויד ורליק כותב השבוע על ספרי לימוד דיגיטאליים, וכדרכו הוא מזמין את קוראיו להצטרף אליו ולמנות את המאפיינים של הספרים האלה שעושים אותם לעדיפים על ספרים מודפסים. התוצאה היא טבלה שמראה שפחות או יותר בכל נקודה אפשרית (ורליק מציין 12) אין בכלל תחרות בין שני סוגי הספרים. בין הנקודות שבהן הוא משווה בין שני הספרים:

  • ספר הלימוד ה-"ישן" המותאם לסטנדרטים, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מותאם לצרכים ולנסיון של משתמשיו
  • הסמכות היא מרכיב מרכזי של ספר הלימוד ה-"ישן", ואילו הסמכות של ספר הלימוד ה-"חדש" נרכשת בזכות הסיוע שהוא מעניק לתהליך הלמידה
  • ספר הלימוד ה-"ישן" יוצר תחושה של בטחון, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מפתיע, ומגרה ללמידה חדשה
  • ספר הלימוד ה-"ישן" מתיימר להיות נטול הטיות אידאולוגיות, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מכיר בעובדה שיש בו הטיות כאלו

עלי להודות שבמידה לא קטנה אני מסכים עם ההבחנות האלו, ועם אחרות שוורליק מציין. אבל התמונה הכוללת שמצטיירת מהטבלה של ורליק היא של ספר לימוד תלוש מהמסגרות הלימודיות הקיימות. ורליק איננו מתייחס לעבודה שמערכות חינוך אינן משוחררות מהטיות אידאולוגיות, ולאור זה ספרי לימוד ביודעין מציגים תפיסת עולם מסויימת כנכונה (ונקייה מהטיות). הוא משבח את ספר הלימוד החופשי מסטנדרטים, ומצליח להתעלם מהעובדה שהמערכת עדיין דורשת את הסטנדרטים האלה. הוא אדיש לכך שמערכות לימוד רוצות ליצור תחושה של בטחון אצל הלומדים בו, ולא לזעזע אותם.

אני בטוח שוורליק מייחל לכך שספר הלימוד ה-"חדש" יחולל שינוי משמעותי בדרכי למידה והוראה. שוב, אשמח גם אני אם כך יקרה. אבל המאפיינים של ספר הלימוד ה-"חדש" שוורליק מביא במאמרון שלו אינם אינהרנטיים לספרים דיגיטאליים. יותר מאשר אלה משקפים תכונות ייחודיות של הדיגיטאליות הם משקפים תפיסה חינוכית, ולא נראה לי שהתפיסה הזאת עומדת להשתנות אצל קובעי המדיניות החינוכית בקרוב. למרבה הצער, סביר להניח שספרי הלימוד ה-"חדשים" שורליק מייחל להם יהיו לא יותר מאשר גירסאות דיגיטאליות של מה שאנחנו מכירים היום.

כבוד גדול להיות כמוהם

כאיש חינוך שהוא חובב ג'ז מושבע (וגם כאוהד כדורסל, אם כי במידה קטנה יותר) התמלאתי גאווה כשקראתי מאמרון של לארי קובן מהשובע. במאמרון שלו קובן מביא נתונים מתחום חקר המוח מתוך מאמר מאת יונה לרר שהתפרסם ב-Wired לפני כשבועיים. במאמר שלו לרר טוען שיש דמיון רב בין מלאכתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל – שתי המלאכות דורשות את היכולת לאלתר במהירות ולהגיב בהצלחה למצבים משתנים ובלתי-צפויים.

לרר וקובן כותבים על ההחלטות הרבות הדרושות באלתור מוצלח של נגן ג'ז ובקליטת כדורים חוזרים אצל שחקן כדורסל שצריך להחליט היכן למקם את עצמו עוד לפני שהכדור מחטיא את הסל. מדובר בהחלטות זעירות ומהירות שאינן תוצאה של ניחושים או של מזל, אלא של אימון ולימוד כך שלמקצוענים האלה יש מאגר אדיר של מידע שממנו הם יכולים לשלוף את הצעד הבא שלהם. הצופה מן הצד איננו מודע לחשיבה שמתרחשת – לשיקולים השונים ולהחלטות המהירות והרבות – ולעתים קרובות פוסק שהמלאכה שבביצועה הוא צופה איננה מסובכת או שהתגובה המהירה שהוא רואה אינה תוצאה של חשיבה מקצועית.

קובן כותב שהחלטות כאלו אינן נחלתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל בלבד. הוא מזהה פעילות דומה במלאכת ההוראה:

Here is where I turn from improvising jazz and basketball rebounding to classroom decision-making. Non-teachers would be amazed at the total number of decisions teachers make during a 45-minute lesson, the frequency of on-the-fly, unplanned decisions, and the seemingly effortless segues teachers make from one task to another. Decisions tumble out one after another in questioning students, starting and stopping activities, and minding the behavior of the class as if teachers had eyes in the back of their heads.
אכן, קל מאד, וגם פופולארי מאד, לראות במלאכת המורה עבודה טכנית בלבד, ביצוע של צעדים שנקבעו מראש לפי הספר. (למרבה הצער, לעתים קרובות נדמה שהמערכת החינוכית דווקא מעדיפה שכך יהיה.) המורה נתפס כלא יותר מאשר טכנאי המופקד על העברת סחורה ממקום אחד, מספר הלימד, למקום אחר, לראשו של התלמיד. וזה, כמובן, פותח פתח למבחנים הסטנדרטיים שבודקים את מידת ההצלחה של ההעברה הזאת (ומתן בונוס למורה שההספק שלו עולה על זה של אחרים). אבל קובן, שהקדיש שנים רבות לבחינת המתרחש בבתי הספר ולמלאכת ההוראה מבין שמדבור במשהו הרבה יותר מורכב ומסובך.

במאמרון חדש בבלוג שלו גם גרי סטייגר בודק אם קיים דמיון בין המורה לבין תחום עיסוק אחר. אבל להבדיל מההשוואה המחמיאה של קובן, סטייגר שולל בתוקף את ההשוואה הזאת:

There will be lots of talk at next week’s ISTE Conference about “those of us in the industry.”

You can keep your industry! I’m an educator!

Better yet, keep your industry away from my professional community.

אכן, החינוך איננו תעשיה. לעבודת המורה יש דמיון רב למלאכתם של בעלי מקצוע הזקוקים ליכולת תגובה מהירה המסתמכת על מאגר מידע אישי רחב שמהווה בסיס שממנו ההחלטות נובעות. ותודה שמישהו מציין זאת.

סוג אחר של הקלה

שני המאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן התייחסו ליוזמה של מספר גורמים חינוכיים ועסקיים שעשויה להקל על איתור מידע חינוכי ייעודי. לאור זה, לא יהיה זה מוצדק לא להתייחס עכשיו ל-"שיפור" בחיפוש מידע שגוגל השיקה היום – חיפוש קולי.

היום, משתמשים ב-google.com בדפדפן Chrome מצאו, בתוך תיבת החיפוש, צלמית קטנה של מיקרופון. הקלקה על המיקרופון איפשרה להם להשמיע לתוך מיקרופון המחובר למחשב מחרוזת חיפוש, ותוך שניות דף תוצאות עבור אותה מחרוזת הופיע. למען האמת, תוצאות עבור המחרוזת הופיעו רק במקרה הטוב. במקרים רבים היה נדמה שמחרוזת החיפוש עברה בין מעגל של חברים במשחק של "טלפון שבור" עד שהיא הגיעה לגוגל, כאשר מישהו עם נטיות טיפה סוריאליסטיות התערב אי-שם בדרך.

נכון להיום גוגל מאזינה, או אולי שומעת, רק באנגלית, וכזכור החיפוש הקולי פועל רק על google.com בדפדפן Chrome. מספר פעמים היום התנסיתי בחיפוש הקולי. לפעמים התרשמתי שגוגל הצליחה "להבין" אותי, ולפעמים השתעשעתי מהתוצאות המוזרות שקיבלתי במקום המחרוזת אליה התכוונתי. מדובר במשחק נהדר, אם כי ברור מאד שנכון להיום הוא איננו יותר מאשר משחק. אבל זאת התחלה שמצביעה על אחד הכיוונים שבהם חיפוש המידע באינטרנט, והאינטרנט באופן כללי, מתפתחים. ומבחינה חינוכית הוא מעורר שאלות לגבי הוראת השימוש באינטרנט בבתי הספר.

לפני עשור (ויותר) דיברנו על כך שתלמידים צריכים להבין את ההבדל בין מנוע חיפוש לבין קטלוג אינטרנטי, ואילו היום קשה למצוא קטלוג ברשת. (הקטלוג של Yahoo!, שבעבר היווה העמוד הראשי של אתר החברה, והיה אחד הדפים המוכרים ביותר ברשת, מוצנע היום בדפים אחוריים של האתר.) באותה תקופה מורים הסבירו לתלמידים שאין זה מספיק סתם להכניס מחרוזת חיפוש לתוך מנוע החיפוש, ושצריכים להכיר "חיפוש מתקדם" (וגם להכיר מספר רב של מנועי חיפוש). מאז החיפוש השתנה בצורות משמעותיות מאד, אבל על אף השכלולים הרבים במנועי החיפוש, במקום שיהיה מסובך וקשה יותר למצוא מידע, גילינו שעל פי רוב חיפושים פשוטים מביאים לנו תוצאות טובות. אין כבר הרבה מה ללמד.

זאת ועוד. ההקלדה העיוורת נחשבה פעם לכלי חשוב ביותר להתמודדות מוצלחת עם הסביבה הדיגיטאלית. אבל גם זה השתנה. למדנו שבני נער מסוגלים להקליד מהר מאד בטלפונים הסלולאריים שלהם עם שתי בהונות בלבד, וגם גילינו שהשימוש התדיר בפייסבוק "מלמד" אותם להקליד במהירות מרשימה ללא שיעורים בהקלדה עיוורת. והיום אנחנו מגלים שיש סיכוי טוב שבקרוב הם לא יצטרכו להקליד בכלל.

אם יש מסקנה שניתן להסיק מכל הדוגמאות האלו נדמה לי שהיא שהחינוך תמיד נמצא (לפחות) מגמה אחת אחורה מהיכולות הטכנולוגיות הקיימות, ושהמערכת מזדרזת ללמד מחר את הכלים של אתמול. על פי רוב זה קורה מפני שהמערכת תופסת את הדיגיטאליות כאוסף של כלים, ולא כאוסף של תובנות שיש להטמיע כדי שנהיה מוכנים להפיק את המרב מכל כלי חדש שנפגוש. אפשר היה לעשות אחרת.

בעצם, מדובר רק בקצה הקרחון

אתמול בלילה, כאשר הקלקתי על "פרסם" ושיגרתי לאוויר העולם את המאמרון האחרון שלי כאן, חשתי יותר מרק נימה קטנה של חשש. חשבתי שקוראים עשויים להעיר שאני מקריב את היעילות של גישה קלה למידע חינוכי טוב על מזבח הרעיון המעורפל והאוטופי של גישה בלתי-מוגבלת, ולא מסוננת, למידע. חשבתי שיעירו שאין הגיון לבוא בביקורת כלפי אנשים טובים שמבקשים לשפר את היכולת של המורה להגיע במהירות למשאבים שישפרו את עבודתו. (כן, אני יודע – כדי שמישהו יבוא בביקורת, עליו קודם כל להגיב, ובגלל מספר סיבות שלא הקטנה בהן היא שאינני מעודד תגובות כאן, קשה לצפות שיגיבו בכלל.)

אבל להפתעתי, קיבלתי תגובות (שתיים כאן, ואחת דרך באז של גוגל), ושתיים מהן היו חריפות יותר בהתייחסות שלהן כלפי ה-"הקלה" בתהליך איתור מידע מאשר הדברים שאני כתבתי. אריאלה הביעה את החשש שהנטייה להסתמך על חומרים מן המוכן שכבר קיימת בבתי ספר רק תלך ותגבר (עם עדיפות לחומרי למידה מסחריים). נדב הרחיב את ההתייחסות וציין שכבר היום כלי חיפוש רחוקים מלהיות "אובייקטיביים" בכך שהם מחזירים תוצאות שוות לכל מי שמחפש מונח מסויים. במקום זה, הם מתאמים את תוצאותיהם לפרופיל של עורך החיפוש כפי שהוא נבנה מאוסף נתונים שנאסף מחיפושים קודמים ומנתונים רבים אחרים. נדב קישר להרצאת TED של אלי פריסר שמדבר על filter bubbles – "בועות" סביבנו ברשת שככל שהפעילות המקוונת שלנו הולכת וגדלה, מסננות יותר ויותר את המידע שמגיע אלינו ומתאימות אותו לפרופיל שלנו. במינון נמוך אפשר למצוא חיוב רב בתופעה הזאת – הרי אם מתוך ים של מידע מכונה מצליחה להביא לנו רק מה שבאמת קשור למה שמעניין אותנו, קשה להתלונן. אבל במינון גבוה אנחנו עשויים לגלות שאנחנו שומעים רק את עצמנו. אפשר לדמות את התופעה למה שקורה כשמערכת ההמלצות של Amazon ממשיכה להמליץ על ספרים בסגנון שאהבנו בנעורינו, אבל אנחנו כבר גדלנו ומזמן איבדנו עניין בסגנון הזה. ומפני ש-Amazon עדיין "חושבת" שזה הטעם שלנו, היא איננה ממליצה על ספרים בסגנונות אחרים, ואנחנו איננו נחשפים לאפשרויות חדשות.

הבועה שעליה מדבר פריסר איננה תוצאה של כוונות זדוניות, אבל תוצאותיה עשויות להיות בעייתיות ביותר. מנוע חיפוש שמכיר את הטעם הפוליטי שלנו, למשל, יציע לנו מידע רק מהגישה הזאת, ונתקשה להיחשף לגישות אחרות. כבר לפני עשור קאס סונסטין ואחרים התריעו שעל אף העובדה שהאינטרנט לכאורה מציע לנו קשת רחבה של דעות, אנחנו, צרכני המידע, טועמים רק ממה שכבר תואם את הטעם שלנו. פריסר מוסר לנו שכאשר הטכנולוגיה עצמה פועלת כך שהיא "יודעת" מראש מה עשוי לעניין אותנו הסכנה הזאת גוברת. אם אחת המטרות המרכזיות של החינוך היא הרחבת האופקים, חשיפה לשונה, התמודדות עם האמונות של עצמנו, אז חידושים טכנולוגיים כאלה עשויים לפגוע באחד היסודות המרכזיים של החינוך.

אז אם חששתי שאולי אפגוש ביקורת בעקבות מה שכתבתי אתמול, לשמחתי גיליתי שיש קוראים שמדרבנים אותי לראות את התמונה הרחבה יותר, ולחדור קצת יותר עמוק לתוך ההשתמעויות של ה-"הקלה" לכאורה באיתור מידע חינוכי. כנראה שאני יודע את מי לבחור בתור החברים שלי.

קל יותר איננו בהכרח טוב יותר

לפני מספר ימים, במסגרת הרשת החברתית שלובים, יורם אורעד העלה קישור לכתבה קצרה באתר Good שעוסקת בשיפורים צפויים בחיפוש מידע. לקריאת הכתבה מצאתי את עצמי תוהה אם אני באמת מעוניין בשיפור המתואר בה, ושואל אם הוא דבר שיתרום לפיתוח היכולות המידעניות של תלמידים (ושל מורים). כותרת הכתבה מכריזה ש:
מה יעשה את החיפוש הזה קל יותר? הכתבה מדווחת על ה-Learning Resources Framework Initiative, יוזמה של מספר גורמים עסקיים וחינוכיים שחברו יחדיו במטרה ליצור מערכת מוסכמת של מטה-דאטה. המטה-דאטה שתושתל לתוך מקורות חינוכיים תקל על איתור חומרים לימודיים מתאימים לצרכים שונים במספר מישורים. היא תעזור להבחין בין חומרים שהם לימודיים לבין אלה שאינם, היא תאפשר לזהות במהירות לאיזה גיל, או לאילו יחידות לימוד החומרים מתאימים, והיא גם תבחין בין חומרים שמיועדים להוראה של מורים לבין חומרים שמתאימים לשימוש של תלמידים.

אם אכן המטה-דאטה תאפשר את כל אלה, בוודאי יש לברך על היוזמה הזאת. ובכל זאת (כצפוי) משהו כאן צורם לי. אינני יכול להתלונן על כך שחיפוש מידע נעשה פחות ופחות מסובך. אמנם בחיי היום-יום אני מניח שאף אחד כבר איננו זקוק לחיפוש מתקדם, ושהחיפוש הפשוט של גוגל עונה, יותר מפחות, על כל הצרכים. אבל בחינוך הדברים לא כל כך פשוטים. בחינוך איננו מבקשים תשובה לשאלה, אלא מעוניינים במקורות שמרחיבים את הדעת, שמעמיקים את ההבנה. אבל שוב, אם היוזמה החדשה הזאת תעזור למורים ולתלמידים להגיע למקורות כאלה, זה בהחלט מבורך.

איך זה יעבוד? אני מניח שבהמשך הפיתוח נגלה שבכל חיפוש שאנחנו עורכים, באמצעות כל כלי חיפוש שנבחר, נוכל להוסיף הגדרה ממאגר המטה-דאטה, ובאמצעותה נצמצם את החיפוש שלנו לחומרים חינוכיים מוגדרים. זה אמנם ידרוש שנכיר משהו מעבר לפעולה הפשוטה של הקלדת מילת חיפוש לתוך תיבת חיפוש, אבל התוספת הזאת לא תהיה מסובכת, והתוצאה תהיה כדאית.

אבל עריכת חיפוש היא רק מרכיב אחד מתוך מכלול מיומנויות המידענות. מרכיב נוסף, ובעיני חשוב יותר, הוא החשיבה הביקורתית – היכולת להבחין באיכות של מקור ובהתאמתו לצרכים שלנו. ודווקא בהיבט הזה אני חושש שאנחנו עשויים לגלות שמי שבא לברך ייצא מקלל.

נכון להיום הפונה למנועי חיפוש כלליים עשוי לגלות שקשה למצוא משאבים חינוכיים מקוונים שהם מתאימים לצרכים חינוכיים מוגדרים. הקושי הזה נובע מתכונה אינהרנטית של ה-WWW: ברוב הגדול של המקרים המשאבים שנמצאים בווב לא הועלו לשם כדי לשרת את החינוך. כבר היום יש לא מעט "ספקי תוכן" חינוכיים שמוכנים להציע לנו, מי בחינם ומי במחיר, חומרי למידה שהותאמו לנושאים לימודיים, ולגילאים, ספציפיים. אפשר למצוא את אלה באמצעות מנועי חיפוש, אבל בדרך כלל הם מוצעים למורים ולבתי ספר במסגרות נפרדות. אני מניח שהיוזמה שמתוארת בכתבה אמורה להביא לכך שנוכל למצוא משאבים כאלה בקלות גם דרך מנועי החיפוש הכלליים.

אין פסול בכך, אבל אני חושש שה-"קלות" הזאת עשויה לצמצם את השימוש במשאבים שאינם באופן מוצהר "חינוכיים". ככל שנעשה קל יותר להגיע למקורות שבדרך זאת או אחרת זכו להכשר, מורים ותלמידים ירגישו שאין צורך בחיפוש הנרחב והפתוח שעשוי להפגיש אותם עם המקרי, עם מקורות שמפתיעים ושמאירים נושא מזווית בלתי-צפויה. ואם כך יקרה, אנחנו עשויים לגלות שיהיה קל יותר למצוא מקורות אינטרנטיים חינוכיים, אבל במחיר של הפיכת המשאב האדיר של האינטרנט ללא יותר מאשר ספר לימוד מאושר.

מחשבים ניידים, וגישה חינוכית, בבית הספר

האם מחשבים ניידים אישים בידי תלמידי בית ספר מסייעים ללמידה? הדעות חלוקות, ותלוי מי שואלים, ולפי אילו אמות מידה מעריכים את הלמידה. יש מי שמצביע על מצגות PowerPoint, או על עבודות מעוצבות בקפידה, שתלמידים מכינים כעדות להצלחה של פרויקטים כאלה, ואילו אחרים טוענים שאלה אינם אלא מעטפת נוצצת ללמידה שטחית. לא חסרים תירוצים שיכולים להסביר העדר של הצלחה לימודית. לא פעם, כאשר הישגי התלמידים שלומדים באמצעות ניידים אינם תואמים את המצופה במבחנים סטנדרטיים חסידי פרויקטים כאלה מסבירים שהטמעת התקשוב היתה לקוייה (וזה בוודאי נכון). כמובן שיש גם מי שטוען שהערך האמיתי של פרויקטים כאלה איננו ניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים. נדמה שכולם כבר גיבשו דעה בנוגע לכדאיות פרויקטים כאלה, ודיווחים מהשטח (או מחקרים) רק מצליחים לחזק את הדעות שכבר גובשו. ובכל זאת, כאשר כתבות על השימוש במחשבים ניידים בבתי ספר מתפרסמים, ראוי לקרוא אותן ולבחון מה ניתן ללמוד מהן.

כתבה כזאת התפרסמה לפני כמעט שלושה חודשים בעיתון במדינת מיין (ואני ראיתי אותה רק לפני שבוע). הכתבה היא סקירה יחסית ארוכה על תכנית למחשב נייד לכל תלמיד במדינה שהשנה מלאו לה עשר שנים. השנה, בעלות של $11 מיליון למשלם המיסים של המדינה, כל תלמיד במיין בכיתות ז' ו-ח', וכל מורה של הכיתות ז' עד י"ב, צוייד במחשב נייד. בנוסף, באמצעות פרויקט "צדדי", כ-60% מכל תלמידי התיכון של המדינה קיבלו מחשבים ניידים.

ומה בכתבה? נדמה לי שסיכום הביניים מצביע על הצלחה לא קטנה, אם כי הרושם הכללי הוא פוחת או יותר סתמי. אנחנו קוראים, למשל, שהמחשבים יוצרים יותר עניין בלימודים:

Laptops make learning and schoolwork more interesting, students and teachers said. “When kids are engaged, you can teach them anything,” said Jeff Mao, who oversees instructional technology for the Maine Department of Education.
עם זאת, אותו מפקח מוסיף שעל אף העובדה שלא הבטיחו שיפורים בכתיבה, כך קרה. היו גם שיפורים, אפילו משמעותיים, בציונים במתמטיקה. ואנשי החינוך של המדינה מציינים שאולי ההישג המשמעותי ביותר של פרויקט הניידים נמצא ביצירת שוויון הזדמנויות לכל תלמידי המדינה. (מביאים כדוגמה פרויקטים מדעיים שבהם משפחות עם אמצעים הקדישו משאבים רבים ושאיתם משפחות דלות אמצעים לא יכלו להתחרות, ואילו בעידן המחשבים הניידים לכולם אותם אמצעים.)

ויש, כצפוי, התייחסות לשימוש בניידים לבדיקת חשבונות Facebook במקום בשיעורים. וגם כאן אין הרבה חדש, אם כי יש דיווחים די מעודדים. האחראי לתקשוב במחוז אחד (שהיה מורה בכיתה לפני עשר שנים כאשר הפרויקט יצא לדרך) בדעה שאין לחסום את השימוש בו:

In class, teachers set boundaries, he said. “Some say, 'It's OK to check your Facebook if you're done with your work, but you have to let me know you're doing it.'”

Besides, he said, the laptops go home, where kids have access to all sites. And students are going to grow up, go out into the world where there is all kinds of social networking.

בכתבה מראיינים את מי שהיה מושל מדינת מיין כאשר פרויקט המחשבים הניידים התחיל, ושהיה בין יוזמיו. סיפור אחד שהוא מספר נראה לי משמעותי במיוחד:
King recalled Mt. Ararat High School students who interviewed him last spring about energy. The students came over, opened their laptops, pushed a tape recorder button and began asking questions.

“As I'm answering, one student's Googling things I said, asking follow-up questions. This went on for 45 minutes,” he said.

King said he watched and smiled, pleased to see how at ease the students were using their laptops.

נדמה לי שהסיפור הזה ממחיש שהחשיבות הגדולה ביותר של פרויקט המחשבים הניידים איננה נמצאת במתרחש בתוך בתי הספר, אלא ביכולת של התלמידים לתפקד כאזרחים אחראיים בחברה. הרי כולנו יודעים שלא רחוק היום שבו כלים דיגיטאליים רבי עוצמה יימצאו בידי כל אחד. והיות שכך, חשוב שבתי הספר יעזרו לתלמידים ללמוד להשתמש בהם בתבונה. והדרך לעשות זה הוא … להפוך את הכלים האלה לחלק בלתי-נפרד מחוויית הלמידה. מעודד מאד לקרוא שאחד המרואיינים לכתבה מציין ש:
Learning happens best when you make mistakes
נדמה לי שבכתבה הזאת אנחנו פוגשים מערכת חינוכית שכנראה מצליחה לאפשר לתלמידיה, וגם למוריה, להתנסות, וגם לטעות. הדוגמאות להצלחת הפרויקט שבכתבה אינם בהכרח מלהיבים. אבל הנכונות להתנסות ולפלס דרך שבאה לביטוי בכתבה יוצרת את התחושה שמיין בדרך הנכונה.

אולי מכל דבר אחר בכתבה, התרשמתי ממשהו שאיננו כתוב בו, אלא שמתגלה באחד הצילומים שמלווים את הכתוב. הצילום מראה שתי קבוצות של תלמידים עם מחשבים שיושבים על הרצפה במסדרון בית הספר. הכותרת שמלווה את הצילום מסביר שהתלמידים עובדים על פרויקטים לבית הספר. אינני יודע הרבה על בתי הספר של מדינת מיין, אבל אני בטוח שבית ספר שמוכן לאפשר לתלמידים לעבוד עם מחשבים ניידים בישיבה על הרצפה במסדרון הוא בית ספר שמסוגל להפיק תועלת מהמכשירים האלה טוב יותר מבית ספר שמגביל את ה-"למידה" בהם לכיתות בשעת שיעור.

הגיוון כמטרה לימודית

אני משתדל לגוון את המקורות שמהם אני מצטט בבלוג הזה. זאת אחת הסיבות שבגללן לא ציטטתי מכל מאמרון שליסה ליין פרסמה בזמן האחרון. אינני יודע אם אני היחיד בישראל שקורא את הבלוג שלה, אבל אני מקווה שיש אחרים. הרי בחודש האחרון קישרתי רק למאמרון אחד מתוך השמונה שהיא פרסמה, ובעיני לפחות חמישה מהאחרים היו ראויים מאד להתייחסות.

במאמרון החדש שלה ליין כותבת על כך שהסטודנטים שלה מתקשים להסתגל לפלטפורמות חדשות. היא מדווחת שעד לאחרונה האתרים המלווים לקורסים בקולג' בו היא מלמדת נבנו על תשתית Blackboard אבל עכשיו משתמשים יותר ויותר ב-Moodle. היא כותבת שסקרים פנימיים מראים שהסטודנטים מרוצים מ-Moodle, אבל יש גם סטודנטים רבים שמתלוננים על ריבוי הפלטפורמות ומכריזים שהם פשוט מעדיפים להשאר עם Blackboard. יש לכך שתי סיבות חופפות – הם מעדיפים שכל הקורסים שלהם יהיו על פלטפורמה אחת והם אינם רוצים את בלבול המוח של לימוד פלטפורמה חדשה.

ליין כותבת שבעבר ההחלטה לעבוד עם פלטפורמה אחת ולא לעבור לפלטפורמה חדשה (או להשתמש ביותר מאחת) נבעה משיקולים מנהליים. אבל היום היא מזהה טענה חדשה – הנהלת הקולג' שמחה לתת לסטודנטים את מה שהם רוצים. ליין מודאגת מהמצב הזה. יתכן שבאמת נוח יותר להשתמש בפלטפורמה אחת, אבל בעיניה המטרה הלימודית של השימוש באינטרנט בתמיכה של קורס איננה רק לאפשר גישה קלה למאמרים סרוקים או לפתוח מרחב לדיון. ליין כותבת:

While I understand the desire for convenience, I have long argued that when students take classes online, they are learning not only the subject matter but technology skills. Being exposed to more than one system means they are learning transferability of those skills, which I think is important in the workplace. And it’s more important than the inconvenience of using a second log-in (which they do anyway because they have Facebook open at the same time).
ראיית השימוש באינטרנט כבעל ערך חינוכי מעבר לגישה לחומרים חשובה מאד. אמנם השימוש באינטרנט בסביבות חינוכיות בא על מנת לקדם את ההוראה ואת הלמידה, אבל יש לו גם "ערך מוסף" – הוא מפגיש את הסטודנט עם האפשרויות של המרחב הזה. (חשוב להזכיר שמחקר אחר מחקר מראה שעל עף העובדה שהסטודנטים של היום הם לכאורה "ילידים", השימוש שלהם באינטרנט לצרכי למידה מוגבל ואפילו פרימיטיבי). כולם מסכימים שהאינטרנט הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו, אבל לא כולם מבינים שבין היתר זה אומר שעלינו להתרגל למציאות שבה הכלים שלנו מתפתחים ומשתנים באופן מתמיד. כאשר נבין שכך המצב, נבין גם שחלק מהתפקיד של החינוך הוא לעזור לסטודנטים להתמודד עם המציאות הזאת.

ליין מתארת שלוש רמות שונות של הסתגלות לסביבות אינטרנטיות. היא מכנה אותן ילדות, התבגרות, ובגרות. האוכלוסיה הילדותית חדשה לאינטרנט בסביבות לימודיות ועל פי רוב היא מוכנה לקבל כל סביבה או פלטפורמה שמגישים לה. האוכלוסיה הבוגרת מסוגלת להבחין כיצד כלים אינטרנטיים שונים משרתים את הצרכים הלימודיים שלה, ולכן גם היא פתוחה לפלטפורמות חדשות. אבל עבור האוכלוסיה האמצעית, המתבגרים, ההתייחסות לכלים חדשים בעייתית:

They know just enough to be dangerous. They have enough experience to want convenience and not enough to understand the larger issues of pedagogy, including the restrictiveness of an LMS on what the instructor wants to do. They can drive but have no sense of how traffic works.
ליין מוסיפה שכאשר כל הקורסים נמצאים על פלטפורמה אחת (וגם כאשר מרצים אינם מגוונים את העיצוב של הפלטפורמה ואת הכלים שהפלטפורמה מציעה) הסטודנטים "לומדים" שקיימת רק דרך אחת נכונה להשתמש בכלים אינטרנטיים בקורסים. אם מרצים אינם מתאימים את הפלטפורמה לצרכים הספציפיים של החומר הנלמד ולדרכי ההוראה, המסר שלהם הוא שכולם מלמדים באותה דרך. ליין קובעת ש:
In a world dominated by look-alike online classes, the tendency will be to assume all classes should be that way.

In a world featuring variety and creativity, the tendency will be to assume these as part of learning online.

ליין מסכמת שבין שתי האפשרויות האלו היא מעדיפה ללמוד, וללמד, לפי השנייה. אני כמובן מצטרף עליה בהעדפה הזאת. אבל אני חושש שאנחנו במיעוט, ושככל שעוד ועוד קורסים ייראו דומים מאד זה לזה הסטודנטים יסיקו את המסקנה העגומה שכך צריך להיות.

בסך הכל עוד סרטון … ואולי עוד קצת

התקשוב החינוכי יכול היה להיות תחום הרבה יותר פשוט לו הכל היה שחור ולבן, לו היה ברור מה ראוי לשבח ומה לגנאי. אבל בתקשוב החינוכי, כמו ברוב תחומי החיים, הדברים אינם מתחלקים לטוב ולרע בצורה חדה ומסודרת. מה לעשות, והכל מתערבב. יתכן שהערבוב הזה הוא אפילו מדד לפעילות חינוכית "אמיתית" – הרי רק על הנייר, או בסרטי הוליווד, המורה מצליח לקדם את כל התלמידים הבעייתיים, או כיתה של טעוני טיפוח זוכה בתחרות יוקרתית.

ובמה מדובר הפעם? תלמידים בחטיבת ביניים במדינת טקסס הפיקו, והעלו ל-YouTube, סרטון על עתיד החינוך כפי שהם היו רוצים לראות אותו. הסרטון עלה לרשת בתחילת חודש מאי, ובשבוע האחרון הוא זכה לצפיות רבות. לא כל כיתה מצליחה להפיק סרטון ולהעלות אותו ל-YouTube, ולכן הכיתה הזאת ראויה להערכה רבה ולשבחים. עם זאת, קשה לא להרים גבה ולשאול מה שונה בסרטון הזה ממה שראינו במספר הולך וגדל של סרטונים על עתיד החינוך שכבר נמצאים ברשת. כנראה שקיים שטנץ לסרטונים כאלה: התלמידים צריכים להניף שלטים שמצביעים על התחלואים של החינוך היום, וסיסמאות על הנחיצות של הטכנולוגיה ללמידה של היום צריכות להופיע על גבי מסכים. כך גם בסרטון הזה. מבחינתי האישית, בדובר בסך הכל בעוד סרטון שאיננו מחדש, וגם איננו מלהיב.

ובכל זאת, התלמידים האלה עבדו במרץ במשך ארבעה חודשים. הם למדו רבות על הפקת סרטון וגם על אמצעי ההפצה שעומדים לרשותם היום. אי-אפשר לשלול את העובדה שיש כאן הישג שראוי מאד להערכה. בנוסף, בזכות הבלוג שהתלמידים ניהלו במהלך הכנת הסרטון יש לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך. נכון לכתיבת המאמרון הזה, מתחילתו ב-25 בינואר השנה ועד להודעה על העלאת הסרטון ל-YouTube ב-4 במאי, תלמידי הכיתה כתבו 27 מאמרונים קצרים. מורה הכיתה הוסיף מאמרון חדש ב-25 במאי בו הוא מדווח על המתרחש מאז העלאת הסרטון. תלמידי הכיתה מעידים על עצמם שהם:

only middle schoolers in north Texas. Above average and mentally gifted middle schoolers, but still 4 years from the “real world” and the ability to be treated like our voice is worth listening to.
מורה הכיתה מסביר שהרעיון להפיק סרטון עלה בעקבות קריאת ספר מדע בדיוני בכיתה, ושאלה שנשאלה:
Could children, using the internet, have a dramatic impact on the world around them? Could they influence public opinion, and make a mark on their world?

Perhaps I should’ve seen what was coming, but it still caught me off-guard. Their question to me was simple enough, though:

“Can we try it?”

אם הבנתי נכון (ואני קראתי את כל המאמרונים שהתפרסמו בבלוג פעמיים), ההחלטה להפיק סרטון נבעה תחילה מהרצון לבדוק אם התלמידים יכולים להשפיע על עולם המבוגרים. ההחלטה על מה כדאי לנסות להשפיע התקבלה רק שבוע אחרי התחלת הפרויקט. עלי להודות שבעיני יש כאן משהו קצת מוזר. הדבר דומה אולי למישהו שמבקש להופיע ב-"כוכב נולד" מפני הוא רוצה להיות כוכב, ורק מאוחר יותר מגלה שרצוי שהוא גם יידע לשיר (ולמרבה הצער, זאת כנראה תופעה נפוצה למדי). נדמה לי שהיה הגיוני יותר לו התהליך היה הפוך – מפני שלתלמידים מסר שהם רוצים להעביר, עליהם לחפש את האמצעים המתאימים להעביר אותו.

אבל התלמידים עצמם כנראה הבינו את הנקודה הזאת. אחרי חודש של עבודה על הפרויקט תלמידה אחת מעמידה את הדברים בסדר יותר הגיוני:

We honestly don’t know what will happen to this video after being posted or if anything will happen at all. What we do know is that we do need change in our education, and that’s what this is all about.
כזכור, אין ספק שהתלמידים רכשו נסיון חשוב וגם למדו המון תוך כדי הכנת ארבע הדקות של הסרטון שלהם. ושוב, זה מפעל שבהחלט ראוי לשבח. אבל אי אפשר להתמקד רק בתהליך – צריכים גם לבדוק את התוצאה. וכאן אני מצטער לציין שהתאכזבתי. כאופייני לסרטונים כאלה, התלמידים מראים לנו כיתה עם שולחנות מסודרים בשורות מול הלוח ומכריזים ש-"במשך 100 שנים פני הכיתה לא השתנו". בהמשך, על רקע כיתה כזאת, מופיעה הכותרת "זהו כלא". על אף ההגזמה אני יכול להבין את תחושות התלמידים, אבל קשה לי לקבל את הקביעה שלהם, על רקע כיתה עם שולחנות עגולים ומרחבי למידה אישיים ש-"זהו העתיד". כיתות המסודרות לעבודה אישית וגם קבוצתית קיימות בבתי ספר רבים כבר מספר דורות. אם התלמידים האלה רואים בכיתה כזאת "עתיד" נדמה לי שהם לא עשו מספיק שיעורי בית על מנת לדעת מה כבר קיים בהווה. בצורה דומה קטע אחר של הסרטון מראה מבחן עם השאלה "מה גרם למלחמת האזרחים?", כאשר התלמיד אמור לציין רק תשובה אחת. התלמידים מכריזים:
Today's questions don't have just one answer
זה כמובן נכון, אבל גם לשאלות של אתמול לא היתה רק תשובה אחת. שוב, על אף הרצון המבורך לחולל שינוי חינוכי, לא היה מזיק אם התלמידים היו צוללים קצת יותר לתוך ההיסטוריה של החינוך ולתוך גישות חינוכיות שונות. ועוד יותר גרוע, בהמשך לקביעה לגבי העדר תשובה אחת הם כותבים:
Our opinions are the answer
אני בטוח שאם התלמידים היו מעמיקים טיפה יותר לתוך הנושא של "תשובות נכונות מרובות" הם היו מבינים לא רק שקביעה כזאת רחוקה מאד מהאמת, אלא גם שהיא בעייתית ביותר מבחינה חינוכית. צר לי שהם לא עשו זאת.

בערך בשלב הזה אפשר לצפות שאני אציין שאם הפרסום נעשה חשוב יותר מהתוכן שאנחנו מבקשים לפרסם סימן שגלשנו לשטחיות פופוליסטית. אבל דווקא בנקודה הזאת מצפה לנו הפתעה. בבלוג שלהם התלמידים משתמשים רק בשמות הפרטיים שלהם, וגם המורה מזוהה רק כ-"J. Fletcher". שם בית הספר איננו מופיע – לא בבלוג, לא בערוץ ה-YouTube של הכיתה, וגם לא בסרטון עצמו. היות והמטרה המוצהרת של התלמידים היא להשפיע על דעת הקהל, סביר להניח שהשמות לא נשמטו בטעות, אלא בכוונה. היתה כאן, כנראה, החלטה ברורה שקידום הרעיון הוא מה שחשוב, ולא מי שמפיץ אותו. עלי להודות שיש משהו מפתיע, ומאד מרענן, בגישה הזאת. השאיפה של רבים שמפרסמים סרטונים ב-YouTube היא שהסרט יהפוך לווירלית, ומטרת הווירליות היא להפוך את מי שמעלה את הסרטון למפורסם. אם כיתה בחטיבת ביניים בטקסס מוכנה להעמיד את המסר שלה מעל לפרסום העצמי, אני מוכן לסלוח לה על האי-דיוקים ההיסטוריים שלה.

אלא אם כן משהו ישתנה, הסרטון עצמו כנראה לא יזכה לווירליות. בעניין הזה מורה הכיתה כותב:

I think that when the video originally came out and the initial push to make it known by the students trickled off without apparently “catching” beyond their local community, disappointment was the general feeling. Being the digital generation, we viewed that Youtube hit counter as a marker of our success. When it started tapering off before we even crossed the 2,000 line, I think we were frustrated.
לא כל התגובות היו דיגיטאליות. המורה מוסיף שמפקח המחוז התרשם מאד מהפרויקט וביקר אצל התלמידים. הוא מציין שהכיתה יכולה ללמוד מזה שגם בעידן הדיגיטאלי השפעה איננה נמדדת רק באמצעים דיגיטאליים.

בסיפור הזה מרכיבים מעודדים וגם קצת מדאיגים. כמו שכתבתי בפתיחה, הערבוב הזה מראה שמדובר בסיפור אמיתי. בגלל זה מתאים לי לסיים את הכתיבה כאן – עם קצת יותר מדי חושך, אבל גם עם נקודות אור. אבל הסיפור עדיין לא הסתיים. במאמרון האחרון של מורה הכיתה אנחנו לומדים שאחרי שהתלמידים פחות או יותר השלימו עם העובדה שתפוצת הסרטון תהיה מצומצמת, אתר חינוכי "מצא" את הסרטון ואת הבלוג וכתב עליהם. ופתאום … התלמידים התמלאו בציפיות חדשות. בעיני, חבל שכך. נכון לפרסום המאמרון הזה, כשבוע אחרי תחילת ההפצה המחודשת, הסרטון קיבל קצת יותר מ-7000 צפיות – עדיין רחוק מאד מווירליות. אז עכשיו יש תקווה מחודשת. אבל מבחינתי עדיף היה לו התלמידים היו מוותרים על חלום הווירליות ובמקום זה היו פשוט מסכמים שהפקת הסרטון, והלמידה שהתרחשה כחלק מההפקה (ויש לקוות שעוד תימשך), הם העיקר.

הרהור על למה התחום הזה (אולי) מפסיק להיות מעניין

לפני יומיים שלי בלייק-פלוק שאל את קוראיו מהן, לדעתם, חמש התכונות החשובות ביותר של מנהיג חינוכי במאה ה-21. נכון לכתיבת המאמרון הזה השאלה הזאת זכתה לעשר תגובות – רובן די צפויוית. קוראים השיבו, למשל, שמנהיג חינוכי צריך להיות אדם שאיננו מפסיק ללמוד, ושעליו להיות מסוגל לעורר השראה. הם הדגישו שהמנהיג צריך להיות בעל חזון, ניחן בכישורים תקשורתיים חזקים, ולדעת לחלק אחראיות לפקודיו. כמה ציינו שחשוב שפיו וליבו יהיו שווים.

לכל אלה, כמובן, אפשר להנהן בראש ולהגיד "אז מה?". מדובר בתכונות של מנהיגות שאינן קשורות ספציפית לחינוך, וגם לא למאה ה-21. זאת ועוד: חיפוש מהיר על מונח כמו "תכונות של מנהיג" מעלה אלפי דפים שבהם מופיעות רשימות עם אותן התכונות, ולא רק בחינוך. מתבקשת השאלה "למה לבזבז אלקטרונים על שאלה כזאת בבלוג חינוכי". אבל באותה המידה שאפשר לשאול את השאלה הזאת, אפשר גם לשאול למה אני מבזבז אלקטרונים על הביקורת הזאת. דווקא על השאלה הזאת אני חושב שאני יכול לענות.

הבלוג של בלייק-פלוק הוא אחד המובילים בתחום התקשוב החינוכי. אבל על אף העובדה שהוא מתלהב מהאפשרויות הלימודיות שבתקשוב, הוא איננו נעמד דום מול כל כלי תקשובי חדש כאילו הוא זה שיציל את החינוך. לפני שנתיים בלייק-פלוק לא היסס לבקר בחריפות את ה-Partnership for 21st Century Skills כאשר הגוף הזה נעזר באמירות נדושות כדי לתאר את ה-"חזון" החינוכי שלו:

As has been mentioned countless times by countless observers, there is little if anything in P21’s Mission Statement and accompanying selection of skills that has anything to do specifically with the 21st century. I fear that more than anything, the board’s weak statement only serves to undermine much of the valuable work we educators and educational technologists have accomplished independent of P21.
חשוב לשאול מה קרה במשך השנתיים האחרונות שהביא לכך שבלוגר שהיטיב לחשוף את השטחי אשר בחשיבה ה-"חינוכית" מסוגל היום להזמין את קוראיו למלא את דפיו בשטחיות דומה. כאן אין לי תשובה ברורה, אבל נדמה לי שהיא נמצאת בתסכולים בשני מישורים – הציבורי והאישי. במישור הציבורי, על אף ריבוי הניתוחים המלומדים שבאים להסביר את הנתק המתמשך בין ההבטחה של התקשוב לקדם את הלמידה ההבנייתית לבין הנעשה בשטח, אנחנו עדים להעצמה ההולכת וגוברת של גיוס התקשוב להנצחת ההוראה המסורתית. יתכן שיש גבול למספר הפעמים שאפשר לצעוק ולהתריע, כך שבשלב מסויים הקולות האלה פשוט מתכנסים לתוך עצמם ועוסקים בזוטות.

אבל גם המישור האישי ממלא תפקיד לא מבוטל כאן. בשבועיים האחרונים נתקלתי בשני מחקרים מאד מעניינים, בעוד שני מסמכים חשובים, ולפחות בחופן מאמרונים בבלוגים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. מדובר בדי הרבה קריאה, ואחריה כמות לא קטנה של כתיבה ועריכה עד שאני מרגיש שהצלחתי להבין את הכתוב ושמיקדתי את המחשבות שלי, ועד שאני מרגיש שאולי יהיה כדאי לאחרים לקרוא את מה שאני עתיד לפרסם. לפמעים (ואולי במיוחד זה קורה לקראת סיום שנת הלימודים) פשוט אין הכוח לעשות את כל זה. במקרה של בלייק-פלוק יתכן שהוא מחליט שקל יותר למלא את הבלוג שלו עם רשימות טפלות (הנתרמות על ידי קוראיו). ובמקרה שלי, במקום לכתוב משהו מעמיק ורציני, קל יותר לכתוב (יחסית במהירות) מאמרון קצר שבו אני מבקר את הפעולה הזאת. חבל, אבל לעת עתה זה יצטרך להספיק.