בחזרה למכונות ההוראה?

אני מודה שאפילו אני עצמי קצת הופתעתי מהנושא של המאמרון הזה. לפני כ-40 שנה הציפיה הרווחת כלפי התקשוב בחינוך היתה שהמחשב יפעל כמכונת הוראה – שרכישת הדעת תתרחש ללא מגע אדם. היו אפילו כאלה שחלמו על teacher-proof education (דבר שהצביע עך כך שהלמידה נתפס כלא יותר מאשר קליטה של מידע). מאז, דור שלם כבר התחנך מול מורים. לא תמיד היו אלה מורים טובים, אבל הם היו מוחשיים, ובמקום שהמורים יהפכו להיסטוריה, התפיסה היומרנית של למידה ללא מורים נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל משום מה, באופן די מפתיע, כתבה בניו יורק טיימס של השבוע שעבר העלה שוב את הרעיון, ולא כסיוט מן העבר, אלא פחות או יותר כחלום שיש עוד להגשימו.

רנדל סטרוס, שמעיד על עצמו שהוא מלמד בקורסים מקוונים כבר עשור, פותח את הכתבה שלו בקביעה שכאשר מוסדות להשכלה גבוהה יצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל של האינטרנט, לרוב הפרופסורים לא תהיה פרנסה:

WHEN colleges and universities finally decide to make full use of the Internet, most professors will lose their jobs.

That includes me. I’m not worried, though, at least for the moment. Amid acute budget crises, state universities like mine can’t afford to take that very big step — adopting the technology that renders human instructors obsolete.

סטרוס כותב שהקורסים אותם הוא מלמד הם קורסים מעורבים, כאשר מבחינתו הערבוביה היא בין יישומים מחשביים ובין בני אדם מוחשיים. אבל הוא מדגיש שקורס מקוון אמיתי ("genuine online course") יהיה לחלוטין ללא מגע אדם:
No living, breathing instructor would be needed for oversight.
יתר הכתבה עוסק בתיאורים קצרים של מספר פרויקטים של אוניברסיטאות – בעיקר העלאת חומרי למידה לרשת לשימוש החופשי של מי שמעוניין ללמוד באמצעותם. וכאן הדגש של הכתבה קצת משתנה. במקום להסביר לנו שהחומרים האלה הם הסנוניות של קורסים מקוונים ללא מגע מורים, סטרוס טוען שאם אלה עומדים לבדם, ללא הסברים או פרשנות של מורה, ערכם הלימודי מוגבל. במילים אחרות, אם בהתחלה של הכתבה שלו סטרוס משוכנע שרק קשיים כלכליים מונעים את בנייתם של קורסים ללא מגע אדם, בסופו הוא לא רק בטוח שהרעיון עוד רחוק ממימוש, אלא גם שמדובר ברעיון לא רצוי.

בסך הכל יש כאן כתבה מבלבלת, כנראה מפני שמי שכתב אותה עדיין לא גיבש את דעתו על הנושא שעליו הוא כתוב. אישית, אינני יכול להתלונן על כך, היות ויותר מפעם אחת אני מגיע לסיום של מאמרון ומגלה שתוך כדי כתיבה גישתי לנושא שעליו אני כותב השתנתה. לכן, אפשר לראות את העובדה שתוך כמה מאות מילים סטרוס מצליח לעבור 40 שנה של תקשוב בחינוך כלא יותר מקוריוז … מלבד זה שהכתבה התפרסמה בניו יורק טיימס. מפני שהיא התפרסמה שם, אני חושש שבקרוב נתחיל שוב לשקול ברצינות רעיונות של הוראה ללא מגע מורה, וזה בהחלט איננו על מה שמצטייר בראש שלי כשאני חושב על תקשוב בחינוך.

המורים הם רק בורג קטן

לא חסרים נסיונות לבחון את הסיבות לכך שהתקשוב חודר לאט מדי, ובמידה קטנה מדי, לתוך מערכת החינוך. יש, ללא ספק, לא מעט "איים של הצלחה" שמהווים חומר טוב לכתבות בעיתונות, אבל אם לשפוט לפי המחקר, מדובר בהצלחות זעירות וצנועות בלבד. לכן, שוב ושוב עולה השאלה: אם אנחנו משוכנעים שהתקשוב כל כך טוב, והאפשרויות הלימודיות שבו כל כך רבות, למה השפעתו איננה באה לביטוי במבחנים למיניהם, ולמה איננו רואים נהירה רבתי של מורים לאמץ את התקשוב בהוראה שלהם.

במאמר חדש בהד החינוך עוזי מלמד בוחן את הסוגיה הזאת. מלמד מציין שאפשר לבדוק את הנושא מהיבטים שונים, ובמאמר הזה הוא בוחר להתמקד במורים, ובשישה חסמים שלדעתו מעכבים את אימוץ התקשוב אצלם. החסמים האלה בהחלט מתקבלים על הדעת. תחילה, למשל, הוא מציין את בעיית התשתיות, ואת העדר השליטה של המורה בטכנולוגיה. די הגיוני שמלמד פותח עם החסמים האלה. הרי, אם אין מחשבים, או אם יש, אבל המורים אינם יודעים להפעיל אותם כראוי, ספק רב עם התקשוב יוכל לבוא לידי ביטוי חינוכי או פדגוגי. אבל מלמד מדגיש שהיום מורים רבים כן משתמשים במחשב, ולכן הבעיה היא אחרת – היישומים שהמורים מכירים אינם יישומים שיכולים לחולל שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה:

שימוש במעבד תמלילים ובגיליון אלקטרוני מקל את הכתיבה, את ארגון המידע, את עיבוד הנתונים והצגתם, אך הוא אינו שונה במהותו מן השימוש במחברת, בעיפרון ובמחשבון; שימוש במצגות יכול לשפר במידה רבה את השיעור הפרונטלי, אך השיעור עדיין נותר פרונטלי.
במילים אחרות, אם יש כבר מחשבים, ואם המורים יודעים להשתמש בהם, עלינו למצוא סיבות אחרות שיסבירו את ההצלחה הקטנה יחסית של התקשוב בחינוך. וזה מביא אותנו לחסם נוסף. מלמד מונה שלושה חסמים נוספים די משכנעים, אם כי בעיני שלושתם מתרכזים לתוך חסם אחד כללי וגורף – המערכת החינוכית איננה ערוכה לעודד את השימוש הפדגוגי הרצוי (בעיני מלמד, וגם בעיני) של התקשוב. המטרות החינוכיות של המערכת והתרבות הבית ספרית (שלא לדבר על הציפיות של החברה בכללותה) מכתיבות שימוש מצומצם למדי בתקשוב. לאור המציאות הזאת, קשה לצפות שמורים, גם אם הם רוצים לנצל את התקשוב כדי ללמד בצורה יצירתית יותר מהנהוג היום, יוכלו לעשות זאת.

בחסם שישי והאחרון שלו מלמד חוזר למורים. הוא טוען שעל פי רוב תכניות התקשוב מופעלות מבלי לקחת את המורים בחשבון. הוא מדגיש שאי אפשר לצפות לשימוש פדגוגי חיובי של התקשוב בבית הספר אם תהליך ההטמעה מתרחש ללא שיתוף המורים. הוא מתאר מצב שבו המורים שרוצים לאמץ את התקשוב צריכים להשקיע מזמנם הפרטי, ולפלס לעצם דרך פדגוגית. נדמה לי שיש כאן תיאור די מהימן של המציאות. ובעצם, זה מחזיר אותנו למצב שבו הטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא לאיים של הצלחה, איים שבהם המורה המשוגע לדבר, בכיתה ה-"פרטית" שלו, עורך ניסויים ובוחן את האפשרויות הטמונות בתקשוב, ומקווה שמורים אחרים ירצו ללמוד מהדוגמה שלו (גם מההצלחות, וגם מהכשלונות).

בתכניות תקשוב מוסדיות בארה"ב אפשר לזהות מגמה של ניטרול, ואפילו ביטול, של הנסיון ושל המומחיות של המורים. בארץ המצב יותר טוב, ואפשר לזהות רצון כן לקדם את השימוש בתקשוב אצל המורים, וגם ללמוד מהנסיון שלהם. אבל ללא קשר למורים, קשה לצפות שלתקשוב תהיה השפעה פדגוגית חיובית אם המערכת והחברה אינן מעודדות זאת, או אינן ערוכות לאמץ יעדים חינוכיים אחרים מהרווחים היום. אי לכך לא כל כך ברור לי למה עוזי מלמד, במאמר שלו, בוחר להתמקד במורים. למרבה הצער, החסמים שעליהם הוא כותב אינם כל כך קשורים במורים, על אף העובדה שדי ברור שהסיכוי להטמעה מהירה ומוצלחת של התקשוב היה גדול יותר אם זה כן היה המצב.

מתרגלים לרשתות?

סביר להניח שהעובדה שכבר מספר שנים אין לי קשר ישיר לבתי הספר מסבירה, באופן חלקי, למה היום הלאומי לאינטרנט בטוח כמעט חמק ממני לחלוטין. אמנם דואר אלקטרוני אודות היום הגיע אלי מאו"ח (וגם מ-BrainPop, ואולי מעוד כמה מקורות), אבל באופן כללי התרשמתי שבהשוואה לשנים קודמות שבהן הנושא זכה לכותרות, הפעם יום השיא הזה היה די מינורי. אבל זה רק חלק מההסבר. חלק אחר קשור בכך שהשנה היום הזה באמת עורר פחות התייחסות מאשר שנים קודמות. בשנים קודמות התחושה הכללית היתה שהאינטרנט הוא נטע זר בחיינו, ולכן יש צורך להתייחס אליו לא רק בזהירות, אלא גם בחשדנות. נדמה לי שהשנה, לעומת השנים הקודמות, כבר מבינים שהוא איננו זר. מסמך של אליזבט גלאון שהתפרסם באתר שפ"י מצביע על גישה בוגרת ובריאה שתופסת את המקום של החשדנות. כבר בפתיחה אנחנו קוראים:
האינטרנט הוא חלק מהחיים
אולי המערכת החינוכית היתה זקוקה ליותר מדי זמן עד שהיא הסיקה את המסקנה הבסיסית הזאת, אבל טוב לדעת שבסופו של דבר היא עושה זאת. מהראייה המפוכחת הזאת נגזר יחס בריא של המבוגרים (והמחנכים) כלפי העיסוק של בני נוער בסביבת האינטרנט, ובמקרה הזה ברשתות חברתיות. בהמשך, למשל, אנחנו קוראים:
אנחנו המבוגרים חשים לא פעם מבוכה וחוסר אונים לנוכח ההתנהלות של הילדים בזירת חיים חדשה זו. הנטייה הטבעית היא ליישם את כל העקרונות והחוקים המוכרים לנו מהסביבה הפיסית ולנסות לעשות סדר באמצעות הכלים המוכרים לנו, אבל לעיתים כלים אלה לא עובדים בהקשר לדינאמיקה הייחודית של אינטרנט. חשוב להעלות סוגיה זו לדיון בצוות, להסתכל על הדברים גם מזווית ראייתם של הילדים, לבחון את הדברים בהקשר של המאפיינים הייחודיים והתרבות החדשה שנוצרת, להעלות דילמות, לאפשר מגוון דעות ותגובות ולגבש תובנות ודרכי התמודדות מותאמות.
לעתים קרובות מדי הגישה היא אחרת – המבוגרים, ממעמדם המלומד ורב הנסיון, דואגים להסביר לבני נוער מה קורה וכיצד צריכים להתנהג. ולא פעם ההסברים של המבוגרים מושמעים מעמדה של ידענות שאיננה נובעת מנסיון, או מהכרות עמוקה עם הסביבה האינטרנטית, אלא מבורות. בשנים קודמות התרשמתי שהמערכת, אם מתוך תחושה מובנת של אחראיות, ואם פשוט בגלל התחושה שמבוגרים מבינים את מה שבני נוער אינם יכולים להבין, "הרביצה תורה" והציגה לתלמידים רשימה ארוכה של מצוות "עשה" ו-"אל תעשה" בלי לבחון ברצינות את המציאות החדשה שהאינטרנט יוצר.

אין זה צריך להפתיע שכאשר ניצבים בפני מציאות חדשה ולא מוכרת התגובה המיידית היא להרגיש מאויים, לשמור מרחק, ולהגיד "לא בבית ספרנו". אבל כאשר אנחנו מצליחים להבין, כמו שכותבת אליזבט גלאון, שהאינטרנט הוא "חלק מהחיים", אנחנו גם מבינים שלחסום איננו אופציה.

ג'ון ספנסר ממחיש את התחושה הזאת עד כדי אבסורד בבלוג שלו. בנוסף לבלוג האישי שלו ספנסר גם כותב את הבלוג ה-"היסטורי" Adventures in Pencil Integration שמשתמש במטפורה של כניסת העפרון ה-"אישי" לתוך הכיתה בסוף המאה ה-19 כדי לבדוק את ההתייחסות שלנו לתקשוב היום. במאמרון Banning the Human Voice ספנסר מתאר ישיבת מורים בבית ספר של היום. בישיבה הזאת המנהל מסביר שבעקבות ריבוי מקרים של בריונות קולית הוחלט לאסור על התלמידים לדבר בבית הספר:

The principal stands up at the staff meeting and delivers his well-rehearsed announcement. "After a recent audit of student interaction and some severe cases of verbal bullying, we've decided to prohibit any voice tools within the classroom."

"What would those be?"

"Oh, any tools that can be used for social interaction. We've found that students are engaged in a large-scale social network called friendship. They simply request friends and next thing you know they are talking to one another."

בין היתר המנהל מסביר שמחקרים מראים שהלמידה הטובה ביותר מתרחשת כשהתלמיד מבודד, ולכן לא נורא שהתלמידים לא יורשו לדבר. מורה אחד מעיר שהדיבור חשוב מפני שהוא נחוץ למקצועות שהתלמידים ימלאו כבוגרים, והמנהל משיב שברוב המקצועות אנשים עושים את עבודתם בדממה.

בסיום המאמרון שלו ספנסר מדגיש שהוא כותב באירוניה, ולמען האמת המטפורה שלו מוגזמת – אפילו יותר מקצת. ובכל זאת יש בו גרעין של אמת. אין ספק שההשתתפות ברשתות חברתיות חושפת את המשתתף לסכנות, אבל זה נכון עבור ההשתתפות בכל מסגרת חברתית, כולל פנים אל פנים. עד היום, במידה לא קטנה התגובה של המערכת החינוכית כלפי כל דבר חדש היה חשש. (רצוי לזכור שלפני הרשתות החברתיות המערכת הזהירו מהשתתפות בקבוצות דיון, ומחשיפה למידע לא מתאים דרך ה-WWW. אולי היום אלה נחשבים לבלתי-מזיקים מפני שהרשתות החברתיות ירשו את המקום של הבלתי-נודע שממנו צריכים להמנע.) אבל חשש איננו התגובה הצפויה למשהו מוכר שמשולב באופן טבעי לתוך החיים שלנו. כמו מגרש המשחקים, גם האינטרנט הוא פשוט "חלק מהחיים". ואם ההד שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח עורר השנה היה מעומעם לעומת שנים קודמות, זה כנראה מעיד על כך שהמערכת החינוכית מתבגרת, ומכירה בעובדה הפשוטה הזאת. בעיני זה סימן חיובי.

קובלנה אחרונה בסידרה על הלמידה האישית

במאמרונים האחרונים שכתבתי כאן ניסיתי (ולא בהכרח במידה גדולה של הצלחה) לבחון אם המערכת החינוכית מסוגלת, או אפילו מעוניינית, לנקוט את הצעדים הטכנולוגיים/דידקטיים המתבקשים כדי לאפשר למידה עצמאית של התלמיד. עשיתי זאת דרך התייחסות למכשירי iPad ומחשבים ניידים בבתי הספר. אבל למידה עצמאית איננה פונקציה רק של מכשירים תקשוביים חדשים. אם באמת רוצים, אפשר לקדם את הלמידה העצמאית באמצעות העפרון והמחברת, ובוודאי גם בעזרת המחשבים שכבר נמצאים בבתי הספר, יחד עם יישומים תקשוביים קיימים. אבל כאן קשה לי לבוא בטענות כלפי המערכת החינוכית כאשר גם בתרבות הרחבה מחוץ למערכת מתקשים לעשות זאת.

בעיני ה-RSS הוא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של כל לומד עצמאי. אבל אני חייב להודות שנסיונות רבים שלי לשכנע אנשים (ביניהם מורים ולומדים "רציניים") שכדאי להם להעזר ב-RSS זכו למידה זעומה של הצלחה. וכנראה שלא מדובר בכישורי השכנוע הכושלים שלי – ה-RSS הוא כנראה הכלי השימושי ביותר שאוהבים להתעלם ממנו. בעצם, לא מדובר בכלי, אלא ב… עם יד על הלב, אינני יודע בדיוק מה לקרוא לו. האנשים שערכו את הערך על RSS בעברית בוויקיפדיה בוודאי מבינים בנושא יותר טוב ממני, ולכן אני שמח לקבל את ההגדרה שלהם שמדובר ב-"נוהל תכנות". באופן כללי ההגדרה שם די מוצאת חן בעיני. בוויקיפדיה מסבירים שה-RSS:

מאפשר לשרת תוכן – בדרך כלל אתר אינטרנט – לשלוח לתוכנות לקוח את קטעי המסמך שעודכנו לאחרונה כשהם מנותקים מהתוכן הקבוע של המסמך.
ובמילים שהן ברורות לאנשי חינוך פשוטים כמוני? באמצעות ה-RSS משתמש הקצה יכול לקבל עדכוני מידע מאתרי אינטרנט, ללא צורך לבקר באותם אתרים כדי לבדוק מה חדש.

ולמה זה טוב? צריך להיות לנו ברור שהווב של היום הוא סביבה דינמית. אם פעם "שמרנו" בסימניות שלנו אתרים מעניינים או מאמרים שאולי נרצה לחזור אליהם … ושכחנו מהם, היום חשוב לנו לחזור לאותם אתרים כדי לראות מה חדש בהם. אבל למי יש זמן לבקר בכל אתר ואתר שפעם התעניינו בו רק על מנת לראות אם יש בו מידע חדש? לשם כך יש לנו ה-RSS – שבאמצעותו אתרים "מפרסמים" קטעי מידע קצרים ש-"מודיעים" לנו על עדכונים.

אני בטוח שלא מעט אנשים אינם זקוקים לשירות מהסוג הזה. יש משתמשי אינטרנט רבים שמסתפקים בגלישה אקראית, או בפנייה לחופן האתרים קבועים שדרכם בודקים חדשות, או תוצאות ספורט, או מידע על סרטים, ועוד. לא כל אחד חש צורך להיות מעודכן בתחום דעת ממוקד שמתפתח מידי יום על גבי מספר רב של אתרים. זאת ועוד: אני מודה שמי שמציץ לתוך קורא ה-RSS שלי עשוי לחוש חרדה וישאל כיצד אפשר לעקוב אחר מספר רב כל כך של מקורות?

ה-"תשובה" לשאלה הזאת היא שצריכים להעמיד אותה על הראש – בעצם, ה-RSS הוא הכלי שמונע מאיתנו לטבוע בים המידע. כאשר עדכונים באתרים שמעניינים אותנו מגיעים אלינו מבלי שאנחנו צריכים לרדוף אחריהם העבודה שלנו נעשית יעילה יותר.

אבל הכוונה שלי במאמרון הזה איננו לנסות לשכנע שהלומד העצמאי (וה-"רציני") זקוק ל-RSS, אלא לציין שבנושא של עיצוב סביבת למידה אישית אין זה נכון להגיד שהמערכת החינוכית מפגרת אחרי החברה בכללותה. למען האמת, היא משקפת אותה. בגירסאות החדשות של הדפדפנים כרום ופיירפוקס, למשל, הפונקציה של מנוי דרך RSS מוסתרת, או ניתנת להפעלה רק בהוספת הרחבה. ומעצבי הדפדפנים האלה החליטו להצניע את הפונקציה הזאת מפני שכמעט ולא משתמשים בה.

והמסקנה? במאמרונים האחרונים כאן הבעתי את מורת רוחי מהקושי של בתי הספר לאפשר למכשירי ה-iPad למלא את ייעודם האישי. אבל הבעיה נרחבת יותר. איננו זקוקים לעדות על השימוש הכושל במכשירים האלה כדי להבין שקידום הלמידה העצמאית, ופיתוח הכישורים הדרושים כדי לאפשר את הלמידה הזאת, אינם נמצאים על סדר היום של בתי הפסר, וגם לא של החברה בכללותה.

עוד קצת על התקשוב והלמידה האישית

במאמרון הקודם כאן ציינתי שיש בתי ספר (לפחות בחו"ל) שמתקדמים עם הזמן ומבקשים להכניס מכשירי iPad לתוך הכיתות. עם זאת, שאלתי אם בתי הספר האלה מוכנים, או אפילו מסוגלים, לאפשר למכשירים האלה לפעול כפי שיוצריהם מייעדים אותם. ה-iPad הוא הרי מכשיר אישי שהמשתמש יכול וצריך לעצב לצרכיו. יש בו מגוון רחב של שימושים אפשריים, והלומד בוחר מה נחוץ לו בזמנים שונים.

נדמה לי שהיום ברור לכולם שזה הכיוון – מכשירים זעירים רבי עוצמה שמאפשרים תקשורת וגישה למידע, ובעתיד הלא כל כך רחוק, במחיר סביר. אינני טוען שכאשר הם יהיו בידיהם התלמידים בבתי הספר פתאום יידעו להפיק את מירב הערך הלימודי מהמכשירים האלה. אבל אני כן טוען שבתי הספר יצטרכו לשנות את תהליכי הלמידה וההרואה שלהם כדי להתמודד עם המציאות החיובית הזאת. השאלה היא, כמובן, אם הם מסוגלים לעשות זאת.

לפני כמעט חודש אסתי דורון כתבה על יומיים ללא מחשב נייד (בחטיבת הביניים) אצל התלמידים באותם בתי ספר שבהם היא מלווה פרויקטים של מחשבים ניידים. בכיתות שבהן יש לתלמידים מחשבים ניידים אלה זוכים לשימוש רב, אבל ביומיים של השבוע המחשבים האלה נשארים בבית והשיעורים מתנהלים ללא מחשב. אסתי מסבירה שהסיבה המרכזית לנוהל הזה היא כובד התרמיל של התלמידים כאשר המחשב נמצא בו. אסתי איננה שוללת את הטענה הזאת, ואני יכול להסכים איתה. כאשר התרמיל כבר מלא בספרים, הוספת במחשב נייד לתוכו באמת יכולה להזיק לבריאות. אבל המחשב, כמובן, איננו רק עוד פריט שמוסיף משקל. אסתי מציינת, בצדק, שבמקום לדמות את המחשב לעוד ספר, לפעמים נכון יותר לראות אותו כקלמר:

וכי יעלה על הדעת להגיע ללא ציוד כתיבה לכיתה? האם מורים היו מסתפקים בעפרון אחד לשני תלמידים? בעט אחת על שולחן? ומה זה אומר על העובדה שקבענו יומיים ללא מחשב?
שאלות לגבי מתי כדאי להביא את המחשב הנייד לבית הספר ומתי להשאיר אותו בבית עולות כתוצאה מכך שהמערכת רואה במחשב עוד כלי שמתווסף למכלול הכלים שכבר נמצאים אצל התלמיד. אבל ראייה כזאת איננה מזהה את היכולות הטמונות במחשב. אסתי מעלה אלטרנטיבות אפשריות להקל על משקל התרמיל במקום השארת המחשב בבית:
אולי יהיו אלו דווקא הספרים שנוותר על הבאתם לבית הספר ובכך נקל על משקל הילקוט? אולי יהיו אלה הקלמרים העמוסים לעייפה בטושים, במספר עפרונות ומספר עטים? אולי יגיעו התלמידים עם נייד בתיק, עט ועפרון ומספר מחברות?
ההחלטה להנחות את התלמידים להשאיר את המחשב הנייד בבית היא לגיטימית (ואני בטוח שיש המון פעולות לימודיות שאינן מצריכות מחשב שרצוי לשלב לתוך השיעורים, לא רק בימים האלה). אך גם אם היא לגיטימית, היא מעידה על צרות אופקים של בתי ספר שמבקשים לשלב את המחשב לתוך מערכת לימודית/הוראתית קיימת מבלי שהוא יחולל שינויים מהותיים. הדבר כמובן אפשרי (וההיסטוריה של הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בתי הספר מלמדת שהוא לא רק אפשרי אלא אפילו צפוי). אבל אם יעשו כך, אולי לא יעמיסו עוד משקל על גבם של התלמידים, אבל בסופו של התהליך כן יעמיסו עליהם חינוך מיושן שאפשר היה לשנות.

סתירה נצחית?

בית ספר הוא מסגרת ללמידה, ועל פי רוב אנחנו מעריכים את הלמידה שמתרחשת בה ברובד האישי. מידת ההצלחה של בית הספר כולו נמדדת על ידי מידת ההצלחה של כל תלמיד לחוד. אפשר, כמובן, גם להעריך תפקוד של קבוצה, או מידת שיתוף הפעולה של מספר תלמידים, ולפעמים אפילו עושים זאת. אבל לרוב ההערכה היא על בסיס אישי – הציון של התלמיד על מבחן, או בתעודה האישית. לאור זה מוזר שבית הספר דבק במודל של הכיתה ההומוגנית. המודל הזה, המתאים לתקופה התעשייתית, הצליח להשתרש עמוק לתוך התרבות שלנו, עד שהוא נראה לנו טבעי.

אולי מפני שהמודל הזה נראה לנו טבעי, ולא רק בגלל שיקולים כלכליים, לא היה מוזר בעינינו שכאשר המחשב האישי נכנס לכיתה הוא בכלל לא היה אישי. לא היה ביכולתו של התלמיד להתאים את המחשב לצרכים הספציפיים שלו (על אף העובדה שהצלמית של "My Computer" בלטה מאד על שולחן העבודה), ובעזרת יישומים שונים בית הספר דאג להחזיר את המחשב למצב "ראשוני" אחרי השימוש של כל תלמיד. כמובן שבאותה תקופה אי אפשר היה להנפיק מחשב לכל תלמיד, ולכן היה הגיוני לשמור על הגנריות של המחשב. אבל בכל זאת אותו מכשיר שמחוץ לבית הספר כונה PC, או "מחשב אישי" הפך להיות רק "מחשב" כשהוא נכנס לתוך כתליו.

היום אנחנו מתקרבים יותר ויותר למצב שבו המכשיר יכול לחזור להיות "אישי", אבל לא ברור אם בית הספר יודע להתמודד אם המצב הזה. פרייזר ספירס, מפתח יישומי מחשב, כותב בבלוג שלו שלאחרונה בתי ספר מתייעצים איתו בנוגע לרכישת מכשירי iPad. הוא כותב שהוא מגלה שהנהלות בתי הספר אינן מבינות כיצד המכשיר "רוצה שישתמשו בו":

I speak to a lot of schools who envisage the iPad in the roles that PCs formerly occupied. The "laptop trolley" becomes an "iPad trolley". The "checkout netbooks" become the "checkout iPads". The "PC lab" becomes the "iPad lab".
במילים אחרות, אם בעבר היה מוזר שלא מתייחסים למחשב כמכשיר אישי, התייחסות כזאת כלפי ה-iPad מוזרה שבעתיים. ספירס מוסיף:
The iPad is an intensely personal device. In its design intent it is, truly, much more like a "big iPhone" than a "small laptop". The iPad isn't something you pass around. It's not really designed to be a "resource" that many people take advantage of. It's designed to be owned, configured to your taste, invested in and curated.
קיימת כאן סתירה בין מודל ההוראה הרווח של בית הספר, לבין האופי של הכלי שבית הספר מעוניין להשתמש בו. הרגשנו את הסתירה הזאת כבר אם כניסת הגלישה החופשית ב-WWW לתוך שיעורים בבתי הספר, אבל השימוש במכשירי ה-iPad בכיתה מקצין אותה עוד יותר. אם בית הספר ישתמש במכשירים האלה בצורה שאלה "מבקשים" שישתמשו בהם, זה עשוי לאיים על התפקוד הבסיסי שלו. נסיון העבר מלמד שבתי הספר מצליחים לאלף טכנולוגיות חדשות, עד שההשפעה של אלה על תהליכי הלמידה/הוראה המקובלים נעשית מזערית. התגובות שספירס פוגש רומזות שבתי הספר כבר נמצאים באיצומו של התהליך הזה. אבל אם בעתיד הקרוב המכשירים האלה יהיו בידיהם של כל תלמיד (ונראה שכך באמת יהיה) יכול להיות שלא יהיה מנוס, ובתי הספר יצטרכו לתת הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים ללמידה העצמאית של כל תלמיד, וזה עשוי לחולל שינויים משמעותיים בבתי הספר.

הרהורים תקשוביים בעקבות האירועים בתוניסיה ובמצרים

לפני שנה וחצי העולם צפה בהתרגשות על המתרחש במולדבה ובאיראן, ונפעם מהשפעתם של כלים של מדיה חברתית על תמורות פוליטיות וחברתיות. רק שנים אחדות לפני-כן הכלים האלה בכלל לא היו מוכרים, ופתאום הם ניצבים בחזית השינוי החברתי. החודש, בעקבות הצלחת ההתקוממויות העממיות בתוניסיה ובמצרים, שוב נפעמנו, אם כי הפעם נוצר הרושם שההתפעלות מהתפקיד של Facebook ושל Twitter, ושל האינטרנט באופן כללי, כבר טיפה מעומעמת. אחרי ההתפעלות הגדולה, נדמה כאילו כבר התרגלנו להמצאם של הכלים האלה בחזית השינוי החברתי, ואולי אפילו התחלנו להטיל ספק בגודל התפקיד שהכלים האלה ממלאים.

רצוי להדגיש שעל אף ההתלהבות הכללית מהכלים האלה, לא כולם משוכנעים שהם מסייעים לשינוי חברתי. באוקטובר של 2010, בשבועון New Yorker, מלקולם גלדוול ביקש להסביר, במאמר שצוטט פעמים רבות, Why the revolution will not be tweeted. גלדוול טען ששינוי חברתי אמיתי דורש קשרים חבתיים ממשיים, ולא כאלה ש-Facebook מזמן. יבגני מורוזוב מבקר את כוחם של הכלים האלה מזווית אחרת. במאמרים רבים הוא מדגיש שמשטרים טוטאליטריים יכולים לנצל את הכלים האלה לצורך דיכויין של התארגנויות פופולאריות לפחות באותה מידה שמתנגדי המשטר יכולים לנצל אותם. אבל על אף הקולות האלה (ואחרים), הדעה הרווחת היא שיש קשר הדוק בין כלים של מדיה חברתית לבין הצלחתן של התארגנויות נגד משטרים טוטאליטריים. עם זאת, הציבור גם מתרגל לקשר הזה, ומתלהב ממנו פחות ופחות.

אינני מתכוון כאן לבחון אם הכלים האלה באמת מזרזים תמורות חברתיות. השאלה די מורכבת, וקשה מאד לבודד את השפעתם מההשפעות של גורמים אחרים. כל דור והטכנולוגיות שלו, ובכוחם של אלה, בתנאים חברתיים מסויימים, להפיץ דעות, לתרום להתארגנויות חברתיות, ועוד. סביר להניח שבימים הראשונים של הטלגרף אנשים התפעלו מהשפעתו, ואפילו העיתון היומי שהיום נחשב כמובן מאליו היה פעם מסוגל להניע את גלגלי השינוי. ההיסטוריונים מספרים לנו שהדפוס סייע להפצת דעותיו של מרטין לותר ולהצית את פתיל הרפורמציה הפרוטסטנית. אבל איננו יודעים אם בלי הדפוס אותן תמורות היו מתרחשות. והדפוס, כמובן, לא "פעל" לבדו. השפעתו יכלה לבוא לביטוי בתנאים חברתיים שכבר הבשילו באירופה. לותר עצמו לא היה זה שהדפיס את רעיונותיו, אבל הוא נעזר בטכנולוגיה אחרת, פשוטה ויעילה. הוא הדביק את התיזות שלו על דלת הכניסיה ביום ראשון לפני התפילה, מקום וזמן שהוא ידע יעוררו התייחסות.

אם כל זה נכון, לא קשה להבין שהמהפכות במולדבה, באיראן, בתוניסיה ובמצרים, לא הצליחו בגלל Twitter או Facebook, אלא פשוט השתמשו בכלים הנפוצים של התקופה. אבל גם אם לא קשה להבין את זה, לא קל להפרד מההתרגשות שהתחושה של החדש ושל המקורי מעוררת. ובחינוך כמו בתמורות חברתיות – אנחנו עדיין שבויים בתחושה שהכלים החדשים הם אלה שמחוללים שינוי בחינוך, במקום להבין שהכלים האלה הם פשוט הכלים של היום, הכלים שהיום תופסים את מקומם של הלוח והגיר, של העפרון והמחברת. מרגש יותר לחשוב אחרת, אבל בריא יותר להכיר במציאות הזאת.

אכן, תרבות למידה. אבל "חדשה"?

ספר חדש זוכה לביקורות חיוביות מאד אצל מספר אנשים בולטים מאד בתחום החינוך והתקשוב החינוכי. אי לכך, על אף העובדה שהספר עדיין לא הגיע לידיים שלי, נראה לי שראוי להתייחס אליו, ולמספר הרהורים שפרסומו מעורר. A New Culture of Learning: Cultivating the Imagination for a World of Constant Change, ספרם של ג'ון סילי בראון (לשעבר המדען הראשי של זירוקס-פארק, ואיש חזון בתחומים רבים המשיקים לטכנולוגיה) ודוגלאס תומס, איש סגל בית הספר לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ראה אור בתחילת החודש. ניתן למצוא קטעים מתוך הספר בדף שלו ב-Amazon.com. חיפושים ברשת לא העלו קטעים נרחבים יותר מטקסט הספר (שהוא בסך הכל כ-100 עמודים).

אין זה הוגן לבקר ספר שעדיין לא קראתי, אבל נדמה לי שהביקורות, או ליתר דיוק ההמלצות החמות, שמופיעות כקדימונים לו, מציירות תמונה די ברורה על תוכנו. ובנוסף, אלה קובעות שמדובר בספר "חשוב" שראוי שכל מי שעוסק בעתיד החינוך בכלל, ובמקום של התקשוב בעתיד הזה בפרט, יתייחס אליו. לפני שבוע הנרי ג'נקיס פרסום ראיון עם סילי בראון ועם תומס בבלוג שלו (בשני חלקים – א', ו-ב'), ובעקבות קריאת הראיון ועיון בקטעים הזמינים דרך Amazon.com, נדמה לי שאפשר לקבוע שהראיון נותן תמונה די מקיפה על הנכתב בספר.

נקודה מעניינת בעיני היא ההבחנה בין מה שסילי בראון ותומס מכינים communities לבין מה שהם מכינים collectives. הם מסבירים:

One of the key contrasts we need to draw is between notions of communities and collectives. Communities are institutions that are designed to facilitate a sense of belonging. Collectives are institutions that facilitate individual agency. Anyone who joins a collective looking for a sense of belonging is going to wind up disappointed, because that is not how they function. Collectives are more social platforms than social entities. Communities may form within a collective, but they need not form in order for the collective to function. The key point is that because collectives are agency driven, they form the perfect environment for the cultivation of imagination. In other words, the collective amplifies what I can do by tapping its collective experience.
ההבחנה הזאת עוזרת לנו להבין למה נוכחות ב-Facebook איננה בהכרח מסייעת ללמידה. להבדיל מ-"קהילה" כמו Facebook, המאפיין החשוב של ה-collective איננו השייכות, אלא הנכונות של היחיד להפיק ממנו תועלת. מזה אפשר להבין שה-collective המוצלח מורכב מיחידים שהם שונים זה מזה, כאשר בזכות השוני הזה כל יחיד מסוגל להעשיר כל אחד אחר. השאיפה איננה לאחדות דעים, אלא לעושר של גישות וידיעות. נדמה לי שלעתים קרובות מדי בלהט של בניית "קהילות לומדות" ההבחנה החשובה הזאת הולכת לאיבוד.

באופן דומה, סילי בראון ותומס מבחינים בין שתי סביבות למידה – אחת מאד מובנית, והאחרת גמישה וחסרת גבולות. כמובן שהראשונה מיוצגת על ידי הכיתה המסורתית, והשנייה על ידי האינטרנט. אבל על אף העובדה שהם דוגלים בלמידה הפתוחה שהאינטרנט מאפשר (פתיחות שמובילה, לדבריהם, לפיתוח הדמיון והיצירתיות), הם גם רואים חיוב ב-"מגבלות" של הכיתה:

Absent some sort of structure or boundaries, learning is not any more likely to happen in an unrestricted space than it is in a tightly controlled one. What we see happening in the most successful learning environments is a fusion of these two ideals. Like a petri dish, the best learning environments have boundaries which control and limit them, but within those boundaries permit almost unrestricted growth, experimentation and play. Neither innovation nor learning can happen in a vacuum and we have seen time and again that it is the constraints that students face that provide the opportunity for really innovative learning to happen.
נדמה לי שהתייחסות לכוח הלימודי שבאילוצים ובגבולות איננה נפוצה בהגות החינוכית שמבקשת לקדם את פיתוח הדמיון, ונעים לראות אותה כאן. מורגש שסילי בראון ותומס לא מסתפקים במתן ציון "כושל" לבית הספר ולכיתה המסורתית (דבר שנפוץ היום, וקל מאד לעשות), אלא מנסים לזהות במדויק את התנאים שבאמת יכולים לזמן למידה.

עם זאת, ממה שהספקתי לקרוא, הן בספר, והן בראיון עם ג'נקינס, אינני חש שיש הרבה חדש כאן. בשנים האחרונות התפרסמו ספרים רבים שמבקשים להראות כיצד התקשוב יחולל שינוי בבתי ספר ובתהליכי למידה. אינני מוצא כאן הרבה ששונה ממה שמופיע בספרים האלה, או בבלוגים הרבים שעוסקים ברעיונות האלה.

יתכן, כמובן, שאינני קהל היעד של הספר. אם קהל היעד הוא אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נדמה לי שעל אף המוניטין של סילי בראון, לרוב יש כאן מיחזור של רעיונות מוכרים היטב, ורוב הקוראים לא ירגישו שהוא מחדש להם. אבל אם הוא נכתב לקהל הרחב או לאנשי חינוך שאין להם קשר לתקשוב, יתכן שהספר מעלה סוגיות לא מוכרות, וביכולתו להלהיב. ובכל זאת, אני חש שמדובר בספר שבסופו של דבר מאכזב. בבלוג שלו, ויל ריצ'רדסון כותב על הספר בהתלהבות. גרי סטייגר, בצורה העוקצנית המאד אופיינית לו, כותב שתי תגובות למאמרון של ריצ'רדסון. בראשונה הוא קורץ להעדר ראייה היסטורית בהתלהבות מהספר כשהוא שואל:

It just occurred to me. Do advocates of open-source education know about open education or free schools?
בתגובה השנייה הוא מגביר את העוקץ. הוא מקשר לשלושה ספרים של הוגים חינוכיים (ולא תקשוביים) שהתפרסמו ב-1998, ב-2004, וב-2006 ומציין שכדאי להשוות בין אלה לבין הספר החדש של סילי בראון ותומס. אני נוטה לחשוב שאם יעשו זאת, קוראים רבים יגלו שתרבות הלמידה שעליה כותבים סילי בראון ותומס בכלל איננה חדשה.

תרומתי הצנועה

במשך השבוע האחרון ידיים מלאות במטלות פרנסתיות מנעו ממני להניח את הידיים על המקלדת לשם כתיבה כאן. הכתיבה כאן היא כתיבה שאין בצידה פרנסה, ולכן בלית ברירה היא נעשית משנית לעיסוקי האחרים. אבל בלעדיה, או ליתר דיוק, בלי החשיבה האישית שמלווה ומניעה אותה, היעילות והכדאיות של מה שאני עושה עבור מעבידיי יורדת.

האם זה סתם תירוץ שבו אני משתמש כדי להצדיק את הזמן ה-"אישי" שאני גונב לעצמי בבקר של יום שישי? הרי המטלות עדיין רבות, וספק אם יש מישהו שיתלונן אם לא אספק לו כאן עוד הרהורים לקרוא בשבת. ואולי צריכים להוסיף שעל אף העובדה שאני חש את הקשר ההדוק, אפילו את התלות, בין הכתיבה שלי כאן לבין העבודות המפרנסות שלי, אינני בטוח שאחרים בהכרח חשים את זה. במסגרות רבות אני מעודד אנשים – תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, ועוד – לנהל בלוג, או ליצור לעצמם דרך אחרת להרהר לעצמם … וברוח התקופה, רצוי פחות או יותר בפומבי. אבל ברור לי שלא כל אחד מוצא הגיון בעשייה כזאת, במיוחד כשמוסיפים את ה-"פומבי".

לפני שבוע ליסה ליין כתבה מאמרון בנושא שמשיק לנושא הזה. המאמרון נפתח בהרהור לגבי הכדאיות של השימוש בפורומים בהוראה, אבל ההמשך שלו גלש להרהור רחב יותר על המגבלות של הכתיבה למרחב "ציבורי" שבו לא בטוח שמישהו קורא את הגיגך:

Independent learning, even with the affordances offered by online communities and classes, can feel the same way. Autonomy is great. It enables learners to create their own Personal Learning Environments and be self-directed. Many people have the desire for autonomy — some studies have correlated it with happiness and as a preventative for depression. But does that mean they want to be alone and unrecognized?
לבד וללא הכרה למעשיך? גם אם אני משוכנע שאין זה באמת המצב, אני בוודאי יכול להבין, ולהזדהות, עם ליין. כלומד שאיננו חש צורך להיות מחובר למסגרת לימודית פורמאלית, אני יכול להעיד שאני בכל זאת זקוק ל-"מסגרת", לקהילה של לומדים שכלפיה אני חש שייכות, אפילו אם זאת שייכות מדומה. אין ספק שתחושת השייכות, או השותפות, מאד חשובה לי.

תעודה היא עדות חיצונית להתמודדות מוצלחת במסלול כלשהו. וכמו אצל הדחליל ב-"הקוסם מארץ עוץ", הוא איננו בהכרח מסמל משהו "פנימי" מוחשי. הלמידה היא כנראה "פנימית", וניתנת למדידה או לאימות רק על ידי סימנים חיצוניים (כמו מבחנים, או התנהגויות אחרות), ואחד הסימנים הבולטים לכך שלמדנו משהו הוא ההשפעה שיש לנו על אחרים. כלומד עצמאי, אין לי כלי שאיתו אני יכול למדוד השפעה, אבל אני יכול לזרוק את ההגיגים שלי לעולם, ולקוות שהם יקלטו אצל לומדים עצמאיים אחרים. אמנם אני כותב בבלוג כדי לשכנע את עצמי שאני מבין משהו, אבל הכדור איננו נעצר שם. החינוך, הרי, עוסק במתן סיוע ללמידה של אחרים, והדברים שאני מפרסם כאן נעשים ל-"הוראה" שלי – מה שאני מגיש ללומדים עצמאיים אחרים, כמתנה, בתקווה שאולי ההגיגים האלה יסייעו גם להם בלמידה של עצמם.

נדמה לי שזה גם ליין מרגישה כך. בסיום המאמרון שלה היא כותבת:

And perhaps it’s like teaching, and I don’t know who I’m influencing with my work. And maybe all the people who learn autonomously and in the open also feel a bit lonely, because they can’t know the impact they’re having, and one would think that with ones work available all over the world, there’d be more than a comment or two. Is there thus an inherent loneliness that goes along with autonomous learning, even (or especially) when it’s open?
בסיום הקריאה של המאמרון של ליין היתה לי תחושה קצת מוזרה. שאלתי את עצמי למה, אם באמצע המאמרון היא כותבת על "לבד" ובסיומו על "בדידות", חשתי שקראתי מאמרון אופטימי. אני, הרי, אינני רואה חיוב רב בבדידות. ליין כותבת שהנסיון שלנו עם מדיה חברתית מלמדת אותנו שאנשים שואפים להיות גם אוטונומיים וגם לזכות בהכרה, אבל בגלל העדר של משוב האוטונומיה מובילה לא פעם לבדידות. אבל על אף העובדה שאני מעולם לא הגבתי למאמרונים של ליין בבלוג שלה, למדתי הרבה ממנה, וכתבתי עליה בבלוג גם כדי שאני אפנים לעצמי את דבריה, וגם כדי שאחרים יוכלו לעשות זאת. זה חלק חשוב ממה שלומדים עצמאיים עושים. ואולי לפעמים זה אפילו קורה לאחרים שקוראים את מה שאני כותב. אם כן, אינני יכול להתלונן. יתרה מזאת, זה יכול לעזור לי להסביר לעצמי למה בשבוע כל כך עמוס בכל זאת היה לי כל כך חשוב לתרום את חלקי הצנוע לישות האמורפית שאני מכנה כאן "לומדים עצמאיים", גם אם אינני ממש יודע במי מדובר.

ואולי טיפת עידוד

במשך השנתיים האחרונות, שלי בלייק-פלוק התמיד בכתיבת הבלוג שלו, Teach Paperless, בתדירות מעוררת פליאה. בבלוג, שנפתח בפברואר 2009, יש יותר מ-800 מאמרונים. עם זאת, בחצי השנה האחרונה קצב הפרסום של בלייק-פלוק ירד מאד. החודש נראה שהוא חוזר לפרסם במרץ, אם כי הבלוג עבר שינוי, ועכשיו עשרה אנשי חינוך נוספים משתתפים בכתיבתו. השבוע, בלייק-פלוק עצמו פרסם מאמרון שמתייחס לכתבה בניו יורק טיימס שאליה התייחסתי במאמרון הקודם שלי כאן. הוא כותב בעקבות פנייה של קורא ששאל אותו אם הוא מסכים עם הקביעה של לארי קובן שבמקום להשקיע במכשירי iPad, חשוב יותר להשקיע בהכשרת מורים.

בלייק-פלוק מסכים … חלקית. הוא טוען שבעבר הצטיידות בתי הספר במחשבים לא באמת תרמה הרבה ליצירת תהליכי למידה משמעותיים. לעומת זאת, היום, כדמדובר ב-iPad, המציאות הדיגיטאלית שונה לגמרי – כל אחד יכול להיות מחובר מכל מקום. הוא מדגיש שאין זה עניין של הכנסת עוד מחשבים לתוך בית הספר. בנוסף, הוא איננו רואה את השימוש במכשירים כאלה בראש ובראשונה כמשהו שקשור למערכת החינוכית:

The mobile-connected world isn't a new ed tech gimmick. It's a cross-cultural societal shift. And I'm not blind to the fact that that shift itself has got a lot of money riding on it; but our personal feelings about how culture is changed don't change the fact that culture is changed. Too often we try to raise a barrier between the classroom and the world; I think that defeats the potential of either to grow.
וכאשר יותר ויותר הגבולות בין העולם הגדול לבין הכיתה מתטשטשים, הציפיות שלנו מהמורים גם צריכות להשתנות. וזה, כמובן, משפיע על הדרך שבה מכשירים את המורים:
I don't want to spend money "training" teachers how to do the things that educational institutions are currently doing. Rather, I want to develop teachers who are comfortable and savvy moving education forward into a future where the physical and the digital are augmented in a variety of ways; where schools themselves are mobile and hybridized environments merging the digital and the f2f in teaching things relevant to the lives and futures of their students' potential and authentic experience in a globalized world; and where the point of education is not simply to pass a test or get a job, but to empower individuals and community in celebrating creativity, innovation, beauty, and human capacity.
כידוע, אינני חסיד של אמירות פופוליסטיות כגון "העולם הגלובאלי". בנוסף, סביר להניח שלארי קובן עשוי לטעון (בצדק) שאין חדש בחזון של בלייק-פלוק, ושעם כל טכנולוגיה חדשה היה מי שטען שסוף-סוף אפשר יהיה להגשים מטרות חינוכיות שלא הושגו לפניה. אבל על אף הביקורת הזאת, עלי להודות שהגישה של בלייק-פלוק נראית לי. היא מחדדת את הבעייתיות שבאמירות של המורים והמהנלים שצוטטו בכתבה בטיימס. אותם מורים ומנהלים התלהבו מהטכנולוגיה, אבל הם הציגו צרות אופקים מדאיגה בנוגע ליכולת של הטכנולוגיה הזאת להשפיע על תהליך הלמידה, ונדמה לי שהם בכלל לא התייחסו לשאלה של מה חשוב ללמוד היום.

לא פעם בדברים שבלייק-פלוק כותב יש תחושה של תמימות לגבי הדרך שבה מערכות חינוכיות פועלות (אם כי הוא מורה בכיתה ומיישם הרבה ממה שעליו הוא כותב). אבל אם צריכים לבחור בין חזון תמים לבין התלהבות עיוורת מכל טכנולוגיה חדשה, ברור במה אני בוחר.