נחמה פורתא

מספר אירועים בשבוע שעבר עוררו בי תחושה חזקה שהתקשוב החינוכי בישראל לא נע בכיוון שאני רוצה שינוע בו. (למען האמת, תחושה כזאת איננה זרה לי, אבל השבוע היא היתה חזקה יותר מהרגיל.) אבל מצב הרוח שלי קצת השתפר כאשר קראתי כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע בניו יורק טיימס. התעודדתי לא מפני שמקריאת הכתבה גיליתי משהו על התקשוב החינוכי בישראל שלא ידעתי קודם, אלא מפני שנוכחתי לדעת שהמצב בארה"ב בהחלט יותר גרוע.

הכתבה בטיימס עסקה בדהירה של בתי ספר ומחוזות לרכוש מכשירי iPad, ובהתלהבות שלהם מהכלי. בין היתר אנחנו קוראים על בית ספר בלונג אילנד שכבר חילק כמעט 50 מכשרים כאלה לתלמידים ולמורים, ומקווה להשלים את החלוקה לכל 1100 תלמידיו (לא צויין מתי). אינני מתנגד להכנסת המכשירים האלה לתוך הכיתה (ואשמח לזכות באחד כדי לבחון את יכולותיו), אבל ההסברים שהמורים והמנהלים בכתבה מביאים כדי להצדיק את הרכישה תמוהים מאד בעיני. אולי אני מגזים. הרי ביסודו של דבר אין שום דבר תמוה ברצון להשתמש במכשירי iPad כדי להחליף ספרי לימוד, או להתכתב עם המורים, או לייעל את הגשת שיעורי הבית. אבל קשה לא לשאול אם בשביל השימושים האלה יש צורך במכשיר החדיש הזה. אפשר היה לשאוף לשימושים כאלה עם מחשבים קצת פחות נוצצים.

אבל הנוצץ כנראה משכנע במקום שהמוכר איננו מצליח להרשים. באמירה שמשום מה נשמעת טיפה מיושנת, מורה אחד באותו בית ספר מכריז:

It allows us to extend the classroom beyond these four walls.
מאוחר יותר בכתבה אותו מורה מתאר יתרון טיפה מוזר של ה-iPad, יתרון שאיכשהו מזכיר את היכולות של יישומים על גבי מחשב, או אולי כלים שהיום נגישים באמצעות כל דפדפן:
If there isn’t an app that does something I need, there will be sooner or later.
לשבחה של הכתבה ייאמר שבין שתי הציטטות האלו ניתנת במה גם לאלה שמתלהבים קצת פחות. בין המבקרים מצטטים את לארי קובן שמציין שבמקום לקנות מכשירי iPad עדיף להשקיע בהכשרת מורים. אבל בסיום האתנחתא הקצרה הזאת, תורם של המתלהבים חוזר, ומציינים שלא מדובר סתם בצעצוע אלא בכלי רב עוצמה בעל מבחר רב של שימושים. במה שנראה כהעדר ראייה היסטורית משוועת, מנהל בית ספר במדינת ניו ג'רסי שהתחיל עכשיו בהכנסת מכשירי iPad לתוך בית ספרו מכריז:
I think this could very well be the biggest thing to hit school technology since the overhead projector.
אפשר לשאול על מה אני בכלל מתלונן כאן. אני הרי מאחל ליום שבו בידי כל תלמיד יהיה מכשיר שיאפשר לו גישה זמינה למידע. אני משוכנע שמכשיר כזה יכול לקדם שינוי מהותי בדרכי הלמידה של תלמידים. ואם, בנוסף לגישה למידע, אותו מכשיר גם מאפשר הדמיות ועריכת ניסויים, ויהיה קל (מאד) לשימוש, הגיוני שאברך על אימוצו בחינוך. אבל מה שמדאיגה אותי כאן איננה העובדה שרוצים להשקיע כסף במכשירים האלה, אלא הדרך שבה ההחלטה על אימוץ הכלי מתקבלת. מנהל בית ספר שרואה ב-iPad את הדבר הגדול ביותר בטכנולוגיה הבית ספרית מאז המטול העילי מושפע הרבה יותר מהכותרות בפרסומות מאשר מהרצון ליצור למידה מסוג אחר. ואם מנהל כזה הוא אופייני למנהיגים החינוכיים בארה"ב, יש סיבה לדאגה. מיליצות כאלו, נטולות ראייה היסטוריה חינוכית, כמעט מבטיחות שבעתיד הלא רחוק, גם אחרי שמכשיר iPad או מכשיר דומה יהיה בידי כל תלמיד, נקרא שוב על כשלון התקשוב בחינוך.

אולי דבריו של מנהל בית ספר אחר, גם בניו ג'רסי, מסגירים, לא בכוונה, את מה שכל כך מדאיג כאן. אותו מנהל מכריז בהתלהבות לגבי ה-iPad:

It has brought individual technology into the classroom without changing the classroom atmosphere.
אם אני מבין נכון את כוונתו, הוא מרוצה מכך שהנה, סוף סוף יש מכשיר טכנולוגי שיימצא בידיו של כל תלמיד, אבל … לא ישנה את הדרך שבה הכיתה מתנהלת! וכמובן שאין הרבה שמעודד כאן – מלבד התחושה שאצלם יותר גרוע מאשר אצלנו.

למה בלוג?

הבקר סיימתי לקרוא ספר שישב אצלי כמעט שבועיים. הספר, Getting it Wrong from the Beginning מאת קירן אגן, היה מעניין מאד, אבל הוא משך אותי יותר בפתיחה מאשר בסיום. אם החלק האחרון של הספר היה תופס אותי כמו התחלתו, יתכן שהייתי מסיים את הקריאה מהר. תוך מספר ימים קראתי כמעט את כולו, ממש עד לעמודים האחרונים, אבל אז נתקפתי במספר מטלות שלא סבלו דיחוי והספר ישב – בתיק, ועל השולחן – במשך יותר משבוע. נשארו לי רק ששה עמודים לקרוא, אבל פשוט לא יצא לי לפתוח אותו ולסיים את הקריאה.

מדובר בספר טוב שמציג גישה לתהליך הלמידה שהיא שונה גם מהנורמטיבית וגם מה-"פרוגרסיבית". אפילו אם אגן לא שכנע אותי, נדמה לי שלקחתי ממנו הרבה. אבל במאמרון הזה אינני מתכוון לבקר את הספר. כל מה שכתוב כאן הוא רק הקדמה לכך שכאשר הבקר קראתי את ששה העמודים האחרונים קטע אחד, ממש בעמוד האחרון, קפץ מול עיני. היה לי ברור שאני צריך לצטט אותו כאן.

לא פעם ידידים שואלים אותי למה אינני כותב ספר. ומשום מה הם אינם מוכנים לקבל את ההסבר שלי שאינני יודע איך לכתוב ספר. לדעתם, אם אני יכול לכתוב כל כך הרבה בבלוג, אז כל מה שאני צריך לעשות הוא לארגן את הכתיבה שלי אחרת, ו… במקום בלוג ייצא ספר. הנסיונות שלי להסביר שזה לא עובד כך אינם משכנעים אותם. אולי הפיסקה בסוף הספר של אגן יכולה להסביר את העניין טוב יותר ממני. בעיני היא ממחישה את השוני בין שני סגנונות הכתיבה:

Authors work hard to write in a book what they think about a topic, and obviously they work harder to make the arguments better than they casually make them in discussions with colleagues. Because some people have been very good at writing out their ideas, we tend to think of the completed book as some kind of more secure and established expression of our ideas than those casual conversations. And so it ought to be. But I think we often tend to forget how most books are made up of a set of passing thoughts that are variously in the process of changing. All this is a mumbling acknowledgement that this book is no canonical document. And by the time it is printed and in your hands, I will be curled in a corner moaning and groaning about all the things I now regret having written here and don't any longer quite believe in the way I have state them and, worse, all the things I wish I had written. Perhaps better to see the book as merely a large and unwieldy chunk of conversation about the topics it considers. (p. 183)
היה לי קל מאד להזדהות עם הדימוי של ספר כנתח גדול ומסורבל של דיון. אני חושש שאם אנסה לכתוב ספר התוצאה לא תהיה מכלול עקבי וברור, אלא אוסף מחשבות שאולי חותרות לקראת יצירת שלמות, אבל עושות זאת בקפיצות ובדילוגים. לא רק שקו ההתקדמות איננו ישר – הוא צועד קדימה ואחורה כמעט באופן שווה. בקריאת התיאור של אגן חשתי שיותר מאשר הוא מתאר ספר, הוא מתאר בלוג. הדימוי שלו תיאר לא רק את סגנון הכתיבה שלי, אלא גם המחיש בשבילי למה אני נמשך אל הסגנון הזה.

בעיני הציבור הרחב בלוג איננו סגנון, אלא כלי טכנולוגי שמאפשר פרסום מהיר של הגיגים. כמובן שלבלוגים אין רק סגנון אחד. יש בלוגים אישיים, ובלוגים פוליטיים, ומה לא. ואני בוודאי אינני יכול לדבר בשם קהילת הבלוגרים, אלא רק בשם עצמי. עבורי הבלוג הוא מרחב להרהורים מתמשכים סביב נושא ציבורי ממוקד. גם כאשר לקורא אולי נדמה שאני מציג גישה מגובשת, אני יודע שהגיבוש הזה רעוע ביותר. מידי מאמרון התמונה הכוללת מתבהרת, ועם המאמרון שלאחריו היא מתטשטשת שוב. מדובר בכתיבה שאם יכרוכו אותה היא תאבד את התחושה של תהליך. הפיסקה של אגן עוזרת לי לא רק להבין שסגנון הכתיבה/חשיבה שלי מתאים יותר לבלוג מאשר לספר. היא גם עוזרת לי להבין למה אני אוהב את הבלוג.

לאן נושב התקשוב?

מקורות רבים (כמו הניו יורק טיימס, למשל) דיווחו על ההצלחה המרשימה של תלמידי העיר שגנחאי במבחנים הבינלאומיים של PISA. התלמידים של שנגחאי דורגו ראשונים בעולם במתמטיקה, במדע, ובקריאה. התוצאות האלו הדהדו במערכות החינוך בעולם. אפשר היה, למשל, לזהות מידה לא קטנה של חשש לעתיד המעמד הכלכלי המוביל של ארה"ב בדבריו של שר החינוך ארני דונקן שהכריז:
We have to see this as a wake-up call.
ההכרזה הזאת של דונקן נובעת לא רק מההשיג הסיני, אלא מההישגים הבינוניים של התלמידים האמריקאיים. לפי קובעי מדיניות החינוך בארה"ב התוצאות משנגחאי מראות שמערכת החינוך שם כנראה עושה משהו נכון. ולכן הם רוצים לבדוק מהו ה-"משהו" הזה כדי ליישם אותו אצלם.

כתבה חדשה בניו יורק טיימס מלפני שבוע מנסה לחשוף לפחות חלק מהתשובה. אין זה מפתיע שאנחנו קוראים שם על כיתות שבהן השינון והמשמעת שולטות:

The Shanghai students performed well, experts say, for the same reason students from other parts of Asia — including South Korea, Singapore and Hong Kong — do: Their education systems are steeped in discipline, rote learning and obsessive test preparation.
לא ברור אם באמת יש צורך לכתוב על ההישגים הסיניים כאן. המילים "מחשב" או "אינטרנט" אינן מוזכרות אפילו פעם אחת בכתבה של הניו יורק טיימס, ואלה, כידוע, במוקד של הבלוג הזה. אבל ברור גם שמערכות החינוך בעולם, כולל שלנו, רוצות הישגים כמו בשנגחאי, ורואות בתקשוב מנוף לשיפור התוצאות במבחנים בינלאומיים. לכן, גם אם התקשוב איננו מוזכר בכתבה, בין השורות הרמז ברור: מי שרוצה להתחרות עם הסינים חייב לגייס את התקשוב לשיפור התוצאות במבחנים.

אם מערכות החינוך מעוניינות בהישגים מסוג אחר מאשר תוצאות יפות במבחנים, הן מצליחות היטב לשמור על זה בסוד. יש, כמובן, קריצה לעבר מונחים כמו למידה שיתופית עם כלי Web 2.0, וגם מס שפתיים לאפשרויות של הבעה עצמית דרך בלוגים. אבל העיקר נשאר ההישגים. דיונים סביב שאלות כמו לשם מה לומדים, או האם תוצאות במבחנים בינלאומיים משקפות ידע, או מהו הידע הנדרש כדי לחיות חיים ערכיים, כמעט אינם נשמעים בכלל. לאור זה, מעודד לקרוא את דבריו של סגן מנהל בית ספר תיכון סיני המצוטטים בכתבה של הטיימס. אפשר לנחש שבסין דבריו ייחשבו להרהורי כפירה:

In an interview, Mr. Jiang said Chinese schools emphasized testing too much, and produced students who lacked curiosity and the ability to think critically or independently.

“It creates very narrow-minded students,” he said.

התקשוב, כמובן, איננו חייב לשרת את ההישגיות הבלתי-מרוסנת. היא יכולה למנף יצירתיות וחשיבה ביקורתית. השאלה היא האם קבניטי החינוך – בעולם ובישראל – ירשו לו לעשות כך.

עוד כישור לשנה החדשה

חתמתי את השנה האזרחית כאן עם נגיעה קטנה בכישור של המאה ה-21 אצל תלמידה (אמנם גם מאד קרובה אלי). חשבתי שאולי ראוי לפתוח את השנה החדשה עם הצצה נוספת לתוך הכישורים האלה. הפעם בחרתי להביא דוגמה לא אצל תלמידה, אלא אצל מישהו שנולד הרבה לפני הדיגיטאליות.

פעם בשבוע אני מתייצב אצל ידידה בת כמעט 80 כדי לעזור לה להפוך את המחשב ואת האינטרנט לידידים שאליהם היא יכולה לפנות במגוון מצבים. המיומנויות שהיא רוכשת אינן באות לה בקלות, אבל בזכות רצון והתמדה (ומנה גדושה של תבונה) היא מצליחה להתקדם יפה. היא שולחת דואר בקלות (צירוף מסמך עדיין קצת קשה לה), כותבת וגם עורכת מסמכי Word די בהצלחה, סורקת צילומים ומבצעת עליהן פעולות עריכה בסיסיות, ועוד. אם היא לא משתמשת בהן, היא לא תמיד זוכרת את מה שהיא למדה, אבל באופן כללי היא מנסה ללמוד רק מה שהיא חושבת שהיא צריכה.

לאחרונה ידידתי קראה את ספרו החדש של חיים באר, "אל מקום שהרוח הולך". תוך כדי הקריאה היא הבינה שעל מנת להבין את הספר לעומקו, יהיה עליה להכיר מספר מונחים ולזהות מספר דמויות מהחסידות, להבין מספר אמירות בארמית, ועוד. היה לה ברור שהיא יכולה לפנות לאינטרנט כדי למצוא את המידע שהיא מעוניינת למצוא, והיא לא היססה לעשות זאת. כאשר היא נתקלה במונח או בדמות לא ברורים בטקסט היא רשמה אותם לעצמה, ובהמשך ערכה חיפושים למצוא את המידע הדרוש. יחסית מהר היא מצאה מספר אתרים שבהם ריכוז של מידע על הנושאים הקשורים לספר, והיא סימנה את אלה בסימניות שלה. היא פנתה לאתרים האלה כשבהמשך הקריאה האבל גם ברור לה שאתרים של אנשים אחרים שעוסקים באותו נושא שמעסיק אותך יכולים לקצר את הדרך.יא נתקלה במונחים נוספים שהיא לא הכירה. לא מדובר רק באיתור מידע – היא ערכה מסמך Word עם המונחים והאישים שעליהם היא רצתה ללמוד, ולתוכו היא הדביקה את ההגדרות או את ההסברים של המונחים שהיא מצאה.

היא מודעת לכך שעם קצת יותר מאמץ וארגון, המסמך שהיא בונה יכול ללוות לא רק את הקריאה של עצמה, אלא יוכל להקל על אחרים שמבקשים להעמיק את ההבנה שלהם בספר. מסמך ציבורי ברשת שמכיל את כל ההגדרות וההסברים שהיא מצאה – אם מסודר לפי העמוד בספר שבו כל ערך מופיע, ואם בסדר אלפביתי – בוודאי ישרת את הקריאה של אחרים. מהגלישות שלה ברשת היא יודעת שלא כל המידע שהיא מעוניינת בו מסודרת כפי שהיא רוצה למצוא אותו, ואין מנוס מלערוך מספר חיפושים למצוא דברים. אבל גם ברור לה שאם אפשר למצוא אתרים של אנשים בעלי תחומי עניין כמו שלך, אפשר לקצר את הדרך. אולי בגלל זה, ובגלל ההצלחות שהיו לה בהגעה למידע באתרים של אחרים, ידידתי היתה מוכנה לבנות מאגר מונחים לספר של חיים באר, אם מיומנויות התקשוב, והכוחות שלה, היו מאפשרים זאת. יכול להיות שככל שהמסמך הפרטי שלה יתפח (אם היא תתמיד בו) היא תרגיש שהוא ראוי לפרסום. ואולי מישהו אחר שקורא את הספר יערוך מסמך דומה.

היום, עם הכלים שעומדים לרשותנו, לא קשה מדי להכין ולפרסם מסמך כזה (אפילו אשה בת 80 יכולה לעשות זאת). וכולנו נזכה בשיעור בשיתוף – אחת המיומנויות החשובות של ימינו.

בעיני, מדובר בכישור חשוב של המאה ה-21

אינני טוען שאני mulitasker מדופלם. למען האמת, אינני יודע אם אני מיטיב לעשות מספר דברים בעת ובעונה אחת, או אם, לטוב או לרע, אני פשוט התרגלתי לכך שהרבה דברים מתרחשים אצלי בו-זמנית. אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-multitasking. אני מעלה את הסוגיה רק על מנת להסביר למה בעת ישיבת עבודה השבוע הדואר שלי היה פתוח, ושמידי פעם פניתי אל המחשב – אם כדי לרשום מחשבות, או לחפש משהו, או להכין gif קטן, או לבדוק ולשלוח דואר.

בשלב מסויים, לקראת סיום הישיבה, שמתי לב שהבת שלי, תלמידה בכיתה ח', פונה אלי דרך הצ'ט של גוגל. זה קורה מידי פעם – בדרך כלל לקראת סיום שיעור שמתנהל בתוך מעבדת מחשבים. היא אומרת שהמורה שלה מסכימה לה לעשות זאת, ומבחינתי תמיד נעים לזכות ב-"שלום" קצר במהלך יום העבודה. אבל הפעם היא פנתה אלי עם בקשה – האם אני יכול לעזור לה למצוא מידע על נושא שהיא אמורה לחקור במסגרת משימה בכיתה.

כאב מסור שמעדיף שהבת שלו תעשה את העבודה של עצמה, שאלתי אותה אם היא כבר ערכה חיפוש פשוט דרך גוגל. היא השיבה שכן, אבל היא הרגישה שהמקורות שאליהם היא הגיעה לא היו מספיק טובים, ולכן היא פנתה אלי. שמחתי לנסות לעזור. ערכתי חיפוש, ולאור הכתובות שעלו אצלי הצעתי מספר אתרים שנראו לי ראויות לבדיקה. במשך כעשרים דקות שלחתי לה ארבע כתובות, והיא בדקה אותן והגיבה על כל אחת מהן.

אני כמובן משוחד, אבל לדעתי בפנייה שלה אלי הבת שלי הפגינה מיומנות תקשובית/מידענית חשובה. היא הבינה שהתקשורת האינטרנטית מאפשרת לה להגיע למידע המבוקש לא רק דרך עריכת חיפוש, אלא גם דרך יצירת קשר עם בני אדם (במקרה הזה, אני) שיכולים לעזור לה. באמצעות התקשורת האינטרנטית גבולות הכיתה נפרצים, אבל אין לפריצת הגבולות הזאת ערך אם לא יודעים לנצל אותה. הניצול המיטבי איננה מסתכמת בעריכת חיפוש באמצעות גוגל, אלא בזיהוי אפשרויות נוספות. בעיני הנכונות לפנות למישהו זמין (או פחות או יותר זמין) ולגייס את עזרתו בעת הצורך, כולל בשעת שיעור, מהווה מיומנות שרצוי מאד לפתח בתלמידים של היום.

את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק

דוד ורליק מדווח בבלוג שלו על כך שרק אחת משתי ההצעות שהוא הגיש לכנס הקרוב של ה-International Society for Technology in Education התקבלה. כנס ה-ISTE הוא אחד הכנסים החשובים בתחום התקשוב החינוכי, וקבלת הצעה שמגישים בהחלט נחשבת לכבוד. ורליק הוא דמות מוכרת מאד בתחום התקשוב החינוכי. הוא פרסם ספרים על מידענות, על אוריינות, על בלוגים, ועוד, ובחלק ניכר מהשנה הוא נוסע מעיר לעיר כדי להרצות ולהוביל סדנאות. אפשר היה לצפות שההצעות שלו ל-ISTE יתקבלו, ובמידה מסויימת די מפתיע שאחת מהן נדחתה. אפשר היה לצפות שמארגני הכנס ישמחו לתת לו במה, ואפילו יזמינו אותו להרצאת עוגן.

ורליק כותב שההרצאה שלא התקבלה היתה אמורה לעסוק בכישוריהם של התלמידים של היום:

I'd wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners 'native' information experiences might be a good place to look for examples.
כל דבר שמזכיר את המילה "המאה ה-21" זוכה לפופולאריות רבה בכנסים חינוכיים, ולכן אולי קצת תמוה שההצעה של ורליק לא התקבלה. אבל אולי ההפך. כמעט בכל מקום שמסתכלים במרחב החינוכי נתקלים בסיסמאות שמכילות את "המאה ה-21" – כישורים, מיומנויות, למידה, הוראה, פדגוגיות … מה לא! בדיקה של ההרצאות השונות שהיו בכנס ה-ISTE של 2010 מראה שהמילה "המאה ה-21" מופיעה בכותרות של עשרות מהן.

כדאי לשים לב במיוחד לכותרת של אחת ההרצאות משנת 2010 (דווקא אחת שלא מזכירה את "המאה ה-21"). ההרצאה הזאת היתה של דוד ורליק: "Cracking the Native Information Experience". מה שמעניין בכותרת הזאת הוא הדמיון הרב שלה להצעה של ורליק שלא התקבלה השנה: "Cracking the 'Native' Information Experience". יתכן שכשמארגני הכנס של השנה קראו את ההצעה החדשה של ורליק הם הרגישו שכדאי כבר להשתמש במילות קוד חדשות.

כזכור, ורליק הגיש שתי הצעות, ואחת מהן כן התקבלה. ההצעה הזאת עוסקת בפיתוחן של רשתות אישיות ללמידה. ורליק כותב שהוא חשש שדווקא ההצעה הזאת לא תתקבל, וזאת מפני שהנושא כבר די מוכר. הוא מציין:

I'm a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I'll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.
הוא בוודאי צודק שעבור רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך נושא ה-PLN/PLE מאד מוכר. נדמה לי שאפשר אפילו להגיד שהוא נדוש. עם זאת, שני הנושאים (או הכותרות) די לעוסים – גם המונח "PLN" מופיע פעמים רבות בתכנית ה-ISTE של 2010. אינני יודע למה אנשי ה-ISTE העדיפו הצעה אחת של ורליק על פני האחרת, אבל אני יכול להבין שהם אולי הרגישו שאפשר להסתפק באחת. (דווקא מעניין שעכשיו, אחרי שההצעה שלו התקבלה, ורליק חש צורך למצוא משהו מקורי להגיד על הנושא.)

מעולם לא שמעתי הרצאה של ורליק, אבל אני מוכן להאמין שהוא זוכה לפופולאריות שלו בצדק. גם אם אני חש שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות (וכולנו עושים זאת), לא יזיק אם מערכות החינוך יאזינו למה שיש לו להגיד. אבל מעניינים ככל שיהיו (ואחרי שנים רבות אני עדיין ממשיך לגלות עניין רב בתחום) הנושאים שעליהם מציגים בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך נוטים לחזור על עצמם. לאור זה, אפשר להבין את דחיית ההצעות של ורליק. אבל למען האמת, הדחייה הזאת קצת מפתיעה אותי. הנסיון מלמד שהעובדה ששנה אחרי שנה הדברים חוזרים על עצמם איננה סיבה מספקת לא להשמיע אותם שוב ושוב. לכן, אם דחיית אחת ההצעות של דוד ורליק היא סימן שמארגני הכנס של ה-ISTE מבינים שהגיע הזמן לעסוק בנושאים מעבר לקלישאות, אני מוכן לראות את זה כסימן חיובי.

לא רק נוסטלגיה

לפני בערך עשור, באחת ההשתלמויות הראשונות מטעם האגף לחינוך יסודי שריכזתי שעסקה בשילוב התקשוב בלמידה, הצעתי שנפתח קבוצות דיון פרטיות עבור כל המשתתפים. הרעיון היה פשוט – ליצור מרחב מקוון שבו כל משתלם יוכל להעלות רפלקציות על המתרחש והנלמד בהשתלמות. אפשר להגיד שלפני שבכלל ידעתי שהיה שם לתופעה, ניסיתי ליצור בלוג. נזכרתי בנסיון הפרוטו-בלוגי (והלא במיוחד מוצלח) הזה כאשר לפני מספר ימים נודע לי שאחד ממנהלי הפורומים הוותיקים של סביבת הפורומים של אורט, מיץ פטל הודיע שאחרי פעילות של יותר מעשר שנים הוא החליט לסגור את הפורום על שמו.

ההיסטוריה קצת מעורפלת אצלי, ואולי אני טועה בפרטים (לא שהם עד כדי כך חשובים). נדמה לי שבין היתר מיץ פטל זכה בפורום האישי מפני שהוא הפגין נוכחות רבה מדי בפורומים אחרים של אורט, ומישהו עלה על דרך מבריקה "לרסן" את ההשתתפות הזאת – לתת לו פורום משלו.

באותם ימים של גישוש והתנסות אינטרנטיים לא היו קווים ברורים שהפרידו בין קבוצת דיון חינוכיות לבין קבוצת דיון בנושאים תרבותיים כלליים. הפורומים של אורט ישבו תחת יחידת המו"פ, והיו מיועדים, בראש ובראשונה, לפעילויות חינוכיות. עם זאת, חלוצי אינטרנט רבים מצאו בית חם בפורומים האלה, והמו"פ לא חש צורך להגביל את הפעילות של הפורומים לפעילות בית ספרית בלבד. הערבוביה הנוחה שנוצרה בין חינוך לבין תרבות באופן כללי הביאה למצב שבו מיץ פטל, שכמעט מידי יום מילא את הפורום שלו בהגיגים ובקישורים מעניינים במגוון רחב של נושאים (וללא היבט חינוכי מוצהר), הרגיש בבית.

כמו עם הנסיון שלי בהשתלמות של משרד החינוך, הפורום של מיץ פטל היה בעצם בלוג. אם לדייק יותר, מה שמיץ פטל עשה עם הפורום שלו דומה מאד למה שבלוגרים עושים בבלוגים שלהם היום, או שאחרים עושים באמצעות חשבונות ה-Twitter שלהם. עם השנים הפופולאריות של פורומים ירדה ואת מקומם תפסו כלים המזוהים יותר עם Web 2.0, אבל ביסודו של דבר, התוצאה היא אותה תוצאה – מרחב קל לעריכה שבו אדם יכול לפרסם את התייחסויותיו למתרחש סביבו. נדמה לי שעם השנים למדנו שיש ערך מיוחד למרחב האישי. הפורום מהווה מרחב ניוטרלי בו אנשים יכולים להפגש, אבל לניוטרליות הזאת מחיר של העדר מיקוד ושל שייכות. לעומת הפורום, הבלוג איננו ניוטרלית, אלא מבטא את הגישה של בעל הבלוג ומאפשר לאחרים להשתתף בהתאם למיקוד שבעל הבלוג קובע. על אף ההבחנה הזאת, ברור שבפורום שלו מיץ פטל הצליח ליצור סביבה אישית שאנחנו מזהים יותר היום עם בלוגים מאשר עם פורומים.

אינני יודע כמה אנשים התמידו בקריאה/השתתפות בפורום של מיץ פטל במהלך השנים. אני הצצתי רק לעתים רחוקות (ונודע לי על סגירתו רק כאשר ידידים מסרו לי על כך). מיץ פטל עצמו איננו בוכה על סגירת הפורום, ונדמה לי שהיתר מאיתנו יכולים להסתפק בזכרונות חמים ומנה גדושה של נוסטלגיה לפני שאנחנו עוברים הלאה. בתגובה למאמרון אחר כאן, ובהקשר שונה, נדב ציין:

ובכלל, נראה לי שזה חלק ממיומנויות המאה ה 21… להחליף שרות אחד בשני, מידיי פעם
יש מידה לא קטנה של אמת בקביעה הזאת, ונדמה לי שאפשר להרחיב אותה ולכתוב שכשמדובר בסביבה האינטרנטית קהלת בוודאי צדק, ו- כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם. אין סיבה לצפות שכלי, או אתר, ישרוד לעד.

אבל מעבר להתרפקות הרגעית על תקופה שחלפה, יש עוד משהו שהסיפור של מיץ פטל יכול ללמד אותנו. בעידן של מרדף ללא הפסקה אחר כלים חדשים, הפורום של מיץ פטל היה אי של טכנולוגיה כמעט מיושנת. אריכות הימים שלו לא נבעה מאימוצם של חידושים טכנולוגיים, אלא פשוט מפני שלבעל הפורום היה משהו ייחודי להגיד, ולא מעט אנשים שמחו לקרוא את מה שהוא פרסם. לא יזיק לתקשוב החינוכי להפנים את מסר הזה.

קדימה אל החזרה

אני אהיה בין הראשונים להודות שאני חוזר על עצמי כאן. יתכן שזה תוצאה של העדר מעוף מחשבתי, ואולי זה פשוט מפני שקהלת צדק. ואולי זאת שאלה של נקודת מבט – מי שבאופן יום-יומי עוסק בתקשוב החינוכי מבחין בדקויות ומזהה נקודות ייחודיות בתוך מה שלאחרים, שאינם עוסקים בתחום, נראה כבליל מאד אחיד. הרי, דברים שרואים מכאן…. עבור אלה מאיתנו שצוללים לתוך העסק הזה, פרטים קטנים יכולים להיות מאד משמעותיים. (ויתכן שאני פשוט משלה את עצמי והעיסוק ב-"דקויות" אינו אלא דרך להצדיק כתיבה אובססיבית.)

סיפור של מורי משה כספי מסוגל (אולי) לחדד את הנושא:

מעשה באדם שהלך לשוק וקנה לעצמו גיטרה. הוא הביא אותה הביתה והתחיל לנגן עליה. אבל תוך זמן קצר אשתו שמה לב שכל הנגינה שלו מסתפקת בפריטה על צליל אחד ויחיד שוב ושוב ושוב. לבסוף היה לה קשה לסבול את זה והיא פנתה אליו: "יש לך גיטרה עם ששה מיתרים שיכולים להפיק אין-סוף צלילים. למה אתה מתעקש לנגן רק את הצליל האחד הזה?". האיש השיב: "רוב בני האדם עוברים את כל חייהם בחיפוש אחר הצליל הנכון והמתאים להם. מה אני יכול לעשות אם אני כבר מצאתי את שלי?".
לא אטען שבאמת מצאתי את הצליל שלי, אם כי ברור לי שלטוב או לרע, מספר יחסית מצומצם של נושאים חוזרים על עצמם כאן. אבל זה איננו קשור רק למציאת צליל אחד נכון. יש לזה גם קשר לאופי הבסיסי של בלוגים. הבלוג עבורי הוא מרחב שבו, בראש ובראשונה, אני יכול לבחון את החשיבה של עצמי. ולכן, בצורה ספירלית (יש לקוות שזה איננו רק "מעגלית") אני חוזר אל מספר נקודות ציון, ומעלה שוב ושוב סוגיות שאיתם התמודדתי בעבר. אני מנסה לבדוק כיצד (או "אם") ההתייחסות שלי אליהן משתנה. וגם כאשר השינוי הוא עד כדי כך זעיר שאולי רק אני עצמי מבחין בו, חשוב לי לעשות זאת.

וכל זה כהקדמה לכך שהחלטתי להביא כאן מאמרון שפרסמתי החודש לפני שנתיים, במסגרת של בלוג של קורס שהנחיתי. המאמרון עוסק, איך לא?, בשאלה של החזרה על נושאים שעשויים להראות ידועים ואף נדושים. המאמרון נתלש, כמובן, מהקשרו המקורי, אבל נדמה לי שיש בכך דווקא יתרון, מפני שבדרך הזאת המוטיב של "כל זה כבר ידוע לנו" זוכה לתוקף נוסף.

כמה מילים על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה (פורסם ב-9.12.2008)

מאד יכול להיות שבתחום התקשוב בחינוך אין כל חדש תחת השמש. יש מספר טכניקות שללא ספק כדאי ללמוד מבחינת השימוש בקבוצות דיון ושילובן לתוך קורס מקוון, אבל בסך הכל, מדובר בשיח בין אנשים – וזה די דומה לשיח בכיתה. כמו-כן, הרצאה על הרשת (דרך האינטרוייז, למשל) היא עדיין הרצאה. לא ברור אם יש כללים למתן הרצאה סינכרונית ברשת שהם שונים מהכללים של מתן הרצאה מוצלחת פנים אל פנים. ואם מותר לי לגלות – אתרי אינטרנט הם על פי רוב טקסט ותמונות – לא שונה עד כדי כך מטקסטים ותמונות שאנחנו פוגשים בספר. (אישית, אני במיוחד מתעניין בשימוש בהיפרטקסט, דבר שאיננו אופייני לספר, אבל לצערי, המטרה של רוב ההיפרטקסט שאנחנו פוגשים היום ברשת היא להשליט סדר, ולא לפתוח אפשרויות ניווט שבהן כל אחד יכול לפלס לעצמו את מסלול הלימוד המתאים לו.)

בקיצור, כאשר אומרים לי "כבר שמענו את זה" או "זה לא מחדש לי שום דבר" אני חייב להודות שיש מידה לא קטנה של אמת באמירות האלו. אבל כמו שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני נוטל חלק פעיל באינטרנט החינוכי בארץ כבר יותר מעשור, וכמעט מידי יום אני לומד משהו חדש – לא משהו מרעיד עולמות, אלא פרט קטן, היבט ייחודי, זווית טיפה אחרת. ולא פעם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה אצל אחרים.

כל תרבות מבטאת את התחושה שהלמידה האמיתית מחזירה את הלומד ליסודות שהוא כבר מכיר, אלא שעכשיו היסודות האלה מוארים באור אחר. בדרך כלל אני נוהג לקרוא לתפיסה הזאת התפיסה הזנית של הלמידה, אבל כזכור, יש לה ביטויים כמעט בכל תרבות. בחרתי הפעם לאפיין אותה דרך חלק משיר של T.S. Eliot:

          We shall not cease from exploration
          And the end of all our exploring
          Will be to arrive where we started
          And know the place for the first time.

לא פעם אני פוגש את השורות האלו רק מהמילה השלישית של השורה השלישית. כאשר מביאים רק את החלק הזה, יש אמנם התייחסות לכך שאנחנו רואים את מה שכבר הכרנו באור חדש, אבל בכל זאת חסר כאן משהו. הרי אליוט כותב שלמרות שבסופו של התהליך אנחנו נחזור למקום שממנו התחלנו, בכל זאת איננו מרפים מהחיפושים שלנו.

אתייחס כאן ללימוד דלישס כמשל. נדמה לי שתוך רבע שעה אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה. הרי, בסך הכל הפעולה הבסיסית כבר מוכרת לנו. ההבדל היחיד בין השימוש בדלישס לעומת השימוש בסימניות/מועדפים במחשב שלנו הוא שהפעולה מתרחשת בחשבון שנמצא באתר ברשת. אבל רק אחרי שאנחנו צוללים קצת לתוך השימוש בכלי אנחנו מגלים שאותו הבדל קטן מכיל עולם ומלואו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם גישה לאנשים שמתעניינים בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותנו, ושאם אנחנו נצעד באותו שביל של קליפת תפוזים שנפתח (ושמתהווה) לפנינו, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים יכולים להיות כדאיים ואפילו מרגשים. מדובר, שוב, בהבדל קטן. אולי אנחנו אפילו איננו שמים לב להבדל הזה – עד שאנחנו מתנסים בו מספר פעמים. וכך, כמובן, גם עם כלים רבים אחרים – אם אנחנו מבינים רק את הפרינציפ, איננו מבינים בכלל. האסימון נופל באמת רק כאשר יורדים לפרטים הקטנים.

כך לא רק לגבי כלים, אלא גם בנוגע לרעיונות. כאשר האזנתי לעוזי מלמד שמעתי בדבריו הרבה אמירות ששמעתי פעמים רבות בעבר (הרי גם אני אמרתי, ואפילו כתבתי, דברים דומים מאד). כמו-כן, בדבריו של דוד מיודוסר הופיעו מוטיבים שמלווים אותי שנים רבות (חשוב אולי לציין שאני סטודנט של דוד, ולמדתי ממנו המון). על היסודות של תכנון לימודים נבחנתי באוניברסיטה, ואני ממשיך לעקוב אחר הנושא, ולכן הרבה מדבריה של שרה שמעוני לא היו חידוש עבורי. אבל מכל שלושה המרצים האלה מצאתי לא מעט שיכולתי לקחת.

אז? אז אולי כל אלה, ואחרים, אינם מביאים אותנו רחוק, אלא רק מחזירים (יש שיאמרו "משאירים") אותנו לאותו המקום שממנו התחלנו. אבל רק אם אנחנו נהיה מוכנים להמשיך בחיפושים נוכל להפיק תועלת מהחזרה הזאת.

ועכשיו, אחרי שחזרתי על כך שאנחנו חוזרים על עצמנו, והזכרתי (לעצמי, לפחות) שהמוכר כנראה רב על המקורי, והידוע גובר על החדש, אוכל לחזור לנקודת ההתחלה ובכל זאת להמשיך לחפש ולבחון, ולהתרשם, בשמחה, שאפילו אם בדקויות ובזוטות מדובר, גם בתחום התקשוב החינוכי יש המון מה להמשיך לגלות. בלוג איננו צריך לעסוק רק בשאלות הגדולות. אלוהים נמצא, כזכור, בפרטים הקטנים.

אל נא תאמר לנו שלום

האינטרנט מעמיד אותנו מול מתח מתמיד בין הנצחי לבין החולף. מצד אחד, אנחנו לומדים שעלינו להיזהר בהעלאת מידע אישי לרשת מפני שהאינטרנט איננו שוכח דבר, ואילו מצד שני אנחנו מגלים שכלים תקשוביים שעליהם אנחנו התרגלנו ועליהם סמכנו נוטים להעלם, ואיתם המידע ששמנו בהם. גם אם תחושת הבטן אומרת שאי אפשר לצפות שכלי זה או אחר יישאר איתנו לעד, קל מדי להתנהג כאילו כך המצב. וכאשר אנחנו פתאום מגלים (משום מה, זה תמיד "פתאום") שכלי כזה הוא בן חלוף, אנחנו לא רק מופתעים, אלא גם נחרדים – כיצד נסתדר בלעדיו. בסוף השבוע הזה התבשרנו שאחד הכלים שעליהם ממש למדנו לסמוך עתיד להעלם.

במהלך סוף השבוע הופיעו ברשת דיווחים רבים על הכוונות של Yahoo! לסגור את Delicious, האתר לסימניות "חברתיות" שהחברה רכשה לפני חמש שנים. עד לכתיבת המאמרון הזה Yahoo! כבר הספיקה להבהיר שהיא איננה מתכוונת לחסל את Delicious, אלא שהיא מקווה למצוא לו בית חדש (במילים אחרות, כנראה למכור אותו). ובכל זאת, רבים היו מדוכדכים בעקבות ההודעה הראשונה. כתבות רבות הזדרזו להציע תחליפים, ואחרות אפילו הסבירו כיצד להעביר סימניות שנמצאות ב-Delicious לשירותים אחרים. היו גם שהציעו שצעד ההגיוני ביותר הוא להפסיק לסמוך על אחרים ושהמקום העדיף לשמירת סימניות על הרשת הוא על גבי בלוג אישי. דווקא מפני שיש לי נסיון עם "פתרון" כזה (אל קצה ה…) אני יכול לקבוע שעל אף היתרונות שבו, הוא לוקה בחסר בעניין מאפיין מרכזי וחשוב ביותר של Delicious, ואפילו מצביע על אי-הבנה בסיסית לגבי המאפיין הזה – המאגר האדיר שנבנה כתוצאה משיתוף ציבורי. כלי אישי פשוט איננו אותו הדבר.

חלק ממה שקסם ב-Delicious (ואני מבקש סליחה שאני מתייחס אליו כאן בלשון עבר, למרות שאני די משוכנע שיימצא פתרון והכלי ימשיך להתקיים) הוא הפשטות שבו. בגלל זה הופתעתי לקרוא באתר Webmonkey ש:

Under Yahoo’s leadership Delicious ceased to be innovative. Delicious remains a useful service, but it hasn’t really improved on its original features in almost half a decade.
לא תמיד חובה לחדש, ולא ברור שהיה צורך להוסיף מרכיבים נוספים לכלי הזה. אין זה אומר ש-Delicious היה מושלם, אבל לא פעם "כל המוסיף גורע", ונדמה לי שכך המצב עבור Delicious. הכלי לא התיימר להיות אולר שוויצרי, אלא למלא צורך מאד בסיסי, אם כי גם צורך שרבים בכלל לא ידעו שיש להם. על זה כתב מרשל קירקפטריק בבלוג ReadWriteWeb. הוא ציין שחמש שנים אחרי הרכישה של Yahoo!, יש אנשים שרק עכשיו מתחילים לתפוס את הערך של מידע של משתמשים שבאופן פאסיבי מתפרסם ברשת, מידע שנעשה זמין לכל פרט שיכול להתאים אותו לצרכים האישיים שלו:
Tell an everyday person they can put their bookmarks online, making them accessible from any computer via a service like Delicious, and they are often amazed.

Tell them they can then see other bookmarks that other people have tagged with the same categories – and they begin to see another world, a world where the Web is social and interconnected, where we all benefit from the trails of data created by one another's everyday use of the Web.

דבריו של קירקפטריק מחדדים את מה שהיה מיוחד כל כך ב-Delicious. הוא לא היה "רשת חברתית". הוא לא דרש מהמשתמש להיות "חבר" של מישהו אחר כדי להרוויח ממה שהמישהו האחר הזה עשה. בעידן של שייכות וחברות והגדרות שונות של רמות שיתוף, Delicious הזמין אותנו, המשתמשים, לעשות משהו בסיסי ביותר – לסמן דפים בסימניות/מועדפים שלנו, ובסך הכל להוסיף תוספת זעירה – תגים שמאפיינים את הדפים האלה (ואולי גם להוסיף תיאור כללי אודות הדף). את כל היתר הכלי עשה בשבילנו. והוא העניק לנו בחזרה גישה לסימניות של מאות אלפי אנשים אחרים, כאשר הניווט בתוך הסימניות האלה היה לא רק קל מאד, אלא גם מותאם לצרכים. לא נדרשנו להשקיע מאמצים מיוחדים כדי לעזור לאחרים – עשינו זאת תוך כדי עזרה לעצמנו. לא נדרשנו לחשוף מידע על עצמנו – הכרנו אחרים לפי איכות וכדאיות הסימניות שהם שמרו, וידענו את שמם רק אם הם רצו בכך. שיתוף הפעולה היה תועלתי, ובכל זאת חשנו קירבה אל אנשים שהיה ברור שלעולם לא נפגוש. במידה לא קטנה, מדובר בכלי שבמיוחד התאים לחינוך.

עם יתרונות כל כך פשוטים וברורים כאלה, ראוי מאד שיימצא דרך שהכלי ימשיך לשרת אותנו.

אם באמת רוצים לערוך ניסוי …

אחת האמירות הידועות ביותר של אלן קיי, אחד החלוצים של הממשק הגראפי ושל תכנות מונחת עצמים, היא:
Technology is anything that wasn't around when you were born.
הטכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת.
אני מרבה לצטט את האמירה הזאת של קיי (אם כי כנראה שלא עשיתי זאת כאן עד עכשיו) מפני שנראה לי חשוב במיוחד שאנשי חינוך יבינו שגם הלוח והגיר, העפרון והמחברת, הם גם טכנולוגיות, ושפעם גם הם היו חדשים. ההתנגדות להכנסת מחשבים או טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה מבטאת תחושה שקיימת דרך אחת, נצחית, לארגן בית ספר וכיתה, ולכן חשוב להבין שבכל דור החינוך אימץ את הטכנולוגיות הרווחות, ושבאופן בלתי-נמנע אלה השפיעו על דרכי ההוראה והלמידה.

בבתי ספר רבים נהוג לערוך "שבוע ללא טכנולוגיה" שמטרתו להמחיש לתלמידים עד כמה הם תלויים במכשירים הרבים שממלאים את חייהם. חיפוש פשוט על מונחים כמו "a day without technology" מעלה דיווחים רבים על נסיונות כאלה. כמובן שאין שום פסול בנסיון להנתק ממכשירים אלקטרוניים לתקופה מסויימת. אבל משום מה, כאשר כותבים על "טכנולוגיה" הכוונה היא רק למחשב, לנגני MP3 ואולי גם לטלויזיה.

אירא סוקול מתייחס לימים נטולי טכנולוגיה כאלה במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מגדיר טכנולוגיה כסך כל הכלים שבאמצעותם אנחנו מתפעלים את העולם. עבורו, ימים ללא טכנולוגיה בבתי ספר מייצגים ראייה מצומצמת מאד, ומצומצמת מדי:

So students are asked to turn off computers and mobile phones, but not clocks or pens. They are asked to not use email and SMS, but school busses seem fine. They are asked not to use digital signals, but paper is actually recommended.
אבל סוקול מזכיר לנו שגם הנייר הוא טכנולוגיה:
The book, and the paper it is printed on, even the ink used to form those letters, are gigantic technologies.
אם בתי הספר באמת רוצים לערוך ניסוי, במקום יום (או שבוע) בלי טכנולוגיות דיגיטאליות, סוקול מציע מספר טכנולוגיות אחרות שעליהן בתי הספר יכולים לוותר:

  • שבוע ללא שעונים ופעמונים
  • שבוע ללא שולחנות וכסאות
  • שבוע ללא ספרים ונייר

עבור כל אלה הוא מתאר כיצד הם פוגעים בלמידה – הפעמון קוטע את רצף הלמידה; אי הנוחות של שולחנות וכסאות מקשים על הלמידה; תלמידים רבים מתקשים לאחוז בעפרון, והקושי הזה הופך לליקוי למידה של ממש. סוקול משוכנע שאם צריכים לעבור שבוע ללא טכנולוגיה כלשהי, רצוי דווקא לוותר על הטכנולוגיות האלו. אם נעשה זאת:

We might see a whole new set of student skills rise to the top with those "Gutenberg technologies" stripped from our kids' lives. We might see a whole new kind of learning.
יתכן מאד. ומה שבטוח, זה היה עוזר לנו להבין קצת יותר טוב שטכנולוגיה איננה רק מחשבים.