את מי זה אמור לשרת?

כתבה ב-Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מהימים האחרונים מדווחת על חוק חדש במדינת קליפורניה הקובע שעד שנת 2020 כל ספרי הלימוד במדינה המיועדים למוסדות להשכלה גבוהה חייבים להופיע במהדורות דיגיטאליות. התייחסתי כאן בעבר להצהרות של מושל קליפורניה בעד ספרי לימוד דיגיטאליים, והדגשתי שאני סבור שהמניעים שלו אינם שיקולים חינוכיים אלא כלכליים. אבל ללא קשר לשיקולים אלה או אחרים, יש משהו מוזר בחוק החדש הזה. אולי הספרים הדיגיטאליים יחדרו לתוך מערכות החינוך מאד לאט, אבל נכון להיום עשר השנים עד 2020 נראות כתקופה ארוכה ביותר. סביר להניח שעד שהחוק שמחייב ספרים דיגיטאליים ייכנס לתוקף כבר לא יהיה בו צורך. עד אז, עם או בלי חוק שמחייב זאת, ספרי הלימוד כבר יהיו דיגיטאליים.

הכתבה מביאה את דבריו של העוזר הפרלמנטארי של נציגת הסנט של קליפורניה שהציעה את החוק. מתברר שלא מדובר רק בשיקולים כלכליים:

Mr. Schwab also said that the law would encourage professors to integrate technology into the classroom; spark more student interest in science, engineering, and math; and give students marketable skills in using technology.
קשה לקרוא את ההסבר הזה בלי לגרד קצת בראש. אישית, אני מוצא חיוב רב בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל אינני מבין למה דווקא הספרים האלה יעוררו התעניינות במדע, בהנדסה ובמתמטיקה אצל הסטודנטים שנדרשים לקרוא אותם. אולי בגלל זה אינני מופתע שיש גם שיקול כלכלי. לפי אותו עוזר פרלמנטארי, רוצים לעזור לסטודנטים לחסוך כסף. הרי:
… even today, one textbook with a list price of $173.33 is available electronically for $95.33.
ולכן רכישת ספר דיגיטאלי בהחלט יחסוך כסף. אבל בהמשך הכתבה קשה לזהות בדיוק מי יזכה לעזרה הכלכלית. אנחנו קוראים ש-24% מכל ספרי הלימוד האקדמיים אינם נמכרים, והם מוחזרים למו"לים. בנוסף, מכירת ספרי לימוד משומשים פוגעת ברווחי המול"ים. לכן:
By making a textbook available in electronic form, the publisher can still make a considerable profit from the six-month rental fee.
במילים אחרות, הסטודנטים עתידים לשכור את הספרים לתקופת הלימודים, כך שהספרים לא יהיו שלהם, אלא רק ברשותם לתקופה מוגבלת. אפשר לנחש שאם סטודנט יהיה זקוק שוב לספר מסויים (ולמרות שזה נשמע מאד לא הגיוני, אולי בכל זאת הוא ירצה לעבור שוב על משהו שהוא קרא בסמסטר הקודם) יהיה עליו לשכור את הספר שוב, במחיר גבוה.

יכול להיות שהשיקולים הכלכליים אינם המרכזיים שהובילו לחקיקת החוק, אם כי זה בהחלט הרושם שמתקבל. אין ספק שלחוק יש גם פן חינוכי. בבלוג שלה, מישל פקנסקי-ברוק מנסה להתייחס לחוק מהפן הזה. היא מציינת שאם הכוונה היא להטמיע מיומנויות טכנולוגיות, ספרי לימוד דיגיטאליים, חיוביים ככל שיהיו, אינם הדרך לעשות זאת:

Integrating collaborative learning activities through the use of social networking and other forms of participatory learning environments is how we begin to cultivate not only technological skills but skills that are necessary for success in the 21st century: collaboration, global literacy, digital citizenship, innovation.
היא צודקת. אבל נדמה לי שהיא יוצאת מההנחה שלמחוקק בקליפורניה היו באמת כוונות כאלה. ספק אם זאת באמת היתה הכוונה.

איזה רעיון מוזר – לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:

The report highlighted the "adverse effects" that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.

משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – "trust the teachers".

לפני שבוע ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:

"Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics."
"Great question."
"If the purpose of an assessment is to see if I'm learning, isn't assessment happening every day?"
"Uh  huh."
"So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?"
"Yeah, you would think."
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.

ושוב, המחשב איננו תורם

כאשר פתחתי את המחשב היום מספר מקורות "הבהבו" אצלי ומסרו לי על כתבה בעיתון הארץ על מחשבים בחינוך בישראל. במידה רבה הכתבה מבוססת על הטענות של פרופסור גבי סלומון, ובין היתר ש:
מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי.
אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשעיינתי בכתבה היה לחפש תאריך. בשבועות האחרונים הקלקתי על מספר קישורים דרך קורא ה-RSS שלי או דרך אמצעים אחרים בציפייה להגיע לחומרים חדשים, אבל גיליתי שאותם מאמרים שהוזכרו היו די ישנים. היו אפילו לא מעט מאמרים "חדשים" שאליהם כבר התייחסתי כאן. היות וגם אני נמצא בפיגור תמידי בנסיון לקרוא את כל הדברים שמגיעים אלי, אני יכול להבין שזה קורה גם לאחרים, ולכן היה הגיוני שאותם קישורים היו לכתבה ישנה. בפתיחת כתבה קראתי ש:
בשבועות האחרונים מגבשים במשרד החינוך תוכנית חדשה למחשוב בתי הספר, כזו שתכלול תוספת של עמדות מחשבים ושינוי מתבקש גם בדרכי ההוראה ובהכשרת המורים.
והנה, גם הפתיחה הזאת רמזה לי שכבר קראתי את הכתבה. הרי כל מי שעוסק בתקשוב בחינוך יודע שתוכניות חדשות מופיעות בתדירות גבוהה, כך שניסוח כמו "בשבועות האחרונים" איננו מסגיר שום דבר לגבי מתי הדברים באמת התרחשו.

אבל עיון בתאריך, ומאוחר יותר גם הצצה בדף הראשי של העיתון המודפס, הראו לי שהכתבה אכן מהיום. אני מודה שהתחושה הראשונה שהתעוררה אצלי כאשר הבנתי שבאמת מדובר בכתבה מהיום היתה תחושה של רוגע – אם זה מה שיש לעיתון לפרסם בעמוד הראשי, כנראה ששום דבר רציני לא קרה אתמול. ובכל זאת, התקשיתי להבין למה עיתון מכובד כמו הארץ בחרה למחזר את הטענות של גבי סלומון שכבר התפרסמו, כמעט מילה במילה, פעמים רבות בעבר.

ומה הם המחקרים שעליהם סלומון מבסס את הקביעות הכל כך קשות שלו? בין היתר, הכתבה מספרת לנו שמחקר משנת 2007 מצא שיותר מכל גורם אחר, מה שמשפיע על הישגי התלמידים הוא איכות המורה. מותר כאן אולי לציין שמדובר בממצא מוכר היטב ממחקרים רבים אחרים, מהרבה לפני 2007. ספק אם מדובר בנתון שהיה מגיע לעמוד הראשי של עיתון אם לא היו משתמשים בו כדי לנגח את התקשוב. הבעיה היא שלנתון הזה אין, בעצם, קשר לתקשוב – יש מורים איכותיים עם תקשוב ובלי תקשוב, ומורים לא איכותיים עם תקשוב וגם בלי תקשוב. (אגב, יתכן שאין זה מדוייק להגיד שהגורם החשוב ביותר הוא המורה. מורים מצויינים אכן יכולים לקדם תלמידים עניים, תלמידים שאינם מקבלים טיפול רפואי ראוי, ותלמידים רעבים, אבל שיפור בתנאים הכלכליים הבסיסיים של התלמידים האלה עשוי לתרום עוד יותר לשיפור בהישגים הלימודיים שלהם.)

מותר גם לשאול לגבי המחקרים שהוזכרו בתחילת הכתבה – אלה שהצביעו על קשר "אפסי, ולעתים אפילו שלילי" בין המחשוב לבין ההישגים של תלמידים. האם כל כך קשה להביא מקור שאפשר לבדוק או, במהדורה האינטרנטית, קישור למקורות? הנה, למשל, קישור למחקר אחד, משנת 2007, שמצביע על שיפור בכישורי כתיבה בעקבות פרויקט של 1:1 במדינת מיין. אולי שיטות המחקר של המחקר הזה אינן מקובלות על סלומון; אולי התוצאות אין משכנעות. אבל קשה מאד להכריז חד משמעית שאין מחקרים שמצביעים על השפעה חיובים של מחשבים על הישגים של תלמידים.

בסיום הכתבה מופיע ציטוט נוסף מסלומון:

אני לא נגד המחשוב, אלא נגד שימוש עיוור במחשבים. צריך למצוא את ההיבטים בהם המחשב יכול לתרום באופן ייחודי, ולא להכניס עוד ועוד מחשבים לבתי הספר.
נוצר הרושם שהגבי סלומון של סוף הכתבה הוא אדם אחר מאשר הגבי סלומון של תחילתה. הרי בקטע הזה פתאום אנחנו קוראים שהבעיה איננה המחשב, אלא השימוש הלא נבון בו. אני כמובן מסכים עם הקביעה הזאת, ואינני מכיר אף איש חינוך שעוסק בתקשוב שהיה חולק עליה. אבל אם אני מסכים איתו, למה כל התלונות של המאמרון הזה? לשאלה הזאת תשובה די פשוטה.

פעם אחר פעם מציפים אותנו באמירות שרומזות לנו שרק גבי סלומון (ומי שכותב את הכתבה) יודע מה באמת צריכים לעשות עם מחשבים בחינוך. כמעט באותה קלות שאפשר לשלוף ציטטות נדושות מהמגירה אפשר גם לצאת לשטח ולמצוא מורים רבים שהם שותפים לדעה שדרוש שימוש נבון בכלים דיגיטאליים. אבל הם לא רק שותפים לדעה הזאת – הם גם פעילים מאד, בעבודה היום-יומית שלהם, בנסיון לעצב את דרכי ההוראה שלהם כדי שהלמידה של תלמידיהם תהיה גם מעניינת ומשמעותית. הם מבקשים ליישם שימוש נבון בכלים מסוגים שונים – באינטרנט, ברשתות חברתיות, במחשבים ניידים, בטלפונים סלולאריים, וכן, אפילו גם בלוחות אינטראקטיביים. ההתעלמות מהעבודה הטובה שמתרחשת בשטח, התעלמות שהיא אופיינית כל כך לכתבות מהסוג הזה, היא עלבון לאותם מורים, ובוודאי איננה מקדמת את השימוש הנבון, והמוצלח, של הכלים האלה בחינוך בארץ.

תרגיל מחשבתי מאלף

המלצה חמה ביותר של ריצ'רד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless גרמה מה לי להזדרז ולהקליק על קישור לבלוג חדש – Adventures in Pencil Integration. עוד לפני שהספקתי לקרוא את כל הבלוג היה לי ברור שאשמח גם אני להמליץ עליו. ועכשיו, אחרי שקראתי את כל מה שעד עכשיו התפרסם שם, אני ממשיך להמליץ – בהתלהבות.

הבלוג, שנכתב על ידי מורה בשם ג'ון ספנסר, מספר את הסיפור של טום ג'ונסון, מורה בבית ספר במחוז קטן בארה"ב … בשנת 1897. התלמידים בבית הספר של ג'ונסון כותבים על לוחות אישיים בעזרת גיר, וג'ונסון הוא בין החלוצים שרוצים לאמץ טכנולוגיה חדשה – העפרון. בבלוג/יומן שלו הוא מעלה את מחשבותיו על הטכנולוגיה הזאת, על התגובות של המורים ושל ההורים, ועוד.

אני מרבה להדגיש שהטכנולוגיה בכיתה לא התחילה עם המחשב, ושיש טעם לחשוב על כיצד העפרון השפיע על תהליכי הלמידה וההוראה שרווחו לפניו. הבלוג/יומן של ג'וסון בוחן את ההשפעה הזאת, ומפני שהוא בונה עולם די מלא, היבטים שונים של ההשפעה הזאת באים לביטוי. אינני יודע הרבה על בתי הספר בארה"ב בסוף המאה ה-19, ואני מניח שהרבה ממה שמופיע בבלוג איננו מדוייק מבחינה היסטורית. אבל ספנסר מצליח לשלב לתוך העולם של ג'ונסון הרבה סוגיות שמעסיקות אותנו היום. לדוגמה, הוא מביא דיון בין ג'ונסון לבין המורה בבית הספר שמופקד על הטמעת השימוש בעפרון שאיננו מרוצה מהשימוש בעפרון בכיתה עצמה:

"Yes, but they are already learning it in the Pencil Lab. I teach them penmanship skills and most of them have already learned to put together a document of words."

"I assure you that I won't be teaching pencil skills. Instead, we will be using pencils within the curriculum."

"Tom, these kids don't know the basics. I see how they treat my pencil lab. I've had four pencils stolen despite the fact that they are bolted to the desktop. Yours will be mobile. Kids snap off erasers. I'm just worried about you, that's all."

יש מורים שדואגים שאם תלמידים יביאו עפרונות מהבית לבית הספר ייווצר פעם בין העשירים לעניים, והורים שמביעים חשש שבאמצעות העפרון הילדים שלהם יתחילו להתכתב עם אנשים מפוקפקים, ועוד. ג'ונסון גם איננו מתלהב מאיש המכירות של חברה שמשווקת חוברות עבודה לבית הספר. מנהל בית הספר מתעניין מאד בחוברות ושואל אם המורים צריכים לקבל הכשרה מיוחדת כדי להשתמש בהן:
"We provide our own professional development. However, trust me, it's a very user-friendly system. Teachers love it, because it replaces the teacher with the program. Think of it this way. You move from a sage on stage to a guide on the side."

Note to self: never trust people who rhyme their responses.

Don't get me wrong. There is a time to practice discreet skills. But it seems to me that worksheets fail to inspire. If you aim for "basic skills" you won't hit it. If students work on authentic pencil-integrated projects, though, and have to use critical thinking, the skills will increase along the way.

שוב, סביר להניח שאין כאן דיוק היסטורי. אבל ההצצה הזאת לתוך העולם של מורה שמתלהב מהעפרון יוצרת הזרה, ומאפשרת לנו לראות את הסוגיות שעולות סביב התקשוב באור קצת אחר מהמקובל. מדובר בזווית ראייה שונה – ראייה שאנחנו מאד זקוקים לה. הבלוג התחיל עם השנה החדשה, ונכון לעכשיו יש בו 18 כתבות (וגם לא מעט תגובות – חלק מהן ממש ברוח המאה ה-19). אינני יודע אם סנסטר יוכל להמשיך לפתח את העולם שהוא יוצר, אבל אפשר לקוות שכן … ולהמליץ בחום על מה שהוא כבר יצר.

תחזית לא מעודדת במיוחד

בדרך כלל לא קורה שאצטט כאן את אותו הבלוגר בשני מאמרונים רצופים. ההיצע של חומרים מעניינים שאליהם אפשר, ואף ראוי, להתייחס כל כך גדול שלחזור לאותו בלוגר יום אחר יום נראה לי כהתנהלות רשתית לא נכונה. והאמת היא שאין לי אמת מידה מוצקה שעל פיה אני קובע מה יזכה להתייחסות כאן ומה יישכח – על פי רוב ה-"שיטה" שלי היא פשוט תחושת בטן שמה שקראתי ראוי להפצה רחבה יותר, ושאולי אפילו יש לי משהו להוסיף עליו.

כל זה בא על מנת להסביר למה טיפה מוזר בעיני שגם הפעם אני מתייחס למאמרון של לארי קובן. אתמול נעזרתי בדבריו על מנת להדגיש שהתקשוב עשוי לאבד את הפן ההומניסטי שלדעתי צריך להימצא בבסיס הטמעתו בחינוך. והנה, מאמרון של קובן שהתפרסם מספר ימים לפני המאמרון ההוא גם מעלה נקודה חשובה ביותר. בקהילת התקשוב החינוכי נהוג להכריז שהתקשוב ישנה לחלוטין את פני החינוך כפי שאנחנו מכירים אותם היום. במאמרון שלו קובן "מנבא" ששינוי מהותי כזה איננו עתיד להתרחש בעשור הקרוב.

קובן מתאר שתי גישות לחיזוי העתיד – השמרנית והאוטופית. לפי הגישה השמרנית העתיד הוא המשך של מגמות קיימות, ואילו לפי הגישה האוטופית מדלגים על מה שקיים היום ומבססים את העתיד על ההבטחה של כלים חדשים שעדיין לא הוכיחו את עצמם. קובן מדגיש שעם כל הבעייתיות שבדבר, הוא מעדיף את הגישה היותר שמרנית.

אין זה אומר שהוא לא חושב שמכשירים דיגיטאליים זעירים יחדרו לתוך הכיתה. הוא דווקא רואה הרבה חיוב באלה בחינוך. אבל הוא טוען שלא מובטח שאלה ישנו את פני החינוך. הוא מתאר, למשל, עתיד שבו לכל תלמיד יש מכשיר דיגיטאלי זעיר, והעתיד הזה איננו שונה באופן מהותי ממה שקיים היום:

Instead of students’ excuses about leaving texts in lockers, teachers will hear requests to recharge their Blackberries, iPhones, etc.
קובן גם מתייחס לקורסים מקוונים. הוא משוכנע שאלה, והביקוש בהם, יתרחבו. אבל הוא מפקפק בטענה שהקורסים האלה יתפסו חלק ניכר מהלימודים של תלמידים. לדעתו, הרוב הגדול של הלמידה תמשיך להתרחש במסגרות המסורתיות של כיתות בית הספר. הוא מסביר שמי שצופה את השתלטות הקורסים המקוונים על החינוך שוכח שלבתי הספר תפקידים חשובים שהם מעבר להענקת "דעת":
The error that online champions make decade after decade (recall that distance learning goes back to the 1960s) is that they forget that schools have multiple responsibilities beyond literacy. Both parents and voters want schools to socialize students into community values, prepare them for civic responsibilities, and yes, get them ready for college and career. Online courses from for-profit companies and non-profit agencies cannot hack those duties and responsibilities.
בסופו של דבר, קובן איננו צופה שבשנת 2020 הלמידה ובתי הספר יהיו שונים באופן מהותי ממה שההורים והסבים של התלמידים של היום הכירו. התחזית הזאת – גם בנוגע לשימוש במכשירים זעירים, וגם בנוגע ללמידה מקוונת – נראית לי נכונה, גם אם היא איננה מעודדת במיוחד. נדמה לי שלא נראה שינוי מהותי בדרכי הלמידה ובבתי הספר, אלא רק שינויים זעירים והדרגתיים. כלים דיגיטאליים זעירים אמנם מאפשרים זמינות וניגשות של מידע, אבל הם אינם מבטיחים שינוי. כפי שקובן מציין, החשיפה למידע, או פיתוח היכולת של חשיבה ביקורתית, אינם התפקידים היחידים שהחברה מטילה על המערכת החינוכית שלה (ולא פעם הן דווקא מטרות מאד מוצנעות). בעוד עשר שנים סביר להניח שאם עוד יהיו בלוגרים חינוכיים, הם עוד ייחלו לשינוי גורף בתהליכי הוראה ולמידה. אבל הם לא יוכלו לתלות את התקוות לשינוי שלהם בתקשוב, מפני שהתקשוב כבר יהיה משולב היטב לתוך המערכת, ובכל זאת, עולם כמנהגו ינהג.

עוד הרהור על "למה תקשוב"

כבר ציינתי פעמים רבות בעבר שאינני מתלהב מהעיסוק ב-"כישורי המאה ה-21", ועוד פחות כאשר אנחנו כבר עשור שלם לתוך המאה הזאת. הרי אם לקראת סוף המאה הקודמת המינוח הזה רמז על ראייה עתידית, היום, בין היתר מפני שמזכירים אותם השכם והערב, הכישורים האלה הפכו לנדושים. יתכן מאד שבקרוב איש שיווק מוצלח ימצא דרך חדשה לארוז את מכלול הכישורים האלה (אם כי סביר להניח שהוא לא יקרא להם "כישורי המאה ה-22") ויספר לנו שהם חדשים. אבל גם אז הוא יתקשה לשכנע אותי.

אבל לא רק הפן השיווקי, הנסיון למכור לנו משהו ישן בלבוש אופנתי, מפריע לי במינוח הזה. כמעט כל פעם שמזכירים את הכישורים האלה עושים זאת עם קריצה לעולם העסקים ולצורך להתמודד בשוק עבודה קטלני. רומזים לנו שהכישורים האלה דרושים לתלמידים של היום כדי שהם יצליחו בעסקים של מחר. מסבירים לנו ששוק התעסוקה מחפש את אלה שמסוגלים להסתגל לתנאים משתנים, ולאנשים יצירתיים. אינני מפקפק בחשיבות, ובחיוביות, שביכולות האלו, אבל הדגש על התכונות האלו לשם ההצלחה בעסקים, במקום לשם ההצלחה כבני אדם, נראה לי כחוטא למטרה בסיסית של החינוך.

אם עלי לבחור בין מערכת חינוכית שמעודדת יצירתיות מול מערכת חינוכית שמדגישה ציונים גבוהים במבחנים סטנדרטיים, ברור לי שאבחר ביצירתיות. אבל לצערי ההצלחה הכלכלית, ולא האנושית, היא זאת שהיום נמצאת מאחורי הדגש על שתי הגישות האלו. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע לארי קובן נוגע בנקודה הכאובה הזאת. קובן מזכיר לנו שבשנות ה-80 מנהיגי ארה"ב ראו את הצמיחה הכלכלית העצומה של יפן והחליטו שהיא נבעה מהמערכת החינוכית שלה. לכן הם ביקשו לחקות את השיטות החינוכיות היפניות. אך משום מה, בשנות ה-90, כאשר הכלכלה היפנית צנחה, הם לא ראו את החינוך היפני כגורם בצניחה הזאת. קובן מוסיף ששוויץ היא בין הארצות העשירות ביותר באירופה, אך אחוזי האזרחים שלומדים באוניברסיטאות שם נמוכים. הוא איננו טוען שאין צורך בהשכלה גבוהה, רק שאין בהכרח קורלציה בין השכלה והצלחה כלכלית.

קובן מבקש להפריך את הקשר הבלתי-מעורער בין השכלה לבין צמיחה כלכלית. אבל בעיניו יש נקודה נוספת שהיא עוד יותר חשובה. הוא מזכיר לנו שבבסיס החינוך יש מטרות שהן מעבר לצמיחה כלכלית והצלחה בעסקים:

After all, there are many reasons to have strong schools in a society beyond, but including, economic ones. Although they hardly get mentioned by policymakers save in throwaway lines at graduation ceremonies, expanded literacy in service of developing an engaged citizenry who, in fulfilling their civic obligations, build better communities and live moral lives are, and have been, historic reasons for investing tax dollars in American schools.
גם אצלנו הסיבות האלו זוכות למס שפתיים בטקסי סיום, אך לא הרבה יותר מזה. ולמרבה הצער, זה נכון גם כאשר מדובר בתקשוב. מדגישים שעלינו לשלב את התקשוב לתוך בתי הספר כדי להכשיר את העובדים של מחר, ולא את האזרחים של מחר. קובן מסיים את המאמרון שלו:
Historically, schools have sought to serve society and the individual in many ways beyond job preparation.
והוא מוסיף עוד משפט קצר: "אך לא עכשיו". ביכולתו של התקשוב לסייע במשימה הזאת, אבל לצערי הוא כנראה מגוייס למשימות אחרות.

ואולי חלק מה-"מיותר" בכל זאת רצוי?

אסתי דורון מפרסמת תרגום של מאמרון של רי'צרד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless שמכילה:
הקו המנחה של התחזיות של ווג'וודסקי הוא שהתקשוב והרשתיות משנים באופן גורף את דרכי הלימוד המקובלות היום. דווקא מפני שאני מזדהה עם הקו המנחה הזה אני חש צורך להתייחס לכמה מהנבואות שבמאמרון בספקנות. ספקנות זאת איננה נובעת מכך שאינני חושב שהשינויים העתידים שעליהם ווג'וודסקי כותב לא יתרחשו. אני נוטה לחשוב שבמידה לא קטנה הוא צודק. אבל כאשר הוא מתאר את בית הספר העתידי, וכיצד הוא רואה את הלמידה, אינני משוכנע שהשינויים בהכרח נובעים מהתקשוב, ובמידה לא קטנה אינני בטוח שאלה השינויים שלהם אני מייחל.

ווג'וודסקי כותב (בתרגום של אסתי), למשל, ששולחנות כתיבה ייעלמו מן הכיתה. בין היתר, זה מפני ש:

למידה במרחב אינטרנטי מאפשרת לסדר את חדר הכיתה בצורה שתעודד עבודה שיתופית משמעותית יותר.
האם התקשוב הוא זה שמחולל סידור "חדש" של שולחנות הכיתה? הרבה לפני התקשוב מורים לא מעטים השתחררו מהסידור ה-"מסורתי" של שולחנות כתיבה המסודרים בשורות ישרות מול המורה והלוח. לא היה זה התקשוב שהביא לשינוי הזה, אלא הרצון ליצור דינאמיקה לימודית אחרת מאשר המקובלת. באופן דומה, ווג'וודסקי כותב שכתוצאה מהתקשוב הלמידה תותאם ליחיד, והחלוקה לשכבות גיל תיעלם כאשר במקומה קבוצות למידה יתגבשו סביב התעניינויות משותפות של התלמידים. גם במקרה הזה, מדובר בתהליך שהתחיל הרבה לפני התקשוב.

טענה נוספת גורסת שהתקשוב יביא לקץ של שיעורי הבית. גם במקרה הזה, כמו עם שולחנות הכתיבה והעדר החלוקה לשכבות גיל, אנשי חינוך רבים מציינים שכמעט אין ערך בשיעורי הבית ושהם רק מגבירים את המתח בין התלמידים והוריהם. אבל ההסבר של ווג'וודסקי להעלמותם של שיעורי בית קשור לתקשוב, ודווקא נראה לי בעייתי:

The 21st century is a 24/7 environment. And the next decade is going to see the traditional temporal boundaries between home and school disappear.
יתכן שהוא צודק, והגבול בין הבית ובית הספר הולך ומטשטש. אבל לא ברור שכתוצאה מכך תלמידים יעסקו ב-"למידה" כל שעות היום. ווג'וודסקי הרי כותב שבעידן התקשוב תלמידים אינם צריכים לשהות יותר זמן בבית הספר, אלא פשוט צריכים ללמוד יותר. מי לא יסכים עם קביעה כזאת? ובכל זאת בכלל לא ברור כיצד זה קשור לפחות (או אולי ליותר) שיעורי בית. הרשת (ואמצעי תקשורת נוספים כמו הטלוויזיה) אכן מזמנת למידה, ואני בטוח שאפשר ללמוד המון מהגלישה ברשת ומצפייה בטלוויזיה. אבל למידה מתמדת, מאתגרת ככל שתהיה, גם מעייפת ושוחקת. אפילו עם iPhone בכיס, ספק אם תלמידים ירצו "ללמוד" כל היום.

ברשימה של ווג'וודסקי יש עוד נקודה שמתקשרת לטשטוש הגבול בין הבית לבית הספר – נקודה שממש מדאיגה אותי. מבחינתי, רבות מהנקודות האחרות שברשימה של ווג'וודסקי סובלות מאותו ניתוק בין אפשרויות הלמידה שהרשת מזמנת – למידה עצמאית, בכל זמן ובכל מקום – לבין הקביעה שהתלמידים ינצלו את ההזדמנויות האלו. הוא כותב שבגלל התקשוב ימי ההורים ייעלמו:

Ongoing parent-teacher relations in virtual reality will make parent-teacher conference nights seem quaint.
אסתי מרחיבה על הנקודה הזאת ומציינת:
התהליך הזה כבר קורה כאן ועכשו בתיכונים ובחטיבות הביניים באמצעות תוכנות שונות כגון סקולי, משוב, i-contact ועוד. כאמא לילד בחטיבה אני יודעת בכל יום מה מצב הציונים שלו ומה מצב ההתנהגות שלו.
אני מודה, אינני רוצה לדעת מה המצב כל יום. כהורה אני משתדל להשאיר מרחב מחייה לילדי, ולדעתי כלי המעקב שהתקשוב מאפשר פוגעים במערכת האימון שחשוב לי לפתח עם ילדי. לטובתם, וגם לטובתי, אני מעדיף לא להתעדכן בתדירות כל כך גבוהה.

ואולי מה שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בחזון של ווג'וודסקי הוא תיאור הלמידה כפעולה אישית. הוא אמנם מדגיש את החשיבות של טכנולוגיות חברתיות, אבל התמונה שמצטיירת מתוך הרשימה שלו היא תמונה של למידה פרטנית. אין התייחסות לכך שתלמידים באים לבית הספר כדי להפגש – כדי לנגן בתזמורת או להעלות הפקה בימתית, או להשתתף בפעילות ספורטיבית. המפגש בין תלמידים מרקעים שונים, בעלי טעם שונה, הוא בין התפקידים החשובים של בית הספר. התקשוב ללא ספק תורם רבות להרחבת האופקים הלימודיים של תלמידי בית הספר. אבל זה רק פן אחד של מה שבית הספר צריך לעשות. כאשר אני קורא את הרשימה של ווג'וודסקי אני חש אי-נוחות מפני שהיא יוצרת אצלי החשש שהפן הזה הופך להיות הפן היחיד שחשוב בבית הספר.

חוזרים על עצמנו – לטוב ולרע

לטוב או לרע, כאשר כותבים לבלוג בתדירות גבוהה הנושאים והגישות נוטים לחזור על עצמם. גם אם התחום שעליו כותבים משתנה ומתפתח, וגם עם ההבנה שלנו כלפיו גם מתחדדת ו/או מתעדנת, כמעט בלתי אפשרי לא לחזור על עצמנו. כאשר זה קורה הקוראים יכולים לזנוח את הבלוג מפני שהוא איננו מאתגר אותם, או אולי להמשיך לקרוא – לא מפני שהוא מחדש עבורם, אלא מפני שהוא מחזק את מה שהם כבר חושבים.

לפני קצת יותר מחודשיים טרי פרידמן חידש את הבלוג שלו. הוא עבר לשרת אחר, עיצב את הבלוג מחדש, והכניס מספר שכלולים שמיועדים להקל על הקורא למצוא את מה שהוא מחפש. ובמסגרת החידושים האלה הוא החליט גם לפרסם מחדש כמה מהמאמרונים הישנים שלו שנראים לו רלוונטיים, או פשוט מעניינים, גם היום. פרידמן מסביר ש:

… looking at articles from a few years ago (or sometimes even more recent than that) is quite revealing of either issues going on at the time or one's attitudes towards them — or both.
אין לי ספק שפרידמן צודק. בהחלט מרתק אותי לחזור לכמה מהסוגיות שהעסיקו את התקשוב החינוכי לפני מספר שנים … ולגלות שמעט מאד השתנה. אבל נדמה לי שמבלי להתכוון לכך פרידמן גם מחזק את הדעה שאני משמיע כאן פעמים רבות – שיותר מאשר הבלוג משרת את קהל הקוראים, הוא משרת את מי שכותב אותו. אחרי כמעט ארבע שנים של הבלוג הזה, ומעל 600 מאמרונים, אני מודע היטב לכך שלא קשה לנחש מה אני אכתוב על נושא תקשובי זה או אחר. אני מקווה שהדברים מעניינים, אבל ספק אם הם מפתיעים.

כך גם לגבי הבלוג של פרידמן. אפשר למצוא הרבה שמאד שמעניין בו, ואני קורא אותו מפני שלעתים קרובות הוא מאיר היבטים של התקשוב החינוכי שאליהם אחרים אינם מתייחסים (אם כי אני מניח שיש בלוגרים אחרים שאינני מכיר שכן עושים זאת). אבל כמעט ואין הפתעות. ודווקא מפעל פרסום המאמרונים מן העבר של פרידמן רק מחזק את העובדה הזאת, גם אם פרידמן מבטיח לנו שכל מה שהוא מפרסם נבדק, וזוכה לפרסום רק אם לדעתו הוא עדיין רלוונטי. וכמובן שאין זה אומר שאין ערך בפרסום מחדש, או בחזרה לדברים שנכתבו בעבר. החזרה הזאת מאפשרת לנו לעקוב אחר התפתחות המחשבה של עצמנו – ואם איננו עושים זאת, הדברים החדשים שנכתוב אינם ניזונים מהנסיון המצטבר, וערכם פחות – גם לעצמנו, וגם לקוראינו.

ובכל זאת, צריכים יד על הברז

לפני חודש ג'ודי בראק פרסמה מאמרון בו היא מבקרת את הקהילה החינוכית על כך שהיא איננה מיטיבה להגיש מידע ללומדים בצורה שתואמת את שיטות החיפוש שעומדות לרשותנו היום. בראק דוגלת בפרסום של פריטי מידע כך שמנועי חיפוש יגיעו אליהם בקלות:
Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.
בטענה הזאת של בראק, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, יש הנחה סמוייה – שהלומד שמגיע אל פריט המידע העצמאי (או אולי "היחיד") יידע מה לעשות איתו, יהיה מסוגל לראות אותו כחלק מתמונה גדולה יותר שהופך אותו למשמעותי ושימושי לעולמו. לצערי, רצונה של בראק ליצור פריטי מידע עצמאיים מוביל, בסופו של דבר, לפריטי מידע תלושים – פריטי מידע שעשויים להיות מעניינים מאד בפני עצמם, אבל אינם שייכים להקשר שעוזר לתלמיד להבין אותם. בראק מתייחסת בביקורת כלפי מי שמכין תכניות לימודים מפני שהם מחייבים את הלומד (שאליו היא מתייחסת כמשתמש הקצה) לנבור עמוק לתוך חומרי למידה למיניהם עד שהוא מגיע למידע החשוב:
But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?
אני מניח שמי שמכין דפי מידע עבור גן החיות של סן דיאגו אכן עושה זאת במקצועיות (ואולי אפילו טוב יותר מאשר כותבי תכניות לימודים, כפי שטוענת בראק), אבל משום מה בראק בוחרת להתעלם מהשאלה המרכזית של הקשר – המידע שאפשר לקבל בדף של גן החיות איננו בהכרח המידע שהתלמיד אמור ללמוד לפי תכנית הלימודים. זאת ועוד: ביסודו של דבר, הגישה החינוכית שבאה לביטוי בדבריה של בראק היא כנראה גישה שגורסת שאיסוף עוד ועוד פריטי מידע, וחיבורם יחד, יוצר, בתהליך כמעט מגי, תובנה. ללא ספק, החינוך חייב לפתוח את התלמיד למקורות רבים ולאפשר לו גישה למידע רב ומגוון, אבל הוא גם צריך לסייע ביצירת תובנות בנוגע למקורות השונים, לעזור לתלמיד להבין את התמונה הגדולה, וכיצד זאת נבנית מהפריטים האלה.

כזכור, אני מתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודש. ומה גורם לי לעשות זאת דווקא עכשיו? לפני שבועיים בראק פרסמה עוד מאמרון בו היא מרחיבה את הביקורת שלה ונוגעת בנושאים כלל תרבותיים. בראק כותבת על פרשת Climategate – חשיפת המכתבים של מדעני האקלים שלכאורה ניסו להשתיק ביקורת בקהילה המדעית כלפי הדעה הרווחת על התחממות כדור הארץ. בראק כותבת שחשיפת המכתבים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה שנובעת מהשקיפות של הרשת, תהליך שמכרסמת במומחיות (הלא דמוקרטית, כנראה) שמסננת את המידע שמגיע אלינו. במידה מסויימת היא צודקת, אבל קשה לה לעצור, ודי מהר היא גולשת במדרון החלקלק שמוביל אותה להכללות בעייתיות. היא רומזת, למשל, שהעובדה שמדענים הסתירו מידע היא עדות לכך שהטענות על התחממות כדור הארץ מופרכות. אבל אין קשר סיבתי בין השניים. יכול להיות שההתחממות איננה עובדה מוכחת, אבל הנסיון של חוקרים למנוע פרסום של דעות אחרות איננה מוכיח את זה.

וכמובן שבראק ממשיכה ומוצאת קשר לחינוך. לפי דעתה, גם החינוך צריך לעבור את אותו התהליך של שקיפות שמתרחש כעת בקהילה המדעית:

Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.
יש כאן קפיצה די גדולה – מ-"שקיפות" בקהילה המדעית לצורך בשקיפות בחומרי למידה. ובראק ממשיכה בכיוון הזה. במאמרון מלפני מספר ימים היא מעמידה את השקיפות שעליה היא כותבת מול הערכת העמיתים המקובלת, שבעיניה מרכזת את השליטה על הפצתם של רעיונות חדשים בידי קהילה נבחרת של מדענים:
In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?
אבל עם כל הבעייתיות שבהערכת עמיתים כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ביסודו של דבר היא איננה אלא שיטה שבה "respected ideas" מצליחים לבלוט, הדרך שבה הם מגיעים לעיני הציבור. לא ברור למה ה-page rank שבו בראק דוגלת עדיפה עליה.

האמונה של בראק ביתרון של מנוע החיפוש והאופטימיזציה שהיא מאפשרת כדי להבליט חומרים אלה או אחרים מעוורת אותה למטרה הבסיסית של החינוך. אפילו אם טענתה ש-"רוב חומרי הלמידה הדיגיטאליים" נמצאים בשליטה של חברות מסחריות היא נכונה, לא ברור שיש לשליטה הזאת קשר למה שאמור להתרחש בבית הספר. כל מערכת חינוכית מנסה לארגן את חומרי הלמידה שברשותה כך שהם יתאימו ליכולות של שכבות הגיל השונות ולתכניות הלימודים. החינוך, הרי, איננו סתם מציף את הלומד בעוד ועוד מידע ואומר לו לעשות סדר בבלגן. הוא מבקש לסייע לו בארגון הזה. בשלב הזה של החיים שלהם, רוב התלמידים שלנו אינם מסוגלים לקחת את הזרם הבלתי-פוסק של פריטי מידע שמגיע אליכם ולארגן אותם לתוך מבנים קוהרנטיות של הבנה. בדיוק בשביל זה (ולא כדי לבחון אילו פריטי מידע הם זוכרים) קיימת המערכת החינוכית. הכמות האדירה של פריטי מידע שעומדת לרשות החינוך היום היא ללא ספק ברכה. אבל לחשוב שאין צורך במערכת חינוכית שמתווכת בין הפריטים האלה לבין הלומד מצביעה על חוסר הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד של המערכת הזאת.

באמת בדיוק אותו הדבר?

לפני כמעט שבועיים שודרה כתבה על מיזם "עת הדעת" בחדשות ערוץ 2 של ערב שבת. לא התלהבתי. הרושם המרכזי שהכתבה עוררה בי היה שהנה, מישהו ממציא גירסת ההיי-טק של מכונות הלמידה שמזמן ניסינו לשכוח. היו גם אחרים שלא התלהבו – אסתי דורון ו-רותי בן-ישי, בבלוגים שלהן, הביעו את התחושה שהמיליונים הרבים שמושקעים במיזם אינם משיגים יותר מאשר הפרויקטים שאליהן הן קשורות, פרויקטים שזוכים להרבה פחות כסף. בתגובות לבלוג של אסתי "עובד" ו-"עובד לשעבר" העירו שאכן מדובר במהפכה משמעותית, ושהכתבה לא שיקפה את השינוי המהותי שמתרחש בכיתה. מהתגובות האלו מתעוררת תמיהה קצת מוזרה – עם משקיעים מאות מיליוני דולרים בפרויקט הזה, האם לא היה אפשר לצפות שמובילי הפרויקט היו מוצאים דרך להסביר את עצמם, או להציג את הפרויקט, בצורה יותר מוצלחת ופחות מעורפלת?

אבל אינני מתכוון כאן להתעמת עם "עת הדעת" – אני יודע מעט מאד על הפרויקט, ואין לי שום סיבה לבקר משהו שאינני מכיר. דווקא מעניין אותי כאן הערה של יאיר לפיד במבוא שלו לכתבה. לפיד הכריז (ואני מצטט מהחדשות):

אבל אם לפני 300 שנה מורה היה נרדם והיה מתעורר היום היה מגלה שהכיתה נראית בדיוק אותו הדבר – אותו לוח, אותם ספרים ומחברות, אותם כסאות ושולחנות
אפשר, אולי, לסלוח ללפיד שכעיתונאי איננו מחוייב לאמת, אבל כיצד נסביר שדובי וייס, ה-"פדגוג הראשי" של עת הדעת, אומר בכתבה:
הבעיות בכיתה הן בעיות שנוצרות כתוצאה שאנחנו עובדים עם מודל חינוכי שהומצא לפני מאתיים שנה. מורה אחד. 40-50 תלמידים. וכל מה שהוא עושה הוא בעצם נותן הוראות.
אני למדתי הוראה לפני יותר משלושים שנה, וכבר אז הרעיון שהמורה רק נותן הוראות היה רעיון מיושן מאד שמעטים, אם בכלל, דגלו בו. ורעיונות אחרים, שונים מאד ממתן הוראות, לא הומצאו חמישים שנה לפני-כן על ידי ג'ון דיואי. לפני 200 שנה, ואפילו עוד יותר מוקדם, אפשר למצוא גישות חינוכיות שטוענות שילד לומד תוך פעילות. ולא מדובר רק ברעיונות, אלא בנסיונות מרתקים ליישם אותם. הפדגוג הראשי של "עת הדעת" כמובן יודע את זה, ואין הצדקה לאמירת דבר כזה בפרסומת בכתבה טלויזיונית שבאה על מנת לספר לנו שפתאום באה הגאולה לחינוך.

אבל אינני רוצה כאן להתעמת עם הטענות של "עת הדעת". מעניין אותי כאן המשפט המקומם בנוגע להעדר השינוי בחינוך. המשפט חדר לתוך התרבות שלנו, עד שאנחנו מקבלים אותו כאמת שאין לערער עליה. והגירסה הרווחת ביותר שלו (שגם מופיעה בדבריו של יאיר לפיד) מציגה את המורה באור מאד לא סימפטי. אני אוסף גירסאות של האמירה הזאת, ויש לי לא מעט. לפני ארבע שנים, למשל, איאן מקינטוש כתב בבלוג שלו:

A train driver from 100 years ago would not be able to drive a modern train, a surgeon from the same time would not know how to operate in a modern theatre. A teacher from 100 years ago would be operational nowadays within minutes.
לפני שנתיים דבריו של דון טפסקוט צוטטו (או זכה לפרפראסה) בעיתונים רבים, כמו BCTLA News:
Dentists, doctors and other professionals asleep for 100 years would awake, he says, to a world where they would not recognize their jobs, much less perform them. But in education, a teacher could walk into a classroom after a century and get busy.
קשה לתאר כיצד לפני 300 שנה היה "בדיוק אותו הדבר" כמו היום אם בכלל לא היו בנות בכיתות אז. בבתי הספר של העבר שעליהם אני קראתי בלימודים שלי לא היתה החלוקה לכיתות לפי גיל. וכמובן, הרעיון של "חינוך לכל" הוא יחסית חדש, והדרכים להכשרת בני העליתות היו שונות מאד מהדרכים שהפכו, עם הזמן, למה שאנחנו מזהים היום כשיטות שלא השתנו דורות על גבי דורות.

ואם החינוך משתנה בקצב איטי מדי (ולצערי אני משוכנע שכך המצב), אחת הסיבות לכך היא שיכול להיות שרק היום, עם התפתחויות בחקר המוח, אנחנו מתחילים להבין כיצד בני אדם לומדים. העבודה של הרופא השתנתה לא רק מפני שטכנולוגיות מתקדמות הגיעו לידיים שלו, אלא מפני שהמדע הצליח לגלות מה גורם לחולי ומה ניתן לעשות כדי להבטיח בריאות. אם המדע יגלה כיצד אנחנו לומדים, אם הוא יחשוף את התהליכים שמתרחשים במוח שגורמים לכך שאנחנו מבינים את מה שמבקשים ללמד אותנו, אפשר לצפות שנדע כיצד צריכים לבנות כיתה שבאמת תסייע ללמידה.