שיעורים למכירה

כשה-WWW היה עוד צעיר (לא שהוא כל כך מבוגר גם עכשיו) רבים היו משוכנעים שמדובר במרחב שיכול לפעול על כוונות טובות בלבד, ללא דרישה לתמורה כספית. ספרו הקלאסי של הוארד ריינגולד, The Virtual Community, ראה אור ב-1994, ורבים התלהבו מהדוגמאות שם שרמזו שאנחנו עדים ליצירת מציאות חדשה – טובה ונעלה מהגשמית, מציאות שבה אנשים פועלים מתוך רצון לעזור, להיות שותף. אבל כמובן שהחזון הזה לא האריך ימים, ודי מהר התרומה האלטרואיסטית פינתה מקום לחיפוש אחר דרכים להרוויח.

בתקופה המוקדמת הזאת החינוך באינטרנט היה, על פי רוב, תחום שבו תרמו ללא תמורה. אתרי אינטרנט חינוכיים רבים שמחו להציע את מה שהיה להם להציע בחינם. אבל ללא גב כלכלי חזק קשה היה לשרוד, וגם אתרים חינוכיים מצאו שאם ברצונם להמשיך לתרום, עליהם לתמחר את השירותים שהם הציעו.

ההחלטה לעשות כך לא היתה קלה. מורים רבים שאימצו את הרשת עוד בתקופה המוקדמת הזאת היו ספוגי להט של שיתופיות, של הדדיות בנתינה. הם היו משוכנעים שמורים חדשים שיכירו את הסביבה המיוחדת הזאת אולי תחילה רק יקחו, אך עם הזמן יגלו שגם הם רוצים לתת. עבור רוב המורים האלה (אם אינני טועה) הרעיון שהם אולי ירוויחו כסף מהתרומה שלהם היה כמעט בזוי. היו מורים שחששו להעלות רעיונות לפורומים פן מישהו ייאמץ אותם לעצמו ללא מתן קרדיט, אבל נדמה לי שאלה היו במיעוט. שיתוף הפעולה הבלתי-תלוי פרח. בימיו הטובים ל-כלים שלובים של סנונית היו בערך 1500 פעילויות שמורים העלו לאתר ללא ציפייה לתמורה כספית. ל-מאגר חומרי הלמידה של תקשוב דרום, הפעיל עוד היום, מספר דומה של פעילויות, וגם שם אף אחד איננו מצפה להרוויח כסף.

אם המורים שהעלו את הפעילויות שלהם לרשת היו מבקשים עבורם תמורה כספית, האם מורים אחרים היו משלמים? קשה לדעת. כאשר ההיצע רב (ובמרחב האינטרנט אין חוסר בהיצע), סביר להניח שמורים מעדיפים להקדיש זמן בחיפוש חומרים המוצעים בחינם, מאשר להקליק ישירות לאתר שבו עליהם לשלם. בימים המוקדמים של ה-WWW (לפחות לעניות דעתי) החומרים החינמיים לא נבדלו באופן משמעותי מאלה שהיה צורך לשלם עבורם, ולכן הסיכוי שמורה ירוויח ממכירת מערכי שיעור או פעילויות שהוא הכין בעצמו היה די קטן.

אבל היום השאלה הזאת עולה שוב, והפעם התשובה לא כל כך ברורה. כתבה בניו יורק טיימס של השבוע מדווחת על אתרים שבהם מורים יכולים להציע חומרים שלהם למכירה למורים אחרים בסכומים לא גדולים. מורים שמוכרים בדרך הזאת אולי לא מתעשרים, אבל הם יכולים להביא הביתה תוספת למשכורת שכידוע איננה בין הגבוהות.

קיומם של אתרים כאלה מעלה מספר שאלות. מתוך הכתבה:

Beyond the unresolved legal questions, there are philosophical ones. Joseph McDonald, a professor at the Steinhardt School of Culture, Education and Human Development at New York University, said the online selling cheapens what teachers do and undermines efforts to build sites where educators freely exchange ideas and lesson plans.
אכן, כאשר אני משתתף בפורום שעוסק בשאלות דידקטיות קשה לקבוע מה בין הרעיונות בדיון הוא שלי, ומה של אחרים. כל המטרה היא לגבש משהו איכותי תוך שיתוף פעולה. אבל אין לי ספק שחלק לא קטן מהפעילויות של משווקי פעילויות חינוכיות (ולא רק ברשת) גובשו על ידי מורים בשטח שלא ידעו שמישהו יקח את הרעיונות שלהם ויארוז אותם בחבילה שאפשר למכור. במשך השנים למדתי שהרוב הגדול של המורים שמח לקבל תכניות לימודים מן המוכן, ואם הברירה היא בין לקנות ממורה שפיתח פעילות לבין לקנות ממשווק שקיבץ לעצמו מאגר של פעילויות מאותם מורים, אני מעדיף לוותר על המתווך שלא תרם שום דבר חינוכי. אבל גם כאן קשה לבודד תרומה ייחודית שראויה לתמורה. אם מורה בשטח מעבד מערך שיעור שפותח והופץ על ידי האגף לתכניות לימודים, האם הוא רשאי למכור את הפיתוח הייחודי (או הלא כל כך ייחודי) שלו?

פטריק היגנס, באתר Tech & Learning מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס ומעיר הערה מעניינת. היגנס כותב שתחילה הרעיון של תמורה כספית הדאיג אותו, אבל אחרי שהוא טיפה התרגל אליו הוא התחיל לראות את כל הנושא באור קצת אחר:

Could this be the beginning of freelance teaching? a return to the time when a teacher found a good spot in the center of town and hung up a sign that said "Great knowledge here. Be enlightened for small fee?" This sounds odd, yes, but think of how easy it is to set up an online portal that tracks student progress, provides immediate feedback, exposes their work to a global audience, and allows for real-time collaboration and communication. It's something we all might be able to create with a web server, a good friend who can code and will work for food and beer, and a little marketing savvy. Is this the future of learning as we know it?
כמובן שאם הכיוון הזה באמת מתפתח, יש בו ערעור על העקרון של מערכת חינוכית ממלכתית. אני דווקא ספקן שאנשים (תלמידים?) יחליטו מה הם ירצו ללמוד ויעשו לעצמם רב כדי ללמוד את זה. אבל אולי אין זה מופרך לחשוב שהמערכת הממלכתית תצטמצם לחלוקת תעודות לאחר בחינות – כל אחד ילמד אצל המורים שהוא יבחר, ויחליט מתי הוא מוכן להבחן. גם אם אינני מתלהב מהרעיון, ובמיוחד מהתפיסה המסחרית שנמצאת בבסיסו, הטכנולוגיה בהחלט מאפשרת את ה-freelance teaching שעליו היגנס כותב. ואם כך, מי שאיננו רוצה את זה יצטרך לעמול קשה כדי לשמור על מערכת חינוך ממלכתית שמתגמלת את המורים בצורה שמניחה את הדעת.

תלוי מי עושה את זה?

בחינוך אנחנו רגילים לתוכחה המוכרת – עשה כפי מה שאני אומר, לא כפי מה שאני עושה. גם אם איננו רוצים לנהוג לפי הכלל הזה, ברור שאנחנו, המבוגרים, רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יותר טובים מאשר הננו. ומפני שכולנו מועדים, אולי עדיף ללמוד מהכוונות יותר מאשר מהמעשים.

אבל בסביבה המתוקשבת נדמה שאנחנו מעלים את התוכחה הזאת לרמות גבוהות במיוחד. אולי זה מפני שהסביבה הזאת חדשה לכולנו, ואולי זה מפני שעדיין לא הפנמנו את המידה שבה הכל בה גלוי. כך או כך, או אולי מסיבות אחרות, אנחנו מזהירים את התלמידים שלנו מפני התנהגות לא נאותה באינטרנט, אבל לא כל כך מקיימים את ההתנהגות הזאת בעצמנו. שני מקרים שהגיעו לעיתונות השבוע מיטיבים להמחיש זאת.

כתבה בבלוג ReadWriteWeb מספר על מדור באתר של עיתון בסנט לואיס שבמדינת מיזורי. הקוראים התבקשו לדווח על הדבר המוזר ביותר שהם אי-פעם אכלו. בין התגובות היתה אחת בעייתית:

In the comments section of the article, one user posted a single word response referring to a part of a woman's anatomy. Of course, the site's moderators quickly deleted the comment but it soon reappeared – obviously this juvenile was intent on having their say.
אני מניח שאתרים רבים נתקלים במצב כזה לעתים די קרובות. ובאינטרנט, למרות שאפשר לבדוק מהיכן מגיעה תגובה בעייתית, ספק אם יש טעם לעסוק בזה. במקרה הזה, עורך המדור כן בדק, והוא גילה שהתגובה הבעייתית הגיעה מבית ספר. הוא התקשר לבית הספר – תוך ציפייה שמי ששלח את התגובה בוודאי היה תלמיד שיוזמן לפגישה אצל המנהל ואולי יקבל עונש קל, ושזה יהיה סוף הסיפור. אבל בית הספר המשיך לבדוק, וגילה שלא מדובר בתלמיד, אלא במישהו שעבד בבית הספר, ובעקבות הגילוי העובד הזה התפטר.

הפרשה עוררה סערה לא קטנה. (עורך המדור דיווח על המקרה בבלוג האישי שלו, וקוראים רבים הגיבו שם.) קוראים רבים טענו שעורך של סוג כזה של מדור (המדור מאפשר לשלוח תגובות בעילום שם) פשוט צריך למחוק את ההודעות הלא מתאימות, ולהמשיך הלאה. כמעט כולם חשבו שלא היה זה נכון להתקשר למקום העבודה של כותב התגובה הבעייתית ולדווח עליו. אבל כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא החשובה, שמשום מה לא זכתה להתייחסות. עורך המדור חשב שמדובר בתלמיד – הוא לא התקשר למקום עבודה, אלא לבית ספר. והוא עשה את זה מפני שהוא הניח שמדובר במשהו שתלמיד כתב. אם אחר חיפוש הוא היה מגלה, למשל, שמדובר במשרד של עורכי דין ספק רב אם הוא היה מטלפן למשרד ומספר מה קרה. כותבת הכתבה ב-ReadWriteWeb מגיעה למסקנה שאנחנו צריכים לזכור שאין דבר כזה אנונימיות באינטרנט, ולכן עלינו להיות זהירים לגבי מה שאנחנו עושים ברשת. היא איננה מתייחסת ליחס השונה שאליו זוכים תלמידים לעומת מבוגרים.

וזה כנראה המצב גם בעניינים קצת יותר רציניים – או חשובים. כתבה בניו יורק טיימס מספר על סנאטור אמריקאי שפנה למספר בתי ספר לרפואה יוקרתיים על מנת לברר כיצד הם מטפלים בפרופסורים שמעניקים את שמם למאמרים שנכתבו על ידי סופרי-צללים (מאמרים שבדרך כלל נכתבים ביוזמתם של חברות תרופות). הוא שאל כיצד המנהג הזה שונה מפלגיאט אצל סטודנטים. לפי הסנאטור (צ'רלס גראסלי, ממדינת איווה) לא מדובר רק בפעולה מפוקפקת מבחינה מוסרית. במכתב שהוא שלח לבתי הספר לרפואה הוא כתב:

Any attempt to manipulate the scientific literature, which can in turn mislead doctors to prescribe treatments that may be ineffective and/or cause harm to their patients, is very troubling.
אבל גם כאן, כמו במקרה הקודם, המבוגר כנראה זוכה ליחס מועדף. אף אחד, חס ושלום, איננו מצדיק את הפרסום באמצעות סופרי-צללים, אבל יש כאלה שמוכנים להתייחס אליו בסלחנות. לפי הכתבה:
Arthur L. Caplan, director of the Penn’s Center for Bioethics, said there was a difference in degree, if not in kind, between ghostwriting and plagiarism. Faculty members who sign their names to ghostwritten papers for research credit usually have some agreement with the paper, he said, even if, improperly, they did not write it. Students who plagiarize a paper may know nothing about the subject.
יתכן שזה נכון, אבל יתכן גם שהסטודנט המעתיק של היום עתיד להיות הפרופסור שמעניק את שמו למשהו שהוא לא כתב של מחר. קשה לא להתרשם שהיחס השונה מלמד שמה שאסור לתלמיד לא כל כך אסור למבוגר.

על ספרים, משחקים, וקהילה

למרות שלא כל כך נעים לי להודות בזה, אינני יכול לקרוא את כל מה שמופיע בקורא ה-RSS שלי. יש בלוגים שהתכולה שלהם מצטבר ומצטבר עד שאין מנוס מאשר להודות לעצמי שאפשר לוותר על הבלוג הזה לגמרי. יש כאלה שמספיק לי לרפרף בכותרות ורק מדי פעם לקרוא יותר לעומק. ויש גם מאמרונים שהכותרות שלהם תופסות אותי ומגרות אותי להמשיך לקרוא, אך אחרי מספר שורות אני מגלה שבעצם הכתוב לא כל כך מעניין (אותי לפחות). מאמרון בבלוג Tech & Learning שהתחלתי לקרוא השבוע היה מהסוג האחרון הזה.

אבל אותו מאמרון קישר למאמרון אחר של דין שרסקי שהופיע לפני חצי שנה, והמאמרון הזה כן תפס אותי. משום מה, למרות שהבלוג של שרסקי מופיע בקורא ה-RSS שלי, המאמרון המסויים הזה חמק ממני. בבלוגוספירה, פרק זמן של חצי שנה כמעט שווה ערך למספר דורות של מאמרונים, ולצערי, נושאים מרתקים שבהחלט ראויים להתייחסות נדחקים לתחתית הערימה. כך קורה שאם אינני מקדיש זמן למאמרון כאשר הוא חדש, ספק אם אצליח להתייחס אליו בכלל. (ולפני שמישהו יעיר על זה, רוב הספרים שברשימת הספרים שאני מקווה לקרוא השנה ראו אור לפני יותר מ-15 שנה – אינני בז למה שאיננו חדש לגמרי.)

כותרת המאמרון של שרסקי היה מספיק פרובוקטיבי, כך שקשה להבין כיצד הוא לא תפס אותי: How the book destroyed Community. שרסקי מדווח בו שהוא שמע הרצאה של רורי מקגריל מאוניברסיטה אתבסקאו, האוניברסיטה הפתוחה של קנדה. בהרצאה:

Rory was discussing how video games are often considered to be making us more isolated and how they are destroying students' ability to communicate. Rory points to the book as the real culprit.
מקגריל מסביר שבתקופה שקדמה לאוריינות לכל, הלמידה התרחשה בקבוצות שהתקבצו סביב אדם שידע לקרוא, או שידע לספר סיפור. המצב הזה השתנה עם הדפוס. אבל מקגריל איננו מאשים את גוטנברג בהריסת הקהילה הלומדת, אלא את אלדוס מנוטיוס – המו"ל שהוציא את "ספרי הכיס" הראשונים. כל עוד הספרים שהודפסו היו גדולים והיו צריכים להיות מונחים על שולחן, אנשים המשיכו להתרכז מסביב לספר, וללמוד ביחד. אבל כאשר כל אחד היה יכול להחזיק ספר בעצמו, אפשר היה גם ללמוד באופן פרטני. (שרסקי משבץ קטע בן שש דקות מההרצאה של מקגריל שנמצאות ביו-טויב.)

בערך באותו הזמן ששרסקי פרסם את המאמרון שלו, אירה סוקול פרסם מאמרון בבלוג שלו שנוגע, גם הוא (בין היתר), בנושא של אבדן ההיבט החברתי של הלמידה בעקבות הספר. סוקול כתב:

In Socrates' world human communication was directly humane. You knew the speaker and you knew the listener. You had known them, most likely, forever. You looked in their eyes, you smelled their breath and their sweat. Your informational (and social) trust was built on a very complex, and very ancient, system of clues. Think of it this way, you know a lover is lying in ways very different than you know an author is lying. Socrates opposed writing and literacy because he didn't want to lose that intimacy.
מקגריל מדגיש שקיים מרכיב חברתי חשוב במשחקי המחשב של היום, ולכן אפשר אפילו לטעון שהמשחקים האלה מחזירים לתהליך הלמידה את הקהילתיות שהספר מחק.

אבל ברור שלא מגריל, לא שרסקי, ולא סוקול רואים את הספר כאשם בפשע נוראי שבוצע. יותר מכל, הדוגמאות שלהם באות על מנת להזכיר לנו שאי אפשר לצבוע את הכל בשחור ולבן, לחלק את הטכנולוגיות לטובות ולרעות. (יש טעם להוסיף כאן שאין ספק שהיסטוריונים של הקריאה ושל הדפוס ימצאו נקודות רבות בסיפור של מקגריל שאיתן אפשר להתווכח.) סוקול (בתגובה למאמרון של שרסקי) כותב שמדובר בפשרה:

But it’s one of those trade off things. Every advance creates new challenges.
והוא בוודאי צודק. בעקבות הספר האישי הרגלי הלמידה שלנו השתנו, ולא רק מבחינת הלמידה בקהילה. היכולות שלנו להתעמק בנושאים, לברר את ההתייחסות האישית שלנו לכתוב, להרחיב את הרעיונות שאנחנו קוראים לתוך שולי הטקסט, גדלו מאד. ספק אם היינו רוצים לוותר על אלה ולחזור למצב בו אנחנו נשב מסביב למישהו שקורא טקסט בקול לקבוצת מאזינים. עם זאת, רצוי לא למהר להסיק שאם טכנולוגיות חדשות יגרמו לנו להפסיק לאחוז ספרים בידיים שלנו, זה יהיה הסוף של הלמידה.

רגע – היכן הטרגדיה כאן?

לעיתון מכובד מותר ללעוג לרעיונות שנראים לו מגוחכים – ואילו אם בלוג עושה את זה מיד ישאלו אם הבלוגר בכלל מבין על מה הוא כותב. אבל העיתון, הרי, כבר זכה, בצדק או שלא בצדק, בהילה של סמכות. וכמובן שלא חסרים נושאים שאפשר ללעוג להם – כולל בחינוך. כך עשה הטלגרף הבריטי לפני יומיים כאשר הוא דיווח על נושא שעתיד להופיע במבחן בריטי ארצי בתחום כישורי שפה לתלמידי תיכון. הנושא יכלול, שומו שמיים!, התייחסות ללשון של מסרוני טקסט. לפי הכתבה:
In a move described by education campaigners as the "ultimate in dumbing down", pupils will be asked to write an essay on the etiquette and grammar of texting.
הנה, עוד לפני שמגלים לנו את הנושא שעליו התלמידים יתבקשו לכתוב, כבר מיידעים את הקוראים שיש כנראה אנשי חינוך שנדהמים לראות עד כמה המערכת יכולה להתפס לשטויות. וכמובן שלא מדובר רק בקוריוז שמעלה צחוק של בוז על השפתיים. תרבות המערב ממש נמצאת בסכנת קריסה בגלל הטיפשות הזאת. בפיסקת ההמשך מוסיפים:
Many commentators have already expressed concern that youngsters are losing the ability to write correct English because they are becoming so used to communicating in abbreviated text code.
הציטטה שבפיסקת הפתיחה באה מהיושב בראש ה-Campaign for Real Education. בציטטה המלאה הוא שמדגיש עד כמה המערכת החינוכית התדרדרה:
Surely with all the great literature that could be studied, it is a tragedy that pupils are being asked to do this as part of an English qualification. It is hardly believable and such a waste of time and effort. It is difficult to see what they will learn – it's the ultimate dumbing down.
טרי פרידמן קרא את הכתבה בטלגרף, ותחילה הוא נטה להסכים שמשהו כאן מאד לא בסדר. אבל הוא עשה משהו שעורכי העיתון כנראה לא השכילו לעשות – הוא פנה אל תכנית הלימודים ועיין בה. בין היתר הוא מצא בה את התיאור הבא:
This topic deals with new technologies that alter the demarcation between traditional areas of spoken and written language – MSN, text speak, etc. It opens up the ambiguity of imprecise language and, what seems like limited subject material, can actually prove a fertile ground for further analysis.
I think that sounds like a fine set of aims.
וקשה לא להסכים איתו. עיון רציני ביעדי התכנית וגם בדוגמאות לפעילויות המוצעות כדי ללמד אותה מראה שלתרבות המערב אין מה לחשוש. יש כאן פרויקט שמעודד תלמידים לבחון באופן מעמיק כיצד הם משתמשים בשפה שלהם. בנוסף, ברור שמדובר רק בפן אחד של כישורי שפה – אף אחד איננו ממליץ לזנוח את הספרות לטובת המסרון. דווקא אם יש סכנה לתרבות המערב, היא נמצאת בעיתונים פופוליסטיים שכל אזכור של נוער ומסרונים גורם להם, כנראה, לעלות על בריקדות.

כשאתה אומר "שינוי" למה אתה מתכוון?

הכלים התקשוביים שעומדים לרשות מורים היום יכולים לספק מקורות מידע מסוג שלא הכרנו בעבר. הם יכולים לאפשר אינטראקציות עשירות בין תלמידים (בתוך הכיתה ובין כיתות) שמהוות בסיס לסוג שונה של פעילות לימודית מזה שאנחנו מכירים בכיתה הפרונטאלית. אבל על פי רוב גם כאשר אנחנו פוגשים שימוש אלגנטי ואינטנסיבי בתקשוב, השימוש הזה, נעים ויפה ככל שיהיה, איננו אלא המשך של הקיים. המורים אולי מביאים מקורות מידע "חדשים" לתלמידים, אבל אלה לרוב גירסאות דיגיטאליות של ספרי לימוד, והדינאמיקה הכיתתית נשארת מונחית מורה, ועם המורה במרכז. בלוגרים חינוכיים רבים קובלים על המצב הזה, אבל אין זה אומר שהם יודעים כיצד לשנות אותו.

יש, כמובן, מורים שכן מצליחים – או לפחות מדווחים שהם מרגישים שההוראה שלהם נעשתה פתוחה ומגוונת יותר בעקבות השימוש בתקשוב. לארי קובן ערך ראיונות רבים עם מורים שאימצו את התקשוב בהוראה שלהם. במשך שנים הוא נהג לשאול אותם כיצד התקשוב השפיע על הוראתם. בראיונות האלה מורים רבים דיווחו שהם מצליחים לשלב את הכלים האלה לתוך הכיתה. קובן מציין שמתצפיות שהוא ערך על המורים האלה, הם אכן עושים זאת. אבל המורים גם מדגישים שהתקשוב שינה משמעותית את דרכי ההוראה שלהם. השבוע קובן כותב בלוג שלו שבאותן תצפיות שהוא ערך הוא איננו מוצא עדות לכך:

Yet I was puzzled by their claim that using these devices had substantially altered how they taught. Policymaker decisions to buy and deploy high-tech devices was supposed to shift dominant ways of traditional teaching to student-centered, or progressive approaches. That is not what I encountered in classrooms.
קובן כותב שהתופעה הזאת – דיווחים של מורים על שינוי שהם חשים שהתרחש בהוראה שלהם שאינם זוכים לתיקוף בבדיקה של אנשי מחקר – איננה חדשה, והוא מביא דוגמה משנות ה-80 להראות זאת. הוא איננו מוצא פגם במורים בגלל זה, או טוען שהם אינם מדווחים אמת. בעיניו, הסתירה נובעת מתפיסה שונה בנוגע למהות השינוי אצל המורים ואצל אנשי המחקר:
Change clearly meant one thing to teachers and another to researchers. Teachers had, indeed, made a cascade of incremental changes in their daily lessons. Researchers, however, keeping in mind what policymakers intended, looked for fundamental changes in teaching.
קובן רק מעיר לגבי אי-ההתאמה הזאת בין הבנת המורה לבין הבנת איש המחקר בנוגע למהות השינוי. הוא איננו מבקש להסיק מסקנה, אלא רק לציין שיש כאן דילמה. הוא מדגיש שחשוב לכבד את התחושה של המורה, אבל עם זאת חשוב גם להראות שבכל זאת לא התרחשו שינויים מהותיים.

טום הופמן מקשר למאמרון של קובן ומעיר הערה חשובה. הוא כותב שיתכן מאד שאותם מורים שמדווחים על שינוי מהותי בדרכי ההוראה שלהם היו דווקא אותם מורים שגם לפני התקשוב נטו לאמץ שיטות פחות מסורתיות. אולי הם:

… unconsciously overstate how traditional they were prior to the introduction of the-new-technology-that-changed-their-practice.
דבריו של הופמן תואמים את טענה של רבים מאיתנו שהקונסטרוקטיביזם היה זקוק, ממש חיכה, לבואו של התקשוב. ואולי הם גם יכולים להסביר כיצד אותם כלים בידיהם של מורים שונים מביאים לתוצאות מאד שונות. לפני מספר חודשים התנהל דיון בקהילת אדיורשת (במספר מוקדים) בנוגע לכדאיות של הלוח הלבן האינטראקטיבי. רבים מהחברים שהשתתפו בדיון טענו שהלוח מנציח את היחסים בין המורה לתלמיד המוכרים לנו בכיתה המסורתית. ראובן ורבר, שהיה בין היחידים שבאמת התנסה בלוח, טען שאפשר להשתמש בו בדרכים אחרות. אני מניח שראובן צדק, ובמידה לא קטנה זה משום שהוא תואם את התיאור של הופמן – מורה שכבר שנים רבות איננו מלמד בשיטות מסורתיות. אבל אם קובן והופמן צודקים, ורוב המורים אינם משנים את ההוראה שלהם באופן מהותי בעקבות התקשוב, ואילו אלה שכן מלמדים אחרת כבר עשו זאת לפני התקשוב, והשאלה הגדולה עוד נשארת – כיצד לגרום לשינוי אצל האחרים, שהם הרוב הגדול.

עוד על ציונים – ללא שום קשר לתקשוב

אתמול ציינתי שמצאתי הגיון בדבריה של קתי דייווידסון שמפני שבעידן הדיגיטאלי מעודדים אותנו "להשתתף", חשוב לערב סטודנטים בתהליך של מתן ציונים לעמיתיהם לקורסים בהם הם לומדים. ואם הגישה הזאת – שגם במתן ציונים עלינו להכין סטודנטים למציאות שלתוכה הם עתידים למצוא את עצמם – נכונה, אז אולי גם הסיפור הבא, שעל פניו נראה מופרך, דווקא הגיוני.

אולי צריכים להתחיל מהסוף – מספר עיתונים (הניו יורק טיימס, למשל) מדווחים שמנהלת בית הספר במדינת קרוליינה הצפונית, שהיתה מעורבת בשיטה מקורית לשפר ציונים, נאלצה להתפטר. ה-"שיטה" שלה אכן נראית הזויה, אבל אולי זה רק משום שאנחנו עדיין לא מבינים עד כמה היא רואה את העתיד.

התכנית היתה די פשוטה – פרויקטים מסורתיים לגיוס כספים לבית הספר, מכירה של עוגיות למשל, לא הצליחו להביא הרבה כסף, ולכן המנהלת הגתה רעיון חדש: תמורת $20 היא אפשרה לתלמידים או להורים לקנות 20 נקודות שאפשר היה להוסיף לשני ציונים במבחנים (10 נקודות למבחן אחד, ו-10 למבחן אחר) כדי להעלות ציון. הדיווח בניו יורק טיימס היה בסך הכל שלושה משפטים, וזה שבוושינגטון פוסט היה אפילו קצר יותר, אבל שם קראנו שהמנהלת הסבירה שאותן נקודות לא היו מספיקות כדי לשנות ציון סופי, ולכן לא היה מדובר ב-"קניית ציון".

כאן, כמובן צריכים לשאול שאלה נוספת: אם הנקודות שהתלמידים (או הוריהם) רכשו לא ממש יכלו לשנות ציון, האם לא היתה כאן הונאה מצד המנהלת שהתכוונה לקחת כסף אך לא לתת עבורו שום תמורה. ואפשר לשאול את השאלה מהצד השני – איזה תלמיד, או הורה, היה משלם $20 שבעצם לא היה אלא תרומה מפני שהוא לא קיבל שום דבר תמורת התשלום? אם באמת היו תלמידים או הורים ששילמו עבור ה-"שרות" הזה, אולי במקום לזכות בציון גבוה יותר הם היו צריכים להשאר כיתה.

כתבה בעיתון בקרוליינה הצפונית מצטטת מפקחת במדינה שמביעה חשש מהמסר שהתלמידים אמורים לקבל מהתכנית הזאת:

We're teaching kids something that if they were to do it later, they could get in trouble for.
אבל עם כל הכבוד, סביר להניח שלא מעטים פועלים בדרך הזאת "מאוחר יותר" ודווקא לא מסתבכים. אולי המסר של התכנית תואמת את מציאות ימינו. בית הספר המדובר נמצא באיזור עני, ומשאביו מצומצמים מאד. ההחלטה לנסות לגייס כסף בדרך הזאת נובעת, כנראה, מצורך אמיתי. למשפחות עשירות דרכים תרבותיות יותר לקנות ציונים, או לדאוג לכך שילדיהם יקבלו את החינוך שהם ראויים לו. אם יש מסר כאן, אולי הוא שעדיף להיות עשיר.

הדיגיטאליות משפיעה גם על ציונים

לפני בערך חצי שנה קתי דייווידסון פרסמה מאמרון בבלוג שלה בפרויקט Hastac בו היא דיווחה על נסיון שלה בקורס בו היא לימדה. היא ביקשה לאפשר לסטודנטים שלה להמליץ על הציונים הראויים לעמיתיהם. היא טענה אז שהיא משוכנעת שסטודנטים בקורס שמציגים את עבודותיהם לכלל הקורס במקום להגיש אותן למרצה ישקיעו מאמץ גדול יותר, והתוצאות יהיו טובות יותר.

הנסיון הזה של דייווידסון נבעה מחזרתה להוראה אחרי תקופה ארוכה בה היא עסקה בניהול ובמחקר בלבד. היא מצאה שהיא אוהבת ללמד, אבל לא מצאה את הטעם במתן ציונים. היא כתבה:

Top-down grading by the prof turns learning (which should be a deep pleasure, setting up for a lifetime of curiosity) into a crass competition: how do I snag the highest grade for the least amount of work? how do I give the prof what she wants so I can get the A that I need for med school?
דבריה של דייווידסון אז עוררו תגובות רבות, ולא אחידות. כמעט כל המגיבים בבלוג הזדהו עם התחושה שציונים אינם משקפים למידה. לעומת אלה, דיווח על המאמרון של דייווידסון ב-Inside Higher Ed זכה למטר של תגובות שטענו שדייווידסון מפקירה את התפקיד שלה כפרופסור.

התגובות האלו הפתיעו אותי, וזה משום שלא מצאתי הרבה חדש בחיפוש של דייוודסון אחר שיטה "חדשה" למתן ציונים. אני זוכר שלפני 40 שנה כמה מהמרצים שלי בחנו דרכים דומות. דייווידסון אמנם הסבירה שהחיפוש שלה אחר שיטה אחרת למתן ציונים נבעה מהמציאות הדיגיטאלית החדשה, אבל לא הייתי משוכנע שמדובר במשהו חדש, אלא פשוט אדרת חדשה לגברת שכבר נעשתה די זקנה.

מאמרון של דייווידסון שהתפרסם לפני שבוע באתר DML Central גרם לי לחשוב שאולי באמת יש כאן משהו חדש. במאמרון הזה דייווידסון מסבירה שהצורך בשיטת מתן ציונים חדשה נובעת מתוכן הקורס שהיא לימדה:

The point of “This Is Your Brain on the Internet” is to show how, in Internet culture, we are often judging, responding, offering feedback, and working together through crowdsourcing but our educational system rarely if ever does anything to prepare students for offering or receiving feedback. In fact, very little in our society prepares us for responsible and responsive exchange. Typically, we learn how to please a figure in power. We do not practice or learn principles for helping one another through an iterative, interactive process. In a digital age, everyone is offered an invitation to participate. But where in our schooling or even in our informal learning process do we teach young people how to take responsibility for representing themselves in public, for participating in public dialogue?
היות ובעידן הדיגיטאלי כולם מקבלים הזמנה להשתתף (נדמה לי שהקביעה הזאת של דייווידסון באמת נכונה), אחד התפקידים של מערכות חינוכיות צריך להיות להכשיר תלמידים וסטודנטים להשתתף במרחב הציבורי באופן אחראי. במידה לא קטנה אם, בקורס הזה, דייווידסון לא היתה מחפשת דרך לערב את הסטודנטים שלה במתן הציונים היא עצמה היתה נכשלת ביישום התכנים שהיא מבקשת ללמד.

לשמור או למחוק … או שניהם?

בסביבה החינוכית יש (לפחות) שתי אמירות שבאופן די קבוע אנחנו משמיעים לתלמידים שלנו:

  • מה שאתם מפרסמים אודות עצמכם באינטרנט היום ישאר שם לעד, ולכן עליכם להזהר מאד
  • מידע דיגיטאלי הולך לאיבוד בקלות, ולכן עליכם לגבות היטב כל מה שאתם מפרסמים

למרות ששתי האמירות האלו פחות או יותר סותרות זו את זו, במידה לא קטנה שתיהן נכונות.

בעקבות סגירתם של אתרי GeoCities בחודש האחרון בוב ספרנקל, באתר Tech & Learning מהרהר על העמידות של המידע הדיגיטאלי, ועל מה שאנחנו אומרים לתלמידים שלנו לגביו. ספרנקל מביע צער על האובדן של האתרים הרבים שנמחקו כל כך בקלות. אפילו אם רק מעטים היום מעוניינים לעיין באתרים הישנים האלה, פעם הם היוו חלק מכובד של ה-WWW. (ויש בוודאי לא מעט אנשים שלא השכילו לגבות את האתרים שלהם ורק מאוחר מדי גילו שאולי היה כדאי לעשות זאת.) היסטוריה חשובה של התפתחות האינטרנט חבויה בתוך האתרים האלה – דוגמאות מאלפות של סגנונות הפקה של מידע אינטרנטי שראוי היה שיישמרו. ומעבר לנוסטלגיה, ספרנקל מהרהר על מה עלינו להגיד לתלמידים שלנו:

Geocities is a cautionary tale for all of us. Now that we've come to expect permanence from the Internet and move deeper into cloud computing, it's tempting to think that everything is safe and backed up. But, as the Archive Team reminds us, all that data, writing, photos, movies, etc. are at the mercy of corporations. The lesson to our students can't just be "be careful what you post on the Internet because it will be there forever," but must also include, "BACKUP what you've posted on the Internet, because it may not be there forever!"
טים סטאמר מקשר לסיפור אחר שהופיע בחדשות לאחרונה, ודרכו גם הוא בוחן את הנושא של עמידות המידע ברשת. סטאמר מקשר לכתבה שמופיעה באתר של ה-EFF שמדווחת על אדם שהורשה ברצח בגרמניה. אחרי 15 שנים בכלא, הרוצח יוצא עכשיו לחופשי, ולפי החוק הגרמני הוא כבר איננו נחשב כדמות ציבורית, ולכן יש לו זכות להגן על הפרטיות שלו. הוא תובע מוויקיפדיה – גם בגירסה הגרמנית וגם בגירסה האנגלית – להסיר את הערכים שמתייחסים אליו מפני שאלה מפירים את זכותו לפרטיות. אין כאן, אגב, ויכוח על העובדות, אלא רק על הזכות לפרסם אותן.

גם סטאמר מוצא קשר לסביבה החינוכית. הוא כותב שהאיש ופרקליטיו אינם מבינים שבמרחב האינטרנטי העולמי כמעט בלתי-אפשרי למנוע את הפצתו של מידע מכל סוג. הוא מעיר:

However, that’s also true for schools where we put a lot of effort into selectively censoring the flow, trying hard to control what information enters the classroom.

But we keep trying.

בעקבות הדברים האלה גם אני, כמובן, הרהרתי על המסרים שהתלמידים שלנו מקבלים מאיתנו בנוגע לאריכות הימים של המידע באינטרנט. המסרים שלנו אמביוולנטיים, אבל במידה לא קטנה, זה כורח המציאות. אנחנו משדרים שני מסרים קצת סותרים מפני ששניהם באמת נכונים. עם זאת, הרגשתי שיש היבט נוסף לנושא הזה שאיננו מדגישים מספיק.

אתרי בית ספר או אתרי כיתה, יפים ומרשימים ככל שיהיו, אינם משקפים את הפעילות הלימודית האמיתית שמתרחשת אצל לומדים. נעים לעיין בתוצרים (אם הם אכן מרשימים) אבל התוצרים שאנחנו מוצאים באתרים האלה – פרויקטים מעוצבים, מצגות מלוטשות (או מלוטשות פחות) – אינם אלא, במקרה הטוב, השלב האחרון בתהליך שבו התרחשה למידה. הרבה יותר קשה למצוא ביטויים של התהליך עצמו – פיסות עדות של מחשבות, של הרהורים, של יצירת קשרים בין קטעי מידע שאינם בהכרח קשורים. אלה אינם נשמרים בקלות בצורה דיגיטאלית. מדובר לפעמים במסלולי התפתחות של חשיבה שאיננה מגובשת, חשיבה שמשנה מיקוד, צועדת בכיוונים לא ברורים וגם חולפת. זאת ועוד: לא פעם העדויות האלו לא נראות כמשהו שראוי שיישמר. אוסף של סימניות שכיתה ליקטה תוך כדי למידה של נושא מסויים – חלקן טובות וחלקן כאלה שעיינו בהם רק לרגע לפני שעברו הלאה, למשל – איננו מסוג התוצר האינטרנטי ששומר על ערך או על משמעות כאשר הוא נמצא מחוץ להקשר של תהליך של למידה.

ואם לומר את האמת, אינני בטוח שאני מעוניין שתלמידים יראו את ה-"עבודה" שלהם – הרשימות הקצרות, הפתקאות, המחשבות שעדיין לא הבשילו – כמשהו שצריך להשמר. אפילו אם אני אישית שומר על כל אלה, נדמה לי שאחת המיומנויות החשובות שאנחנו רוצים לפתח אצל תלמידים היא היכולת לפעול ברשת בטבעיות. אנחנו נדע שאנחנו בדרך הנכונה לשילוב התקשוב בסביבה הלימודית כאשר איננו מתייחסים לשימוש בכלים מתוקשבים כמשהו מיוחד או יוצא דופן, אלא פשוט ככלים שמשרתים את הלמידה. אם, מתוך למידה של נושא כלשהו, תלמידים משרבטים לתוך המחברות שלהם (ואני מקווה שהם אכן עושים זאת) ואנחנו איננו רואים צורך לתלות את השרבוטים האלה על לוח השעם של הכיתה, אינני רואה סיבה שנשמור את השרבוטים הלימודיים שלהם שנוצרים ברשת. אין זה אומר שצריכים למחוק את אלה, אלא רק שלא אצטער אם הם ילכו לאיבוד בתוך מרחבי הרשת האין-סופיים. במידה לא קטנה, זאת תהיה ביטוי אמיתי לכך שהצלחנו להתייחס לאינטרנט כסביבת למידה.

לדעת למצוא את התשובה

דרך חשבון הדלישס של גיל עמית הגעתי לכתבה באתר החדשות של ה-BBC שמדווחת שמשרד החינוך של דנמרק עורך ניסוי בו הוא מאפשר לתלמידים לפנות לאינטרנט כדי למצוא מידע במהלך מבחנים. (אני קצת מופתע שלא הגעתי לכתבה הזאת מוקדם יותר. סטיבן דאונס הזכיר אותה בסקירה היומית שלו, אבל אני כנראה עדיין בפיגור משמעותי בבדיקת הקישורים הרבים שמגיעים לקורא ה-RSS שלי.) נכון לעכשיו הניסוי נערך ב-14 בתי ספר, אבל בשנתיים הקרובות הוא אמור להתרחב לכלל בתי הספר במדינה. כללי ההתנהגות די פשוטים – הנבחנים יכולים לפנות לכל אתר אינטרנט שהם רוצים, כולל Facebook, אבל אסור להם להעזר בדואר או ביישומים להודעות מיידיות על מנת להתייעץ – לא עם עמיתים לכיתה, ולא עם אנשים מחוץ לכיתה.

הכתבה מביאה את דבריה של האחראית לפרויקט באחד מבתי הספר שבניסוי:

If we're going to be a modern school and teach them things that are relevant for them in modern life, we have to teach them how to use the internet.
מה אוכל להגיד? זה נשמע כל כך הגיוני שקשה להבין למה מדינות אחרות אינן מאמצות את זה. וחשוב, כמובן, להדגיש שגישה כזאת כלפי מבחנים נובעת מתפיסה חינוכית הגורסת שידיעת "התשובה" חשובה פחות מאשר לדעת כיצד למצוא אותה – גישה שבעידן המידע זוכה למס שפתיים אצל רבים, אבל משום מה מתקשה לחדור לתוך המערכת החינוכית.

האם מבחנים "פתוחים" כאלה יכולים להצליח? כצפוי, החשש הגדול ביותר הוא שהתלמידים ינצלו את הפתיחות – כאשר מאפשרים להם לפנות לאינטרנט קשה לפקח על מה שהם עושים שם, ויחסית קל לרמות. בכתבה שואלים כיצד ניתן למנוע מתלמידים לשלוח דואר, והתשובה שניתנת די פשוטה – אי אפשר. אבל כאן נמצאת נקודה נוספת, לא פחות מעניינת מאשר עצם קיומם של המבחנים עצמם. מתברר שלמורים מידה גדולה של אימון בתלמידים שלהם. אמנם המחיר שהתלמידים משלמים אם תופסים אותם מרמים גבוה מאד, אבל כפי שהמורה שצוטטה קודם מסבירה:

The main precaution is that we trust them.
וכמובן שיש עוד מרכיב שמקשה על האפשרות לרמות:
The teachers also think the nature of the questions make it harder to cheat in exams. Students are no longer required to regurgitate facts and figures. Instead the emphasis is on their ability to sift through and analyse information.
אינני מכיר נתונים סטטיסטיים שמצביעים על קורלציה בין שני המרכיבים האלה, אבל אני בכל זאת מוכן לנחש שיש ביניהם קשר די הדוק. מערכת חינוכית שמדגישה מיומנויות של חשיבה מסדר גבוה, במקום לבחון עד כמה התלמידים זוכרים עובדות יבשות, בוודאי גם ניחנת במידה גדולה של אימון בתלמידים וביכולת שלהם. מבחינים עם "אינטרנט פתוח" תואמים את הנוף המידעי של ימינו, אבל הם גם נותנים ביטוי לכבוד שהמערכת רוכשת כלפי תלמידיה. אינני יודע הרבה על הישגי המערכת החינוכית של דנמרק (נדמה לי שהדירוג שלה במבחנים בינלאומיים איננו בין הגבוהים ביותר, אם זה באמת מעיד על משהו) אבל קשה לא להתרשם מהצעד המרשים של אישור השימוש באינטרנט בשעת מבחן.

התלמיד איננו האויב

לקראת סוף חודש נובמבר האגודה למחשבים וטכנולוגיה בחינוך של מדינת ניו יורק (NYSCATE) תקיים את הכנס השנתי שלה. כותרת הכנס: Making Connections – Opportunities Through Collaboration. בתקופה של Web 2.0 ושל רשתות חברתיות הכותרת הזאת מאד הגיונית – בימינו לרוב הכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך יש דגש על האמצעים לעידוד השיתוף. אינני מכיר את ה-NYSCATE מקרוב, אבל ממה שהצלחתי לברר מדובר בארגון שהוא דומה למו"ח הישראלי – גם מבחינת החברים בארגון, וגם מבחינת הקשר הקרוב, אבל הלא רשמי, של הארגון למוסדות ממלכתיים. הארגון צועד עם הזמן, ובנוסף לאתר אינטרנט יש לו קהילה על התשתית של Ning, הוא מדווח על המתרחש בארגון דרך Twitter, ועוד. לקראת הכנס החודש תכנית הכנס מופיעה בוויקי של הארגון, ושם אפשר למצוא תקצירים של ההרצאות והסדנאות. אולי נכון יותר לכתוב שכמעט אפשר למצוא תקצירים – הרוב הגדול של הדפים המיועדים לתיאור המושבים השונים עדיין ריקים ומחכים שמישהו יערוך אותם. אבל דף אחד זוכה להתעניינות מיוחדת.

סדנה אחת המנוהלת על ידי משווק של יישום לאבטחת רשתות עוררה תגובות רבות. מכותרת הסדנה אני מניח שאפשר להבין את הסערה שהתעוררה:

נכון לפרסום המאמרון הזה עשרה קוראים – למיטב ידיעתי, רובם לא מניו יורק – נכנסו לדף הוויקי, שתחילה היה ריק, והוסיפו הערות. נוסח ההערות די עקבי: ממתי תלמידים נחשבים "אויב"? השאלה, כמובן, בהחלט מתבקשת. אין ספק שפרצות ברשת מהוות סכנה שיכולה לערער את אבטחת מערכות התקשוב של בתי הספר. מהבחינה הזאת, העיסוק באמצעים למנוע פרצות לגיטימי לחלוטין. אבל משום מה, אותו משווק (שסביר להניח איננו איש חינוך) לקח את נושא האבטחה צעד אחד רחוק מדי כאשר הוא בחר להתייחס אל תלמידי בית הספר כאויבים.

תקציר המפגש כפי שהוא מופיע בתכנית הכנס (שמופיעה, כזכור, על גבי ויקי) מתייחס ל:

risks posed by Web 2.0
אבל במקרה הזה, ה-"סכנה" שאורבת נובעת פחות מפרצות, אלא מהשקיפות שיישומי Web 2.0 מאפשרים. מספר בלוגרים קראו את התקציר בוויקי והרימו גבה. סלביה מרטינז כתבה על הניסוח הבעייתי בבלוג שלה, והיא גם דיווחה על ניסוח הכותרת לעוקבים אחריה ב-Twitter. קרל פיש השיב ב-Twitter שדף הוויקי של הסדנה הספציפית הזאת היה ריק, ושכל אחד יכול לערוך אותו. מרטינז השיבה שהיא לא חשבה על האפשרות הזאת, ופיש הזדרז להשיב, בקריצה, שבאופן רשמי אין לו שום מושג במה מדובר.

בשלב הזה אפשר היה לצפות שמישהו יחבל בדף הוויקי של הסדנה. אבל זה איננו מה שקרה. בוד הונט, שגם הוא היה שותף להשתלשלות הדברים ב-Twitter, נכנס לדף והעיר, בצורה מאד מנומסת, שהניסוח בעייתי ואיננו תורם ליצירת אווירה חיובית בבתי הספר. בעקבות הונט אחרים נכנסו לדף והוסיפו הערות דומות, עד שנכון לפרסום מאמרון הזה, כזכור, יש כבר עשר הערות מכובדות. מישהו אחר אפילו נכנס לוויקי והדביק את התקציר של הסדנה בראש הדף כך שמי שיגיע לדף יבין טוב יותר את ההקשר.

בנוסף למאמרון הראשון שלה על הסדנה (או ליתר דיוק, על ניסוח הכותרת של הסדנה) מרטינז כתבה עוד מארמרון בו היא מדווחת על כך שאחרי כמה חיפושים היא מצאה שאותה חברה כבר הציגה סדנה באותו השם בכנסים חינוכיים שנערכו בטקסס, ולכן לא מדובר בניסוח כושל חד פעמי, אלא בגישה שיווקית מגובשת. אבל מרטינז מדגישה שהאשמה איננה נמצאת בחברה המשווקת:

Sales 101 is about reflecting the language and attitudes of your customers. They wouldn’t be saying it if they weren’t hearing it. Sales 102 is creating a climate of need, fear-based if necessary, that if you don’t have whatever they are selling, something horrible will happen.
למרבה הצער, מנהלים רבים באמת פועלים תוך תחושת הפחד שעליה הסדנה הספציפית הזאת מבקשת לנגן. רוב אלה שנכנסו לוויקי של NYSCATE והביעו את מורת רוחם בנוגע לניסוח כותרת הסדנה מוכרים בבלוגוספירה החינוכית, ולפחות מתוך הקהילה המצומצמת של בלוגרים חינוכיים דעותיהם ידועות. העובדה שרוב דפי הוויקי המיועדים להתייחסות למושבים ולסדנאות שבכנס עדיין ריקים רומזת שגם הפעם הביקורת שלהם תישאר בתוך חוג יחסית מצומצם של משוכנעים. אבל אפשר אולי להתעודד בכך שיש כאן המחשה מאלפת של הכוח של הכלים התקשוביים החדשים. הרי ללא Twitter, והאפשרות לערוך את הוויקי של NYSCATE, סביר להניח שבכלל לא היו שמים לניסוח האומלל שבדף היחסית נידח הזה. אבל עכשיו, אפילו אם מדובר בסערה שמתחוללת בתוך חוג מצומצם של אנשים, הנושא בכל זאת מכה גלים. ואם זה יעזור כדי להזכיר לכולם שהתלמידים באמת אינם האויב, היה כדאי.