הרבה מעבר לטכנולוגיה

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:
networks that are both socially constructed and individually driven
ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:

Students who understand that their knowledge is socially constructed can benefit immensely from the integration of social networking into their learning process. It cannot be understated that the sooner students understand that their knowledge is not an isolated construct the sooner they will develop skills of negotiation, debate (an almost forgotten academic skill), critical inquiry, and cognitive positioning–all of which are essential in becoming successful lifelong learners as well as developing expertise in their discipline.
כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:
In the digital world, these kinds of groups, if they are truly based in learning, need not be confined to a class or a course but can continue long after the course has ended.
ובהמשך:
… if students begin a class with existing communities of learners, why silence those and start new ones? Similarly, if students initiate new communities of learners during a class, why attempt to end those simply to apply a grade?
אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.

זה לא בא מהאוויר

המונח למידה 2.0 (Learning 2.0) זוכה לשימוש רב מאד – חיפוש פשוט על המונח דרך גוגל מעלה יותר מ-300,000 תוצאות. כצפוי, בין התוצאות האלו אפשר למצוא אמירות שאינן אלא נסיון להלביש את התוספת 2.0 לאוסף מוכר ואפילו נדוש של מיומנויות למידה. כנראה שמוסיפי הסיומת מקווים שכך הם יזכו לקצת התייחסות במרחב התקשובי הצפוף. גם בחינוך, סיסמאות צעקניות עשויות ליצור רושם. כמובן שבין המשתמשים במונח יש גם כאלה שבכנות מנסים להגדיר למידה שהיא שונה מהמוכרת היום בבתי הספר. אבל גם רבים מאלה אינם מחדשים הרבה, אלא חוזרים על סיסמאות מוכרות, וחושבים שאולי שינוי האדרת גורר יחד איתו שינוי בגברת עצמה. גם קתרין לומברדוצי, בבלוג שלה Learning Journal, משתמשת במונח. השימוש שלה איננה לשם הפרסום, אבל קשה להגיד שהיא מוסיפה משהו חדש לנושא. היא מפרסמת טבלה שמונה את מיומנויות הלמידה שהן בעיניה נחוצות ללומד של היום, ולצד המיומנויות האלו, היא מנסה לתאר כיצד הכלים הקשורים ל-"למידה 2.0" מסייעים ליישום בפועל של כל מיומנות.

הטבלה של לומברדוצי מעניינת, אבל נדמה לי שראינו רבות כמוה בעבר. מה שמרשים אצלה איננה הטבלה, אלא ההכרות בעובדה שהתלמידים והסטודנטים של היום עדיין לא רכשו את המיומנויות הרצויות, ולכן הם אינם מסוגלים לנצל את הכלים החדשים שעומדים לרשותם כמו שצריך. לומרדוצי מצטטת את אליסון רוסט ב-eLearn Magazine שמביאה תחזית טכנולוגית לשנה החדשה בחינוך. לפי רוסט, בשנה הזאת נפגוש:

More technology, but not necessarily more sense about how to use it.
לומברדוצי חוששת שאכן כך יהיה. החשש הזה גורם לה לקבוע ש:
One of the challenges I think we need to address is the need to teach people a new way to learn.
לא רק אני לא מוצא הרבה חדש בטבלה של לומברדוצי. היא עצמה מציינת שאין הרבה חדש ברשימת המיומנויות שלה. (יש טעם לציין כאן שאחת מקטגוריות המיומנויות שלה – Organize, store, re-find, notate, tag – בדרך כלל איננה מופיעה ברשימות כאלה, ונעים לפגוש אותה כאן.) ובכל זאת, מרענן לקרוא מאמרון שאיננו מניח שבני נוער, באופן פלאי ובלתי-מוסבר, יהפכו פתאום לחוקרים מידעניים מדופלמים. לומברדוצי מדגישה שאם לא נשכיל להקנות את המיומנויות האלו בצורה זהירה ומסודרת, בני הנוער פשוט לא ילמדו אותן.

אם בפעם הראשונה זה נשמע טוב …

במשפטים המסיימים של כתבה בוושינגטון פוסט של היום מקפחת בתי הספר של אחד המחוזות של עיר הבירה מסכמת פרויקט חדש שמופעל בבתי הספר של המחוז שלה:
This has infused so much excitement in our students. I'm amazed at the creativity of these small children. . . . This is just a different way of problem-solving and learning, and it is the way we need to continue to go.
כמובן שאם אלה היו המשפטים שבהם נפתחה הכתבה, הייתי קורא אותה בסקרנות רבה, בציפייה שאני עתיד לקרוא משהו חדש ומרגש שמתרחש בבתי הספר של המחוז. אני מניח שהפתיחה גם נועדה לעורר את התחושות האלו, אבל משום מה, הפתיחה הצליחה רק ליצור את הרושם שמובילי החינוך במחוז אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של הפדגוגיה.

הפרויקט שעליו מדווח בכתבה מתמקד בעשייה. באמצעות חומרים וחפצים יום-יומיים המוגשים להם, ניתנת לתלמידים הזדמנות להציע פתרונות לבעיות הנדסיות שונות. דרך משימות שונות התלמידים אמורים לרכוש מיומנויות של יצירתיות, של עבודת צוות, של תקשורת, ועוד. קן קיי, נשיא ה-Partnership for 21st Century Skills, שכנראה מלווה את הפרויקט, מסביר את הרציונאל של הפרויקט:

In the 20th century, it was all about memorizing content, but today it's not just about that. It's about being able to integrate other skills like critical thinking, communication and technology skills.
אינני יודע היכן העיר וושינגטון היתה במשך המאה ה20, אבל במשך חלק גדול מהמחצית השנייה של המאה ההיא אני הייתי או תלמיד או מורה. ולמרות שהרבה ממה שהתרחש בבתי הספר אז לא היה לרוחי, הכל לא היה רק שינון או "לזכור תוכן". מה שהיום זוכה לכותרת הנוצצת של "כישורי המאה ה-21" רחוק מאד מלהיות חדש, ובוודאי לא מהפכני. כמובן שגם אם לא מדובר בתפיסה חינוכית חדשה כפי שרוצים שנחשוב, אפשר בכל זאת לברך על כל יוזמה חינוכית ששמה דגש בכישורי חיים כאלה.

אבל כנראה שלפותח בקלישאות, אומרים לו "המשך". בכתבה מזכירים את "העולם האמיתי", וגם את "הכישורים הדרושים בחיים האמיתיים", ועוד. אי-שם באמצע הכתבה המפקחת המתלהבת מסיומה מיטיבה לחבר יחד שרשרת ארוכה של קלישאות:

With new technology emerging daily, more demands in the workplace and global competition, students need to do more than solve algebra problems or regurgitate historical facts, Pope said. They need life skills that will make them competitive in a global economy.
חבל לבזבז משפטים קולעים וקליטים כאלה על כתבה אחת. ואכן, מתברר שבכתבה אחרת בוושינגטון פוסט מלפני חצי שנה (שנכתבה על ידי אותה עיתונאית) אותה מפקחת אומרת בדיוק את אותן המילים. כנראה שכאשר מוצאים קלישאה מוצלחת, כדאי לאחוז בה חזק ולא להרפות ממנה. לאור זה, אין זה מפתיע שגם הציטטה של קן קיי מופיעה, מילה במילה, בכתבה הקודמת.

אבל מעבר לכך שמחברת הכתבה כנראה היטיבה לרכוש את מיומנות ההעתקה וההדבקה הנחוצה כל כך במאה הזאת, האם יש עדות לכך שהפרויקט שבכתבה באמת מפתח כישורי המאה ה-21? אפשר לטעון שהכתבה הראשונה, מהקיץ, שימשה מבוא לפרויקט חדש, ואילו הכתבה החדשה מדווחת על הנעשה באותו פרויקט עד אמצע שנת הלימודים, ולכן החזרה על קטעים מסויימים מוצדקת. ובכל זאת, הרושם הכללי הוא שיש חזרה על המשפטים הנדושים האלה מפני שעוסקים כאן הרבה יותר בשיווק מאשר בחינוך. והשיווק הוא, כמובן, אחד הכישורים המוערכים ביותר של המאה ה-21.

הרהורים על רפלקציה

קורא ה-RSS שלי מכיל מספר די רב של בלוגים שאחריהם אני עוקב. הבלוגים האלה משקפים מגוון די רחב של דעות וגישות חינוכיות, ואני משתדל לשמור על הגיוון הזה. עם זאת, אני יודע שרבים מהבלוגרים החינוכיים שאני קורא קוראים רבים מהאחרים, כך שבאופן כמעט בלתי-נמנע הדעות שאני פוגש דרך הבלוגים האלה די הומוגניות. כדי לנסות למנוע את המצב הזה, אני גם מנוי על מספר פידים של מונחים חינוכיים. בדרך הזאת אני פוגש כותבים שאינם מוכרים לי שמתייחסים לנושאים שמעניינים אותי. אחד הפידים האלה הוא PLE – ראשי התיבות של "סביבת למידה אישית".

הפיד הזה מביא לי מספר די רב של מאמרונים, ובדרך כלל הצצה חטופה בהם מספיקה לי כדי לזהות מה כדאי לי לקרוא ועל מה אפשר לפסוח. מאמרונים רבים מדי, למשל, הם של סטודנטים בקורסים לתקשוב חינוכי שהמרצים שלהם הנחו אותם לפתוח בלוג ולהתייחס לרעיון של ה-PLE. ברוב המקרים האלה אני קורא דברים נוסח "הקמתי את ה-PLE שלי אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות איתו".

כל המבוא האריך הזה בא על מנת לציין שלפעמים אני נתקל בבלוג שלא הכרתי שממש תענוג לקרוא. היום, למשל, הגעתי לבלוג של אלן קאן, מרצה לביולוגיה באוניברסיטה באנגליה שעוסק גם בחקר הפדגוגיה. במאמרון חדש קאן כותב על רפלקציה אצל הסטודנטים שלו. ליתר דיוק, הוא שואל: Who needs reflection?. קאן מסביר שבקורסים שלו כל סטודנט אמור לבנות פורטפוליו דיגיטאלי, ולכן עליו להנחות את הסטודנטים לגבי מה שצריך להופיע בו:

… what is clear just one week into the term is that while collection of evidence is easy, reflection is hard.
קאן כותב על התכתבות בנושא הרפלקציה בינו לבין דייוויד אנדרו, מרצה בתחום הלמידה באוניברסיטה בלונדון. הוא מצטט את סיומו של מאמר של אנדרו ואחרים משנת 2002 בנושא שאנדו שלח לו:
Reflection as a concept should be abandoned in management educational practice because of:

  • Lack of consistent definition
  • Lack of operational value – we can't tell students how to do it
  • Some minor, but potential dangers if we could tell students how to do it
  • Lack of necessity – we do not see how such an ill-defined concept is necessary for helping students to learn.
אני חש שקאן איננו רוצה לקבל את הקביעה הזאת של אנדרו, אם כי הוא מודה שהסטודנטים שלו אינם מבינים מה עליהם להכניס לתוך הפורטפוליו, והם אינם מרוצים מאי-הבהירות הזאת.

מרטין וולר מגיב למאמרון של קאן. הוא מדגיש שקשה מאד להגדיר מה זאת רפלקציה. הוא מוסיף שסטודנטים לומדים מהר כיצד לשחק את המשחק:

Students get fed up with this, and feel it is playing a game – they know if they say 'I think I could have done better at this', then they'll get marks. Whereas if you said 'I think I did everything right' you won't.
בתגובה נוספת, בלוגר חינוכי מניו זילנד שמזדהה רק בשם easegill, מעלה היבט מעניין נוסף – העובדה שרפלקציה איננה דבר שאפשר להתיישב ולעשות באופן מוצהר:
We don't sit down at a keyboard and go "Um, time to reflect". In fact we mull things over, move thoughts about in our heads, have ideas (and forget them) at the most mundane times – making tea, driving the car, walking to the shops. Recording these reflections, at least for me, becomes a set of notes or memos. It is later that they come together into a way of thinking about something and I may or may not have a reason to write it down more coherently – often it is just stored in the head.
כבר פעמים רבות כתבתי כאן שבשבילי הבלוג מהווה את הסביבה שבה אני יכול לשחק עם הרעיונות הרבים שאני פוגש – אם בקריאה, אם בעבודה, אם בסיור מקצועי, או בכל דרך אחרת. גם כאשר הכתיבה שלי כאן פסקנית וכאילו נוקטת עמדה ברורה, העיקר הוא הבחינה של רעיונות, הנסיון (שלעתים קרובות איננו מוצלח) לבחון לעומק את הסוגיות החינוכיות והתקשוביות שמעסיקות אותי. על פי רוב, אינני מסיק מסקנות, אם כי נדמה לי שיש מסקנה אחת שאני חייב להסיק, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך: מהנסיונות הרבים שלי לעודד אחרים לאמץ את הבלוג כדי לקדם, ואולי למסד, את הרפלקציה של עצמם, אני חייב להסיק שספק אם אפשר ללמד איך עושים את זה.

מטרות רבות (וסותרות) לו

סת גודין נחשב לגורו בעולם השיווק. ספריו מאד פופולאריים מזמינים אותו להרצות בכנסים מכובדים רבים. למיטב ידיעתי, אין לו רקע בחינוך, ואני מודה שעל פי רוב אין לי סבלונות רבה כלפי אנשי עסקים שפונים אל החינוך ומציעים פתרונות קלים לתחלואיו – פתרונות שבדרך כלל אין להם קשר של ממש לעולם בית הספר. במידה מסויימת זה מה שגודין עושה עכשיו – אבל משום מה, הפעם זה מוצא חן בעיני.

במאמרון חדש בבלוג שלו גודין מונה 27 תשובות לשאלה "לשם מה בית הספר?". לפעמים התשובות שלו רציניות ולפעמים הן קלילות. על פי רוב הן נשארות פחות או יותר ברובד של סיסמאות. מתוך עיון ברשימה מורגש שהוא איננו מתבייש להגיד דבר והיפוכו. כדי להמחיש את סגנון הרשימה אני מביא כאן את התשובות הראשונות בה. לפי גודין, אלה התכלית של בית הספר:

  1. Become an informed citizen
  2. Be able to read for pleasure
  3. Be trained in the rudimentary skills necessary for employment
  4. Do well on standardized tests
  5. Homogenize society, at least a bit
  6. Pasteurize out the dangerous ideas
  7. Give kids something to do while parents work
  8. Teach future citizens how to conform
  9. Teach future consumers how to desire
האם אנשי חינוך יכולים ללמוד משהו מהרשימה הזאת? נדמה לי שכן, ונדמה לי שמה שאפשר ללמוד די חשוב. ברור שגודין משתעשע, יותר מרק טיפה, עם פרסום הרשימה. ובכל זאת, רוב הנקודות בה רציניות, או לפחות נחשבות ללגיטימיות אצל לא מעט אנשים. וזה עדות לכך שכמעט בלתי-אפשרי לדבר על "התכלית" של בית הספר. בית הספר אמור לשרת מטרות רבות, ולא פעם המטרות האלו סותרות זו את זו. וכך גם בנוגע לתקשוב. התקשוב יכול אולי לסייע בפיתוח אזרח העתיד, אבל עבור מי שרואה במיגורם של רעיונות מסוכנים תכלית של בית הספר, אותו תקשוב עשוי להיות לרועץ.

הגעתי לרשימה של גודין דרך מאמרון של טים סטאמר. סטאמר מציין שלפני שבוע הוא השתתף בכנס שבו נשאלה אותה שאלה לגבי התכלית של בית הספר. אין זה צריך להפתיע שגם בכנס לא הגיעו להסכמה על "תשובה". אבל רשימה כמו זאת של גודין, שבאופן כמעט תמים מעלה סיסמאות ריקות לצד מטרות כבדות משקל, יכולה לעזור לנו להכיר בכך שאפשר אולי להכניס את התקשוב לתוך בית הספר, אבל לא נוכל לבחון את מידת ההצלחה שלו אם הוא לא יהיה קשור למטרה חינוכית מוגדרת.

גם הישן פעם היה חדש

דרך אזכור אצל ג'ורג' סימנס, הגעתי לבלוג הקבוצתי Innovate, שהוא הזרוע הבלוגי של כתב עת החינוכי באותו שם. מצאתי הרבה שנראה לי כדאי לקרוא שם – שינוי מרענן לעומת הפעם הראשונה שהזכרתי את כתב העת לפני חצי שנה. סימנס קישר למאמרון של סטיב אסקאו, The Campus: The Old Imperialism? בו הוא מגיב למאמרון של לין צימרמן: Access: The New Imperialism?. במאמרון שלה, צימרמן שואלת אם אולי הדרישה לפתח לימודים מקוונים באיזורים נחשלים איננה אלא סוג של השתלטות תרבותית יהירה:
By saying that the brick and mortar classroom is out-of-date and should be disbanded, aren’t we in danger of disenfranchising a large number of people who have no capability of engaging in education through technology? That is not to mention the people who have no interest in and no ability for using technology.
כזכור, במאמרון שלו אסקאו מנסה להשיב לטענה הזאת. הוא כותב שהוא איננו פוסל בניינים כמרחבים מתאימים ללמידה, אבל הוא מזכיר שבארצות רבות יקר יותר לבנות בניינים מאשר לאמץ תשתיות ללמידה מקוונת. הוא מציב שלוש הנחות שמהוות בסיס לחשיבה שלו בנושא:
First proposition: the campus, like the computer, is a technology, an instructional technology.

Second proposition: there are many students for whom the lecture hall and notetaking is a poor instructional technology, and who do not learn much in the conventional classroom.

Third proposition: the campus is a very expensive instructional technology.

אסקאו מביא דוגמאות מהנסיון שלו באפריקה כדי להראות שבניית בנינים חדשים, או שיפוץ של ישנים, דורשים השקעות כספיות אדירות. הוא מצביע על האוניברסיטאות בגאנה, שם המבנים הקיימים מתפרקים ואינם יכולים לשרת את הסטודנטים. כמו-כן, הספריות אינן יכולות לרכוש ספרים וכתבתי עת שהם יקרים מאד. בנוסף, הוא טוען שכאשר מרכזים אנשים מוכשרים בתוך קמפוסים עירוניים זה מהווה brain drain על איזורים כפריים.

אסקאו גם מתייחס לאחד המקורות שצימרמן מזכירה. אותו מאמר (Paul Cesarini – Aping the West: Information Technology and Cultural Imperialism) טוען שהנסיון הפזיז להביא טכנולוגיות מתקדמות לאיזורים נחשלים מביא להרס תרבותיות מקומיות. אסקאו משיב:

Presumably the author does not consider the British educational system, with its streaming and creaming and building-based universities with campuses and dormitories and maintenance crews and Western-style curricula a form of technological imperialism — but if that language is appropriate for computers it is appropriate for campuses. The university as we know it, then, is a colonial transplant and not an indigenous institution.
נדמה לי הטענה הזאת, עם או בלי התייחסות לקולוניאליזם, היא העיקר. כפי שאסקאו מציין, גם הקמפוס, וגם המחשב, הם טכנולוגיות. העובדה שאחת מהן קיימת כבר דורות רבים גורמת לנו לראות אותה כדבר טבעי ונצחי, כאילו שפשוט בלתי-אפשרי ללמוד בלעדיה. הראייה הצרה הזאת, שרואה רק את החדש כ-"טכנולוגיה" ואינה בוחנת כיצד טכנולוגיות קודמות השפיעו ועיצבו את הלמידה מסכנת אותנו. היא גורמת לנו לראות בקיים לא רק את הטוב שבאפשרויות, אלא אפילו את היחיד. וזה בוודאי לא יכול להועיל לעתיד החינוך.

עוד דוח … ועוד ממצאים מרגיעים

בסיום שנת 2008 הופיע עוד דוח על בני נוער והסכנות ברשת. הדוח החדש הזה – Enhancing Child Safety and Online Technologies – הוכן על ידי ועדה מיוחדת תחת החסות של מרכז ברקמן לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד. הדוח הוא עבודה משותפת של אנשי אקדמיה, של מספר גופים אינטרנטיים מסחריים, ושל נציגים של ארגונים הפעילים בתחום של בטחון הילד בסביבות מקוונות. ממצאי הדוח אינם צריכים להפתיע. זה איננו הדוח הראשון שמצביע על כך שהסכנות שעורבות לבני נוער באינטרנט אינן גדולות כפי שכלי התקשורת בדרך כלל נוהגים להציג אותן. אבל הדוח הוזמן על ידי היועצים המשפטיים של כלל המדינות של ארה"ב ולכן יש בו, אולי, חשיבות מיוחדת. ומה לגבי הממצאים?

הדוח קובע שהסכנות שעורבות לבני נוער באינטרנט היום אינן שונות במהות מהסכנות שעורבות להם בסביבות אחרות:

The Literature Review shows that the risks minors face online are complex and multifaceted and are in most cases not significantly different than those they face offline, and that as they get older, minors themselves contribute to some of the problems.
בפרק של הדוח שעוסק בסקירת הספרות המחברים מוסרים לנו שהתמונה שמצטיירת בציבור בנוגע לסכנות האינטרנט איננה תואמת את הממצאים של המחקרים שנערכים בנושא:
Although numerous studies are currently underway and much research is available to address online safety concerns, very few of the findings enter public or political discourse. This is unfortunate, because the actual threats that youth may face appear to be different than the threats most people imagine.
ומה הן הסכנות המרכזיות? לפי הדוח:
Bullying and harassment, most often by peers, are the most frequent threats that minors face, both online and offline.
הדוח המלא (278 עמודים) נמצא ברשת, וכמו-כן גם הדוח המקוצר המכיל את הממצאים העיקריים (5 עמודים). וכמובן, יש גם התייחסות בעיתונות. כתבה בוושינגטון פוסט מוסרת שהדוח "מעורר מחלוקת", וכראייה לכך היא מביאה את התגובה של היועץ המשפטי של מדינת דרום קרוליינה שטוען שהמסקנות מדאיגות ומטעות, ועשויות לגרום לתחושה בלתי-מוצדקת של בטחון, ולכן של רפיון, אצל הורים. טענה מעניית אחרת באה מג'פרי צ'סטר, המנהל של ה-Center for Digital Democracy שמציין שהדוח הוכן עם השתתפות פעילה של גופים שמפעילים רשתות חברתיות, ובמימונם. צ'סטר מדגיש שלאור זה אין שום הפתעה בממצאים:
They pay for a study, and it says there's no problem.
לארי מאגיד, אישיות מוכרת ופעילה מאד בארגונים לבטחון הילד (ולא רק בסביבות מקוונות), היה חבר בצוות שהכין את הדוח. הוא איננו עונה לטענה של צ'סטר, אבל בהתייחסות שלו לדוח באתר שלו הוא מדגיש שהוא משוכנע שהדוח אמין:
The task force report will have its critics, including possibly some attorneys general and others who feel that it underestimates the risk of online predators. … But, based on the research presented to the task force, it appears that the vast majority of young people are savvy enough to avoid such encounters.
ולקראת היום הלאומי לאינטרנט בטוח (שהשנה יהיה שבוע המודעות לאינטרנט בטוח), זה מסר מאד מעודד.

אשרי, מטומטם אני!

תומס הנסון, בבלוג Open Education, מכוון את קוראיו למאמר מאת מיכאל שוורץ, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה של וירג'ינגיה שכותב על The importance of stupidity in scientific research. שוורץ מספר על פגישה עם עמיתה לספסל הלימודים, דוקטורנטית שעזבה את לימודיה ולמדה משפטים במקום, ובהמשך נעשתה לעורכת דין מצליחה. שוורץ כותב שבפגישה המחודשת, אחרי לא מעט שנים, הוא שאל אותה למה היא עזבה את מסלול הדוקטורט:
To my utter astonishment, she said it was because it made her feel stupid. After a couple of years of feeling stupid every day, she was ready to do something else.
שוורץ מהרהר על האמירה הזאת, שתחילה נשמעה לו מוזרה מאד. הרי לדעתו הידידה שלו היתה תלמידה מבריקה. אבל בהמשך הוא מבין שאותו הדבר קרה גם לו – אבל משום מה, הוא חשב שמדובר במצב "טבעי":
Science makes me feel stupid too. It's just that I've gotten used to it. So used to it, in fact, that I actively seek out new opportunities to feel stupid. I wouldn't know what to do without that feeling. I even think it's supposed to be this way.
הוא מסביר שכתלמיד בתיכון הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות שנשאלו, ולכן היה לו הגיוני שהוא ימשיך בתחום שבא לו כל כך בטבעיות. אבל הוא גילה שלימודים מתקדמים לא היו עניין של לדעת את התשובות, אלא של לא לדעת. והוא שם לב שלא רק הוא עצמו לא ידע, אלא שגם המנחים שלו לא ידעו. הוא כותב:
The crucial lesson was that the scope of things I didn't know wasn't merely vast; it was, for all practical purposes, infinite. That realization, instead of being discouraging, was liberating. If our ignorance is infinite, the only possible course of action is to muddle through as best we can.
לדעתו של שוורץ, מערכות חינוכיות אינן מפתחות את התכונה החשובה של "productive stupidity", היכולת להיות "ignorant by choice". הוא מסביר שהתכונה הזאת מאפשרת לנו לטעות ולעטות שוב, ולא להרגיש שמשהו לא בסדר כל עוד אנחנו לומדים משהו מהנסיון.

אני מניח שהנמשל די ברור, אבל הנסון, במאמרון שלו, לא משאיר מקום לספק. הוא כותב:

And it is interesting to note how strongly Schwartz contrasts with the proponents of NCLB and the high stakes testing movement that has swept our country in recent years.
אין ספק שחינוך אמיתי צריך לעסוק הרבה יותר בפיתוח התחושה שאנחנו לא יודעים, ובגלל זה שואפים לדעת, והרבה פחות בידיעת התשובות של שאלות במבחן.

עולמות וירטואליים במופ"ת

הכנס של מכון מופ"ת בתקשוב בחינוך ובהוראה עסק השנה בנושא "מורים, תלמידים, ועולמות וירטואליים". הוא אורגן כיום עיון של חמש הרצאות ופנל בסוף היום שפחות או יותר דן בכמה מהשאלות שעלו בהרצאות. אני יכול להבין את המניע לעסוק בנושא כזה – אחרי יותר מעשור של כנסים על תקשוב בחינוך, קשה כבר להתרגש מהצגת עוד אתר לימודי, מתיאור של עוד קורס מקוון, או מדיון על הכישורים המידעניים הדרושים אצל התלמידים של היום. צריכים נושא יותר נוצץ, ועולמות וירטואליים למיניהם (נדמה לי שכל המרצים הדגישו שסקונד-לייף איננו הסביבה היחידה, אם כי הוא היה היחיד שראינו) בהחלט תופסים את העין ואת הדמיון.

התוכנית שילבה בין דיווחים משולהבים מהשטח (הווירטואלי) ומהעתיד המתדפק על דלתנו, לבין הבעות של ספק לגבי הערך החינוכי של אותו עתיד שתואר. עם זאת, גם אלה שהביעו ספקות שהעולמות האלה יכולים לספק את סחורה חינוכית לא הביעו חשש מהם. לא הרגשתי שהיה דיון של ממש בין המחנות האלה (אם אכן יש כאן מחנות). במקום זה, כל אחד פשוט אמר אל דברו.

רוני אבירם טען שאחרי שלושים שנה של נסיונות בשילוב התקשוב בחינוך אנחנו צריכים לשאול מספר שאלות, והראשונה מהן היא האם התקשוב בחינוך הצליח. הוא ענה שבמידה רבה התשובה היא "לא", ולכן השאלה המתבקשת היא "מדוע?". וכמובן שהוא שאל מה כן צריכים לעשות כדי שבעתיד הוא כן יצליח. כל השאלות האלו טובות, ואין לי ספק שצריכים לשאול אותן. עם זאת, רבים מהמשתתפים בכנס אינם חדשים לתקשוב החינוכי בארץ, ואני בטוח שכולם שאלו את השאלות האלו בעבר (ובהווה) ואפילו השתתפו בדיונים רבים עליהן. אבירם גם תיאר שלוש גישות של שילוב התקשוב לתוך התרבות הבית ספרית: התעלמות (להמשיך כמו בעבר, אבל עם תוספת של טכנולוגיה), חיקוי (לייבא לתוך בית הספר מה שמלהיב מבחוץ), ו-תיעול (לרתום את היתרונות היחסיים של התקשוב למימוש מטרות העל של החינוך). התיאור הזה בהחלט משכנע, אם כי גם כאן אין חדש. מבחינתי, אם היה משהו חדש מתוך דבריו של אבירם, היה זה הטענה שאם המערכת תאמץ כלים חדשים כמו עולמות וירטואליים, היא עדיין יכולה לפעול לפי הגישות של התעלמות וחיקוי. עצם זה שמדובר במשהו חדש איננו הופך את מה שעושים איתו ל-"תיעול".

דוד פסיג תיאר את הקצב המסחרר של ההתפתחות בכוח המחשוב, ושל הטכנולוגיה באופן כללי. נדמה לי ששמענו את ההרצאה הזאת מספר פעמים בעבר, ובכל זאת הדברים די מלהיבים. בנוסף, לא ברור שאפשר לצפות שאחרי שנה או שנתיים מצב העתיד באמת השתנה באופן משמעותי. אין סיבה לצפות שהעובדה שהיום אנחנו טיפה יותר קרובים לצ'יפ קטן שיכיל את כל כוח החישוב של המוח האנושי מאשר היינו לפני שנה אומרת שההרצאה של פסיג צריכה להשתנות. בהתייחס למשמעות של עוצמת כוח המחשוב שהוא תיאר, פסיג הרי הכריז "אני לא חושב שיש אחד עלי אדמות שמבין מה זה אומר", ונדמה לי שלפחות בנוגע לחינוך הוא בהחלט צודק. יתכן שבעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, אבל בכלל לא ברור שמכך נובע שאנחנו יכולים לדעת כיצד צריכים לשנות את בית הספר של היום.

לפני חצי שנה שמעתי את ישע סיון מרצה על היכולת של עולמות וירטואליים דוגמת סקונד-לייף להשפיע על החינוך. ההרצאה של ישע בכנס מופ"ת היתה כמעט זהה להרצאה ההיא, וכמו שלא השתכנעתי אז, נשארתי ספקן גם הפעם. אם אני מבין נכון, ישע רואה את האפשרות של תמחור השירותים בסקונד-לייף כבסיס להצלחה חינוכית. הוא דיבר על הפוטנציאל האדיר שיש לסקונד-לייף מפני שיש בו ערך כלכלי ממשי. כמו-כן, הוא הזכיר את "התעשיה שלנו – תעשיית החינוך". הדגש הזה היה מורגש כבר משם ההרצאה – Real Virtual Worlds and the K12 Market. אני מודה שבתחומים מסויימים אני די שמרן, וקשה לי לחשוב על חינוך כתעשייה או כשוק. עדיין לא מצאתי את הקשר בין העולמות האלה ללמידה בית ספרית. הקשר הזה היה חסר, לדעתי, גם בדבריו של חנן גזית. כחלק מדבריו חנן נכנס לסקונד-לייף ואפילו פגש שם מישהו, בנסיון להעביר אלינו, הצופים, חלק מהחוויה של לשהות שם. אין לי ספק שיכול להיות מהנה מאד להסתובב בסביבה הזאת. כמו-כן, בניית נחלה שם בהחלט יכולה להיות חוויה לימודית אמיתית. עם זאת, אני, ונדמה לי שגם יתר הצופים, לא הבינו כיצד זה מתקשר לתהליכי למידה בית ספריים.

נדמה לי שדבריו של עוזי מלמד (שלא באו בסוף הכנס) יכולים להוות סיכום. עוזי הזכיר לנו שאפשר למצוא חיוב רב באפשרויות שעולמות וירטואליים פותחים עבור התלמיד. הם מאפשרים לו להתנסות בדימוי אישי שונה מהיום-יום, וכך להכיר את עולמו, ואת עצמו, מזוויות שונות וחדשות. הוא הדגיש שרוב העולם התרבותי שלנו הוא עולם "וירטואלי". אבל עסקנו במשחקי תפקידים הרבה לפני שהיה לנו אינטרנט בכיתה. עודדנו תלמידים לדמיין את עצמם מפליגים עם קולומבוס, או לתאר לעצמם כיצד חיים אנשים בארצות שהם מכירים רק מהמפה. כאשר קראנו סיפור השתדלנו שהתלמידים יזדהו עם הדמויות. כל אלה הם בוודאי פעולות חיובית, ועלינו לעודד אותם במערכת החינוך. אם דרך השהות בעולמות וירטואליים ממוחשבים נוכל להרחיב את ההזדהות הזאת, התלמידים שלנו בוודאי ירוויחו. אך משום מה לא נראה לי שזאת היתה המסקנה החינוכית שאליה מארגני הכנס שאפו כאשר הם בחרו להקדיש יום עיון לעולמות וירטואליים.

האם באמת נדע?

נציג דמוקראטי בכיר בקונגרס האמריקאי פרסם השבוע דוח שמכיל הצעות רבות לדרבון (אולי נכון יותר לכתוב "להצלת"?) הכלכלה האמריקאית. מדובר בתוכנית שמציעה להוציא 825 מיליארד דולר על מגוון תחומים – דיור, אנרגיה, תשתיות תחבורה, בריאות, וכמובן גם חינוך. קראתי את תקציר הדוח, אבל אינני בקיא בעניינים כלכליים ואינני בטוח שאני יודע לנתח את החלוקה המוצעת ולקבוע אם מדובר בתוכנית טובה או לא. ממה שאני הצלחתי להבין, הכוונה היא להוציא בערך 140 מיליארד דולר על חינוך – בניית בתי ספר, מלגות להשכלה גבוהה, עזרה לתלמידים עם צרכים מיוחדים, וגם מיליארד דולר לטכנולוגיה בחינוך. (הדוח מופיע במקומות רבים ברשת. אחד מאלה הוא כאן.)

למראית עין, מדובר בסכום מכובד מאד, סכום שיכול לתרום רבות לקידום התקשוב בחינוך. דרין דרייפר איננו כל כך בטוח. הוא הכין גליון אלקטרוני במסמכי גוגל שמכיל את מספר תלמידי בתי הספר בכל מדינה בארה"ב, ומחשב את האחוז של כלל התלמידים בכל מדינה. בהמשך, הוא מחשב עבור המדינה שלו, יוטה, את אחוז התלמידים במחוז בו הוא עובד. דרייפר פועל מתוך ההנחה שהסכום יחולק בין המדינות, ובין המחוזות במדינות, באופן שווה, התאם לאחוז התלמידים בכל מדינה. כמובן שזאת איננה הדרך שבה כספים מחולקים לפרויקטים לתקשוב, ובכל זאת, לשם ההמחשה נדמה לי שיש בה הגיון. לפי החישוב הזה, דרייפר מסיק שכל בית ספר במחוז שבו הוא עובד יקבל קצת יותר מ-$17,000. אולי לא מדובר בסכום זניח, אבל בוודאי לא סכום משמעותי שבאמצעותו אפשר באמת לקדם את התקשוב. אחרי רכישת עשרה מחשבים ושני לוחות "חכמים" בוודאי לא יישאר הרבה כסף לפרויקטים חינוכיים תקשוביים.

גם טום הופמן מתייחס לתוכנית הכלכלית הזאת, וגם בעיניו הסכום של מיליארד דולר שאמור להגיע לתקשוב דומה יותר לטיפה בים מאשר לסכום משמעותי. אבל הופמן גם שואל אם מערכות חינוך יידעו מה לעשות אם הכסף הזה אם וכאשר הוא יגיע אליהן. אם לשפוט לפי נסיון העבר, הוא לא אופטימי:

In tech investment, you need the right technology, and unfortunately, the last eight relatively fallow years in ed-tech investment and research and development have left us relatively unprepared to spend this money wisely. If this is all spent on products you see at the NECC vendor floor, it isn't going to add up to much. A lot of smartboards and clickers.
הופמן מנחש שהכסף יילך לרכישת חומרה, ולמרות שהוא היה מעדיף להשקיע אחוז מכובד ממנו בפיתוח יישומים על בסיס קוד פתוח, הוא גם מבין שיותר מחשבים בידיהם של תלמידים לא יכול להזיק. אבל נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא מכריז שהבעיה איננה בסכום, אם גדול או קטן, אלא במערכת עצמה שאיננה ערוכה להשתמש בסכום כזה בתבונה. כפי שהוא כותב בכותרת המאמרון שלו: