כנס צ'ייס – 2008

כמו לפני שנה, גם השנה, קשה "לסכם" את כנס צ'ייס במאמרון אחד כאן. הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא להצהיר, כבר בהתחלה, שההתייחסויות שלי כאן הן סובייקטיביות למדי, ושאני מנסה כאן להצביע על מספר נקודות שנראות לי (ואולי רק לי) משמעותיות. עיון בספר התקצירים מראה שהכנס ליקט מגוון מרשים מאד של כיווני מחקר, וגם אם חלק גדול מהנושאים לא עניינו אותי במיוחד, היה קשה להחליט, עבור כל מושב, לאן ללכת. בכל מושב היה עלי לוותר על משהו מעניין שהיה נראה לי כמשהו שכדאי לשמוע.

הרצאת הפתיחה, של פרופ' ברברה טוורסקי, בנושא "Cognitive Principles of Information Visualization" (נדמה לי שהמצגת שלה עדיין לא נמצאת באתר הכנס, אבל מצגת שעוסקת ברבים מאותם נושאים נמצאת באתר אחר) היתה … מעניינת. טוורסקי טיפלה בנושא ממבט מחקרי ששונה, כמובן, מההתייחסות היום-יומית שלי כלפיו, ולמען האמת, לא חשתי שבמקרה הזה המחקר הוסיף הרבה להבנה שלי. ובכל זאת … כבר כתבתי שהיה מעניין?

בין יתר דבריה, טוורסקי ציינה שמחקרים שמשווים בין אנימציות לבין ייצוגים גראפיים סטטיים מראים באופן עקבי שאנשים מבינים את הייצוגים הסטטים טוב יותר. היא הדגישה ש-"showing isn't explaining". מספר פעמים ראיתי תלמידים שמביטים באנימציות על גבי צג המחשב שאמורות להמחיש את מחזור המיים בטבע, או משהו דומה. ושוב ושוב התרשמתי שההמחשה אכן נהדרת, אך עם זאת, קשה להגיד שהתלמידים באמת הבינו את מה שהאנימציה היתה אמורה להמחיש. במידה לא קטנה, דבריה של טוורסקי אישרו את התחושה הזאת.

במידה מסויימת, הכנס הגיע לשיא עבורי עוד במושב הראשון, וזה הודות לדיווח של יורם עשת על מחקר שהוא ערך. המחקר הזה היה מחקר המשך למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן. המחקר המקורי בחן היבטים שונים של אוריינות דיגיטלית אצל שלוש קבוצות גיל. המחקר החוזר בחן את אותם ההיבטים עם שתי קבוצות – עם רבים מאותם משתתפי המחקר המקורי, ועם קבוצת ביקורת המורכבת מאותם גילאים היום. התוצאות הצביעו על כך שמעבר הזמן מיומנויות מחשב בסיסיות מתבססות בכל שכבות האוכלוסיה, אבל אצל מיומנויות "מידעניות" יש נסיגה. אפשר אולי להגיד שהתוצאות האלו אינן מפתיעות, אבל אין ספק שיש להן חשיבות חינוכית רבה.

אגב, באותו מושב שמענו גם דיווח על מחקר שבדק את ההתאמה של סגנונות חשיבה שונים לקורס אוניברסיטאי מקוון. למדנו, כנראה, שלא כל קורס מתאים לכל סגנון למידה. סליחה אם אציין שספק אם היה צורך במחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת.

מעניין לציין שהמונח "Web 2.0" כמעט לא מופיע בספר התקצירים, ואולי רק פוסטר אחד בכל הכנס עסק בנושא של בלוגים. לאור זה, אולי טיפה מוזר ששני מושבים שלמים של הכנס הוקדשו ללמידה בסביבה של ויקי. שמעתי רק אחד מאלה, ולגבי האחרים רק קראתי את התקצירים. קיבלתי את הרושם שהמחקרים בחנו את הפעולות שבוצעו בסביבת הוויקי (שינויים זעירים בתוכן, הוספת פסיק, מחיקת משפט), אך לא בשאלות הקשורות ללמידה שאולי (ואולי לא) התרחשה באמצעות הכלי. יכול להיות שחוקרים נמשכים אל הוויקי (ולא אל הבלוג, למשל) מפני שהוא אוגר נתונים מדוייקים על השימוש בו ועל השינויים שמתרחשים בו. המשיכה הזאת אולי מובנת, אבל עבורי הדיווחים על המחקרים האלה היו קרים וכלל לא נגעו בעיקר (כפי שאני מזהה אותו).

לא שמעתי את ההרצאה של יורם קלמן על "שתיקה בכיתה המקוונת: הרכיב הסמוי מן העין", אבל מהתקציר הנושא נראה לי כחשוב מאד. אם הבנתי נכון, המחקר בדק "שתיקה" בדואר אלקטרוני, ואני מקווה שזה יורחב לכלול גם "שתיקה" בקבוצות דיון, תחום שנראה לי משמעותי יותר בסביבות לימודית. אך עצם העיסוק בנושא כזה מצביע, לטעמי, על הסתכלות מקורית בסביבה המקוונת.

פורמט הפוסטרים מצא חן בעיני. הרעיון של לתת חמש דקות לבעלי הפוסטרים להציג את המחקרים שלהם, ואחרי-כן לצאת אל הפוסטרים עצמם יוצר בסיס לדיון פורה. עם זאת, הרגשתי שהפוסטר שעסק ב-"משבר הזהות של אתר האינטרנט הבית ספר" סבל מהעדר הכרות עם השטח. כמבקר מאד חריף של אתרי אינטרנט בית ספריים, אני חש צורך לציין שהצופה מבחוץ שמנסה לבחון את האתר בכללולו פשוט איננו מודע, על פי רוב, להיסטוריה של אותו אתר, לדרכים בהן הוא צמח (או דעך), למטרות השונות (והלעתים סותרות) שהוא היה אמור לשרת. פוסטר אחר, על "חברות בעולם הווירטואלי" קצת הביך אותי. הפוסטר עסק, אמנם, במחקר-חלוץ, וצפוי שהנושא עוד יצטמצם ויתמקד. אבל מחקר בנושא הזה, כפי שתואר בתקציר, נראה לי יותר כמפעל חיים מאשר מחקר לתואר שני, ולא ברור לי מה "חוקרים" כאן.

יש, כמובן, עוד. היו דיווחים על מחקרים שגרמו לי לשאול דברים כגון "נו, מה ציפית?", או "את זה חוקרים?". ולעומת אלה, היו אחרים שעוררו מחשבה של "איזה רעיון נהדר!". כצפוי, היתה זאת הזדמנות לראות אנשים רבים שרואים רק בכנסים, ומהבחינה הזאת, ההפסקות היו (כרגיל) קצרות מדי. נדמה לי שבהתמקדותו במחקר, כנס צ'ייס יצר לעצמו נישה חשובה ומכובדת בנוף החינוכי/תקשובי בארץ, וגם השנה הוא מילא אותי יפה.

באריזונה ממשיכים את הדיון

לפני כשלושה שבועות דיווחתי כאן על פרויקט מרשים מאד שקרל פיש ומורים אחרים בבית ספר תיכון באריזונה מנהלים עם תלמידים בכיתה ט' בשיעורים לכישורי שפה. דיווחתי שפיש, והמורים האחרים, נעזרים בבלוגים ובוויקיים, בנוסף לדיון באקווריום, כולל עם מומחים מחוץ לכיתה, כחלק מהתייחסות התלמידים לספר של דניאל פינק, A Whole New Mind. מפני שפיש מדווח על השלבים השונים של הפרויקט הזה בבלוג שלו, מתאפשר לנו, הצופים מבחוץ, להציץ במתרחש, ולהתרשם.

בבלוגים של שני המורים שבכיתותיהם מתנהל הפרויקט אנחנו יכולים לקרוא תמליל (אם זאת המילה הנכונה) של הפגישות עם המומחים החיצוניים. חשוב לציין שהפגישה התקיימה בשני מעגלים – מעגל פנימי של אקווריום שהתנהל באמצעות וידיאו, ומעגל חיצוני. התלמידים שהיו במעגל החיצוני כתבו לבלוגים שלהם, וגם שלחו "תגובות" לבלוג של המורה. האורחים, בנוסף להשתתפות במעגל הפנימי גם הגיבו להערות בבלוג.

אינני יודע אם יש אי-שם שידור של הוידיאו עצמו. אבל התעניינתי מאד בדיון שהתנהל על גבי הבלוג. (למען האמת, נדמה לי שבמקרה הזה היה כדאי יותר להשתמש בקבוצות דיון במקום בבלוג, ולא ברור לי למה לא בחרו בכלי הזה.) התעניינתי במיוחד בדיונים בהם השתתף גרי סטייגר מפני שציפיתי שהוא יתייחס לספר של פינק בביקורתיות חריפה. חשבתי שהתלמידים יתלהבו מהספר של פינק, ורציתי לדעת כיצד הם יגיבו לביקורת הדי קטלנית של סטייגר.

לא קל לעקוב אחר התמלילים של התגובות – גם מפני שאין לנו החוט המקשר של המעגל הפנימי, וגם מפני שאין שרשור בתגובות אלא פשוט אוסף של הודעות המאורגן לפי שעת המשלוח. אבל בשני ה-"תמלילים" (מעל 180 תגובות בבלוג של גב' מוריץ, ו-240 תגובות בבלוג של מר סמית) אפשר למצוא חשיבה מעמיקה שלעניות דעתי איננה אופיינית לתלמידים בכיתה ט', ובוודאי לא בשעות הלימודים בבית הספר. במקום לתקוף את סטייגר, רוב התלמידים (ותלמידים רבים משתתפים ב-"דיון") מתמודדים בכובד ראש עם הטענות שלו. הרושם הכללי הוא שהתלמידים הגיעו לדיון מוכנים – שהם קראו את הספר של פינק, וגם את הביקורת של סטייגר שהוגשה להם כחומר רקע.

התפקיד של פיש בכל המערך הזה הוא לרוב כמארגן את הדברים מאחורי הקלעים, אבל בבלוג שלו הוא מביא מקורות נוספים שיכולים לתרום לדיון (לדוגמה, הביקורת של סטייגר על הספר של פינק, ומנגד, ראיון של פינק עם תומס פרידמן [ראיון שמצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל ….]). אני מניח שהמורים של הכיתות הגישו את המקורות האלה לתלמידים שלהם באמצעים אחרים, ולכן נדמה לי שפיש עושה זאת בבלוג שלו לא על מנת לכוון תלמידים למקורות האלה, אלא כדי שאנשים שקוראים את הבלוג שלו (ויש לא מעטים) יוכלו לקרוא אותם. בכך הוא ממשיך להרחיב את המעגל, ומראה לתלמידי בית הספר שהנושאים שעליהם הם דנים הם אותם נושאים שמעסיקים מבוגרים רבים.

סטייגר עצמו מגיב למאמרון הזה של פיש ומציין שהוא מאד התרשם מבגרות התלמידים. פיש מוסיף:

It's been interesting observing the students through this process. When we first started, I'd guess about 80% "agreed" with Pink and perhaps 20% "disagreed" but most of them were pretty quiet about it. As we progressed through our discussions of the book, and with the help of outside bloggers like yourself as well as discussions with their classmates, now many of the students are looking closer at the ideas of the book and aren't quite as sure. In fact, a few of them have said something similar to, "I don’t know what to think anymore." Which, for me, is perfect.
לא פעם ציינתי שקשה לצפות שמבוגרים רבים יקראו בלוגים של תלמידים, או יגיבו להם עם הערות משמעותיות, בעלות ערך. יתכן שפרויקט מהסוג הזה יכול להצליח רק מפני שלבלוג של פיש יש קוראים רבים בקרב בלוגרים חינוכיים. אבל אפילו אם כך המצב, אין ספק שהפרויקט הזה, וגלי התגובות שהוא מעורר, מראה את הכוח של התקשוב בחינוך.

בשבח ההרצאה

כאחד שלא פעם מוצא את עצמי ישן בהרצאות, אני חש צורך לציין שעל אף ההתנהגות (הלא לגמרי רצונית) הזאת, אני משוכנע שהרצאות יכולות להיות כלי מוצלח להעברת מידע, וללמידה מצד המאזין. אני כמובן מוצא מעלות רבות בעולם ה-Web 2.0, אבל אחת התכונות הפחות חיוביות שלה היא הנטייה של נאמני ה-Web 2.0 לבטל דרכי למידה שאינם "שיתופיים". חסידי Web 2.0 רבים בזים לדרכי הוראה/למידה שלכאורה מנציחות מודל הוראה שהיא "מהמומחה אל ההדיוט", מהכלי המלא, יודע הכל, אל הכלי הריק, הזקוק למילוי. אך מה לעשות, ולפעמים, ואפילו לעתים קרובות, יש המון שאפשר ללמוד דרך מסגרות לימוד מסורתות יותר, כמו הרצאות.

הרהורים האלה נכתבים בעקבות מאמרון חדש בבלוג של קתי דייווידסון. דייווידסון כותבת על מפגש שלה מלפני מספר ימים עם סטודנטים באוניברסיטה במדינת לואיזיאנה. היא מסבירה שהיא התלבטה כיצד לנהל את המפגש: האם להעזר במצגת, ולפתח "דיון", או פשוט לקרוא, מילה במילה, את ההרצאה שלה מן הכתוב. בסופו של דבר, היא בחרה בקריאה מן הכתוב. היא מציינת:

It is, admittedly, very difficult to listen to a densely packed essay, with many twists and turns, with a thesis, and then a deliberate modification of that thesis, and then generalizations that account for both the thesis and its exemptions. Difficult. Maybe that was what I was after. Hmmmm. There is so much claptrap about new media, it is possible that not only was I aspiring to modeling for graduate students the way one makes a nuanced and careful argument but also the way one takes seriously an idea about which there is a lot of goofball overgeneralization. "Difficulty" isn't just an experience but a performative act of its own, one that says "Focus! Attend! Take this Seriously!" I'm not sure whether or not I pulled it off last night, but I think that aspiration to underscore the seriousness of New Media as a topic was partly my motivation (I had a choice until the buzzer and wasn't entirely sure which I would do, read the paper or talk it more casually). And partly I wanted my paper to be an exemplification of what humanists do.
אפשר, אולי, לזהות נימה של אליטיזם בהתלבטות של דייווידסון, כאילו שכאשר מחליטים להיות רציניים באמת, אז זונחים את הפירוטכניקה הטכנולוגית וחוזרים למילה הכתובה. אבל ברור לי שאין זאת הכוונה שלה. דיווידסון הרי פעילה מאד בתחום של טכנולוגיות חדשות בתהליכי למידה, ואין סיבה להטיל ספק במחוייבות שלה לשינוי בתהליכים האלה. אבל היא איננה מבטלת את הערך של ההרצאה, וכאשר היא עושה זאת היא מזכירה לנו שאין רק דרך אחת ללמוד.

אינני יודע אם יהיו תגובות למאמרון הזה של דייווידסון. בינתיים, לא מצאתי כאלה בבלוגים שונים. אבל המאמרון שלה הזכיר לי מאמר שהתפרסם לפני קצת יותר משנה. מדובר במאמר מאת מארי בורגן, In Defense of Lecturing. אינני מכיר את מארי בורגן, אבל הקבלות שלה בעולם האקדמי מרשימים ביותר. במאמר די ארוך, בורגן בוחנת את ערכן של הרצאות מזוויות רבות. היא איננה שוללת דרכי למידה קונסטרוקטיביסטיות, אבל היא גם טוענת, כמו דייווידסון, שההרצאה מאפשרת לסטודנט לצלול לתוך מדרכי ארגון החשיבה של המרצה, היא מדגישה שהלמידה הזאת חשובה מאד:

It is in this context, it seems to me, that teachers are irreplaceable as models of knowledgeable adults grappling with first principles in order to open their students' understanding. Indeed, surveys have shown that such modeling is critical in students' responses to their teachers: The two features of an individual instructor's pedagogy that most engage undergraduates are control of the material and concern with students' understanding of it. No matter how recondite or obscure the ideas may be, the phenomenon of a grown-up person capable of talking enthusiastically and sequentially can show students how they themselves might someday be able to think things through.
ואולי מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר באינטרנט, היא האפשרות שהיא פותחת לפני להחשף לכתיבה מאורגנת, מפוקחת, וגם לא פעם משכנעת ששונה במידה רבה מהעולם שבו אני בדרך כלל נמצא. חומר למחשבה.

מה עושה ה-Superbowl בבלוג על תקשוב בחינוך?

קצת להפתעתי, כבר יומיים בלבד לפני אחת האירועים הספורטיביים המתוקשרים ביותר של ארה"ב, ועדיין לא מצאתי שום התייחסות – לא בעיתונות, ולא בבלוגים חינוכיים – לאופי המיוחד של האצטדיון שבו המשחק הזה יתרחש. ומפני שלאצטדיון הזה יש חשיבות לא קטנה לאופיו של החינוך בעתיד, נדמה לי שראוי שגם אלה מאיתנו שאינם מתעניינים יתר על המידה בספורט יהרהרו רגע בנושא.

משחק הסופרבול יתרחש באצטדיון של האוניברסיטה של פיניקס – אצטדיון שנחשב לאחד האצטדיונים המודרניים והמרשימים ביותר שנבנו בשנים האחרונות. אבל מה שמעניין כאן הוא שקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה של פיניקס אינה משחקת באצטדיון הזה. ולא רק קבוצת הכדורגל. אף אחת מקבוצות הספורט של האוניברסיטה של פיניקס אינן משחקות שם, מהסיבה הפשוטה שלאוניברסיטה הזאת אין קבוצות ספורטיביות בכלל.

המשרדים הראשיים של האוניברסיטה של פיניקס, כמו האצטדיון שלה, נמצאים בעיר פיניקס שבמדינת אריזונה, אבל ספק אם המשרדים האלה הם "קמפוס" במובן המקובל של המילה. שלוחות של האוניברסיטה נמצאות בעשרות, ואולי מאות, ערים ברחבי ארה"ב. בעצם, היא אוסף של שלוחות פחות או יותר עצמאיות שעוסקות בהכשרת מבוגרים. הרוב הגדול של הסטודנטים של האוניברסיטה מפרנסים משפחות, ואין להם זמן ללמוד במסגרות יותר מסורתיות. תמורת תשלום שבכלל אינו קטן, אפשר ללמוד לתואר, אפילו לתואר מתקדם. וכצפוי, רבים מהקורסים של האוניברסיטה מועברים באמצעות התקשוב.

על פי רוב, הקורסים של האוניברסיטה קצרים, ובמקום ללמוד בסמסטרים מסודרים, הקורסים מדורגים – בדרך כלל האורך של קורס הוא חמישה שבועות, והסטודנטים לומדים רק בקורס אחד בעת ובעונה אחת. מסלולים שונים של האוניברסיטה זכו להסמכה של גופים מסמיכים שונים, ומשמעות הדבר היא שתואר משם נחשב באמת לתואר, אבל אין זה פלא שביקורת רבה מושמעת כלפי האוניברסיטה. מתייחסים לא רק לעובדה שהרווחים הכלכליים, ולא הלמידה, נמצאים במכרז, אך גם לעובדה שסגל ההוראה איננו מספיק מקצועי, שהדרישות מהסטודנטים אינן גבוהות, ועוד. בסופו של חשבון, תואר מהאוניברסיטה הזאת אינה נחשבת, בלשון המעטה, כתואר יוקרתי.

למרות הביקורת, קשה לא להסכים ש-"רכישת" האצטדיון על ידי האוניברסיטה היתה השקעה שיווקית מחושבת היטב. בוויקיפדיה אנחנו קוראים על ה-"רכישה", ומלגים שבעצם היתה זאת רכישה של שם האצטדיון:

It is not a University facility but a municipal sports arena whose naming rights were bought by UOP for advertising purposes. The school agreed to pay $154.5 million for the 20-year arrangement shortly after the Stadium's construction in 2006.
עשרות מיליוני אזרחים אמריקאיים שצופים באירועים ספורטיביים מתוקשרים היטב שמתרחשים באצטדיון נחשפים בדרך הזאת לאוניברסיטה. רכישת השם אכן דורשת השקעה גדולה מאד, אבל חצי דקה של פרסום בזמן הסופרבול השנה עולה 2.7 מיליון דולר, והזמן הזה חולף מהר. האוניברסיטה של פיניקס מנוהלת על ידי אנשי עסקים ולא על ידי אנשי חינוך. אין ספק שהם שקלו את הכדאיות של ההשקעה שלהם היטב.

מעבר למבצע שיווקי/פרסומי זה או אחר של מוסד חינוכי זה או אחר, ראוי לציין שהאוניברסיטה של פיניקס בכל זאת מציע אלטרנטיבה למסגרות הלימודיות הקיימות היום. אפילו אם מה שהם מציעים איננה לטעמי, נדמה לי שאין ספק שיש צורך אמיתי בהתנסויות ובמסגרות חדשות. ואכן, היא איננה הארגון היחיד שמחפש דרכים בלתי-שגרתיות לטפל בצרכים ההשכלתיים המשתנים של ימינו. השבוע קראנו שבאנגליה, רשת מקדונלדס קיבלה היתר להפעיל פרויקט להענקת תעודת סיום תיכון לחלק מעובדיה. בדיווח אחד קראנו:

The government is giving the U.S. burger chain — along with a rail company and an airline — the right to award credits toward a high school diploma to employees who complete on-the-job training programs.
בכתבה אחרת על הנושא מצטטים את השר לענייני כישורי הציבור שאומר:
It is right that we recognize and accredit employers that have shown a commitment to training and developing their staff…. This is an important step towards ending the old divisions between company training schemes and national qualifications, something that will benefit employees, employers and the country as a whole.
אין ספק שפני החינוך משתנים, ולא רק בגלל האפשרויות שהתקשוב פותח לפניו. רצוי, כמובן, שאלה מאיתנו שרואים ערך בתקשוב יסבירו שאותו ערך נמצא ביכולות הלמידה שהוא מקדם, ולא רק בהכשרה של עובדים.

על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים

אתמול אריאלה הפנתה אותי לבלוג נחמד המנסה למסור מידע שימושי לסטודנטים באוניברסיטאות (כנראה לרוב באנגליה). בבלוג מופיעות עצות מגוונות שמטרן היא לעזור לסטודנטים חדשים להתאקלם בסביבה החדשה של ההשכלה הגבוהה. בין העצות אפשר למצוא עצות טובות, אך בנאליות למדי, כמו למשל "Just be nice", אבל יש גם עצות שיש בהן הגיון רב, שאולי אינן נשמעות מספיק. תחת הכותרת "Read something else" למשל, מסבירים:

One of the things that can help you balance your intellectual life is to read outside your subject area. And you’d be surprised at how much of a difference that deviation from the norm can make to your own studies.

אריאלה, שיודעת מהם הנושאים שמעסיקים אותי, כיוונה אותי למאמרון קצר בנושא העתקות. אין בו משהו יוצא דופן, או שונה ממה שבדרך כלל נכתב על הנושא. מספרים שעבודה שבה אנחנו משנים מילה פה ושם, או מזכירים את המקור, עדיין יכולה להחשב כהעתקה. וכמובן מדגישים שההעתקה היא דרך בטוחה להיזרק מהלימודים. כותבים גם שההעתקה פשוט איננה כדאית מפני שמה שמעתיקים אינה עונה על השאלה שעליה התבקשנו לענות בעבודה שאנחנו מכינים:

The people who set your assignments are at least smart enough to ask specific questions about the specific things that you were told about in class or directed to read about. You will never, at university, get an assignment to simply ‘write about volcanos’. Your task will always be specific enough so that you will have to engage with the material, reflect on what you’ve learned and say some interesting things about it.

מדובר בנקודה חשובה מאד. רק לעתים רחוקות מאד מתמזל מזלנו, ואנחנו מוצאים מקור שממנו נוכל להעתיק ולהגיש משהו שבאמת עוסק, באופן מספיק ישיר, בנושא שעליו עלינו להגיש עבודה. אני נוטה להסכים שברמה של האוניברסיטה המטלות שסטודנטים אמורים לקבל אינן מהסוג של "כתוב משהו כללי על …", אבל לצערי גם ברמה האוניברסיטאית זה בהחלט יכול לקרות. אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני-כן, עוד בבית הספר. אותם סטודנטים שלומדים היום באוניברסיטה היו פעם תלמידי בית ספר, ושם רוב רובן של המטלות שהם קיבלו היו מהסוג שבו קל למדי להגיש עבודה מועתקת, עבודה שאינה דורשת שום התייחסות אישית. וכאשר אותם תלמידים נעשים לסטודנטים באוניברסיטה הם בקושי יודעים להכין "עבודות" שאינן העתקות.

ווסלי פריאר, גם כתגובה למאמרון הזה, וגם בבלוג שלו, מתייחס לנושא. הוא שואל מה ניתן לעשות על מנת לשכנע סטודנטים שההעתקה אינה אתית, ומודה שאין לו תשובה לשאלה הזאת. הוא מהרהר שאולי אפשר לפתח את התחושה הזאת אם תלמידים יקראו את העבודות של עמיתיהם:

I think we need moderated social networks in schools where students have opportunities to make mistakes and learn from them

המאמרון הזה על נושא ההעתקה הזכיר לי מאמרון של קתי דייווידסון, מלפני כעשרה ימים, שהופיע בבלוג שלה ב-HASTAC. דיווידסון איננה צריכה לחשוש שהיא עשוייה לקבל ציון כושל בגלל העתקה – יש לה שני דוקטורטים של כבוד, בנוסף לדוקטורט ה-"רגיל" שלה. אולי בגלל זה היא מתייחסת לנושא מזווית די שונה. באופן כללי, המאמרון שלה עוסק בנושא של כתיבה לבלוג, ובמסגרת הזאת היא שואלת:

I want to reverse the ethics: why in the world would someone like me want to be giving away all her own ideas for free?

בין התשובות שהיא מציעה, אנחנו קוראים:

what I have learned is that ideas themselves are rarely original. We all borrow and all think up the same thing at once. It is shaping, fashioning, implementing, developing, and communicating ideas that is the point. That's why I blog every day. It helps me fashion and also helps me create a community whose ideas nourish my thinking.

הרוב הגדול, אולי הרוב המכריע, של הכתיבה של תלמידים היא כתיבה של "עבודות" שמוגשות למורים. כאשר התלמידים האלה מגיעים לאוניברסיטה, הם כבר "למדו" שהכתיבה היא משהו שעושים על מנת להגיש עבודה, על מנת לקבל ציון. רק לעתים רחוקות תלמידים כותבים כדי להבהיר רעיונות לעצמם ולעמיתיהם, כדי לחשוב בקול רם. כאשר הכתיבה איננה משרתת צורך אישי, פנימי, קל מאד להעתיק – כמעט אפשר להבין למה עושים זאת. אינני טוען שבלוגים הם הפתרון לכל תחלואי הכתיבה הבית ספרית, אבל יתכן מאד שתלמידים שלומדים לכתוב באופן תדיר לבלוגים ילמדו גם לחשוב לתוך הדף, יבינו טוב יותר לשם מה אנחנו כותבים, ויתגברו על ה-"צורך" להעתיק.

ושאלה קטנה לסיום: אם אני כותב את אותו הדבר שוב ושוב כאן, האם מדובר בהעתקה עצמית?

והם לא ידעו שהם אורייני מידע!

דרך הבלוג של מיכאל לורנזן, The Information Literacy Land of Confusion, הגעתי למאמר מהנה מאד של פול וולצלי, "Librarians' sport of choice: Teaching information literacy through fantasy football" שהתפרסם החודש בביטאון החודשי של ה-Association of College and Research Libraries". במאמר, וולצלי, מרכז ההוראה באוניברסיטה של דובוק, קולג' פרטי וקטן במדינת איאוווה, מתאר את המיומנויות שנמצאות בבסיס של השתתפות מוצלחת בליגה של "fantasy football", ומסביר שאלה אותן המיומנויות המאפיינות סטודנט שהוא אוריין מידע. וולצלי מסביר שסטודנטים שפעילים בליגות כאלה מפעילות מיומנויות מידע חשובות, אבל הם אינם מודעים לכך.

וולצלי מדגיש שמיומנויות מידע רבות באות לביטוי דרך הפעילות בליגות הכדורגל האלה, אבל כאשר סטודנט מגיע למוסד להשכלה גבוהה, המוסדות אינם מנצלים את הידע הזה, אינם נעזרים בו כדי לאפשר לסטודנט לתפקד כאוריין מידע בשיעורים, או בספריה. (הוא מונה שורה של סטנדרטים של אוריינות מידע ומראה כיצד סטודנטים הפעילים במשחקי הכדורגל הדמיוניים האלה מיישמים אותם הלכה למעשה.) במאמר שלו הוא מתאר פרויקט שבו הוא לימד מיומנויות של אוריינות מידע לספורטאים שנרשמו לקולג' שלו באמצעות ליגה ל-fantasy football. הוא כותב:

Through the lesson, students engaged in discussions of creditability, validity, timeliness, and search strategies to find and evaluate fantasy football information. The assessment of these instruction sessions showed incoming students successfully identifying evaluation criteria and reporting positive changes in how they viewed research and libraries.
וולצלי, שבאופן אישי פעיל בליגות כדורגל מהסוג שהוא מתאר, איננו מסתיר את הכוונה שלו להרחיב את השימוש במיומנויות הנרכשות דרך המשחק. הוא כותב:
Librarians have the ability to connect these existing skills to academic content in order to help students become successful information literate students.
מתברר שהסטודנטים אינם מקשרים בין הפעילות שלהם בליגות הכדורגל, לבין הפעילות שלהם כסטודנטים. בתיאור של חלק מהפעילות וולצלי כותב:
The student athletes discussed the sources and argued over their conclusions. These discussions could have taken place in any traditional information literacy class and were the true intent of the session itself. The students seemed surprised at the similarities to academic concepts.
(במשך מספר חודשים עד לפרסום המאמר וולצלי העלה מספר מאמרונים על הנושא לבלוג שלו. עיון באלה מאפשר הצצה מעניינת לתוך התפתחות המחשבה שלו.)

כמובן שאין זה מפתיע שבחיי היום-יום שלנו אנחנו מפעילים מיומנויות מידעניות רבות. הבעיה היא שבדרך כלל כאשר סטודנטים ותלמידים מגיעים לכיתה, או לספריה, הם אינם מצליחים להפעיל את אותן המיומנויות שמלוות אותן ברבים מהעיסוקים ה-"רגילים" שלהם. במאמר הקצר שלו, וולצלי מראה, בצורה מהנה ודי משכנעת, שספרנים ואנשי חינוך יכולים למצוא את הדרך לחדד את המיומנויות האלה, ולעזור לסטודנטים להשתמש בהן בסביבות לימודיות פורמאליות. אין ספק שאפשר, וצריך, לחשוב על דוגמאות רבות נוספות.

אין מנוס מלשאול … האם יש כאן למידה?

השבוע השתתפתי ב-VoiceThread הראשון שלי. בדרך כלל כלים מהסוג הזה אינם מושכים אותי. זה לא שאינני אוהב לדבר – אני מאד אוהב שיחות פנים אל פנים – אבל בסביבה האינטרנטית אני מעדיף, על פי רוב, את "רגע החושבים" שהכתיבה מאפשרת. הכתיבה מכריחה אותי לזכך את המחשבות, לבחון אם מה שאני כותב הוא באמת מה שרציתי להגיד, ואם הוא באמת ראוי לפרסום. אפילו אם אני חש שלא דייקתי בדברי, העריכה לפני ההקלקה על "פרסם" שהכתיבה דורשת מקרבת אותי, לפחות קצת, למשהו ברור וקוהרנטי יותר. כאשר אני מדבר לתוך מיקרופון, שלבי הבדיקה והעריכה החשובים האלה נוטים ללכת לאיבוד.

כל ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר שלו לא הוזמנתי להשתתף ב- VoiceThread על ידי אדם שאני מאד מעריך, ספק אם הייתי עושה זאת. אבל המארח שלי, קונרד גלוגאוסקי, ראה לנכון להכין VoiceThread לכנס Educon 2.0 שמתרחש בימים אלה. גלוגאוסקי העלה מבוא לדיון, וגם מספר מקורות טקסטואליים על גבי ויקי, והציע למגיביו לקרוא ולהתייחס אליהם. המקורות היו מעניינים מאד, וניסיתי לארגן את דברי כך שהם אכן יתייחסו אליהם. אבל הדיבור פועל אחרת מאשר הכתיבה, ונגררתי לכיוונים אחרים. נדמה לי שאותו הדבר קרה עם המגיבים האחרים.

ובכל זאת, הנסיון היה מעניין. אולי, אם אתנסה בכלי הזה עוד מספר פעמים, אצליח לארגן את המחשבות בצורה נאמנה יותר לנושא, וארגיש שלכלי יש מקום בסביבה החינוכית. אבל יש לי ספקות. מתברר שגם לגרי סטייגר יש ספקות, והשבוע הוא השמיע אותם די בחריפות. סטייגר מתייחס ל-VoiceThread שווסלי פריאר העלה סמוך לחג האמריקאי של יום הולדתו של מרטין לותר קינג. הוא מציין שמה שפריאר כותב על ה-VoiceThread הספציפי הזה מתייחס יותר לשלבים הטכנולוגיים של הכנתו מאשר לתכנים שלכאורה היו אמורים להיות העיקר. סטייגר מוסוף:

… lots of educators are being led to believe that such web-based software tools represent sophisticated practice and new learning opportunities. Such a conclusion would be wrong.

The VoiceThread examples I have seen are little more than digital book reports with images not owned or created by the student (author) and with narrations suffering from too little planning and
editing. The audience for such "productions" eludes me.

סטייגר ידוע כאחד שמרים גבה כלפי כלים חדשים רבים, ובמקרה הזה קשה לא להזדהות עם הביקורת שלו. מהדוגמה שפריאר מביא מתקבל הרושם שהמשתתפים "למדו" מעט מאד על מרטין לותר קינג, ובמקום זה פשוט השמיעו אמירות שטחיות שלא נבעו מתהליך למידה של ממש, שלא דרשו קריאה על חייו של קינג, או הקשבה לנאומים שלו. נדמה שההתלהבות מהכלי הטכנולוגי מעוור את פריאר (ואנשי חינוך רבים אחרים) לעובדה שהדיבורים של המשתתפים אינם אלא אוסף של התייחסויות בנאליות, חסרות תוכן של ממש. ונדמה גם שהנכונות להתרשם מתוצאה כל כך רדודה נובעת מהרצון להתלהב מכלי טכנולוגי חדש (כלי שלמען האמת לא דורש שום מיומנות טכנולוגית מיוחדת). עוד דוגמה מצערת שבה הטכנולוגיה שולטת על הפדגוגיה.

נענע מכה שוב

דרך מאמרון נהדר של איריס, ההיא מ-"שחקי, שחקי על חלומות", הגעתי למאמר חדש באתר של נענע על דוח בריטי חדש שבוחן את "דור הגוגל" – "לא יודעים לגגל". קיבלתי קישור לדוח הזה, "information behaviour of the researcher of the future" ממשה חסיד לפני שבוע בדואר האלקטרוני, והתחלתי לעיין בו. אין בו גילויים מרעישים, אבל הוא בהחלט מעניין. חשוב לציין שהמטרה המרכזית של הדוח היא לבחון את ההתנהגויות המידעניות של בני נוער על מנת לעזור לספריות להערך לעתיד כך שהן ישרתו, בצורה יעילה, את החוקרים של מחר.

אבל מי שיקרא את המאמר בנענע יתקשה להבחין במטרה הזאת. כשקוראים את הדיווח של נענע, מקבלים את הרושם שהדוח הוא כתב אישום חמור כלפי הבורות של בני הנוער של היום. לפני כחודשיים התפרסמה כתבה של נענע/ערוץ 10, "ילדי הגוגל" בו למדנו שהנוער של היום אינם רוצים ללמוד, אלא רק להעתיק מהוויקיפדיה (וגם את זה לא בהצלחה מרובה), והמאמר החדש ממשיך את המאבק הזה בבורות הנוער. אך מה לעשות, וכדי ליצור את הרושם הזה, עורכי נענע עוסקים בקריאה מאד סלקטיבית של הדוח, וגם, כנראה, בהכרות דלילה ביותר עם החומרים שמתפרסמים בנושא.

במאמר אנחנו קוראים ש:

על פי המחקר, העובדה שמישהו יודע לבצע חיפוש בפייסבוק אינה הופכת אותו ל"אליל
חיפושים ברשת" …

מעולם לא שמעתי מישהו שטען שהיכולת "לבצע חיפוש בפייסבוק" מקנה למישהו יכולות מידעניות. למען האמת, אינני מבין את הכוונה במילים "לבצע חיפוש בפייסבוק". אבל זה בעצם לא חשוב מפני שאין, בשום מקום בדוח, שום איזכור של "חיפוש בפייסבוק". פייסבוק מוזכר ארבע פעמים, כאשר פעם אחת ההקשר הוא של הקושי של ספריות להתחרות עם החוויה של פייסבוק, ופעם אחרת מציינים שיש ספריות שמנסות להשתמש בפייסבוק וכלים דומים כדי למשוך מבקרים. מבחינת נענע, המילים "לבצע חיפוש בפייסבוק" הן כנראה מילות קוד שמראים לנו את דלות המחשבה של בני הנוער.

הדוח אמנם מציין שיש מידה של אמת בקביעה שמדובר ב-"דור ההעתקה וההדבקה", אבל הוא גם קובע שהטענה שבני נוער הם חסרי סבלנות כלפי צרכי המידע שלהם היא מיתוס:

We feel that this is a truism of our time and there is no hard evidence to suggest that young people are more impatient in this regard.

בצורה דומה, בדוח אנחנו קוראים שבני נוער לא מביעים רצון להשתתף בפעילויות של "רשתות חברתיות" שספריות יוזמות. אבל הדוח לא רק מביא נתונים על בני נוער, אלא גם על האוכלוסיה בכללותה, ומתברר שהאחוזים של בני הנוער שפתוחים לפעילויות כאלה גבוהים מאשר של הציבור באופן כללי.

בהתחשב בעובדה שהדוח עוסק בעיקר ב-"דור הגוגל", התמקדות המאמר בפגמים המידעניים של בני הנוער נראה הגיוני. אבל במספר מקומות בדוח אנחנו קוראים שבעצם, ההתנהגות של בני הנוער איננו שונה באופן מהותי מכלל האוכלוסיה. בעמוד 19 אנחנו קוראים:

CIBER deep log studies show that, from undergraduates to professors, people exhibit a strong tendency towards shallow, horizontal, `flicking’ behaviour in digital libraries. Power browsing and viewing appear to be the norm for all. The popularity of abstracts among older researchers rather gives the game away. Society is dumbing down.

מי שיקרא רק את המאמר בנענע לא יהיה מודע לתמונה הרחבה יותר שהדוח מראה.

אין זה סוד שהיכולות המידעניות של בני הנוער אינן מפותחות. כבר לפני יותר מעשור התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך שמיומנויות חיפוש של תלמידים לוקות בחסר, והתמונה לא השתנתה הרבה עם השנים. אני מרבה לצטט את ג'ויס ולנזה שבמאמר מלפני שנתיים (They Might Be Gurus) כתבה:

I’ve had to face it. Students don’t think like librarians. Despite their feelings of self-efficacy and the heavily-promoted information literacy thrust in our school libraries, young information seekers do not have the sophisticated skills or understandings needed to navigate complex information environments and to evaluate the information that they find.

אבל מאמרים, ומחקרים, רבים מצביעים על התופעה העצובה הזאת. אבל ולנזה, כמו ספרנים ומחנכים רבים אחרים, איננה כותבת את הדברים האלה על מנת לנגח, אלא כדי לנסות למצוא דרכים לתקן את המצב. הרושם שמתקבל מהמאמר בנענע אחר. הם רוצים שנזדעזע מהבורות של בני הנוער שאינם יודעים להעריך מידע, ורק מעתיקים ומדביקים. ואני מניח שהם מניחים שדור שגדל על תוכניות כמו "השרדות" שערוץ 10 מגיש להם לא ישים לב שנענע מעתיק ומשכפל את המאמרים של עצמו, ומעדיף את הכותרת הזולה על פני בחינה אמיתית של הנושא.

מוטב מאוחר …

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על שני סרטי וידיאו קצרים שהועלו לרשת על ידי מיכאל ווש, מרצה באוניברסיטה של קנסס. כתבתי אז שלדעתי אלה הם סרטים "נהדרים", אבל ציינתי גם שהיה בהם משהו פשטני ופופוליסטי. קשה היה לא להרגיש, במיוחד עבור הסרט שעסק בדרכי הלימוד של סטודנטים, A Vision of Students Today, שהוא מצליח להלהיב כל עוד לא בוחנים אותו יותר מדי לעומק. חששתי גם שהסרטים מאפשרים לצופים בהם להתבצר בסיסמאות, להניף את דגל ה-"רלוונטיות" בלי להתייחס למספר שאלות קשות על הרגלי הלמידה של סטודנטים, ועל הציפיות שלהם מהמרצים. הייתי משוכנע שתוך זמן קצר הם יזכו לצפיות רבות מאד, ובירכתי על כך. בצורה די מתחמקת, ציינתי שמעל לכל, הסרטים יכולים לעורר דיון על הלמידה של היום, דיון שהוא מאד נחוץ.

שני הסרטים זכו, כצפוי, בציפיות רבות מאד, אם כי מעניין לציין שהסרט שעוסק באופיו של המידע בימינו (Information R/evolution) נצפה בערך 200,000 פעמים, ואילו הסרט על דרכי הלמידה של סטודנטים נצפה כמעט במיליון וחצי פעמים. אישית, היחס הזה איננו מפתיע – A Vision of Students Today הוא סרט הרבה יותר פופוליסטי, הוא מזמין הזדהות, אבל אינו מגרה לחשיבה.

אבל למה לחזור לסרטים האלה עכשיו? לפני חודשיים גרי סטייגר פרסם ביקורת על הסרט על דרכי הלימוד (A Vision …) ורק אתמול, די במקרה, נתקלתי בו. אם הביקורת שלי היתה מהוססת, זו של סטייגר ממש קטלנית. סטייגר, שהוא בין חלוצי השימוש ב-Logo בבתי הספר בארה"ב, וגם היום נושא את הדגל של למידה קונסטרוקטיביסטית, מרים גבה לגבי הטענה שאחוז גדול ממה שסטודנטים לומדים באוניברסיטה אינו רלוונטי להם. הוא כותב:

One valuable lesson you should learn at university is that the world is full of people smarter than you and wondrous things to learn. This video and the mindless kudos afforded it make just the opposite point. Hey kids, you have cellphones! You've played Halo and excerpted someone else's blog which in summarized someone else's blog which excerpted an article on a magazine web site. Therefore, you are master of the universe and every educational institution should abandon scholarship, discipline and any text longer than a screen.

שמחתי למצוא את הביקורת הזאת. הסרט בהחלט יכול לעורר דיון, אבל אין זה אומר שלא היה כדאי שהוא יעודד מחשבה מעמיקה יותר, מבוססת יותר, מעבר לסיסמאות. אבל זה עדיין לא סיבה מספקת לחזור לסרט כאן. את הסיבה הזאת מצאתי כאשר בעיון בתגובות למאמר של סטייגר מצאתי גם תגובה של ווש עצמו:

Thank you for demonstrating some of the ways the video is being misinterpreted. I have posted some clarifications on our blog: http://mediatedcultures.net/ksudigg/?p=124

אם ווש חש צורך להבהיר, אז אני ראיתי לנכון להקליק על הקישור ולראות מה יש לו להגיד. גיליתי שווש כתב שני מאמרונים בבלוג שלו על התגובות לסרט. אצל סטייגר הוא קישר לשני, אבל גם הראשון היה מעניין מאד – אם כי לא בהכרח בגלל תוכנו. ווש מציין בו, בסיפוק, שהסרט נעשה מאד פופולארי:

To my delight, “A Vision of Students Today” is currently the most blogged about video in the blogosphere. I have read nearly every blog and comment posted about the video ….

ווש כותב שמפליא אותו לראות את המגוון הרחב של פרשנויות שצופים מביאים לסרט, והוא מנסה לעשות סדר באלה בבלוג שלו. עלי להודות שאם ווש התכוון שהוא קרא את כל התגובות לסרט שהופיעו ב-YouTube, קשה להאמין לו. רק שם הופיעו מעל 6700 תגובות. קריאת מספר כזה של תגובות דורשת זמן רב, אבל חלק גדול מאלה אינם "פרשנויות" אלא פשוט כתיבה עילגת שיוצרת את הרושם שהכותבים לא סיימו בית ספר. קריאת כולן לא רק דורשת זמן, היא דורשת סבלנות רבה ועצבים חזקים.

אבל בהמשך המאמרון ווש מסביר ששני הסרטים שהועלו ל-YouTube הם שני החלקים הראשונים של טרילוגיה, ושהחלק השלישי יעסוק בשיטות למידה/הוראה אלטרנטיביות לאלה של היום. הוא אפילו מנסה לגייס דוגמאות:

What are we DOING to change how we are teaching? If you have any great examples of how you have changed up your classroom (or “classroom”) in ways that are more in tune with the information environment in which we all now exist, please comment.

הבקשה הזאת טיפה מפתיעה – הייתי מצפה שווש כבר מכיר נסיונות ליצור כיתות אחרות, דינאמיקות למידה חדשות. אבל עצם האמירה שהסרט השני לא היה אמור להיות סוף פסוק דורש ממני לראות אותו באור קצת אחר. זאת ועוד: בתגובה השנייה ווש מדגיש שהעובדה שצופים פירשו את הסרט כתמיכה באמירות של הסטודנטים שלו שמופיעות בו, משכנעת אותו ש:

I need to accept that I could have done a better job editing the video and delivering my message.

הוא מבהיר:

Students are learning to read, navigate, and create within a digital information environment that we scarcely address in the classroom. The great myth is that these “digital natives” know more about this new information environment than we do. But here’s the reality: they may be experts in entertaining themselves online, but they know almost nothing about educating themselves online. They may be learning about this digital information environment despite us, but they are not reaching the levels of understanding that are necessary as this digital information environment becomes increasingly pervasive in all of our lives.

אני מודה, לא חשתי את זה בסרט עצמו. לדעתי זה היה מה שהיה חסר בו. סטייגר מגיב למאמרון ההבהרה הזה של ווש בשתי מילים: "Fair enough", בתרגום חופשי, "מקובל עלי". אני נוטה להסכים, ומקווה שלא נצטרך לחכות יותר מדי זמן עד לפרסום הסרט השלישי.

יד ביד, מומחה וחובבן, למען הנגישות

לפני שבוע ספריית הקונגרס (בארה"ב) הודיעה שהיא מפרסמת כ-3000 צילומים מאוסף הצילומים שלה באתר שיתוף הצילומים Flickr. למען האמת, 3000 צילומים הם רק טיפה מתוך 14 מיליון הפריטים הויזואליים שנמצאים באוספים של ספריית הקונגרס. אבל אין בכך להמעיט מחשיבות ההודעה הזאת. הצעד הזה של ספריית הקונגרס הוא בעיני צעד משמעותי ביותר. מרכז תחום התקשורת של ספריית הקונגרס, מאט ריימונד, כותב בבלוג של הספרייה שהפצתם של האוספים של הספרייה היא בין המטרותיה המרכזיות. לכן:

That’s why it is so exciting to let people know about the launch of a brand-new pilot project the Library of Congress is undertaking with Flickr, the enormously popular photo-sharing site that has been a Web 2.0 innovator. If all goes according to plan, the project will help address at least two major challenges: how to ensure better and better access to our collections, and how to ensure that we have the best possible information about those collections for the benefit of researchers and posterity.

אבל המטרה איננה רק לאפשר גישה של הציבור הרחב לאוספים האלה (כבר היום כל אחד יכול להכנס לאתר של ספריית הקונגרס ולצפות בצילומים רבים). יש מטרה נוספת – לגייס את משתמשי Flickr למלאכה של הוספת תגיות לצילומים האלה. ריימונד מוסיף:

The real magic comes when the power of the Flickr community takes over. We want people to tag, comment and make notes on the images, just like any other Flickr photo, which will benefit not only the community but also the collections themselves.

מקטרגי ה-Web 2.0 מדגישים, חזור והדגש, שההמוניות של הווב פוגעת באיכות, שבסופו של תהליך היא יוצרת תרבות ירודה. אבל הספרנים של ספריית הקונגרס אינם, כנראה, מודאגים מהשתלטות החובבנות על המקצועיות. הם סבורים שאלפי עיניים יכולות לתרום למיון מוצלח יותר של הצילומים שבאוספים. (גם מהצד של Flickr כותבים על שיתוף הפעולה הזאת בהתלהבות.)

החיבור הזה בין המקצוענים והחובבנים מעורר תאבון לעוד. בסך הכל מה שגולשים Flickr מתבקשים לעשות הוא לצפות בצילומים, ותוך כדי כך להוסיף תגיות. אין זו מלאכה מסובכת, וככל שמוסיפים תגיות, הסיכוי שהמבקרים הבאים יוכלו למצוא משהו שהם מחפשים גדל.

אוסף התצלומים הלאומי של ישראל נמצא באינטרנט כבר בערך עשור. (נדמה לי שהאוסף הועלה לאינטרנט לכבוד חגיגות היובל של המדינה, ומסיור באתר נדמה לי שמאז לא נערכו בו שינויים). לא פעם נברתי באוסף הזה כדי למצוא צילום על נושא מסויים, או פשוט כדי למלא קצת זמן בצפייה בצילומים מעניינים. אני חייב להודות שמלאכת החיפוש לא היתה קלה. מפעל של תיגוי כמו זה שיוצא לדרך בין ספריית הקונגרס ו-Flickr יכול לתרום המון גם אצלנו. אני יכול לתאר לעצמי מפעל לאומי משותף בו כיתות שלמות של תלמידי בית ספר צופים בצילומים שבאוסף הלאומי ומוסיפים להם תגים רבים, ובדרך הזאת הופכים מפעל ראוי, אך מסורבל, להרבה יותר נגיש. מתנה של ממש לחגיגות ה-60.