דוגמה למופת, עם הרהור לצידה

מידי פעם מתעורר בי החשש שאני משווק בלוגים בכיתה כפתרון קל למלוא תהליכי למידה – כאילו אם רק נפתח בלוגים עם התלמידים שלנו, ונזכיר להם לכתוב בהם מידי פעם, פתאום, באופן פלאי, נזכה בלמידה משמעותית. במספר בלוגים שאני קורא אפשר לחשוב שהכותבים משוכנעים שהטכנולוגיה כל כך מדברת בעד עצמה עד שהמורים יכולים להכניס בלוגים לתוך הכיתה, ולנוח – הלמידה תתרחש בעצמה. כמובן שהדברים אינם כל כך פשוטים. השבוע קרל פיש העניק לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך המורכב הזה ולהתרשם מהמחשבה הרבה שצריכים להשקיע כדי להפעיל תהליך למידה מוצלח. פיש כתב בבלוג שלו על פרויקט בבית הספר שלו, פרויקט שמתנהל במספר כיתות לכישורי שפה בכיתה ט'. מדובר בתהליך מורכב ומושקע.

פיש מדווח שהתלמידים המצטיינים בכיתות לכישורי שפה קוראים את הספר A Whole New Mind מאת דניאל פינק. מתנהלים דיונים על הספר בתוך הכיתות, ואחרי הדיונים התלמידים צריכים לכתוב חיבור על פרק אחד מתוך הספר. בדיון על הספר בכיתה התלמידים משתתפים בתרגילי אקווריום, כאשר התלמידים במעגל החיצוני כותבים רפלקציות לבלוגים שלהם בזמן אמת. ולא רק התלמידים. המורים של הכיתות הזמינו משתתפים נוספים – בלוגרים חינוכיים שהיו מוכנים להשתתף, חברי מערכת החינוך של הרשות המקומית, וגם מחבר הספר עצמו שישתתף בדיון על אחד מפרקי הספר.

לפני כשנתיים פיש סיפר כיצד התגבש הרעיון של השימוש באקווריום בכיתה. הוא הסביר שהוא רצה ליצור חוויה לימודית שבה התלמידים יכלו להיות פעילים יותר:

When I began teaching a senior level English class at Arapahoe, I became frustrated that I was to be the center of their learning. These kids have spent three years listening and watching their teachers teach; why couldn’t they be the expert on a piece of literature? However, I felt that they could not simply teach an entire piece of literature to one another in one week. So one day, I talked to the kids about how I learned in college and the difference it made in my learning to teach something rather than simply sitting back to listen to what my teacher told me to think about a novel. They were truly interested in the challenge of trying out fishbowl. They wanted their education to be different.

הרעיון המשיך להתפתח, וכזכור, בגלגול הנוכחי של הפרויקט התלמידים שבמעגל החיצוני כותבים לבלוגים שלהם. קיימים מספר גירסאות של התרגיל הזה, כולל, למשל, משלוח שאלות מהמעגל החיצוני אל הפנימי באמצעות הבלוגים.

כזכור, תרגיל האקווריום איננו סוף התהליך. התלמידים צריכים להכין חיבור על אחד מפרקי הספר. המורים ממליצים לתלמידים להכין את החיבור על גבי ויקי, או בבלוגים האישיים שלהם. בנוסף, מנחים את התלמידים לתעד את כל התהליך ב-"יומן למידה אישי" – יומן שלפי בחירת התלמידים יכול להיות פרטי או ציבורי. עבור כל אחד מהשלבים האלה של הפרויקט יש דפי הנחייה, ופיש גם פתח ויקי עם תוכנית מפגשי האקווריומים ותיאורים קצרים של הבלוגרים האורחים.

אין ספק שמה שפיש מתאר כאן היא דוגמה מרשימה. אבל מעבר לדוגמה, נדמה לי שהסיפור על האקווריום ועל שילובם של מרכיבים נוספים לתוך התרגיל הזה, מצביע על משהו חשוב נוסף. אני בטוח שיש מורים שתוך כדי החשפותם לבלוגים ולכלים דומים מתחילים לחשוב אחרת על תהליכי למידה ועל התפקיד שלהם כמורים. אבל יש לא מעט מורים (ומן הסתם מדובר במורים ותיקים יותר) שחיפשו, במהלך כל שנות ההוראה שלהם, דרכים לשנות את מוקד הכיתה מהמורה אל התלמיד. עבור המורים האלה, כלים כמו בלוגים היו שלב הגיוני ומתבקש בתהליך הזה. הם אינם משנים את שיטות ההוראה שלהם בעקבות הבלוג אלא, כמו פיש, מגשימים שיטות הוראה שהם מאמינים בהם בעזרת הכלים החדשים. אין ספק שיש גלגלים שמחכים שמישהו ימציא אותם, אבל במקרה הזה לא מדובר בהמצאה של שיטות למידה חדשות, אלא בשכלולן באמצעות כלים חדשים.

על רשתות חברתיות, ועל המקום המתאים לדיון עליהן

בימים אלה, באתר של השבועון הבריטי הידוע The Economist, מתנהל דיון סביב הטענה שלטכנולוגיות של רשתות חברתיות יש השפעה חיובית ומשמעותית על החינוך (בתוך, וגם מחוץ, לכיתה). הדיון מתנהל לפי הכללים של Debate, וליתר דיוק, הכללים הדי קפדניים של Oxford Union. נהוג אצלנו להתייחס למילה debate כמילה נרדפת ל-"ויכוח", אבל במקרה הזה מדובר במסגרת די נוקשה. בסיום (אם כי, גם במהלך) הדיון נערך הצבעה, והצד שישכנע את מירב המצביעים יוכרז כמנצח, אם כי לא ידוע לי על פרס שהמנצח יקבל. לכל צד שלוש הזדמנויות להציג את עמדתו – פתיחה, תגובה, וסיכום. יש, כנראה, הגבלה על מספר המילים שאפשר לכתוב.

את העמדה בעד שילובם של רשתות חברתיות בחינוך מייצג איאן מקינטוש, בלוגר חינוכי ידוע מסקוטלנד. מיכאל בוגיג'ה (Michael Bugeja), פרופסור לעיתונאות מארה"ב מייצג את העמדה הנגדית. נכון להעלאת הדיווח הזה לאתר, כל צד הציג את עמדתו הפותחת, אבל התגובות של הצדדים עדיין לא פורסמו.

בדיון ב-Economist, כפי שמספר בלוגרים ציינו, ההגדרה של הנושא די מעורפלת, ולא ברור אם הצדדים באמת מדברים על אותו הדבר. בכותרת של הדיון מופיעות המילים social networking technologies, אבל בשלב הראשון של הדיון נדמה היה שאיאן מקינטוש מתייחס לכלים אינטרנטיים שלהם היבטים חברתיים, ואין זה אותו הדבר. לעומתו, בוגיג'ה, כאשר הוא טוען שאין לכלים האלה מקום בכיתה, מתייחס באופן ספיציפי ל-Facebook ול-MySpace.

אין לי חשבון בפייסבוק, ולא ב-MySpace, ואני מתקשה להבין את הערך הלימודי/הבית-ספרי של אלה. אין זה אומר שאינני מוצא בהם שום טעם, אלא רק שבמסגרת הבית-ספרית קשה לי לראות מה עושים איתם. אבל דוגמאות כמו אלה שוויקי דייוויס מביאה בבלוג שלה – דוגמאות של למידה משמעותית בין כיתות רחוקות זו מזו, למשל, הן דוגמאות שבהן רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב, ואף חיוני, מאד. לכן, אינני "בעד" או "נגד" אלא דוגל בהתנסויות רבות שדרכן נוכל ללמוד מה מתאים ומה עובד. אני מניח שלרוב הגדול של הבלוגרים החינוכיים (מלבד אלה שרודפים את החדש רק מפני שהוא חדש) יש גישה דומה. הבלוגוספירה החינוכית מעניינת, ואפילו תוססת, מפני שבמקום קוטביות שיוצרת מצב שבו כל צד צועק על הצד האחר, יש נסיון כן להבין את המשמעות של הכלים האלה לעומק, תוך ליבון ובדיקה עם עמיתים שהם בעלי מגוון דעות בתוך מחנה יחסית מאוחד.

הדים על הדיון הזה נשמעים בפינות רבות של הבלוגוספירה החינוכית. כמעט עם כל רענון של קורא ה-RSS שלי אני מגלה שעוד מישהו התייחס לדיון בבלוג שלו. בין אלה שכתבו על הדיון, דבריה של דנה בויד זוכים, בצדק, לציטוט חוזר. בין היתר, בויד כותבת:

In their current incarnation, social network sites (SNSs) like Facebook and MySpace should not be integrated directly into the classroom. That said, they provide youth with a valuable networked public space to gather with their peers. Depending on the role of school in their lives, youth leverage these structures for educational purposes – asking questions about homework, sharing links and resources, and even in some cases asking their teachers for information outside of the classroom. SNSs do not make youth engage educationally; they allow educationally-motivated youth with a structure to engage educationally.

Social network sites do not help most youth see beyond their social walls. Because most youth do not engage in "networking," they do not meet new people or see the world from a different perspective. Social network sites reinforce everyday networks, providing a gathering space when none previously existed.

אבל כזכור, ויקי דייוויס מביאה דוגמאות שמראות בכל זאת, שיש מקום לכלים כאלה בכיתה.

בוגיג'ה, בפתיחה שלו, מתאר מצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על הפדגוגיה:

In a recent online forum I observed how technology altered education in every conceivable facet. I have seen it used as delivery system, then as content in the classroom and finally as classroom, building and campus itself, and in every case, pedagogy changed to accommodate the interface. Shouldn’t it be the other way around? Unless we impose that logic on social networks, they will align educational methods with corporate motives, as previously discussed.

אם הבנתי את בוג'ג'ה נכון, נדמה לי שכאשר הוא כותב על "טכנולוגיה" הוא מתכוון ל-"טכנולוגיות חדישות". כאשר הוא מתייחס להשפעות של הטכנולוגיה מתקבל הרושם שהוא טוען שההשפעה הזאת ייחודית לטכנולוגיות חדשות, ולא לכל טכנולוגיה שהתפתחה במהלך ההיסטוריה. אבל השאלות שהוא מעלה כלפי הטכנולוגיות של ימינו יכלו להשאל, ואולי נשאלו, בנוגע לטכנולוגיות ישנות יותר, בעבר הרחוק והלא כל כך רחוב.

זאת ועוד, בוגיג'ה בוודאי צודק שמטרה מרכזית של רשתות חברתיות היא למכור לנו משהו, אבל אין זה ייחודי לרשתות חברתיות. זאת אולי המטרה המרכזית של כלל החברה שלנו, ואם כך, אולי מה שמפריע לבוגיג'ה איננו תכונה של הרשתות, אלא של החברה כולה. גם המו"לים הגדולים של ספרי לימוד מעוניינים למכור, אולי הרבה יותר מאשר הם רוצים "לחנך". ורק עד לפני זמן קצר מקדונלדס חילקו פרסים (ארוחות, כמובן) לתלמידים מצטיינים, ולא "רק" כי הם רצו לעודד את הלמידה, אלא מפני שהם רצו לקדם מכירות. (רצוי להוסיף כאן שלא הכרתי את בוגיג'ה, ועיינתי ברשימת הספרים שהוא כתב, ומאד התרשמתי. הוספתי כמה מהספרים הרבים שהוא כתב לרשימת הספרים שאני מקווה לקרוא.)

כזכור, הדיון גלש מאתר ה-Economist לבלוגוספירה החינוכית. אפילו בוגיג'ה הגיב בבלוג של דנה בויד – ודי באריכות. אבל יותר מאשר הוא מתווכח עם הטיעונים של בויד, הוא מציין שקשה היה, במסגרת כללי הדיון שנקבעו על ידי ה-Economist, להציג את כל הטענות שלו. הוא ממליץ לחכות עד לסיום הדיון כדי להסיק מסקנות. במסגרת קצת שונה בבלוג האישי שלו, מקינטוש מציע את אותו הדבר.

שתי ההערות האלו – שכדאי לחכות עד לסוף, ושהכללים של ה-Economist מגבילים את הדיון – בהחלט מקובלות עלי. אבל בעקבותיהן, קשה לא להרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן. אני מניח שהרצון של ה-Economist לשמור על כללי Debate מגובשים נובע מהרצון של העיתון הוותיק הזה לשמור על הילת הרצינות שהיא רכשה במהלך הדורות. אבל אם בוגיג'ה מעיר לדנה בויד שהיא מסיקה מסקנות מוקדם מדי, מה נגיד על ה-Economist עצמו שממש מעודד הבעת דעות עוד בשלבים המוקדמים של הדיון. נדמה לי שהכללים הנוקשים פשוט אינם מתאימים לעידן האינטרנט, והראייה לכך היא שהחלק של הדיון שהוא באמת מעניין לא מתרחש באתר ה-Economist עצמו, אלא בבלוגים האישיים של המגיבים.

דיונים דומים, על נושאים דומים, מתרחשים לעתים קרובות בבלוגוספירה החינוכית. אבל כאשר בלוגרים מכובדים פחות או יותר חוגגים כאשר עיתון "רציני" ומכובד מחליט, אפילו בצורה די צולעת, לטפל בנושא הקרוב לליבם, קשה לא להרגיש שעדיין קיימות אצלנו תחושות נחיתות כלפיו.

מעשה בלעם בלוגי

לפני שבועיים, עם פרוס השנה האזרחית החדשה, טום הופמן פרסם בבלוג שלו מה שהוא כינה "ציטטת השנה". הוא ציטט מפקח במערכת החינוך היפאנית שהתייחס לקצב השינוי של תוכנית הלימודים היפאנית:

We change the Course of Study about every ten years. But the truth is that ten years is too short a time to change classroom education. If we greatly changed the Course of Study every ten years, teachers would be turning their heads this way and that so often that their necks would break. So we make major changes in the Course of Study only every twenty years or so, and in between it's just fine tuning.

אכן, צריכים לקרוא את המשפטים האלה פעמיים, ולגרד בראש. לשנות את תוכנית הלימודים פעם בעשור? בתקופה של שינוי טכנולוגי כל כך מהיר? הדבר אכן נשמע די אבסורד. אבל רגע – הוא טוען שאפילו הקצב הזה מהיר מדי ושבעצם עדיף לערוך שינויים כל עשרים שנה. קשה לא להרגיש שיש משהו די מגוחך באמירה כזאת. אבל זה לא הכל. הופמן מוסיף שבעצם, הציטטה איננה מהשנה החולפת, אלא משנת 2000.

היה לי די ברור שארצה להעביר את הקטע הזה הלאה – אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות כדי שאפשר יהיה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותו. ובכל זאת, חשתי צורך לבדוק את המקור ולהבין את ההקשר. מצאתי שהמקור הוא מאמר של Catherine Lewis, חוקרת חינוכית שצללה לתוך עולם ה-lesson study היפאנית, והביאה את הרעיון הזה (אולי בקיצור, ובוודאי בלי הכבוד הראוי לו – סמינרים של מורים סביב שיעורים לדוגמה) לארה"ב. המאמר עצמו הוא תעתיק של הרצאה על הנושא של lesson study בכנס של חוקרים חינוכיים משנת 2000, והקריאה בו … מרתקת.

אכן, הציטטה מופיעה במהלך ההרצאה (לקראת הסוף), אם כי קשה להגיד שהיא מהווה בה חלק מרכזי. לואיס מביאה אותה כחלק מטענה שבעצם הקצב היחיסת איטי של שינוי בתוכנית הלימודים היפאנית יוצר יציבות במערכת שמאפשרת למורים להתמקד בשינויים משמעותיים. לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר, היא הפתיחות שבתוכנית הלימודים הזאת. לואיס כותבת שהתוכנית איננה רשימה מפורטת של סטנדרטים שמנחים את המורה בכל שלב של ההוראה, אלא תיאור די אמורפי של מטרות לימודיות כלליות שמשאירות מרחב רב למורים לפרש אותן בשטח לפי ראות עיניהם:

The changes made to these documents (about once a decade) are often brief, abstract descriptions of new goals: "autonomy," "initiative", "desire to learn" "problem-solving capacity". Although I initially found these vague goals – provided without accompanying concrete examples – frustrating, they may reflect an underlying assumption that policymakers cannot define good classroom practice.

לאור זה, במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

עלי להודות לטום הופמן שגירה אותי, אם כי כנראה לא בכוונה, לקרוא את המאמר המרתק של לואיס, וכך לאפשר לי להציץ טיפה לתוך המערכת החינוכית היפאנית (שעליה, אני חייב להודות, לא ידעתי דבר). דרך המאמר הזה נחשפתי לנושא המרשים של lesson study שמראה שמורים יכולים ללמוד בהצלחה זה מזה. ולמרות שתחילה באתי לקלל, אחרי קריאת המאמר, יצאתי מברך.

כמעט מידי יום צריכים לשאול מה צריכים ללמד

לפני מספר ימים ריצ'רד ננטל פרסם מאמרון נחמד ובו הוא מנה Four Dumb Thing I Do Out Of Habit (But Plan To Stop). ננטל התייחס להרגלים תקשוביים שהוא סיגל לעצמו במהלך השנים שפשוט אינם נחוצים היום. הוא כתב, למשל, שאין שום סיבה להמשיך לסחוב את המחשב הנייד שלו לכל מקום, או לשלוח מסמכים דרך הדואר האלקטרוני כאשר אפשר להכין מסמך ב-Google Docs ולקשר אליו. התרשמתי במיוחד מהנקודה הרביעית: ננטל כתב שהוא צריך להזכיר לעצמו שבמקום ליצור תדריך כדי ללמד כיצד לבצע פעולה (לרוב מתוקשבת) עבור מישהו, הוא צריך ללמוד קודם כל לחפש אם מישהו כבר הכין תדריך על אותה פעולה והעלה אותו לרשת. גם אני מנסה ללמוד לעשות את זה.

אבל דווקא הנושא הראשון שאליו ננטל התייחס, נושא שנכון להיום עדיין איננו מעשי עבורי, הוא זה שעורר אצלי את הצורך בהתייחסות כאן. ננטל כתב שהוא צריך להפסיק להקליד טקסט לתוך התמלילן שלו. הסיבה לכך מאד פשוטה – היום יש במחשב שלו יישום שהופך את הדיבור שלו לטקסט, והוא כל כך מוצלח שפשוט אין סיבה להמשיך להקליד:

I can honestly say that it’s now a much faster and more precise way to input words than typing.

אחד הנושאים שלעתים די קרובות עולים כאן הוא השאלה אילו מיומנויות מחשב אנחנו צריכים ללמד בבית הספר. במשך השנים קראתי מסמכים רבים על הנושא (ואפילו כתבתי כמה כאלה). משום מה, הרוב הגדול של המסמכים האלה מתייחסים למחשב ככלי סטטי, ככלי שהשימוש בו אינו משתנה או מתפתח. מקריאה במסמכים האלה מתקבל הרושם שקיימת דרך אחת נכונה להפעיל את המחשב, ושאת הדרך הזאת אפשר, לצריך, להקנות לתלמידים.

במשך העשור האחרון, במיוחד עם ההשתלטות המוחלטת של חלונות על מערכות ההפעלה, התגבשו כמה יסודות בשימוש במחשב – הקליק בעכבר, השימוש בתפריטים, ועוד. לפעמים, קשה אפילו לחשוב שהדברים יכולים לעבוד אחרת. כאשר אני מנסה להסביר לקבוצת מורים שהשמירה לתיקיות איננה נחוצה היום, הם מתקשים להבין אותי. וכמו שהם מתקשים בנוגע לתיקיות, אני בטוח שאני מקובע ביכולת שלי לחשוב על דרכים חדשות לבצע פעולות שונות. לאור זה, ההערה של ננטל מאד נחוצה לנו. יכול להיות שהוא צודק, ולא רחוק היום שבו המקלדת בכלל לא תהיה חלק אינטגראלי של המחשב, לא יהיה נחוץ להפעלתו. האם נמשיך להנחות תלמידים להקליד כאשר לא יהיה בזה צורך? דווקא יש סיכוי טוב שהסטנדרטים שלנו ימשיכו ליישר קו עם השימוש במחשב כפי שהיה, ולא כפי שהוא מתהווה, וחבל.

סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה

סב שמולר, בבלוג שלו, כותב על מאמר בטיימס הלונדוני המדווח על כך שלמרות הכסף הרב שהממשל הבריטי משקיע בציוד תקשובי חדיש לבתי הספר, הציוד הזה איננו מנוצל כמו שצריך. לפי המאמר, הבעיה המרכזית היא הפחד של המורים מהטכנולוגיה:

State schools spent £1 billion on cutting-edge information technology last year but 80 per cent of them are failing to make full use of it, according to experts.

Pupils now handle equipment worth thousands of pounds, with some using laptops, interactive whiteboards or hand-held smartphones. The Government claims that Britain is a European leader in installing IT in the classroom.

However, Becta, the Government’s adviser on IT in schools, says that many teachers are intimidated by the equipment and struggle to cope, and that children have a better understanding of how it works.

שמולר מציין שהמאמר אמנם מתאר נכונה את מצב התקשוב בבתי הספר, אבל הוא איננו מסכים שהאשמה המרכזית נמצאת ב-teacher technophobia שבו המאמר מתמקד. הוא כותב:

In the developed world, ICT permeates middle class citizens' lives (including teachers') generally. So perhaps the real problem is the way that "technology for my work" is often so different from "technology for my life". The reason that you use Google, Wikipedia, Facebook, The Trainline, etc etc is because these services help you with the "stuff" of your life. The key to getting ICT used in schools is to have it designed, supported, and run in a way which helps learners, schools, and teachers with the "stuff" of education. That this is not the case in many schools is a complex issue, which should not be reduced to "teacher technophobia".

במילים אחרות, כאשר הטכנולוגיה ממלאת תפקיד ברור, וממש מסייע בחיי היום-יום שלנו, קל, כדאי, והגיוני לאמץ אותה. אבל לפי שמולר, בבתי הספר, להבדיל מבחיי היום-יום, רוב המורים אינם משוכנעים שהטכנולוגיה משרתת את ההוראה, ולכן הם אינם מרגישים צורך לאמץ אותה בכיתה. לפי שמולר, לכנות את זה "פחד מהטכנולוגיה" הופך נושא מורכב לדבר פשטני.

דייוויד ג'ייקס, במאמרון ב-TechLearning Blog שהתפרסם אתמול, מגיע למסקנה דומה – שהתקשוב החינוכי של היום עדיין איננו עונה על הצרכים של המורים. לפני שג'ייקס מגיע למסקנה הזאת, הוא מציין שכבר מתחילת השילוב של המחשב והאינטרנט לתוך בתי הספר, ניסו להפוך את המורים למתכנתים (בדוגמה של ג'ייקס, גם מקדדי HTML נחשבים ל-"מתכנתים"), ושלא היה שום הגיון בציפייה שזה יקרה:

Simply stated, schools that expect teachers to build Web pages are making a mistake, and wasting hours of time and money on “training."

בהמשך, הוא מונה חמש סיבות שבגללן, לדעתו, הנסיונות להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר נכשלים. בין אלה הוא מציין שהתקשוב לא נתפס כדבר הכרחי, ושמפקחים אינם מבינים איך התקשוב יכול, או צריך, להיות חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה. לבסוף, בסיבה החמישית שלו, הוא כותב שרוב המורים פשוט לא רואים כיצד השקעה ברכישת מיומנויות תקשוב באמת תעזור להם בעבודתם. במילים אחרות, אחרי שהוא מנסה לראות את התמונה מזווית מערכתית רחבה, הוא חוזר לטענה של שמולר שבעיני המורים התקשוב פשוט איננו משרת את ההוראה שלהם.

עד המאמרון הזה, לא הכרתי את הבלוג של שמולר (הגעתי אליו דרך קישור מסטיבן דאונס). אני מתרשם שהוא בהחלט אדם רציני. את ג'ייקס אני מכיר טוב יותר, ואין לי ספק שהוא אדם רציני, אדם שיש לו הרבה לתרום בתחום התקשוב בחינוך. חשוב לציין שעיון בבלוג של ג'ייקס, ובמשאבים הרבים שהוא מעלה לרשת עבור אנשי חינוך (רבים על גבי ויקיים), מראה שהוא מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 כדרך לשנות לטובה דרכי הוראה ולמידה. אבל דווקא בגלל זה יש משהו מוזר במאמרון האחרון הזה שלו. האם עלינו להבין שהוא חושב שאותם כלים שעליהם הוא בדרך כלל כותב כל כך בהתלהבות אינם עונים על הצרכים של מורים בשטח, או אינם מתאימים למורים? ג'ייקס כותב בבירור ש:

to step into technology use, most teachers have to see a return on their investment; they have to see an impact on learning, and this is a healthy expectation…. And please don’t suggest that teachers can link to things like blogging, wiki, and social bookmarking sites to add that component. By doing something like that – joining a collection of independent tools together – the skills and understanding and support required to make that a realistic component to learning is probably beyond most.

אם הבנתי את הטענה של ג'ייקס, מצד אחד הוא סבור שכלי Web 2.0 יכולים למלא תפקיד חיובי בחינוך, אבל הם לרוב מסובכים מדי עבור מורה הממוצע. בנוסף (ואולי צריכים לכתוב "לעומת זאת"), הוא טוען שהמורים אינם מוצאים כדאיות בהיצע התקשובי הנוכחי (היצע שכולל, כנראה, כלי Web 2.0). נדמה לי שיש כאן סתירה, אך מה לעשות, ולמרות הסתירה, נדמה לי שאני מסכים. כאשר אני נפגש עם מורים ומדגים אפשרויות שונות של שילוב התקשוב בכיתה, יש ביניהם שמתרגשים ומיד רוצים לנסות, ואחרים שמשתדלים לא להתעניין. וכמובן ראיתי לא מעטים שאמנם מתלהבים, אבל אינם עושים שום דבר, או אינם מצליחים לעשות שום דבר, מעבר לאותה התלהבות ראשונית.

זאת ועוד. מהפגישות שלי עם מורים אני מתרשם שההבחנה של שמולר – שמורים מאמצים כלים בחיי היום-יום מפני ששם הם עונים על צורך, ואינם מאמצים אותם בבית הספר מפני שהם לא מסייעים בעבודה שלהם – איננה נכונה. פגשתי מורים רבים שהחשיפה הראשונה שלהם לכלים רבים (ולא רק כלי Web 2.0) היא במסגרת השתלמויות מורים. דרך החשיפה ה-"חינוכית" הזאת הם לפעמים מנסים לשלב את התקשוב בהוראה, והם גם מתחילים להשתמש בו בחייהם הפרטיים.

כל זה טוב ויפה, אבל … מה עושים? אם הכלים שיכולים, אולי, לענות על הצרכים של המורים מורכבים ומסובכים מדי בשבילם, האם זה אומר שצריכים ללמד אותם להשתמש בכלים שהם פשוטים יותר, אבל אינם עונים על הצרכים? ספק שיש בכך הגיון. האם עדיף פשוט לא לעשות דבר, ולחכות עד שהכלים ייעשו מספיק פשוטים כדי שהמורים כן יאמצו אותם? אימוץ הדרך הזאת בוודאי תחסוך הרבה כסף, אבל לא ברור שנדע מתי הכלים הגיעו למידה המתאימה של פשטות כדי שנוכל להתחיל (שוב?) להטמיע אותם.

יתכן שהאופציה העדיפה ביותר היא פשוט להמשיך לעבוד במספר חזיתות – לנסות להטמיע את הכלים שיש לנו (שכמעט מידי יום מתחדשים ומשתנים) ולנסות, שוב ושוב, להראות למורים שאם הם ישלבו אותם בעבודתם (וגם בחייהם) למידה משמעותית יכולה לפרוח. הבעיה היא שבעצם אין זה שונה במיוחד ממה שאנחנו כבר עושים היום. כבר היום אנחנו מנסים לזהות ולחזק מורים שמתנסים בהצלחה עם תקשוב, ומפיצים את הנסיון שלהם למורים אחרים. כבר היום אנחנו מנסים להציג את השימוש בכלי זה או אחר לקבוצות מורים ולעודד אותם לבדוק מה קורה כאשר משלבים אותו בשיעור. אלה כמובן צעדים קטנים. הם אינם דרכים נוצצות או מהפכניות. אבל אולי זאת הדרך שמשלבים את התקשוב בחינוך. אולי זאת הדרך שבה דברים מתקדמים בחינוך באופן כללי.

לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב

לפני כשלושה שבועות קראתי מאמר מעניין מאד באתר של השבועון ניו יורקר – Twilight of the Book. המאמר סוקר את הירידה התלולה והמתמדת בקריאה בעולם המערבי. מדובר בעיקר בספרות יפה, אבל באופן כללי בכל סוג של טקסט.

המאמר עצמו מאד עניין אותי. מה לעשות, ונושאים הקשורים לאוריינות, כמו הדרכים שבהן הכתב משפיע על החשיבה, או המהפכה של הדפוס, הם בין הנושאים האהובים עלי. עם זאת, לא חשתי שאוכל להתייחס אליו כאן. לא היה בו משהו שגרם לנורה לדלוק מעל לראש, או שגרם לי לאמור לעצמי שאני חייב לדווח עליו. הוא אמנם ריכז נתונים רבים, ומעניינים, ועורר שאלות מפתות בנוגע למקום של הקריאה בתרבות שלנו, אבל לא זיהיתי בו משהו שעורר אצלי את הדחף לכתוב עליו. אבל כאשר קראתי את המאמרונים האחרונים בבלוג של Artichoke, מצאתי שגם היא התייחסה אליו, ומכיוון שנראה לי חשוב מאד לחינוך.

Artichoke מספרת סיפורים. מה שמרתק בבלוג שלה היא הדרך שבה היא מפתחת סיפור שתחילה נראה תלוש מכל הקשר שפתאום מתגבש לרעיון מזוכך וברור. הקורא מבין שבעצם, יש פואנטה. ובאופן פארדוקסלי, בסיפור ש-Artichoke סיפרה הפעם – A World Without Doubt – הפואנטה היא שהסוגים ה-"חדשים" של אוריינות שמרבים היום לעודד בבתי הספר אמנם "מספרים סיפור", אבל בעצם, הסיפור איננו האמצעי העדיף על מנת להבין "פואנטה" מורכבת.

הרעיון המרכזי הזה צומח מהרעיונות של וולטר אונג, שתיאר, עוד לפני כ-25 שנים את ההבדלים בין תרבויות מבוססת דיבור לבין תרבויות מבוססות המילה הכתובה. אונג טען שבהשפעת הטלוויזיה ומכשירים דומים תרבויות טכנולוגיות נכנסות לשלב שהוא כינה "secondary orality", שלב תרבותי שבו הסיפור חוזר להיות האמצעי המרכזי כדי להעביר מסר. הבעיה היא ש-"מסרים" מורכבים אינם עוברים כל כך בקלות דרך סיפורים. מתוך המאמר בניו יורקר:

Whereas literates can rotate concepts in their minds abstractly, orals embed their thoughts in stories. According to Ong, the best way to preserve ideas in the absence of writing is to “think memorable thoughts,” whose zing insures their transmission. In an oral culture, cliché and stereotype are valued, as accumulations of wisdom, and analysis is frowned upon, for putting those accumulations at risk. There’s no such concept as plagiarism, and redundancy is an asset that helps an audience follow a complex argument.

בעיני Artichoke, וגם בעיני, המצב הזה מעורר חששות רבים. היא מצטטת עוד מתוך המאמר בניו יורקר:

It can be amusing to read a magazine whose principles you despise, but it is almost unbearable to watch such a television show. And so, in a culture of secondary orality, we may be less likely to spend time with ideas we disagree with.

לאור האפשרות הזאת היא שואלת אם העיסוק הרב שלנו סביב וידיאו, וסביב "איך לספר סיפור" בבית הספר איננו יוצר סכנה שבמקום ללמוד להיפתח לרעיונות חדשים, נלמד להסגר בפני כל דבר שזר לנו. אולי זה אינו צריך להפתיע אותנו, אבל מאמר בעיתון ניו זינלנדי מלפני מספר שבועות דיווח על תוצאות של מחקר שחיזקו את החשש הזה:

Researchers from the University of New South Wales (UNSW) have found that while Internet searches do bring up a variety of useful materials, people pay more attention to information that matches their pre-existing beliefs.

כריס אנדרסון (ההוא מ-"הזנב הארוך"), בסקירה על הספר "הברבור השחור" התייחס למידה שבה הסיפור יכול להגביל אותנו:

Our brains are wired for narrative, not statistical uncertainty. And so we tell ourselves simple stories to explain complex things we don't – and, most importantly, can't – know.

אני אוהב סיפורים. אני אוהב אותם באודיו, וגם בוידיאו, וכמעט בכל דרך שמישהו מוכן לספר אותם. אני משוכנע שהיכולת לספר סיפור, דרך אמצעים רבים ומגוונים, היא בין ה-"כישורים" שרצוי שתלמידים ילמדו בבית הספר. אבל גם ברור לי שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יוכלו להבין רעיון מורכב, הסיפורים שלהם יצטרכו לבוא כהשלמה לטקסטים "מסורתיים" ולא להחליף אותם.

בין מאמרון לתגובה

באחת מהתגובות שלו כאן אלישע כתב שהדברים שמופיעים כאן "חשובים מכדי שישארו ללא תגובות". אם הבנתי אותו נכון, היתה זאת מחמאה גדולה. אבל לא רק. אלישע בעצם ניסה לדרבן אותי להזמין יותר תגובות למאמרונים שמופיעים כאן. הוא הוסיף: "האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?". היות וכבר מספר פעמים ציינתי כאן שמבחינתי מלאכת הכתיבה לבלוג מסתיימת עם ההקלקה על כפתור "פרסם", נדמה לי שמתבקש כאן הסבר.

קודם כל, עלי להודות שבקביעה שאני אדיש לקיומם של תגובות לבלוג הזה יש, ללא ספק, מידה מסויימת של העמדת פנים. אני מודה – כל פעם שב-gmail שלי קופצת הודעה שמוסרת לי שהתקבלה תגובה לבלוג, אני עוזב את מה שאני עושה באותו רגע ובודק את תוכן ההודעה. אינני מאמין למישהו שמספר לי שהוא אינו מייחס שום חשיבות לתגובות לבלוג שלו, ולכן אין סיבה שמישהו יאמין לי אם אני אגיד את אותו הדבר.

כתיבת מאמרון ופרסומו כאן הוא עבורי תהליך שוחק. עד שרעיון מתגבש עד כדי פרסום כאן אני משתדל לבחון את הנושא, וההתייחסות שלי אליו, מזוויות רבות. אני שואל את עצמי שאלות נוקבות. לא פעם אני זורק לפח את הדברים שניסיתי לכתוב מפני שאני מגיע למסקנה שאפילו אם הצלחתי להבהיר נושא זה או אחר לעצמי, מעבר להבהרה העצמית הזאת, אין לי משהו בעל משמעות להיגד לאחרים על אותו נושא. (וכמובן שאין זה אומר שכאשר אני כן מפרסם משהו, זה סימן שהדברים אכן ראויים לפרסום.) הידיעה שעיניים נוספות, עיניים "זרות", יקראו את מה שאני כותב פועלת כגורם מדרבן המחייב אותי לחדד ולזכך את הרעיונות שלי, ולא פעם אני מסיים את הכתיבה של מאמרון בתחושה שהתרוקנתי, שכבר אין לי מה להגיד על אותו נושא. אם, בשלב הזה, מישהו ירצה להגיב, הוא מוזמן לעשות זאת, אבל מבחינתי, אני כבר בתהליך של התנתקות מאותו נושא, ונמצא בהתדיינות עצמית על נושא אחר. אם וכאשר מישהו מגיב, אני חש חובה להשיב לאותה תגובה, למרות שבעצם אין לי עוד מה להגיד על הנושא.

אבל מרכיב נוסף דורש כאן הבהרה. ציינתי שאני מייחל להתפתחות של דיון, וכמובן הכתיבה שלי לבלוג מכוונת, במידה לא קטנה, כלפי דיון כזה. אבל אין לי שום ציפייה שהדיון הזה צריך להתקיים על גבי הבלוג שלי. אם מישהו אחר "יגיב" בכך שהוא מגלגל רעיון שאיתו הוא נפגש כאן על גבי הבלוג שלו, אני רואה בזה "תגובה". (ואם ה-"גלגול" הזה יהיה יישום של רעיון מסויים במסגרת של כיתה, הרי זאת "תגובה" עוד יותר טובה.) אני משתדל להגיב לדברים שמתפרסמים בבלוגים בעברית שאני כותב, אבל כמובן שאני עושה זאת הרבה פחות מאשר יכולתי. אני מצפה שאותם בלוגרים שאני קורא אכן מבינים שהשתיקה שלי כלפי הבלוגים שלהם איננה סימן שאינני מתעניין במה שהם כותבים, או סימן שאינני מעריך את ההשקעה, ואת הרעיונות, שלהם. וכך גם כאשר לא מתפרסמים תגובות כאן. הדיון שאני מייחל לו אכן צומח, אבל רק טבעי הוא שאין לו בית אחד, אלא מעונות רבים, צורות ביטוי שונות. קוראים תמיד מוזמנים להגיב לדברים שנכתבים כאן. אני אקרא כל תגובה, ולפעמים אני אפילו אשיב. אבל אני שלם עם הידיעה שרעיונות שעליהם אני כותב כאן מתגלגלים לתוך דיון ציבורי הרבה יותר רחב מאשר סתם תגובה בכתב כאן.

משנות ה-40 ועד לימינו

לפני כשבוע אריאלה העלתה סרט מרתק לתוך אדיורשת. הסרט מציג את החינוך המתקדם (Progressive Education) שזכה לפופולאריות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בארה"ב. הסרט מאפשר לנו הצצה על "שיטות" חינוכיות מסורתיות, ולצידן, שיטות הוראה ממוקדות תלמיד שאז נחשבו חדשות. השיטות האלו בדרך כלל מזוהות עם התיאוריות החינוכיות של ג'ון דיואי (אם כי, במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא הוגים רבים שביטאו רעיונות דומים). כאשר צופים בסרט היום קשה לא להרגיש שגם השיטות המתקדמות האלו די מיושנות, אם כי התחושה הזאת נובעת אולי יותר מהבגדים, מהרהוט בבית הספר, ומעוד סממנים של התיישנות, מאשר מהגישה החינוכית עצמה. סביר להניח שכל מי שלמד במכללה למורים מכיר לפחות חלק מההיסטוריה של החינוך המתקדם – ובכל זאת, מעניין ונעים לצפות בסרט, ולראות כיצד הדברים באו לביטוי לפני שישים שנה.

הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ' – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ' התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של "מתקדם", ורביץ' שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.

מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי'טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי:

לא מצאתי שמחשבים, האינטרנט, או טכנולוגיה באופן כללי היו בין הנושאים שעליהם מאיר ורביץ' התכתבו, וחבל. לעומת זאת, יש התייחסות ללמידה, ולמטרות הבסיסיות של החינוך. מאיר מתארת חמישה "הרגלים שכליים" שגיבש איש החינוך טד סיזר שלדעתי מגדירים את המידענות הבסיסית בצורה מאד קולעת:

(1) How do we know what's true or not true? How credible is our evidence?
(2) Is there an alternate story? Perspective? How might this look from another viewpoint?
(3) Is there a connection between x and y? A pattern? Have I come across this before?
(4) What if… supposing that…? Could it have been otherwise if x not y had intervened?
(5) And finally, "who cares"? Does it matter? (And, perhaps, to whom?)

אז אם או בלי התייחסות לאינטרנט, עיון בדיונים בין מאיר ורביץ' יכול להעשיר את המחשבה החינוכית של כולנו, ובאופן כללי הם דוגמה מהנה ביותר של ההפריה ההדדית שכתיבה ציבורית יכולה ליצור.

ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים "חברתיים", ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה"ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול

Content creation by teenagers continues to grow, with 64% of online teenagers ages 12 to 17 engaging in at least one type of content creation, up from 57% of online teens in 2004.

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:
  • 39% מעלים יצירות אמנות פרי ידיהם (צילומים, סיפורים, וידיאו, ועוד)
  • 33% מעלים חומרים לבלוגים או לאתרים של אחרים – חברים, בית הספר, ארגונים
  • 28% מנהלים בלוגים עצמאיים
  • 27% מנהלים אתרים אישיים
  • 26% עוסקים ב-remix של חומרים שנמצאים באינרטנט והעלאת התוצרים לרשת

(הסך הכל של 64% נגזר מהאחוז שענה בחיוב לפחות לאחד הקטגוריות האלו.)

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק "Information Searches That Solve Problems" (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:

The survey results challenge the assumption that libraries are losing relevance in the internet age. Libraries drew visits by more than half of Americans (53%) in the past year for all kinds of purposes, not just the problems mentioned in this survey. And it was the young adults in tech-loving Generation Y (age 18-30) who led the pack. Compared to their elders, Gen Y members were the most likely to use libraries for problem-solving information and in general patronage for any purpose.

Furthermore, it is young adults who are the most likely to say they will use libraries in the future when they encounter problems: 40% of Gen Y said they would do that, compared with 20% of those above age 30 who say they would go to a library.

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.

כבוד הוא לי!

האמת היא שאני מסתדר היטב עם מיעוט התגובות שמגיעות לבלוג הזה. כפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, הכתיבה שלי לבלוג היא קודם כל אישית – נסיון להבהיר לעצמי סוגיות שונות, התייחסויות "בקול רם" להתרחשויות בתחומים שמעסיקים אותי. כמובן שאינני מתלונן אם קוראים מגיבים, אבל אמשיך לכתוב גם אם זה לא קורה.

אבל הנה, בשבוע האחרון מספר מאמרונים שלי כאן זכו לפרץ של תגובות (לפחות בממדים של הבלוג הזה), ומשני אנשים שאני (ובוודאי לא רק אני) מעריך מאד, כל אחד בתחומו – שושנה ו-אלישע. בעיני, תגובות מהשניים האלה הן באמת כבוד גדול, אבל התגובות שלהם העמידו אותי במצב שהיה די חדש עבורי. האם היה עלי לקפוץ לתוך הדיון, או האם עדיף היה לי להעניק לו חיים משלו, ולצפות בו, מרותק, מן הצד? אינני יודע, ולמען האמת, אני מנסה להתחמק מלהחליט. ובכל זאת, אנסה להגיב בכמה הבהרות.

הדיון התחיל בתגובה למאמרון שהביא תוצאות של סקר בארה"ב שהראה שבעצם מעט מאד אנשים משתמשים בכלי אופיס מקוונים (או אפילו שמעו על קיומם של כלים כאלה). אני הרהרתי אם יש צורך ללמד את השימוש בכלים האלה, ושושנה שאלה, במידה מסויימת של פליאה, אם כלי אופיס מקוונים באמת שונים כל כך מכלי אופיס "רגילים". במאמרון המשך ניסיתי להבהיר שאולי הכפתורים או התפריטים כמעט זהים, אבל הכתיבה בכלי מקוון מצריכה התייחסות אחרת מאשר הכתיבה למסמך שנשמר רק בדיסק הקשיח שלנו. לזה הגיב אלישע עם מספר הערות חשובות על הפרטיות ברשת (הערות שגלשו למאמרון נוסף). בשלב מסויים, השניים התכתבו ביניהם, ואני צפיתי מן הצד.

קראתי את הכל – כמה פעמים. בנוגע לפרטיות, נדמה לי כבר מספר פעמים ציינתי שאינני בין החוששים מאובדן הפרטיות בעידן האינטרנט. אני משוכנע שאנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו עדים לשינוי משמעותי בדרכים שבהן אנחנו מתנהגים ומציגים את עצמנו במרחב הציבורי. אין ספק שמדובר בתקופה מבלבלת, גם לבני נוער, וגם למבוגרים, אבל אינני שותף לרבים מהחששות שאחרים מעלים. ובנוגע לכלים המקוונים, שושנה עצמה ציינה שעצם הדיון שהתפתח כאן נתן לה תשובה לשאלה שלה – אם אין צורך ללמד את השימוש בכלי זה או אחר, יש בכל זאת צורך "ללמד" כיצד להתמודד עם המציאות המקוונת. אך ללא קשר לדעה זאת או אחרת, שמחתי שיכולתי לשמש אכסניה לדעותיהם של שושנה ושל אלישע. אין לי ספק שהקולות שלהם חשובים מאד בדיון הזה. תודה.