נו כבר … צריכים את המחשב בלמידה או לא?

בלוגרים רבים מתייחסים לדיווח שהתפרסם בעיתונות האמריקאית אודות ממצאי מחקר שנערך על ידי משרד החינוך פדראלי בארה"ב שהתפרסם לאחרונה (המאמר בווישנגטון פוסט: Software's Benefits On Tests In Doubt הוא רק אחד מאלה). המחקר בדק את השימוש בלומדות שונות בבתי ספר ברחבי ארה"ב והשפעתן על תוצאות במבחנים בקריאה ובמתמטיקה, והגיע למסקנה שהשימוש בלומדות שנבדקו:

has no significant impact on student performance

אז מה? הרי כבר שנים אנחנו יודעים שאין טעם בהזרמת עוד ועוד מחשבים לתוך בתי הספר מבלי שהמורים יידעו כיצד לנצל אותם למטרות למידה. ואם כך, מה חדש כאן? אינני בטוח שבאמת יש כאן חדש, מלבד נקודה אחת קטנה (המוזכר כבר במשפט הראשון של המאמר בוושינגטון פוסט): תעשיית הלומדות בארה"ב הינה:

a $2 billion-a-year industry

וכאשר מדובר בסכומים כאלה (וחשוב לא לשכוח שבתי הספר לא רק קונים לומדות, אלא גם את המחשבים היקרים שעליהם הלומדות מופעלות) מתחילים לשאול מי באמת מרוויח כאן.

אבל אפילו אם אני רוצה להצטרף לחגיגה ולהגיד שהמרוויחים (ובגדול) הם יצרני הלומדות והחומרה, והמפסידים הם התלמידים, יתכן והעסק איננו כל כך פשוט. כבר הזכרתי את הצורך בהכשרת המורים, ואם בארה"ב לא מבינים את זה, אולי ראוי שהם יבזבזו את כספם. אבל חשוב גם לזכור שהמחקר לא מצא שהלומדות משפיעות על תוצאות של מבחנים. באווירה השוררת בחינוך בארה"ב בעקבות חקיקת No Child Left Behind תוצאות טובות במבחנים נעשות להרבה יותר חשובות מאשר הלמידה של תלמידים. אולי (ואני מודה שאינני יודע ועדיין לא יצא לי לעיין במחקר עצמו) מתרחשת למידה, אבל לא מהסוג שהמבחנים הנהוגים בארה"ב מכוונים לגלות. יש סוגים רבים של לומדות בשוק. יותר מדי ממה שיש איננו עושה שום דבר מעבר לתרגל את התלמידים עד שעמום, אבל אפשר למצוא גם משחקים מרתקים, וחומרי למידה היפרטקסטיים שמסוגלים לעורר התעניינות. המחקר הזה, כזכור, בדק את השימוש בלומדות רק בקידום הקריאה ובמתמטיקה. קיימים תחומי למידה רבים נוספים שלא נבדקו (NCLB לא מבקש לבדוק את אלה, אלא מתמבקד במיומנויות יסוד, ומתעלם מתחומים משמעותיים כמו אמנויות) ואולי באלה התוצאות עשויות להיות אחרות.

כזכור, עדיין לא עיינתי במחקר. eSchool News סוקר את המחקר הרבה יותר לעומק מאשר הוושינגטון פוסט, ומביא גם קישורים נוספים, כולל למחקר השלם עצמו. יש מה לקרוא.

ואולי אין מוקדם או מאוחר בלמידה רשתית

בעולם שבו החדשות של אתמול כבר שייכות לעבר הרחוק, זה אולי קצת מוזר לכתוב עכשיו על משהו שהתרחש לפני יותר מחודש. אבל במקרה הזה יש בכך אולי סגירת מעגל. ובנוסף, ממתי יש מוקדם או מאוחר באינטרנט? אז לפני כמעט חודשיים נערך כנס צ'ייס, וטרי אנדרסון היה המרצה האורח שפתח. אז, דיווחתי בקצרה על אותה הרצאה. לפני קצת יותר בשבועיים אנדרסון דיווח בבלוג שלו שהמצגת של אותה הרצאה עלתה ל-WWW. אולי המצגת כבר עלתה גם לאתר של האוניברסיטה הפתוחה, אבל עדיין לא מצאתי אותה שם, ולכן זאת הזדמנות להפנות אליה במקום אחר: Social and Cognitive Presence in Virtual Learning Environments.

הגעתי אל המצגת דווקא בעקבות מאמרון אחר של אנדרסון בבלוג שלו, מאמרון שהתפרסם כמה ימים מאוחר יותר: Learning with Networks. אנדרסון כותב שבעקבות קריאת מאמר של מישהו אחר הוא התחיל להקדיש מחשבה לרשתות למידה (אולי נכון יותר, "רשתות של לומדים"). הוא מציין שהמאמר גירה את התעניינותו ב:

the value of loosely knit networks as distinct learning resources and … the increasing value of learning networks (as opposed to tight, class or institutional bounded communities of practice) in both formal and informal learning

אנדרסון בוחן את הרעיון של רשתות, ומציין את ההבחנה שעושה סטיבן דאונס בין "קבוצות" (נדמה לי שהיום דאונס מעדיף להשתמש במונח "קהילות") לבין "רשתות", כאשר הקבוצה מובנית ונוקשה, ואילו הרשת נזילה. אנדרסון מוסיף:

The notion of extracting value from networks is at the core of social software and web 2.0 applications and has very immediate value in the informal world of life-long learning. This value extends beyond the type of unconscious and unreflective Wisdom of the Crowd’s described by Surowiecki (2004). It expands the notion of networks to include those whose members are in regular interaction (as in an active mail list), to those whose accumulated opinion adds filtering value (Digg, Slashdot), to networks of bloggers who regularly read and reference work of related bloggers (EduBloggers), to those who rarely if ever interact as they collaboratively produce useful artifacts (WikiPedia).

דרך תיאור כזה אפשר לראות שאחד המאפיינים המרכזיים והחשובים של רשתות הוא חוסר הפורמאליות שלהן. רשת של לומדים מורכבת מאנשים ש-"עושים את שלהם", כאשר העשייה הזאת כוללת גם, אבל לא תמיד, התקשרויות עם לומדים אחרים. יש כאן משהו מאד מושך, ואף משכנע. הבעיה היא, כמובן, שכאשר מדובר בחינוך של תלמידים, התלמידים נמצאים בתוך מסגרות למידה שאינן מעודדות את השיתוף הפתוח, הכמעט מזדמן, הזה. והאתגר הוא, כמובן, למצוא את הדרך לשלב את הגישה של רשת של לומדים לתוך מערכת חינוכית היררכית. אפשר לקוות.

אין לנו, כנראה, במה להתבייש

לפני כמה ימים דייוויד ורליק פרסם מאמרון, תחת הכותרת What About Computer Applications בו הוא מדווח על ביקור שערך בבית ספר, ועל דיון שהתרחש שם סביב השאלה כיצד ללמד את השימוש במחשב:

One of the issues in contention there is a course called Computer Applications, where students learn to use the Microsoft Office suite (sans Access, thank goodness) and keyboarding. The question that nags at me this morning, as I get ready to catch my ride over to the school, is this, “Are computer applications something that should be taught in a class, or something that should be learned by the students, independent of a class curriculum?“ I guess what keeps tugging at my thoughts is the idea that anyone who can figure out how to play World of Warcraft or The SIMS can probably figure out how to use a word processor. They probably will not learn all of the features that they might be taught in a class, but if you can figure out the basics, then any other specific feature is only as far away as a little time at figuring it out.

אינני מכיר את המערכת החינוכית האמריקאית. ממה שאני קורא, אין לנו, כאן, סיבות רבות מדי לקנא בהם. ובכל זאת, כאשר מדובר בשימוש במחשבים בתוך בתי הספר, יש להם כסף רב, והרושם הוא שיש גם שימוש נרחב. נכון, הבלוגרים שאני קורא בוכים על כך שהמורים חוששים להשתמש בכלי Web 2.0, אבל מכאן אפשר להתרשם שפרויקטים רבים עם הכלים האלה קיימים בשטח, ושהתלונות נובעות ממצב של שפע, לא של חסר.

אבל התמונה שמצטיירת מדבריו של ורליק היא של מעבדות מחשבים בבתי הספר בהן הקניית השימוש ביישומי מחשב בסיסיים נעשית בנפרד ממקצועות הלימוד. אחרת, קשה להבין את השאלה של ורליק – הרי, אם לא היה כך, לא היה צורך לשאול בצורה הזאת. שאלות כאלו אכן נשאלות גם אצלנו, אבל נדמה לי שאפילו אם בבתי הספר יש עדיין הפרדה, ברמת המדיניות הגישה ברורה. הרי, במסמך מדיניות של האגף לחינוך יסודי אנחנו קוראים שאחד העקרונות הפדגוגיים של אותה מדיניות היא:

רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך

אין ספק שבארה"ב, כמו בישראל, קיימות מגוון גישות בנושא הזה. למאמרון של ורליק (ולמאמרון נוסף שהוא פרסם בעקבות התגובות) יש כמעט שלושים תגובות. רוב המגיבים מצדדים בשילוב הקניית המיומנויות לתוך נושאי הלימוד, אם כי כמה קוראים מדגישים שללא הדרכה מסודרת, תלמידים ילמדו להשתמש רק במינימום האפשרויות שבכלים כמו התמלילן. יש גם הסכמה לגבי החשיבות ברכישת מיומנות ההקלדה. אבל שוב, מה שמפתיע כאן הוא עצם השאלה של ורליק, המראה שבעצם, הגישה הרווחת בבתי הספר בארה"ב היא הקניית מיומנויות כמקצוע נפרד. על זה קוראת אחת מגיבה:

How to use computer classes bore me to tears. Technology is a tool we use to acquire, process, and communicate knowledge. It can’t be taught in isolation.

אני כמובן מסכים. אני גם שמח לציין שאצלנו בארץ, על פי רוב הנושא כבר הוכרע. גם אם בשטח המצב לא אחיד, על פי רוב אנחנו משלבים את רכישת מיומנויות המחשב לתוך נושאי הלימוד. כמו שצריך.

האם אנחנו באמת יכולים לקחת דוגמה מהפינגוונים?

בדרך כלל אני מוצא את עצמי מסכים עם דבריו של ג'ורג' סימנס. סימנס פיתח תפיסה חינוכית שהוא מכנה connectivism שמנסה למקם את הלמידה כתהליך של יצירת קשרים רשתיים בין לומדים ובין תכנים. למען האמת, אני מתקשה למצוא את הייחוד בתפיסה הזאת. בעיני מדובר בקונסטרוקטיביזם בלבוש טיפה שונה. אבל אין זה אומר שאין הרבה שאפשר ללמוד מדבריו.

אבל השבוע מצאתי את עצמי מגרד בראש ושואל את עצמי אם הוא באמת מסכים עם מה שהוא מפרסם. בכתבה בשם Why penguins have no commanding officer, סימנס מצטט, ללא ביקורת, ממאמר של קן תומפסון הנושא את אותו השם. תומפסון מסביר:

But if they have no leader then how do they know where to go?

This is a good question because it reveals the essential difference between human teams and nature’s teams. The answer is that no single penguin knows where to go, but they know where to go as a group.

יש כאן מתיחה של החבל של גישת The Wisdom of Crowds עד אשר הוא ממש נקרע. להגיד ש-"ההמון תמיד יותר חכם מהגאון" (כפי שציטטי מומחה אחר לפני כמה ימים) הוא הגזמה פראית. אבל להשתמש במטפורה מעולם הטבע כדי להסיק מסקנה לגבי עולמם של בני אדם, זה כבר חשיבה רשלנית.

פינגוונים אמנם מגיעים ליעד שלהם, כנראה, ללא מנהיג (לעמן האמת, אינני בטוח שזה באמת נכון) אבל אין זה דוגמה של חוכמת ההמון, אלא של התנהגות אבולוציונית שהתאימה את הפינגוונים לתנאים הספציפיים בהם הם חיים. בתנאים אחרים אותם פינגוונים לא היו מסוגלים להסתדר, או להסתגל – ללא קשר למנהיג.

דווקא היכולת לא להגיע ליעד, להתבלבל וללכת לאיבוד, הן תכונות חיוביות ביותר שנמצאים, כנראה, רק אצל בני אדם. היכולת להתנהג בדרכים שאינן נכתבות "בטבע" שלנו, היא זאת שמאפשרת לנו לטעות, ללמוד מהטעויות האלו, וכך להתפתח.

אין לי אהבה יתרה למנהיגים או למנהיגות, אך מצד שני, אין לי ספק שהשפה הכתובה אפשרה לנו לרכז ידע ומומחיות בצורה כזאת שלא היינו צריכים תמיד לחזור על טעויות העבר, וכך לקדם את עצמנו במישורים רבים. הפינגוונים לעומת זאת, עוד ממשיכים שנה אחרי שנה לצעוד, עם או בלי מנהיגים, באותו מסלול.

העתקה והדבקה כמיומנות רצויה

שמחתי לגלות שאתר NRG פרסם מאמר חשוב שהתפרסם בוושינגטון פוסט לפני כשבוע. שמחתי גם לראות שעמיתים בתחום של מחשבים בתהליך הלמידה קראו אותו והעבירו אותו ביניהם בדואר האלקטרוני. אין חובה שבבלוג הזה אצטט רק מהאנגלית, ואם מאמר חשוב וראוי להתייחסות מתפרסם בעברית, נעים לקשר גם אליו. המאמר ישב אצלי עם כוכבית גדולה לידו שרמזה לי "כתוב משהו על זה", וכמובן שמוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

מדובר במאמר של איש הי-טק של היום, ולשעבר איש חינוך, ג'ייסון ג'ונסון, שמשום מה ב-NRG מקבל את הכותרת: העתק: משרד החינוך. באנגלית הכותרת הרבה יותר ברורה: Cut-and-Paste Is a Skill, Too. ג'ונסון מסביר שבמידה רבה, המיומנויות הדרושות לו היום, בתפקידים שהוא ממלא, הן המיזוג של מקורות, וחיבורם לתוך שלם, יותר מאשר היכולת להמציא משהו חדש (החלוקה לפיסקאות ב-NRG שונה מבמקור. אני אימצתי את התרגום של NRG, אבל אני מחזיר את החלוקה לצורתה המקורות):

המעבר שלי מחינוך לעולם העסקים המחיש לי בדיוק כמה חשוב להיות מסוגל לחבר תוכן מכמה מקורות, להקיף אותו במבנה ולערוך אותו לכדי מכלול קוהרנטי בעל קול אחיד. תלמידים שמסוגלים ליצור תערובות משכנעות רכשו להם כישור עסקי יקר-ערך. למרבה הצער, רוב בתי הספר לא מכירים בכך שהתלמידים השתמשו בכישורים כלשהם, ועבודה שלמה עלולה להיזרק בגלל כמה שורות שהועתקו ממקור אחר בלי מרכאות.

ג'ונסון מדגיש שהמערכת החינוכית צריכה להבין שמתרחש שינוי בדרך שבה תלמידים מרכיבים את העבודות שעליהם להגיש:
על כל פנים, מערכת החינוך צריכה להכיר במה שהעבודה הכתובה מהווה היום: יותר מוצר שבוחן כישורים מאוד מסויימים – היכולת לחבר את עבודתם של אחרים ולתת את הקרדיט הראוי – ופחות שיקוף של ידע, מקוריות ויכולת כללית.

הגעתי למאמר של ג'ונסון דרך הבלוג של ג'ים היינדריקס שאני קורא. היינדריקס הוא מורה בבית ספר (ובין היתר, גם ידיד אישי של ג'ונסון). הערה אחת שלו חשובה במיוחד בהקשר הזה:

I’ve talked about this issue with our English teachers at OES, and I was rather surprised by how unconcerned they were with copy and paste plagiarism. In effect, OES students may do as many as eight drafts of a paper, with feedback from the teachers at each stage, to the effect that the writing is so closely reviewed and revised that plagiarism would be difficult to “slip in,” simply because the students are so driven to revise their own writing. In Jason’s article, he writes mostly about term papers that are written with zero faculty involvement, which does occur, but not at all schools.

זאת אומרת – אם אנחנו מלווים מקרוב את תהליך הכתיבה של העבודות של התלמידים שלנו, הסיכוי שהם יגישו לנו משהו מועתק ממילא די קטן. אני, כמובן, מסכים. הנוף המידעי שבתוכו התלמידים שלנו מנסים לפלס לעצמם דרך סבוך מאד. קשה לחשוב שהם מסוגלים ליצור עבודות "מקוריות" על הנושאים שבדרך כלל עליהם לכתוב. לעומת זאת, כאשר הנושאים שלהם כן מאפשרים מקוריות, אין הם מקבלים את ההדרכה הדרושה כדי שהמקוריות הזאת תבוא לביטוי. אפשר אפילו להגיד שמזמינים אותם להעתיק. מיזוג מקורות על מנת להסיק מסקנה איננה בהכרח העתקה, ורצוי שבתי הספר יתחילו ללמד את תלמידיהם כיצד לעשות זאת בתבונה.

אגב, בבלוג שלו היינדריקס מפרסם את הגירסה הראשונה של המאמר של ג'ונסון המכילה כמה נקודות חשובות שאינן מופיעות בזו שהתפרסמה בוושינגטון פוסט. כדאי לקרוא.

אם יש רשת, האם גם צריכים קהילה?

דייוויד ורליק כותב שהוא הצטרף לכמה מהרשתות החברתיות שצמחו לאחרונה. הכוונה היא לקהילות ב-Ning המאפשר בניית "קהילות" בקלות רבה. הקהילות ב-Ning אינן שונות באופן מהותי, כמובן, ל-MySpace או ל-Facebook, אבל בכל זאת יש הבדל חשוב. במידה רבה, Ning מכוון את עצמו לקהל של מבוגרים, ומעודד בניית "קהילות" סביב נושאים מוגדרים. לכן, יש כבר (בין רבות אחרות) קהילות בשם School 2.0 ו-Library 2.0. עכשיו מבוגרים יכולים לטעום את טעם השייכות מבלי להרגיש שהם חודרים למרגש המשחקים של הילדים שלהם.

הבעיה היא, לפי ורליק, שכלל לא ברור שהוא זקוק לאותן "קהילות", או מה, בעצם, אמור להתרחש בהן. הוא מונה את שירותים השונים שהקהילה מגישה לו, ושואל אם יש בין ההיצע הזה משהו שלא היה לו באמצעות כלים אחרים. ורליק פוסק:

I don’t need someplace else to go to on the Internet. I need it to come to me, to my aggregator, or my mail box. I need it to be organic, infinitely shapeable, and to be a valuable conversation.

תוך זמן קצר המאמרון של ורליק זכה לדי הרבה תגובות, כאשר בערך חצי מאלו מזדהות עם התחושה של ורליק שכלל לא ברור שאנחנו זקוקים לכלי כזה. מספר מגיבים מציינים (נדמה לי שבמידה מסויימת של צדק) שהקהילות ב-Ning מיועדות לאנשים שעדיין לא אימצו את השימוש בכלים חברתיים אינטרנטיים. ריכוז האפשרויות השונות של פורום, בלוג, דף אישי, מאגר חומרים ועוד מקנה למי שחדש לסביבת ה-Web 2.0 כניסה קלה לתחום. אבל אפילו אם ההבהרה הזאת נכונה, נדמה לי שהקהילות ב-Ning מפספסות משהו חשוב.

אולי בשלב הזה עלי להודות שגם אני הצטרפתי לשתי קהילות ב-Ning – במידה רבה מתוך סקרנות (וגם מתוך תקווה שאגלה שקל להשתמש בעברית בהן, דבר שעדיין לא הספקתי לבדוק). אחת השאלות שבמיוחד סיקרנו אותי היתה האם בכלל יש לי זמן לזה. אם אני חבר בקהילה ומתנהל בה דיון מעניין, אני אחוש חובה להצטרף, אבל זה יהיה, כמובן על חשבון משהו אחר. בינתיים, אני מופיע ברשימת החברים, וחש אי-נוחות כאשר אינני עונה בחיוב על הבקשות להיות "חבר" של מישהו אחר.

אך למרות שהזמן הוא גורם משמעותי בהשתתפות בקהילות האלו, נדמה לי שהבעיה העיקרית נמצאת במקום אחר. ודווקא כאן, ורליק איננו מרחיק לכת מספיק עם הביקורת שלו. ורליק צודק שהוא איננו זקוק לעוד מקום נוסף באינטרנט, אבל מעבר לזה, "קהילה" איננה מה שכלי ה-Web 2.0 מאפשרים לנו. נדמה לי שסטיבן דאונס, יותר מפעם אחת, ציין את ההבדל בין קהילה לבין רשת. אנחנו מצטרפים לקהילה, ודרך ההצטרפות הזאת נבנית שייכות. לעומת זאת, אנחנו נעשים לחלק מרשת כאשר אנחנו מתייחסים אליה. איננו מחוייבים לחוש שייכות, אלא חופשיים לתרום, וגם לקחת, במידות שנראות לנו מתאימות להשקעה שאנחנו מוכנים להשקיע.

כל מי שכותב לבלוג שלו על קשת מסויימת של נושאים (הבה נגיד, למשל, אינטרנט בחינוך) וקורא את הבלוגים של אחרים באותו נושא, הוא בעצם חלק מרשת בנושא הזה. כאשר בלוגרים יוצרים קישורים למאמרונים שונים בבלוגים אחרים, או משאירים תגובות למאמרונים האלה בבלוגים עצמם, הם נעשים לחלק מהרשת. מי שיוצר או משתמש בתגים בנושאים האלה בדלישס, ועוד, הם חלק מרשת. אפשר להגיד שדרך הפעולות האלו הם מקיימים את הרשת. אנחנו חלקים מהרשת הזאת מבלי להוציא כרטיס חבר, ולעמן האמת, אין צורך לעשות זאת.

תחילה התכוונתי לכתור את המאמרון הזה בכותרת "האם המטוטלת מתחילה לחזור?", מתוך התחושה שחוסר ההתלהבות מ-Ning מראה נסיגה מהדהירה לשימוש בכלי Web 2.0. אבל תוך כדי כתיבה אני מבין שהנקודה החשובה היא להבין את ההבדל בין קהילה לבין רשת בסביבה האינטרנטית. חס ושלום שאתנגד לקהילות. אני דווקא מאד מחייב אותן. אבל אני ממש חוגג מהפתיחות ומהחופש שרשת חברתית מאפשרת, ומההפריה ההדדית שהיא מצליחה להצמיח.

ליצור את התשתית ללמידה משמעותית עם הבלוג

השבוע, סטיב הרגדון, בבלוג The Infinite Thinking Machine פותח את המאמר שלו עם ציטטה מלפני שנה וחצי מויל ריצ'רדסון:

I've learned more in my four-plus years as a blogger than I have in all my years of formal education.

הרגדון בוחן את האמירה הזאת, ומנסה להסביר למה הוא נכון:

He's not talking about blogging as a teaching tool–he's talking about blogging as a personal and professional development tool. And he's saying that it's been a better learning tool than all his formal schooling. How could that be?

It's because, for Will and many others of us, to blog is to be engaged in really meaningful conversations about education. Indeed, the tools of Web 2.0 (or the "read/write Web") often trigger a personal learning renaissance.

מי אני לא להסכים?! אבל אם יורשה לי, אינני מסכים, וחשוב לי להסביר למה.

קודם כל, אמנם אינני יכול לקבוע עבור ויל ריצ'רדסון מתי וכמה הוא באמת לומד, אבל אני נוטה לחשוב שהקביעה שהוא למד יותר בארבע (היום כבר שש) שנים של כתיבה לבלוג מאשר הוא למד בכל שנות לימודיו הפורמאליים פשוט איננה נכונה. אין לי ספק שבמשך אותן ארבע שנים הוא חווה חוויית למידה אינטנסיבית ביותר, אבל אני בספק שהוא למד "יותר". מפני שהלמידה שהתרחשה אצלו בארבע השנים האלו היתה למידה מאד ממוקדת, והתמקדה בתהליך הלמידה עצמו, התחושה היא של בחינה מתמדת של תהליכים שפעם היו לכאורה מובנים מאליהם. אולי מה שריצ'רדסון התכוון להגיד (ואני מתנצל על היומרה לחשוב שאני יכול להגיד טוב יותר ממנו את מה שהוא רוצה להגיד) הוא שהשנים של כתיבה לבלוג היו מלאות בצלילה לתוך ים של נושאים שהלך והתפשט ותפח.

אבל אין לי סיבה להתווכח בנקודה הזאת. הרי, אפשר להתרגש מההתרגשות שלו, ולהצטרף לחגיגה – כותבים לבלוג, ומתחילים ללמוד!

ובדיוק כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא בעייתית ודורשת התייחסות. בעקבות ריצ'רדסון, הרגדון קובע שהבלוג הוא כלי טוב יותר ללמידה מאשר הלימוד הפורמאלי. ומה הבעיה בקביעה כזאת? אולי בקביעה עצמה, לא כלום, אבל במה שלא נכתב, המון. ריצ'רדסון, הרגדון, ובלוגרים חינוכיים רבים אחרים בוודאי לומדים הרבה מההרפתקה של כתיבה בבלוג (ואני גם עד לכך). אבל הלמידה הזאת לא נובעת מהבלוג, אלא מהשילוב של השימוש בבלוג עם תובנות על כיצד אנחנו לומדים, עם יכולות רפלקטיביות מפותחות, ועם תשתית נרחבת קיימת של ידע.

מה שריצ'רדסון והרגדון כותבים כלל לא היה מפריע לי לו הם לא הסיקו, פעם אחר פעם, שהכוח נמצא בכלי עצמו, ולכן צריכים לשים את הכלי בידיהם של תלמידים, כדי שגם הם יוכלו ללמוד בדרך דומה מאד. עם כל הרצון להאמין, זה פשוט לא עובד כך.

הרבה יותר מאשר צריכים להנחות תלמידים בצדדים הטכניים של הכתיבה לבלוג, צריכים לעורר בהם התעניינות בעולם, להכשיר אותם בשאילת שאלות המובילות לגילוי, לרצון לדעת. צריכים לאמן אותם בתהליכים רפלקטיביים שדרכם הם יכולים להיות מודעים ללמידה של עצמם. בלי אלה, הבלוג הנוצץ ביותר עדיין יהיה חסר ערך מבחינת הלמידה (העצמית) של התלמיד.

אין שום חדש במשפטים האלה, ואולי אין בכלל סיבה לכתוב אותן שוב. אבל בהמשך המאמר של הרגדון הוא ממליץ שאנחנו נכוון את התלמידים שלנו לכלי חדש של social networking (הכוונה הפעם היא ל-Ning). הוא מסביר שהוא הכיר כלים דומים אחרים, אבל אלה לא אפשרו התפתחות של רב-שיח בין משתתפים בצורה מספיק טובה. עכשיו הוא מסביר, זה אפשרי, ולכן כל מה שצריכים לעשות הוא לפתוח קהילה עבור הכיתה.

ושוב, אנחנו פוגשים את אותה הגישה שפגשנו עם הבלוג – הטכנולוגיה תעשה את העבודה בשבילנו. אבל הצטרפות תלמידים לתוך קהילה של "רשת חברתית" לא הופכת אותם לשותפים ללמידה קבוצתית. דרושה הדרכה והנחייה, והרבה בחינה של הסביבה ושל עצמנו כדי להבין מה ניתן להרוויח מההצטרפות הזאת. בלי זה, הקהילה לא תהיה שונה מ-MySpace, סביבה שבעיני הרגדון איננה מתאימה לחינוך. אני בטוח שהרגדון יודע את זה, אבל כאשר הוא לא כותב את הדברים, הוא מכין את התשתית ל-"רשתות חברתיות" רבות מאד, אבל ריקות מערך חינוכי, שיכסו את הנוף החינוכי, וחבל.

רשמים מכנס מו"ח – 1

השתתפתי רק ביום השני של כנס מו"ח (וזה בעצמי בוודאי אומר משהו). אני יכול לדווח רק על מה שראיתי/שמעתי בעצמי, וכמובן שלא יכולתי להשתתף בכל. יש תקצירים שנראים מאד מעניינים (ביום הראשון היה מושב על כלי Web 2.0, למשל, וכמובן שאני מצטער שלא השתתפתי), וממה שיכולתי ללקט מאחרים, הם גם שמעו כמה הרצאות מעניינות. ובכל זאת, הרושם הכללי איננו חיובי מדי. אולי ביום הראשון היו יותר משתתפים, אבל ביום השני היו די מעטים, ודי הרבה מאלה היו אלה מאיתנו שמחוייבים. אולי באופן פרדוקסלי יש כאן משהו חיובי. אם הנושא של מחשבים בחינוך כבר לא מעורר עניין גדול, אולי זה מפני שהצלחנו לשלב אותו לתוך תהליך הלמידה עד כדי כך שאין להפריד ביניהם, ולכן אולי אין צורך בכנס העוסק במחשבים ובתקשוב לחוד.

התעורר אצלי הרהור שאני מעוניין להרחיב עליו, אבל אביא כאן בצורה גולמית. אולי חדירת כלי ה-Web 2.0 מזיקה להצלחת כנסים כמו מו"ח. הרי, במידה לא קטנה, הכנס מכסה את עצמו מההכנסות של התערוכה. בדרך כלל, מי שמציג בתערוכה הם יוצרי החומרות ויוצרי הלומדות. כלי Web 2.0 לא צריכים להציג – ממילא הם לרוב בחינם, ולא דורשים תשתיות מורכבות או יקרות. ולכן, ככל שכלי Web 2.0 חודרים לתוך התקשוב, ההכנסות מהתערוכה מצטמצמות. יוצא של הכלים האלה הם אולי טובי לחינוך, אבל לא טובים לניהול של כנסים.

אחרי כנס מו"ח ה-19 כתבתי "סיכום" עבור פרסומון של או"ח ("ואין כל חדש במו"ח?"). נדמה לי שהוא מתאים גם לכנס של השנה.

רשמים מכנס מו"ח – 3

האזנתי למושב על השימוש בקוד פתוח בבתי ספר, ויצאתי עם תחושות מעורבות. אני מאחל הצלחה לחסידי הקוד הפתוח. אני מסכים עם התפיסה של הקוד הפתוח, וליבי באמת איתם. ובכל זאת אני חש שהנושא הוא יותר עניין של אמונה מאשר של עובדות. כאשר מאזינים למטיפי הרעיון אפשר להתרשם שכל דבר טוב שמתרחש סביב התקשוב בבתי ספר הוא בזכות הקוד הפתוח. אני מאד מתרגש כשאני רואה סרט שהוסרט השנה בו תלמידי בית ספר יסודי לומדים LOGO, אבל אני מתקשה לראות את הקשר בין לימוד הלוגו, דבר שהוא מבורך בפני עצמו, לבין הקוד הפתוח. תלמידים רבים למדו LOGO על מחשבי עם חלונות, וכמובן גם על גבי קומודורים לפני שנים רבות. כמו-כן, אם הבנתי נכונה את חסידי הקוד הפתוח שדיברו, הפתיחות, הנגישות, ואפילו השימוש בכלי Web 2.0 בבתי הספר מתאפשרים בזכות הקוד הפתוח. צר לי להגיד שאני פשוט לא מבין את הקשר. ניסיתי להעתיק מילה במילה בזמן שהאזנתי, ולכן אולי פספסתי משהו, אבל נדמה לי שאחד הדוברים אמר: "לא ברור היכן הכתיבה של התלמיד על הוויקי נגמר והקוד שמאחוריו מתחיל". המשפט נאמר כדי להראות את הקשר בין השימוש בכלי פתוח (הוויקי) לבין התשתית של הקוד הפתוח. הבעיה היא שאני ממש לא מבין את הקשר, וזאת משום שראיתי די הרבה תלמידים וסטודנטים שכותבים בוויקי בלי שום קשר לקוד פתוח, וגם מפני שאני בטוח שחלק מאותם תלמידים שאצלם הוויקי כן קשור לקוד פתוח מסוגלים לכתוב דברים סתמיים וחסרי טעם, כמו כל תלמיד אחר.

שוב, אני רואה חיוב רב בקוד פתוח, ובמידה לא קטנה בגלל התפיסה הרעיונית שנמצאת בתשתית שלו. אבל דרושה מידה גדולה מאד של שכנוע עצמי כדי לחשוב שההצלחה או אי-ההצלחה של פרויקטים מתוקשבים בבתי הספר (ומידת המעורבות של התלמידים בבניית הפרויקטים האלה) תלוייה בקשר, או בהעדר הקשר, למיקרוסופט.

רשמים מכנס מו"ח – 2

במושב הבקר של "קריאה, ספרים והגיל הרך", עפרה רזאל דיווחה על סקר שנערך על ידי מט"ח אצל הורים לילדים בגיל הרך, לקראת בניית פרויקט אינטרנטי לילדים האלה. ממה שאני ראיתי, הפרויקט עצמו נראה דומה מאד לתקליטורים כמו אלה של איתמר לפני די הרבה שנים. אינני כותב את זה כביקורת, אלא פשוט כקביעה. מה שפעם היה על גבי תקליטור היום נמצא באינטרנט, ואני בטוח שילדים יכולים להנות מזה.

אבל כמה מממצאי הסקר היו מאד מעניינים. רזאל ציינה שהשימוש במחשב ובאינטרנט לא נתפס אצל ההורים האלה כפעילות משותפת של ההורה והילד. השימוש באינטרנט כן נתפס, כנראה, כהכנה לקראת בית הספר – 62% מהנשאלים השיבו שחשוב, או חשוב מאד, להכין את הילד לבית הספר מעבר להכנה שהם מקבלים בגן. ההורים רוצים אתרי אינטרנט חינוכיים לילדים שלהם, אבל שאלה לא ייראה יותר מדי לימודיים. אני מניח שהכוונה כאן היא שלא יהיו "הוראות שימוש", אם כי לא להראות "לימודי מדי" נשמע כמאפיין מעורפל ביותר. אינני יודע מה אנחנו יכולים ללמוד על אתרי אינטרנט לילדים בגיל הגן מהסקר הזה, אבל אפשר ללמוד הרבה על כיצד הורים תופסים את האינטרנט.