שוב על הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי

כתבה קצרצרה שבסך הכל מורכבת מציטטה של מיכאל הורן, שותפו של קלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, מופיעה במהדורה האחרונה של איגרת edSurge. בציטטה הורן מנבא שבשנת 2014 צפויה תגובה נגדית חריפה כלפי השימוש במכשירי טבלט בחינוך. היות והקטע מאד קצר, נדמה לי שיש טעם לצטט אותה במלואה:

[We started to see] a backlash develop in certain districts and areas against just deploying technology for technology's sake, without having thought about what problem a certain leader was trying to solve, or putting in place really sound processes to guard against abuses of technology. My sense is that we're going to see some continuation of that in 2014 as people become suspect of school leaders just deploying technology simply because you 'have to have technology'.
אחרי הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז של לוס אנג'לס, לא צריך להיות ידען גדול בענייני חינוך כדי להבין שמחוזות אחרים ייזהרו מאד לפני שהם יאמצו תכנית דומה. נדמה לי שאפשר היה לצפות לנבואה מעמיקה יותר מאדם שדעתו די נחשבת בתחום התקשוב. ובכל זאת, כדאי להתעכב רגע על דבריו של הורן. הוא הרי מציין שצפויה תגובת נגד לגישה של "טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה". מכך ניתן להבין שגישה כזאת כנראה נפוצה בחוגים חינוכיים. ואם כך המצב, הכשלון שבחלוקת מכשירי ה-iPad בלוס אנג'לס מתגמד לעומת הכשלון החינוכי שבא לביטוי בהמשך האחיזה בתפיסה כזאת. תחום החינוך, הרי, גדוש ביועצים משכילים שמתיימרים לעזור לבתי הספר להטמיע את התקשוב בצורה מוצלחת. כיצד קורה שרק עכשיו, בפתיחת שנת 2014, כנראה בעקבות הבלגן בלוס אנג'לס (ובמחוזות אחרים) ואי-ההצלחה בשיפור הלמידה של תלמידים באמצעות מכשירי טבלט, מגלים פתאום שאי אפשר להסתפק ב-"טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה".

הציטטה מהורן לקוחה (בשינויים זעירים ולא משמעותיים) מתוך סרטון בן חמש דקות שבו הורן מרחיב על הצפוי בחינוך בשנה החדשה. בהמשך הסרטון הורן מוסר לנו שכאשר יבינו שמכשירי הטבלט אינם מציעים פתרון לימודי מוצלח, מה שירוויח מההתפכחות הזאת הוא דווקא ה-Chromebook שלדבריו מתאים יותר לחינוך. יתכן שהוא צודק, וה-Chromebook באמת מתאים יותר לחינוך מאשר ה-iPad. אבל בקביעה כזאת נדמה שהורן מעמיד את הטכנולוגיה בראש, ודווקא קשה לא להתרשם שמה שמעסיק אותו איננה הלמידה עצמה, אלא השוק שמערכת החינוך מהווה עבור החברות שמבקשות לחדור לתוכו.

לקראת סיום הסרטון הורן מביא תחזית נוספת. הוא מוסר לנו שבשנה החדשה לא מעטות מחברות ההזנק בתחום התקשוב בחינוך שצמחו לאחרונה עתידות להתקפל, ושהגופים שמשקיעים בחברות האלו ינהגו הרבה יותר בזהירות בנוגע להיכן הם משקיעים את כספם. חשוב להבין, ואולי גם להזכיר להורן, שבמידה רבה מה שהניעה את ההשקעה הגדולה בחברות הזנק בתחום החינוך היתה הקריאה לשבש את החינוך באמצעות התקשוב – קריאה שהורן עצמו היה בין המשמיעים הבולטים ביותר שלה.

נביאי השיבוש כנראה ניחנים ביכולת נפלאה של לא להצטרך להביט לאחור. זה מאפשר להם לא לקבל אחריות על הנבואות שלהם. בחודש מאי לפני שנה כריסטנסן והורן פרסמו מסמך שבו הם הכריזו, מבלי לסגת באופן מוצהר מהטענה שהלמידה מרחוק תשבש את החינוך כמובן, שדווקא הלמידה המשולבת (blended learning) היא השיבוש הצפוי בחינוך. בהתחשב בעובדה שאותה "למידה משולבת" קיימת כבר שנים רבות ומקובלת מאד כמעט בכל סביבה לימודית, הגדרתה כגורם משבש מאד תמוהה. נדמה לי שיכולנו לצפות לאמירה קצת יותר כנה, אמירה שמודה שהכרזתם המקורית על שיבוש החינוך באמצעות התקשוב באה קצת מוקדם מדי. אבל לתחום התקשוב החינוכי זכרון קצר, ולכן אין צורך להודות בטעות, ממילא לא זוכרים מה שנאמר רק לפני חודשים ספורים. וכך קורה שהורן יכול להגיד לנו שאין עתיד לגישה של "טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה" בלי לחשוש שנזכור שדווקא גישת השיבוש שלו סייעה רבות לקידום אותה תפיסה.

העובדה שהשיירה עברה לא אומרת שצריכים להפסיק לנבוח

במהלך שבע השנים שבהן אני מהרהר על גבי הבלוג הזה אינני זוכר תקופה דומה לזאת שבה עברו שלושה חודשים בלי שאצליח לפרסם אפילו מאמרון אחד. אי לכך, אני חש צורך לברר, לפחות לעצמי, מה גרם לדממה הממושכת הזאת.

בראש ובראשונה יש הסיבה הצפוייה – הייתי עסוק. אין זה אומר שעכשיו אינני עסוק, אבל התקופה של קצת לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית היתה עמוסה מאד בענייני פרנסה, והאינטנסיביות הזאת לא פסקה עם תחילת שנת הלימודים. בעצם, ככל ששנת הלימודים התקדמה האינטנסיביות התעצמה. היה מאד קשה למצוא זמן לקרוא את הפרסומים הרבים שבדרך כלל פועלים בשבילי כזרז לכתיבה. מיותר (אולי) להוסיף שבשעות הערב חשתי עייפות גדולה, והיה יותר קל לשבת מול הטלוויזיה מאשר לקרוא ולנסות לכתוב.

אבל היתה, כמובן, סיבה נוספת. כל פעם שסימנתי לעצמי משהו שהיה נראה לי כראוי להתייחסות כאן נעשיתי מודע לסיבה הנוספת הזאת. פעם אחר פעם שמתי לב שהנושאים שעליהם רציתי לכתוב עסקו בנסיגה של התקשוב כגורם משמעותי בעיצוב סביבות למידה שונות מהמוכר. פעמים רבות בעבר ציינתי שהעוסקים בתקשוב החינוכי מהווים קואליציה בעלת מגוון גישות, ושלאחרונה אני חש שהקואליציה הזאת מתפרקת. אני חושש שהגישה שמצדדת בגיוס התקשוב לטובת ההוראה המסורתית, לרוב על מנת להכין את התלמידים למבחנים סטנדרטיים, מגלה שהיא כבר איננה זקוקה לאלה שרואים בתקשוב קרש קפיצה ללמידה שיתופית וחווייתית.

ככל שחשתי שהגישה שלי נדחקת הצידה שאלתי אם בכלל יש טעם שאמשיך להתלונן. אני מכיר לא מעט בלוגרים חינוכיים, גם בישראל וגם בעולם, שממשיכים לקדם את השימוש של כלים דיגיטאליים לטובת תפיסות חינוכיות הבנייתיות, ואני שמח שהם ממשיכים לבחון כלים חדשים ולהראות מה אפשר לעשות איתם. אבל כבר כמה שנים הדגש המרכזי של הבלוג הזה איננו בכלים אלא בפני החינוך בעידן הדיגיטאלי, ולכן על פי רוב אני שמח להשאיר את תחום הכלים לאחרים. ואם כך, מה שנשאר בשבילי הוא להמשיך להתלונן. אבל מי רוצה לקרוא עוד ועוד תלונות?

ועל אף ההרהור המאד לא מרנין הזה, מתברר שהתלונה בכל זאת ממלאת תפקיד חשוב אצלי. נכון להיום רבים מהעיסוקים הפרנסתיים שלי מתמקדים בפרטים הקטנים – בהקניית כלים, ובעיצוב מרחבים לימודיים (פיסיים ודיגיטליים) כך שהם מזמינים למידה. עם זאת, נדמה לי שהביקורת על הכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח לא פחות חשובה מאשר העבודה בשטח. גם כאשר אני חש שהשיירה כבר עברה, חשוב להמשיך להציב קונטרה. לפעמים הקונטרה הזאת מתבטאת במעשים, אבל לפעמים גם הנביחות חשובות.

ולכן, אם יורשה לי – עוד נביחה. למען האמת, במשך שלושה החודשים שבהם לא הצלחתי לכתוב נתקלתי במספר לא קטן של קטעים שרציתי לצטט, או שעוררו את הרצון להגיב. מה שאני מביא כאן הפעם איננה בהכרח הדוגמה החריפה, או הבעייתית, ביותר. לא חסר על מה לנבוח. אבל זאת דוגמה יחסית טרייה. לפני כמה ימים, במהדורה האחרונה של eSchool News מצאתי קישור לכלי בשם TabPilot, כלי שמאפשר למורים להגביל את הגישה של תלמידיהם רק ליישומים ולאתרים שהמורים מחליטים לחשוף בפניהם. בשלון האתר של הכלי:

TabPilot is a cloud-based management system that puts teachers in control of entire sets of classroom tablets. TabPilot removes distractions by locking down tablets so that students only see teacher-selected apps and web links. Manage and distribute apps, web links, and content. Monitor student screens or freeze student tablets with a click.
אין משהו ייחודי כאן. יש בשוק מספר כלים שמציעים משהו דומה. ה-Amplify, למשל, עושה משהו מאד דומה, וגם מציע "פתרון" מקיף לכלל הצרכים של הכיתה, תוך כדי איסוף מידע רב על "הרגלי הלמידה" של המשתמשים – על מנת לקדם אותם בלימודיהם, כמובן.

אבל מה שמיוחד אצל ה-TabPilot איננו מה שנמצא במידע הפרסומי, אלא מה שחסר בו. בכל מה שקראתי על הכלי הזה לא מצאתי שום התייחסות, או אפילו אזכור, לחינוך או ללמידה. יוצרי הכלי הזה פונים לשוק החינוכי ומציעים לו את היכולת לשלוט בתלמידים. לכאורה הם מעודדים את בתי הספר לאמץ את השימוש בטבלטים, אבל בעיניהם הטבלט הוא בסך הכל כלי שמאפשר לבית הספר להעביר "ידע" אל התלמיד. כל סטייה מהשימוש הזה פוגע ביעילות שלו. במקום לעסוק בלמידה, בפיסקה הקצרה אחת אנחנו קוראים על control, על locking down, על monitoring screens ועל freezing טבלטים. יש כנראה משהו מאיים בכלי שיכול לפתוח עולמות לתלמידים.

אינני יודע אם ה-TabPilot יצליח לשרוד בשוק רווי יוזמות, אבל ברור לי שהוא מציע משהו שבתי הספר רוצים, משהו שמאפשר לאמץ את התקשוב בלי שהוא יחולל שינוי של ממש בתהליכי ההוראה והלמידה.

וכאשר אני פוגש גישה "חינוכית" כזאת, אינני יכול לא לנבוח.

פן יחשבו שרק את התלמידים מנסים לחסום

לאחרונה כתבתי כאן על ההתייחסות המוזרה של מערכת החינוך של לוס אנג'לס (ושל מקומות נוספים) כלפי השימוש בכלים אישיים דיגיטאליים אצל תלמידיה. משום מה, מובילי החינוך בלוס אנג'לס מצפים שכאשר מחלקים מכשירים דיגיטאליים אישיים לתלמידי המחוז התלמידים ישתמשו במכשירים האלה רק למטרה המוצהרת של המחוז – שיפור התוצאות במבחנים סטנדרטיים. על אף העובדה שקשה להאמין שהאחראים לחלוקת המכשירים הופתעו כאשר התלמידים פרצו את ההגנות שבכלים כדי להפוך אותם לכלים שתואמים את הרצונות שלהם, זה מה שקרה. מדובר, כנראה, בסוג מעניין של "פער דיגיטאלי" – פער בין מה שהמערכת מכתיבה, לבין מה שאיתו התלמידים מוכנים ליישר קו. סיפור שבריאן קרוסבי מביא בבלוג שלו ממחיש את הפער הזה, ואת הצעדים שמובילי החינוך מוכנים לנקוט כדי לנסות להבטיח שהתלמידים, ולא רק התלמידים, בכל זאת יישרו קו עם המדיניות.

במשך שנים רבות קרוסבי היה מורה בבית ספר יסודי והיום הוא מרכז פרויקטים לימודיים בנושאים של מדע וטכנולוגיה במספר מחוזות במדינת נבדה. הוא מביא סיפור שהוא שמע ממספר מורים: בישיבה שבה הם השתתפו חבר במועצת המנהלים של מחוז דיווח שכשהוא מבקר בבתי ספר הוא רואה תלמידים שמשתמשים בסמרטפונים שלהם במסדרונות, ושגם נודע לו שבשעת שיעור מורים צריכים לבקש מתלמידיהם לסגור את הטלפונים שלהם ולהכניס אותם לתיקים. זאת ועוד: קרוסבי מוסיף שאותו אדם דיווח שהוא שמע שתלמידים מגיעים לאתרים לא הולמים דרך הטלפונים שלהם. הדברים האלה הובילו אותו להציע שינוי במדיניות המחוז כלפי הטלפונים. הצעתו: בפעם הראשונה שמסיבה כלשהי הטלפון של תלמיד ייראה בכיתה, יהיה על המורה להחרים אותו ליום אחד, ובפעם השנייה, לא רק שהמורה צריך להחרים את המכשיר, אלא הוא צריך גם לשבור אותו לעיני כל יתר הכיתה.

אין ספק שיש לא מעט מצבים שבהם הסמרטפון יכול להוות מטרד בכיתה ויכול לשבש את מהלך השיעור. אינני משלה את עצמי שהוא תמיד מסייע ללמידה. ובכל זאת, בלשון המעטה, הסיפור הזה מאד בעייתי. הגיוני שלבתי הספר תהיה מדיניות ברורה בנוגע לשימוש לא הולם במכשירים כאלה, אבל ההצעה של אותו חבר מועצה איננה נראית כמדיניות, אלא כתגובה של פחד כלפי משהו שמאיים עליו. מתקבל הרושם שהוא רואה את הכיתה ואת הטלפון כשתי רשויות נפרדות לחלוטין, ושהחדירה של הטלפון לתוך מרחב הכיתה מאיימת למוטט את הכיתה. נדמה לי שאחרת קשה להסביר את חריפות ההצעה. (כמובן שלא רק מדובר בהצעה מוזרה וקיצונית. סביר להניח שהיא איננה ישימה היות וכבר אחרי מקרה ראשון של שבירת טלפון ההורים כבר יגישו תלונה במשטרה.)

הסיפור הזה מאפיין את התייחסות של מובילי החינוך כלפי השימוש במכשירים דיגיטאליים אצל תלמידים. בנוגע לתחום הזה, אני מודה ששום דבר, מוזר ככל שיהיה, איננו מפתיע אותי. אבל מה לגבי התייחסות המערכת כלפי השימוש של מורים? בעניין הזה נדמה לי שהגיוני לצפות שמובילי המערכת יראו במורים אנשים מבוגרים שעליהם אפשר לסמוך. סיפור נוסף שקרוסבי מביא בהמשך המאמרון שלו רומז שגם בתחום הזה אי-ההבנה, החשש, ותחושת האיום, הם ששולטים.

התרחיש שקרוסבי מתאר בוודאי מוכר למורים רבים. במפגש מורים מורה אחת דיווחה שהיא ממש מתלהבת מפנקס הציונים הדיגיטאלי שהונהג במחוז שלה, ומכך שהפנקס מאפשר לה לנהל את הרשימות השונות שעליה לערוך בצורה קלה ונוחה. היא ציינה שאמנם המחוז שלה לא חילק לה מכשיר iPad אבל באמצעות הסמרטפון האישי שלה היא יכלה בקלות לטפל בענייני הפנקס תוך כדי העבודה שלה עם התלמידים, נקודה שהיא ציינה מאד לחיוב.

"ניהול ספרים דיגיטאלי" איננו מלהיב אותי. בעיני לתקשוב בחינוך יתרונות גדולים בהרבה מאשר רק עניינים אדמיניסטרטיביים. עם זאת, נעים לדעת שיש מורים שחשים שהוא מסייע להם בעבודתם. אבל לאותה מורה חיכתה הפתעה לא כל כך נעימה: המורה המשיכה להסביר שהעובדה שאפשר לטפל בנושאים כאלה בצורה דיגיטאלית במקום על גבי נייר חוסך לה זמן, והופך אותה למורה יעילה יותר. מורים נוספים באותו מפגש הנהנו בהסכמה.

אבל מספר מפקחים שנוכחו במפגש הרימו גבה. הם הבהירו למורה שאסור לה להשתמש במכשיר האישי שלה כדי להכניס ציונים או לבדוק ציונים של התלמידים שלה. קרוסבי ממשיך:

She asked if it was OK to take home her school laptop and input grades from home, and the answer was of course since it was a school district computer. She informed them that even though she used her phone that at no time were the grades actually “on her phone” but only on “the cloud” or internet, so she was not sure how that was against policy. They admonished her again and informed her that she was never to do that again!
אפשר להבין מזה שהמפקחים שאיתם אותה מורה נפגשה פשוט לא הבינו מהו הענן (או בכלל, מהי דיגיטאליות). זאת בוודאי מסקנה הגיונית. אבל מעבר למה שקשה לא לכנות "בורות", נדמה לי שיש כאן מסקנה משמעותית יותר. אמנם ההתייחסות של אנשי ההנהלה כלפי המורים ברוטלית פחות מאשר לתלמידים, אבל היא עדיין משקפת תפיסה שרואה את הלמידה כתהליך חד-כיווני והיררכי. מדובר בתהליך שבו קיים חפיפה בין הידע לבין הכוח – מי שאצלו נמצא הידע הוא גם זה שביכולתו לקבוע ולהכתיב. וכמובן גם ההפך: ביכולתו של מי שיש לו הכוח לקבוע ולהכתיב מהו הידע הנכון. אין חדש באמירה כזאת, אבל חשוב להבין שדווקא הגישה המבוזרת לידע, גישה שעליה האינרנט בישר לא מעט שנים, כנראה עדיין לא הצליחה לחדור למערכות החינוך.

כנראה שלא לילד הזה פיללו

לפני שלושה חודשים דיווחתי כאן על מבצע של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג'לס. טענתי אז שההחלטה לרכוש ולחלק את המכשירים לא נבעה מהבנה עמוקה שטבלטים יכולים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי הספר. במקום זה, הבאתי ציטטה שרמזה שהמניע המרכזי לרכישת המכשירים היה הרצון להבטיח שילדי המחוז יהיו מוכנים למבחנים שבעתיד הקרוב ייערכו על גבי מכשירים דיגיטאליים. הסיפור, כמובן, לא הסתיים שם. בתחילת החודש הזה דיווחתי שזמן קצר אחרי ביצוע הרכישה גילו שיתכן שהמחוז יצטרך לרכוש (בעלות משמעותית, כמובן) מקלדות למכשירים מפני שבלעדיהן אין זה בטוח שהתלמידים יוכלו לבצע את המבחנים כמו שצריך.

אבל זה איננו סוף הסיפור. עכשיו מתברר שהמחוז נתקל בבעיה מסוג אחר, בעיה שמשום מה קברניטי המחוז לא חזו: מכשירי ה-iPad נרכשו עם הגנות שמונעות מהתלמידים להגיע לאינטרנט מהבית. בכתבה מהשבוע הלוס אנג'לס טיימס מדווח שממש בשבועות הראשונים של חלוקת המכשירים כ-300 תלמידים באחד מבתי הספר התיכוניים שהיה בין הראשונים לקבל את הטבלטים הצליחו לבטל את ההגנות ולהכנס לאינטרנט מהבית, וכך לגלוש חופשי ל-YouTube ול-Facebook, ולעשות כל מה שעל נפשם לעשות איתם. (עבור השימוש בתוך בתי הספר לא היה צורך בהגנות כאלה מפני שכבר לפני-כן הותקנו אמצעים לחסום את הגלישה ליעדים לא "חינוכיים".) כשעניין הפירצה נודע למנהלי המחוז התגובה לא איחרה לבוא. לפי הטיימס:

Officials at the Los Angeles Unified School District have immediately halted home use of the Apple tablets until further notice.
מתברר, אגב, שלא רק בלוס אנג'לס תלמידים שקיבלו טבלטים לא רצו להסתפק במכשירים מוגבלים. כתבה שהופצה על ידי ה-Associated Press והופיעה בעיתונים רבים מדווחת על מצב דומה, מלפני שבועיים, בעיר במדינת אינדיאנה:
Teachers and administrators had programmed the iPads so that they were the only ones who controlled what was on them. But hours after getting them, between 300 and 400 students found ways to reprogram the iPads so they could download games and apps for social media sites, technology director Julie Bohnenkamp said.

As soon as the school learned what students were doing, teachers inspected each student's iPad, and the technology department had to reset the hundreds of tablets that had been altered by the students, Bohnenkamp told the Daily Journal.

כפי שבוודאי ברור, יש כאן אי-התאמה בין הציפיות של מובילי המחוז לבין הציפיות של התלמידים בנוגע לייעוד הטבלטים. ציפיות מובילי המחוז באות לביטוי בקטע מתוך מזכר של שני אנשי מנהל במחוז שמצוטט בכתבה של הטיימס:
Outside of the district's network … a user is free to download content and applications and browse the Internet without restriction… As student safety is of paramount concern, breach of the … system must not occur.
לעומתם, הציפיות של התלמידים נראות בבירור במעשיהם: כאשר התלמידים הביאו את המכשירים הביתה והבינו שהם מוגבלים ביותר, באופן די הגיוני הם ניסו, והצליחו, לפרוץ את ההגנות.

מותר לתהות אם באמת "בטחון התלמידים" הוא אשר עומד ברצון המחוז למנוע פירצות בשימוש בטבלטים. נדמה לי שיש מסקנה פשוטה יותר: בעיני מנהלי המחוז מכשירי ה-iPad שחולקו לתלמידים היו בסך הכל אמצעי להגשה יעילה יותר של ה-"ידע" שצריכים להעביר לתלמידים. הטבלטים איפשרו קריאה של ספרי לימוד, וגם תרגול במגוון תחומים באמצעות אפליקציות "לימודיות". זאת ועוד: היה למנהלים ברור שביכולתם לפקח על השימוש בטבלטים. אין זה פלא שהם הופתעו כאשר הם גילו שהפיקוח הזה הרבה יותר מסובך מאשר שיערו.

ועכשיו המחוז, שכבר השקיע סכום עתק במכשירי ה-iPad, צריך למצוא דרך להמשיך לחסום את השימוש הפסול. אחת ההצעות, למשל, היא לרכוש מערכת הגנה חזקה יותר. ויש הצעה נוספת – להגביל לגמרי את הטבלטים כך שכאשר מביאים אותם הביתה החומרים היחידים שאליהם יש גישה יהיו אלה שהמחוז התקין עליהם, חומרים "לימודיים" שנרכשו מחברת Pearson.

כתבתי שהמחוז "צריך למצוא דרך", אבל יש, כמובן, עוד אופציה – אופציה שהיא פשוטה וקלה, אבל כנראה מנוגדת לתפיסה הבסיסית של המחוז: אפשר לחלק לתלמידים טבלטים שלא צריכים לפרוץ, מפני שמלכתחילה הם פועלים כמו שטבלטים אמורים לפעול – פתוחים, וניתנים לעיצוב לפי הצרכים והרצונות של המשתמש. במאמרון מלפני שלושה חודשים ציינתי שבאתר הפרסום של המחוז על פרויקט חלוקת מכשירי ה-iPad הופיע המונח "e-instruction". כתבתי שהמונח הזה כנראה ירש את ה-"e-learning" שאי-שם בעבר היה מונח מקובל. יתכן שאפשר היה לחשוב שמדובר במונחים כמעט חופפים, אבל תגובת המחוז לעקיפת החסימות על ידי התלמידים מעידה על כך שהשניים שונים מאד זה מזה. המונח "e-instruction" מצביע על ראיית התקשוב כאמצעי להנציח מודל של הוראה מוכר היטב תוך כדי גיוס טכנולוגיות חדשות. רק האדרת שונה. עוד בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לתוך מערכת החינוך המערכות ביקשו לאמץ את הרשת, אבל גם לשמור על מודל ההוראה הישן. כבר אז אפשר היה לחוש שאין התאמה בין המודל לבין הפתיחות שהרשת מאפשרת. כבר אז נוצרו בקעים בחינוך המוכר ואפשר היה להרגיש במתח שמחייב שמשהו ישתנה. בעידן הטבלטים המתח הזה נעשה עוד יותר חריף.

באתר הפרסום על הפרויקט המחוז מכריז:

every student will be provided access to a personal computing device which will allow for a more individualized instruction
כבר התייחסתי למילה "instruction" ולתפיסה החינוכית שמסתתרת בהעדפת המילה הזאת במקום "learning". אבל מתברר שזאת איננה המילה הבעייתית היחידה. כנראה שכאשר במחוז השתמשו במילים "personal" ו-"individualized" הכוונה היתה למשהו שונה מאד ממה שהתלמידים הבינו. וקשה למנוע מהתלמידים לפעול לפי הבנתם.

באיזו שנה הדברים האלה נכתבו?

בהתחשב בעובדה שפעמים רבות ציינתי שאין מוקדם או מאוחר במרחב האינטרנטי, יתכן שהתלונה שלי כאן איננה מוצדקת. גם אם מידע מסויים נמצא זמין לכל דורש אי-שם ברשת, אין זה אומר שכל אחד מגיע אליו באותו קצב. יש מי שמגלה הוגה חינוכי חשוב שנים רבות אחרי שהוא פחות או יותר נשכח, וקשה לבוא אליו בטענות בגלל זה. ובכל זאת כאשר די במקרה ביום אחד נתקלתי בדוגמאות שאני מביא כאן, הרגשתי צער עמוק. חשתי שהדוגמאות מצביעות על העדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך, וממחישות את הנטייה להחליף את הראייה ההיסטוריה הרצויה בסיסמאות ריקות מתוכן. הבעיה הזאת מכשילה את התקשוב החינוכי שוב ושוב, אבל לא כל יום פוגשים אותה בצורה כל כך מרוכזת.

אחד המקורות שמגיעים לקורא ה-RSS שלי הוא The Sharing Tree, בלוג שמרכז קישורים לבלוגים ולמקורות אחרים שלרוב עוסקים בתקשוב בחינוך, בעיקר עם דגש על פעילויות שמעמידות את התלמיד במרכז תהליך הלמידה. האחראי לבלוג מכנה את עצמו "Dr. Bob – Blog Curator", ונדרש לא מעט בילוש כדי לגלות שמדובר ברוברט פלנטס, שאת קורות חייו המקצועיים לבסוף איתרתי. הרבה מה-"המלצות" של ד"ר בוב מעניינות מאד, והוא ממלא תפקיד חשוב בכך שהוא מקצר את הדרך למקורות טובים (כאשר הוא מחפש ומוצא מקורות, קוראיו יכולים להתרכז בקריאה במקום בחיפוש). עם זאת, ד"ר בוב בסך הכל מביא את המשפטים הראשונים של המקורות שאליו הוא מקשר, ללא שום פרשנות או התייחסות אישית שהיו עוזרות לקוראיו להחליט אם באמת כדאי להקליק הלאה. (פורטל מס"ע, כמובן, ממלא תפקיד חשוב דומה, אם כי לטעמי יותר ביסודיות). אינני בודק את המקורות שד"ר בוב מביא מדי יום, כך שאחרי תקופה מסויימת מצטבר מספר לא קטן של מקורות שבהם ארצה להציץ. כך קרה לפני כמה ימים כאשר עברתי על כ-15 מקורות בבלוג באופן מרוכז, ועיינתי בארבע כתבות שלפי תקציריהם נראו לי מעניינות. עבור כל אחד לחוד יכולתי להגיד משהו כגון "נו, אין כאן חדש" ולעבור הלאה. אבל כאשר קראתי את כולן ברצף חשתי שאין מנוס מאשר להכריז בעצב שהתקשוב החינוכי ממשיך לסבול מהנטייה להתנהג כאילו הוא המציא את החינוך. ומה קראתי?

  1. סטיב ווילר הוא מרצה בתחום טכנולוגיות למידה באוניברסיטה בריטית. ציטטתי אותו כאן בעבר, ועל אף העובדה שאיננו קורא אותו בעקביות, דבריו בדרך כלל מעניינים. אבל המאמרון שקראתי דרך ד"ר בוב, מתחילת ספטמבר, גרם לי לגרד בראש. במאמרון הזה ווילר מתייחס להשתמעויות החינוכיות של user generated content, והוא מציין מספר דרכים שהתופעה הזאת משפיעה על החינוך. בין היתר הוא כותב שהתפקיד המסורתי של המורה משתנה, וכתוצאה מזה, הלומד עצמו תופס מקום מרכזי יותר בתהליך הלמידה. מה אוכל להגיד? אמת ויציב! אבל … האם עלינו להבין שרק עכשיו ווילר מגלה את זה? אפילו בפרסומות מלוקקות של חברות טכנולוגיות מלפני יותר מעשור יכולנו לקרוא אמירות כאלה.
  2. בכתבה מסוף אוגוסט ב-eSchool News מאת פט לה-מורט, סגן מנהל של בית הספר בפלורידה שעליו הוא כותב, אנחנו מגלים ש:
    At Bishop Moore Catholic High School in Orlando, Fla., students are no longer looking to their teachers for all the answers. Instead, teachers are training their students to acquire knowledge on their own.
    שוב, גם אם נסכים שתהליכים לימודיים אינם מתרחשים באותו קצב בכל בית ספר, קשה להבין את ההתרגשות של לה-מורט שעכשיו גילה שהקניית היכולת לרכוש ידע באופן עצמאי היא מטרה מרכזית של החינוך. (אגב, לה-מורט כותב שהמורים "are training" התלמידים, ניסוח שרומז על כך שהמורה עדיין שולט בתהליך, ושהתלמידים עוברים הכשרה מסודרת ומוכתבת כדי ללמוד כיצד ללמוד בעצמם. יש כאן סוגיה בעייתית בפני עצמה.)

  3. באתר של ה-World Innovation Summit for Education (הממוקם בקטאר) קראתי ראיון עם גרהם בראון-מרטין, מייסד Learning Without Frontiers. אין ספק שלבראון-מרטין קבלות בתחום החינוך, או לפחות בניבוי על הכיוונים שבהם החינוך של היום צריך להתפתח. אבל מה לעשות, ובשלב מסויים עודף תחזיות הופך למילים ריקות. בראיון, למשל, הוא מכריז:
  4. A key issue I believe is why [has] technology, to date, had very little impact on improved learning outcomes? This could be because we continue to use technology to reinforce 19th century teaching practice to meet out-dated assessment models. Most of the world’s curriculum and assessment systems are based around fact recall rather than actually demonstrating that you have learned something and can deploy it within a problem solving situation.
    אין שום פסול בהכרזה כזאת (ולאחרות שמופיעות בראיון), אבל היוזמה החינוכית של בראון-מרטין מתיימר לחדש, וכבר זמן רב משפטים כאלה הפכו לנדושים. כיצד אנחנו אמורים להתייחס לפרויקט שלכאורה מחדש, אם הוא בסך הכל חוזר על אותן סיסמאות שכבר עייפנו לקרוא?

  5. כתבה קצרה מלפני שבועיים באתר Edudemic מציע ארבע אסטרטגיות שבהן מורה יכול לנקוט על מנת להבטיח שתוך כדי "יצירה" תלמידיו בכל זאת ילמדו משהו. בכתבה הזאת אנחנו קוראים:
  6. Education, guided by a focus on Bloom’s Revised Taxonomy, is moving towards an emphasis on creation and innovation in the classroom. Though technology did not spark this movement, it has fueled the process by providing students with exciting and powerful tools. But is creation synonymous with learning? Can students even create without learning? How can we ensure that what they create has value?
    הטקסונומיה של בלום נמצאת איתנו כמעט 60 שנה. הטקסונומיה ה-"מתוקנת" שאליה מתייחסים כאן עוצבה בשנת 2000, והיא שונה מהמקור בכך שבראש הפירמידה היא מחליפה את המקומות של ההערכה ושל הסינתזה, והסינתזה, שעכשיו בראש הפירמידה, זוכה לשם הנוצץ של "יצירה". השאלות שנשאלות כאן טובות וחשובות, אבל להגיד שהחינוך היום נע לקראת שימת דגש על יצירה ויוזמה מחדשת בזכות ההתמקדות בטקסונומיה שצריכה להיות מוכרת לכל פרח הוראה בתחילת לימודיו רומז על כך שכותב הכתבה מנותק מהחשיבה החינוכית של הדורות האחרונים, חשיבה שהיא דינמית בהרבה מהסתמכות על בלום.

אני מניח שלו קראתי את הכתבות האלה לפני 15 שנה הייתי מהנהן בראש בהסכמה עם כולן, אם כי כבר אז היה מקום לשאול אם באמת יש בהן חידוש. אבל האמירות שבכתבות האלו מזמן הפכו לסיסמאות. אם התקשוב החינוכי לא ימצא דרך להשתחרר מסיסמאות ובמקום זה לעצב חינוך שבאמת מעמיד את התלמיד במרכז, ולאפשר לו לעצב את הלמידה של עצמו, נגלה שהתקשוב כבר מזמן עבר לשרת אדונים אחרים, הרבה פחות חינוכיים.

הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית

לפני כשבועיים, בבלוג שלו, ג'ף אוטכט פרסם מאמרון על שני פרויקטים לשימוש במכשירי iPad בבתי הספר. מספר ימים אחרי-כן הוא שוב כתב על הנושא, וציין שהוא עושה זאת מפני שדבריו עוררו מספר תגובות ולכן הוא ראה לנכון להמשיך להבהיר את גישתו. במאמרון הראשון אוטכט ערך השוואה זעירה בין שני פרויקטים – אחד שלדבריו מתייחס למכשירי הטבלט ככלי שמזמין פעילות יצירתית אצל התלמידים, והאחר שבסך הכל מחליף את ספרי הלימוד המודפסים בספרים דיגיטאליים. העדפתו של אוטכט מאד ברורה. שני משפטים במאמרון השני מתארים אותה היטב:

Connected devices don’t replace textbooks… they destroy them. The last thing I want my students to do is to have a connected device and then have a traditional textbook on it.
אוטכט דבק בגישה הזאת כבר שנים. ציטטתי אותו כאן לפני חמש וחצי שנים כאשר הוא הציג ארבע שאלות שלדעתו יש לשאול כדי להעריך את השימוש בכלים דיגיטאליים, וכדאיותם, בכיתה (לפני שלוש שנים, במסגרת טיפה אחרת, הבאתי את השאלות האלו שוב, בעברית):
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
במאמרונים החדשים אוטכט ממחיש את הבדלי הגישה של בתי הספר שהוא מביא באמצעות מודל SAMR – החלפה (substitution), הגברה (augmentation), שינוי (modification), הגדרה מחדש (redefinition). המודל הזה מבקש להציג את הרמות השונות שבהן התקשוב בבית הספר יכול לבוא לביטוי. טבלה (מאתר של ג'ני לוקה) מראה את סולם השימוש לפי המודל:

מודל SAMR מוצא חן בעיני. יש דמיון בינו לבין השאלות שאוטכט שאל בעבר, ובקלות אפשר לראות בו המשך הגיוני לאותן שאלות. נדמה לי שהוא נותן ביטוי לשלבים השונים שבהן בית ספר עובר כאשר הוא מאמץ את התקשוב, עד שהשימוש הזה נעשה שקוף. דבר זה בא לביטוי בתיאור של מודל SAMR באתר על טכנולוגיה בחינוך שהוכן על ידי מורים בבית ספר תיכון במדינת מיין שמשתמשים במודל:
As one moves along the continuum, computer technology becomes more important in the classroom but at the same time becomes more invisibly woven into the demands of good teaching and learning.
במילים אחרות, ככל שמצליחים ליישם את המודל, התקשוב נעשה יותר ויותר מובן מאליו וכבר אין צורך לשאול כיצד אפשר לשלב אותו – הוא פשוט משולב בכל התרחשות לימודית.

עד אשר נתקלתי בו בבלוג של אוטכט לא הכרתי את מודל SAMR. ערכתי כמה חיפושים על מנת ללמוד עליו יותר, ונדמה לי שעל אף פרסומים רבים בנושא של ראובן פואנטדורה (Puentedura) יוצר המודל (כאן, למשל), הוא איננו נפוץ במיוחד. במקור אחד קראתי שהמודל קיים כבר משנות ה-90 המאוחרות, אם כי התיעוד הברור הראשון שמצאתי עבורו הוא מ-2009. אני מניח שעל מנת להקלט ברבים מודלים בתחום החינוך זקוקים, בנוסף לרעיון מעניין, לשיווק מוצלח, ומודל SAMR כנראה לא קיבל כזה. כפי שציינתי, הוא מוצא חן בעיני, אם כי מצד שני אינני בטוח שהוא מוסיף משהו להבנה שלנו שלא היה ברור גם בלעדיו. (זה ללא ספק נכון גם עבור מודלים שכן זוכים לפרסום, אבל אלה כנראה זכו לשיווק טוב יותר.)

כזכור, אוטכט מחדד את ההבדלים בין הגישות לשימוש בטבלטים של בתי הספר שעליהם הוא כותב. עם זאת, סביר להניח שההבדלים אינם עד כדי כך חדים. באופן כללי בתי הספר נמצאים על רצף של גישות שימוש. בית הספר שלפי אוטכט משתמש במכשירי ה-iPad בעיקר כמצע לספרים דיגיטאליים בוודאי גם מאפשר, לפעמים, שימוש יצירתי יותר, ובית הספר שאת השימוש שלו אוטכט משבח איננו תמיד עסוק בפעילות יצירתית. אבל אני חושש ששתי דוגמאות השימוש האלה שייכות כבר לעבר. השאלות שבזמנו אוטכט שאל, והשלבים השונים שבמודל SAMR, הם המשך לשימוש שהכרנו לפני עשור ויותר כאשר התקשוב חדר לתוך בתי הספר. מותר, כמובן, לתרגם את השימוש הזה מהמחשב אל הטבלט. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני. אבל יותר ויותר היום הטבלט בכיתה ממלא תפקיד אחר, תפקיד שבעיני מאד בעייתי – איסוף וניתוח של נתונים על הפעילות הלימודית של התלמיד על מנת להכין לו, עד כמה שאפשר, תכנית לימודים מותאמת אישית. מכשירי ה-Amplify הם הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש הזה.

לפני שבוע הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מכשיר ה-Amplify. (לכאורה הכתבה עוסקת במכשירי טבלט בחינוך באופן כללי אבל הרוב המכריע שלה מתמקד בפרויקט פיילוט של ה-Amplify במחוז במדינת צפון קרולינה.) כותב הכתבה מתקשה להחליט אם הוא בוחן את הפרויקט לעומק בעין ביקורתית, או פשוט מפיץ פרסומת למכשיר. לפעמים הוא מעלה שאלות קשות, אבל מתקבל הרושם שהוא מוכן להסתפק בתשובות הסתמיות שהוא מקבל מהאנשים שהוא מראיין. בין המרואיינים מופיע, כמובן, יואל קליין, מנהל פרויקט ה-Amplify שכידוע שייך ל-News Corp של רופרט מורדך. וקליין, כצפוי, חוזר על המנטרה שהחינוך מקולקל ושצריכים לשבש אותו, ומדגיש שביכולתו של טבלט ה-Amplify לעשות זאת.

אי אפשר לשלול את ה-Amplify באופן מוחלט – הרי ביסודו של דבר הוא טבלט שמכיל אפשרויות לימודיות רבות. כמו-כן, אין ספק שאנשים מוכשרים מאד מפתחים אותו, והם בוודאי מביאים רעיונות טובים לטבלט. אבל מאחורי ה-Amplify נמצאת גישה חינוכית די מגובשת, והגישה הזאת באה לביטוי בכתבה. אנחנו קוראים, למשל:

The teacher’s tablet also has an app blocker and monitoring functions that can see and control what’s happening on student tablets, and a one-touch classroom-control feature to lock their screens, replacing whatever was on them with an eye symbol and the phrase “Eyes on Teacher.”
ובנוגע לאיסוף הנתונים על ההתקדמות הלימודית של כל תלמיד אנחנו קוראים:
This growing stream of information, which can be analyzed down to individual keystrokes, yields a picture that will eventually progress in complexity from, say, a list of words a student looks up to a profile of metacognitive skills — like the ability to concentrate — and in time to a full-blown portrait of a developing mind. In theory, each student will generate the intellectual equivalent of a fantastically detailed medical chart.
מספיק פעמים בעבר (כמה פעמים זה "מספיק" אם זה איננו מחולל שינוי?) הדגשתי שבעיני בסופו של תהליך המעקב המדוקדק הזה ישנה את החינוך באופן מהותי. בהמשך הדרך נגלה שהחינוך כבר איננו אמנות, עם מורה המבקש לסייע לתלמיד להגשים את הפוטנציאל הגלום בו, אלא מלאכה טכנית שפועלת לפי תסריט שנקבע מראש כאשר המורה בסך הכל מתווך בין התלמיד לבין היעד שנקבע עבורו על ידי המערכת.

זה נושא שאני עוד אחזור אליו (שוב ושוב). הרי אם זה הכיוון שבו התקשוב החינוכי היום מתפתח, חשוב ביותר להמשיך להתריע נגדו. אם זה אכן הכיוון, הוא מגמד כל דבר אחר. יתכן וההבחנה של אוטכט בין התקשוב כבסך הכל תחליף לכלים ישנים בפעולות לימודיות מוכרות לבין השימוש בתקשוב כדי ליצור פעילות חינוכית מסוג חדש, טובה ככל שתהיה, כבר איננה רלוונטית. מודל SAMR והשאלות של אוטכט יכולים לעזור לנו לזהות את הכיוון הרצוי של התקשוב החינוכי, אבל השתלטות מכשירים כמו ה-Amplify והתפיסה החינוכית שבסיס הפיתוח שלו עלולות להפוך את ההבחנה הזאת לנחלת העבר.

עדיין אותה פרשת דרכים

בסגנון היפרטקסטי אופייני בו קליק אחד מוביל לאחר עד שאחרי מספר קליקים כבר לא זוכרים מה היה הדבר חיפשתי תחילה, מצאתי את עצמי קורא מאמר על מחשבים בחינוך משנת 1968. המאמר הופיע בספר שהתפרסם ב-1973 ובו לקט של מאמרים מתוך כתב עת בשם Educational Technology. חלקים מהספר, כולל המאמר שקראתי, ניתנים לקריאה דרך Google Books. המאמר נכתב על ידי דייוויד סטנספילד שמזוהה כמרצה במכון לחקר החינוך של אונטריו (OISE), בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של טורונטו. ה-OISE הוא מכון מאד מוערך ועוד היום הוא תופס מקום של כבוד בתחום התקשוב בחינוך, אם כי ממה שאני מצליח לגלות, לא הרבה אחרי פרסם המאמר סטנספילד עצמו זנח את העיסוק בחינוך ופנה לכיוונים (מעניינים) אחרים.

הרבה מאד, כמובן, השתנה בשימוש במחשבים בחינוך ב-45 השנים מאז פרסום המאמר הקצר הזה. בהשוואה לכלים שנמצאים בידינו היום המחשבים שעליהם כתב סטנספילד היו פרימיטיביים מאד. אבל דווקא בגלל זה המאמר שלו מעניין בעיני. סטנספילד כתב על Computer Aided Instruction שבאותם ימים נחשב לכיוון מבטיח. כבר עם פתיחת המאמר סטנספילד מדגיש שההוראה שמתאפשרת באמצעות המחשב יכולה להצעיד את החינוך בשני כיוונים שונים – או לחזק את המערכת כפי שהיא קיימת היום (אז), או להניח יסודות של מערכת שונה וטובה יותר. ואם מהקביעה הזאת הכיוונים האפשריים האלה לא היו מספיק ברורים, הוא הבהיר שביכולתו של ה-CAI להגביר או להקטין את הסטנדרטיזציה של הלמידה. הוא הוסיף:

Schools should not be turned into brain-factories, processing kids as if they were automobiles.

Rather, CAI should be used as one of the weapons in the struggle for the emancipation of the student’s mind. The computer should be used to create a learning environment of maximum variety and depth for each particular student. It may be possible for a combination of great freedom yet great variety of stimuli and great flexibility to replace lock-step school systems….

המאמר של סטנספילד נכתב בתקופה שהיתה עדיין תחת השפעת מכונות ההוראה של סקינר. (חשוב לזכור שהמכונות של סקינר "לימדו" על ידי כך שהן פירקו כל נושא לפריטים קטנים שאפשר היה להגיש לתלמידים. סקינר עצמו לא ראה במכונות שלו מכשירים להגשת מבחנים לתלמידים.) סטנספילד מודע למגבלות של הטכנולוגיה החדשה שמתפתחת, אבל הוא גם חש שהבעיה איננה רק שהטכנולוגיה איננה מוכנה לבית הספר:
Not only is CAI not yet ready for the schools, but — and much more important — the schools are not yet ready for CAI.

…

It seems to me that CAI should not be used merely for the more efficient assembly-line production of armies of more efficient single-minded, stereotyped contributors to the Gross National Product.

סטנספילד מצא ערך רב בהוראה באמצעות המחשב, והוא הצביע על היכולת ליצור סימולציות ולנצל מה שרק אז התחילו לכנות בחינוך "מולטימדיה". עם זאת, הוא שאל האם ה-CAI באמת נחוץ או רצוי בכל מצב – שאלה ש-45 שנים מאוחר יותר עדיין תקפה:
Now, if we can re-create or simulate, to a high degree of accuracy, almost anything we want when we want it, what happens to our attitudes to “real” experiences? Should billions of dollars be spent on creating learning environments of incredible ingenuity which are almost indistinguishable from, say, a real walk through an African jungle? Wouldn’t it be cheaper to send the children to Africa? Wouldn’t it be cheaper — and better — to let children experience real life instead of a complex electronic simulation of it?
נקודה בעייתית במאמר היא שהלמידה נתפסת בו כפעולה פרטית, כתהליך שמתרחש בין התלמיד לבין המורה – מורה שגם אם הוא מחשב מגיש "חומר" או "ידיעות" לתלמיד. סטנספילד מתאר את הכיתה כהכרח היסטורי, כמציאות שנבעה מצורך כלכלי:
Are we going to need group instruction at all soon? Surely the main reason for having schools in the first place was to enable a few adults to look after the various needs of many children? With the help of modern technology — television, audio and video recordings, films, computers, etc. — it will be possible to give some sort of instruction to individual children without ever having to marshall them into groups.
הוא מציין שילדים צריכים ללמוד לעבוד ולשחק יחד, אבל הוא שואל אם, לאור זה שה-CAI יכול להעניק לתלמיד ליווי לימודי אישי, בית הספר עדיין נחוץ. אי-שם ב-45 השנים מאז פרסום המאמר התבססה אצלנו התפיסה שהלמידה איננה חוויה אישית בלבד, אלא חברתית. היום אנחנו מדגישים את הלמידה השיתופית, דבר שסטנספילד בכלל איננו מתייחס אליו. אבל הוא שואל שאלה שעל אף העובדה שאנחנו כן מודעים לצורך בשיתוף שואלים גם היום – האם בית הספר עתיד להעלם:
If this is so, will schools disappear? What will there be left for them to do? Will they be reduced to youth clubs, sports clubs, baby-sitting services or child guidance centers? Children must learn to work and play together, but are they going to need a school for this? There are no easy answers.
אכן, אין תשובות פשוטות. נדמה שאותן השאלות שליוו את התקשוב החינוכי בתחילת דרכו מלוות אותנו עוד היום. כבר אז סטנספילד הבין שהתשובות לשאלות שלו לא יימצאו באמצעות הטכנולוגיה בלבד. בזמנו, כמובן, הטכנולוגיה אפשרה הרבה פחות מאשר היא מאפשרת היום, אבל כבר אז היתה תחושה שהיא יוצרת הבסיס לשינוי מהותי. אבל על אף ההתלהבות מהטכנולוגיה, סטנספילד הבין שלא הטכנולוגיה, אלא התפיסה החינוכית היא שתחולל את השינוי המיוחל.

אינני יודע מה גרם לסטנספילד לעזוב את החינוך ולפנות לעיסוקים אחרים, אבל אני חושש שהוא הסיק את המסקנה העגומה שבסופו של דבר המחשב לא יביא לחינוך את השינויים החינוכיים שלהם הוא ייחל. היום, 45 שנים מאוחר יותר, החינוך עדיין נמצא על פרשת הדרכים שסטנספילד זיהה בין הגברת הקיים לבין הנחת היסודות לחינוך אחר. ועדיין לא ברור איזו משתי האפשרויות האלו התקשוב ישרת. מה שבטוח, אם אנשי חינוך שדוגלים בתפיסות כמו של סטנספילד יתייאשו, אין סיכוי שהתפיסה שלהם תגבר.

לא רק געגוע

לעתים קרובות מדי אנחנו קוראים תחזיות אפוקליפטיות בנוגע להשפעת התקשוב על החינוך. בגלל ההגזמות האלו אני מעדיף כאן להצניע את התחזיות שלי. אין ספק שיש לתקשוב פוטנציאל אדיר, אבל כאשר אנחנו בוחנים עד כמה הוא באמת הצליח לשנות תהליכי הוראה ולמידה, אנחנו מגלים שהישגיו צנועים בהרבה. ולא פעם, דווקא בתחומים שאפשר היה לצפות (או לפחות לקוות) שתהיה לו השפעה גדולה, התקשוב איננו מצליח לחולל שינוי מתמשך – בתחום הערכת המידע למשל. נדמה לי שמאמרון חדש של דיוויד ורליק מחדד את העדר ההצלחה הזאת.

אינני זוכר את הפעם האחרונה שבמפגש או בהרצאה ציינתי שבעיני ספרני בתי הספר משולים למשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. היתה תקופה שהשתמשתי במטפורה הזאת לעתים קרובות. בשימוש במטפורה ביקשתי להמחיש שהגישה הבלתי-מוגבלת למידע, שהיא אחת התכונות המרכזיות של האינטרנט, מחייבת שינוי משמעותי בהתנהלות של ההוראה והלמידה בבתי הספר. הרי לפני דור ספריית בית הספר היתה כמעט מקור המידע הבלעדי שעמד לרשות התלמיד שהכין עבודה על נושא מסויים. המורה ידע שהמידע שהתלמיד ימצא בה עבר כבר סינון וקיבל את "הכשר" הספרן. אבל כאשר רשת ה-WWW פרץ לתוך חיינו שומר הסף הזה לא היה מסוגל לסנן את כל ההיצע.

העובדה שהפסקתי להשתמש במטפורה הזאת קשורה רק במידה קטנה לכך שהווב הפך בעיני המערכת למקור לגיטימי (שרידי הכרזות כגון "ויקיפדיה איננה מקור מקובל", או ההנחיה של המערכת למורים שעליהם להשתמש רק בחומרי לימוד שנמצאים בפורטל, מעידים שהלגיטימיות הזאת עדיין מאד חלקית). סיבה גדולה יותר להפסקת השימוש יש לזקוף לכך שבאופן כללי ההתייחסות לאינטרנט היום היא פחות כ-"מקור" למידע לימודי, ויותר כסביבה שבה אינטראקציות הוראתיות מתרחשות. בגלל זה שאלות של מהימנות המידע שאליו התלמידים מגיעים דרך הווב פחות מעסיקות את המערכת היום.

ההרהור הזה, כזכור, עלה אצלי בעקבות מאמרון חדש של דייוויד ורליק. ורליק כותב בעקבות מפגש עם מורים לקראת פתיחת שנת הלימודים. הוא כותב שכמו שקרה לו פעמים רבות בעבר, בסיום המפגש ניגש אליו מורה ושאל כיצד להתמודד עם כל המידע הלא אמין באינטרנט שלתלמידים יש היום גישה. ורליק כותב שהוא השיב למורה עם תשובה שמשרתת אותו כבר שנים – עוד מהשנים שבהן הוא היה מורה להיסטוריה. הוא כותב שתלמידיו ידעו שכאשר הוא מחזיר להם את החיבורים שהם כתבו הוא מצביע על פיסקה כלשהי ושואל "כיצד אתה יודע שזאת אמת?". כמו-כן, התלמיד ידע שחוסר יכולת לענות על השאלה יגרום להורדה בציון. אבל אחרי שהוא ענה את התשובה הזאת למורה שפנה אליו, ורליק הרהר שהיום הוא זקוק לתשובה חדשה. הוא מבקש להבחין בין התשובה המסורתית שלו, לבין דרך אחרת להתמודד עם הנושא. הוא כותב:

The difference is in what we call attention to. Our tendency, as teachers, is to address the problem by focusing on the mistakes, red-penning what’s not accurate, not reliable, not valid, doesn’t make sense. It’s logical because what's not true is a fundamental problem to education. We work to keep wrong information out of our textbooks, whiteboards, libraries and lectures. We foster a learning environment where we can all take comfort in the assumption that the information is “true.”

Our position, as teachers, is based on this assumption.

כך היה בעבר, כאשר אפשר היה לפקח על המידע שמגיע לידי התלמידים. בסביבה מידעית "סטרילית" היה הרבה יותר קל להבחין בין אמת לשקר. לפי ורליק, היום אנחנו מנסים לתרגם את המצב הזה למציאות מידעית שונה. בעבר הנסיון הזה הביא לשאלות שהיה על התלמידים להשיב עליהן כדי לוודא שהמידע שהם מצאו מהימן. שאלות כאלו מוכרות היטב גם אצלנו – האם שם כותב המידע מופיע בצורה ברורה, או האם כישוריו מהסוג שאפשר לסמוך עליהם, או האם הכתובת של מקור המידע מעידה על מהימנות. ורליק מציין שהגישה הזאת משקפת נסיון להמנע מבעיות בהתייחסות למקורות, אבל היא איננה מתאימה לנסיון לפתור בעיות. לו היינו עושים זאת, ההתייחסות שלנו למקורות היתה אחרת. ורליק כותב:
If we teach our learners to research and communicate in order to solve a problem, then we entirely change the approach. We assess their work through conversations about the “best way” rather than the “wrong way,” and learners become active defenders rather than passive accepters of judgment.
אין הרבה חדש כאן. נדמה לי שדברים ברוח דומה נכתבו פעמים רבות בעבר. הם גם לא ייחודיים לוורליק – הם מבטאים התייחסות שרבים מאיתנו ביקשנו לקדם בתהליכי למידה. יתכן אפילו שהעובדה שוורליק כותב אותם עכשיו מזהה אותו כשריד של גישה חינוכית-תקשובית של תקופה שעברה מהעולם, תקופה שבה המידע, וגישה בלתי-מוגבלת למידע, עוד עמדו במרכז השימוש בתקשוב. היום התקשוב משרת מטרות אחרות, מטרות שהולכות היטב עם הפיקוח על המידע שזמין לתלמיד, ועם מתן "הכשר" לפני שהוא מגיע אליו. היום יש תחושה שחלון ההזדמנויות ללמידה אחרת היה פתוח רק לזמן מוגבל, ועכשיו הוא נסגר. ורליק מזכיר לנו שפעם הרגשנו שקיים כיוון חינוכי אחר. אני מודה שאני מתגעגע לתקופה ההיא, אם כי לפי ורליק, יש עדיין סיכוי ליישם אותה. אפשר לקוות.

עכשיו ברור לשם מה הכישורים האלה!

לפני כשבוע קיבלתי בדואר עדכון מ-eSchool News בנושא הוראת הכישורים הנחוצים במאה ה-21. עדכונים מ-eSchool News מגיעים אלי לפחות פעם בשבוע, ומפני שלעתים קרובות מאד אלה במידה רבה פרסומיים, אינני נוהג לקרוא אותם ביסודיות. אבל הפעם, הכותרת תפסה את עיני:

מי שכתב את הכותרת הזאת הצליח לחבר בין שלוש מגמות מרכזיות בחינוך היום – סטנדרטים מקיפים, מבחנים שבודקים אם התלמידים עומדים בסטנדרטים האלה, וכישורים דיגיטאליים – בשמונה מילים בלבד. לא יכולתי לא להקליק על הקישור ולבדוק מה כתוב בו.

כצפוי, מצאתי שמציינים שהיום תלמידים נדרשים להפגין חשיבה ביקורתית ואת היכולת למצוא ולהעריך מידע. אבל לא רק בכישורים האלה מדובר. בכתבה הקצרה שאליה הגעתי מצאתי את הניסוח הבא:

The shift toward online exams aligned with the Common Core standards will require much more preparation than simply making sure networks can handle the extra bandwidth constraints and that schools have enough devices for every student.

It also will require students to demonstrate certain digital literacy skills that go beyond the core curriculum, observers say. These include technology operational skills such as keyboarding and spreadsheets, as well as higher-order skills such as finding and evaluating information online.

אפשר לקרוא את המשפטים האלה בדרכים שונות. אפשר לזהות כאן דגש על כישורים של חשיבה מסדר גבוה, עם התייחסות גם לכישורים כמו הקלדה ושימוש בגליונות אלקטרוניים. אבל אפשר גם לזהות כאן מס שפתיים לכישורים של חשיבה מסדר גבוה, כאשר הדגש הוא בעצם על השימוש בכלים דיגיטאליים על מנת להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. נדמה לי שההתייחסות בכתבה לרוחב הפס שעומד לרשות בתי הספר, והדאגה למכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד, מחזקות את הפירוש השני.

ויש עוד רמזים שהפירוש הזה, למרבה הצער, הוא הנכון: הכתבה מבליטה את היוזמות (ואת המוצרים) של שתי חברות שבונות כלים להערכת המידה שבה התלמידים עומדים בסטנדרטים. בנוסף, מתברר שהקישור לכתבה אמנם נשלח לפני שבוע, אבל זאת הפעם השנייה שקיבלתי אותו. הוא נשלח לראשונה בחודש אפריל. סביר להניח שקיבלתי אותו שוב עכשיו מפני שמועד פתיחת שנת הלימודים הוא זמן מתאים לשיווק של מוצרים. לא השתנה הרבה מאז אפריל, אבל ב-eSchool News מבינים היטב שכאשר שנת הלימודים מתחילה רמת הלחץ של מנהלים ושל מפקחים עולה, ועכשיו הם מחפשים כלים שיאפשרו להם לעמוד בציפיות.

יתכן שהעובדה שאני מוצא שב-eSchool News מדגישים כישורים טכניים חושפת יותר את המגמתיות שלי מאשר זאת של הכתבה עצמה. עם זאת, רצוי לשים לב שעוד בחודש מרץ האתר פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת:

הדגש בכתבה הזאת היתה טכנולוגית. היא עסקה בעיקר בשאלות של רוחב פס ותשתיות. אבל היתה בה גם התייחסות לצורך להכין את התלמידים להתמודדות עם המבחנים החדשים. הכתבה הביאה את דבריו של האחראי על מערכות המידע במחוז במדינת מיזורי שהכריז:
“The last thing we need is a drop in scores” that could result from not having enough time to prepare students for the rigor of the exams ….
אני בטוח שאנשי חינוך רבים עובדים קשה כדי לפתח כישורים מידעניים אצל תלמידיהם. אבל אני חושש שקברניטי חינוך רבים רואים חשיבות גדולה יותר בהכנת התלמידים למבחנים הסטנדרטיים שהם חלק בלתי-נפרד מה-Common Core. כמו-כן, מפני שהמבחנים האלה יהיו מקוונים, כאשר מדברים על "כישורים דיגיטאליים" או "כישורי המאה ה-21", הכוונה איננה לחשיבה ביקורתית, אלא ליכולת של התלמידים להתמודד עם המבחנים המקוונים.

עדות לכך אפשר למצוא בעדכון מהשבוע על המהלך של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז לוס אנג'לס. לפני חודשיים וחצי דיווחתי כאן על החלטת המחוז לרכוש את המכשירים. ציטטתי אז קטע מתוך כתבה בטיימס של לוס אנג'לס שהסביר את הדחיפות בקבלת ההחלטה:

Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
כתבה חדשה בטיימס מהשבוע מתייחסת לבעיה שנתקלו בה לאחרונה: המכשירים נרכשו ללא מקלדות, ויתכן שהמקלדות (שעשויות להוסיף קרוב ל-40 מיליון דולר לעלות הרכישה הכוללת) נחוצות – אולי גם ל-"למידה", אבל בעיקר להתמודדות מוצלחת עם המבחנים:
But that setup (מכשירים ללא מקלדות) might not satisfy the needs of older students writing term papers, for example. And if typing on them proves more difficult, that could frustrate or hinder students as they take new online tests. The device's touch screen could even obscure portions of a test item that would be visible in its entirety on a full screen.
פעמים רבות בעבר ציינתי שאינני מוצא תוכן ממשי מאחורי אמירות כמו "כישורי המאה ה-21". אבל נדמה לי שהכתבות ב-eSchool News והנסיון של מחוז לוס אנג'לס עם רכישת מכשירי iPad עוזרים לנו להבין את המונחים האלה טוב יותר. לצערי, אולי היה עדיף לא להבין.