לא תמיד המחשבים אשמים

במהלך הקיץ הזה תכננתי לכתוב מספר מאמרונים שלא צמחו מקריאת בלוגים אחרים, אלא מקריאת מספר ספרים. עכשיו, כאשר שנת הלימודים כבר התחילה, אני רואה שהתכנון הזה איננו מתממש. אפשר לקוות שזה יקרה בעתיד הלא רחוק, אבל נדמה לי שחלון ההזדמנויות מצטמצם – מה לעשות, ולאחרונה די הרבה שראוי להתייחסות התפרסם (וגם כאן הפיגור הולך וגדל). כנראה שאין מנוס מאשר להניח את התכניות בצד, ולהתיישב מול המקלדת, ולהתחיל לכתוב.

טים סטאמר מגיב לכתבה על מחקר חדש שנערך אצל סטודנטים באוניברסיטה בקנדה. כיאה לכתבות מהסוג הזה בעיתונות הפופולארית, הכותרת איננה משאירה מקום לספק:

המסקנה של עורכות המחקר די ברורה – סטודנטים העסוקים במחשבים הניידים שלהם בשעת הרצאה קולטים/זוכרים הרבה פחות מאשר אלה שיושבים בשיעור עם עט ומחברת. זאת ועוד: מתברר אפילו שהריכוז של סטודנטים שנמצאים בקרבת מקום של סטודנטים שהם עסוקים במחשבים ניידים נפגע.

לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להבין שסטודנטים שעסוקים במשחקי מחשב או בפייסבוק כאשר הם אמורים להאזין להרצאה אינם מרוכזים בשיעור עצמו. לא היינו זקוקים למחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת, אם כי קשה לבוא בטענות כלפי מי שמנסה לאמת את הסברה הזאת – הרי זה בדיוק מסוג המחקרים שזוכים לכותרות. אבל כיצד להסביר את ההשפעה השלילית שיש לעיסוק הזה על סטודנטים אחרים, סטודנטים שלכאורה מבקשים להתמקד במתרחש בשיעור? אפשר לטעון שהמשיכה של מה שמופיע על הצג חזקה כל כך עד שהסטודנטים אינם יכולים לעמוד (או לשבת) מולה, כך שעל אף כוח הרצון העז הגירוי מתגבר, ועיניהם אינן משתחררות מהמסכים סביבם. יתכן, אם כי יש גם אפשרות נוספת – שהשיעור עצמו איננו מעורר מספיק עניין, כך שעיני הסטודנטים שאצלם אין מסכים פתוחים בכל זאת נודדות, ובסופו של דבר מתרכזות על המסכים של עמיתיהם.

זאת איננה המסקנה של החוקרות. הן משייכות את הבעיה למולטיטסקינג, וטוענות שעל אף העובדה שסטודנטים חושבים שהם מסוגלים לעסוק במספר עניינים בעת ובעונה אחת, המחקר שלהן מוכיח אחרת. אישית, לא נראה לי שיש צורך לגייס הסבר כמו מולטיטסקינג. אמנם קשה להתמקד במספר נושאים בו זמנית, אבל יש הסבר פשוט יותר – כאשר השיעור שבו הסטודנטים אמורים להתמקד איננו מעורר אצלם מעורבות מספיק גדולה, קשה להם להתרכז בו. זאת ועוד: מקריאת המחקר מתקבל הרושם שהחוקרות רואות בסטודנטים האחראים הבלעדיים לשמירה על הריכוז בשיעור. בכתבה על המחקר מסבירים לנו את גישת החוקרות:

While Sana and Weston are not calling for a ban on laptop use in classes, they do hope students consider that goofing off on their computers can affect their peers seating around them.
במילים פשוטות, הן מנסות לעורר רגשות אשם אצל הסטודנטים שאינם מרוכזים בשיעור על כך שהעיסוק שלהם במשחקים או בפייסבוק פוגע לא רק בלמידה שלהם, אלא גם בעמיתיהם. בעצם, הן אומרות: "אולי לא משנה לכם שאתם לא לומדים כמו שצריך, אבל תחשבו על עמיתיכם שסובלים מהעדר הריכוז שלכם!". אבל אם כבר מפזרים את האחריות בין כל הנוכחים, מותר גם לשאול אם לפחות חלק מהאחריות הזאת נמצאת אצל המרצים, או בשיטת הוראה שאיננה מצליחה לשמור על ריכוז הלומדים כך שקל כל כך להסיח את דעתם.

יש עוד נקודה שראויה להתייחסות כאן. בדיקת מידת הריכוז של הסטודנטים, גם אצל אלה שעסקו בכלים הדיגיטאליים, וגם אצל אלה שעיניהם נדדו למסכים הקרובים, נעשתה באמצעות מבחן "אמריקאי" קצר. במבחן הזה ציוני הסטודנטים שהיו עסוקים במחשבים שלהם היו הנמוכים ביותר, והציונים של אלה שהיו בקרבת הסטודנטים עם המחשבים היו נמוכים מאלה שלא הושפעו מהמחשבים של אחרים. אבל חשוב לציין שמדובר במבחן "נקודתי". במחקר לא מצאתי נתונים על הציונים הסופיים של קבוצות הסטודנטים השונות בקורס. איננו יודעים אם אותם סטודנטים שלא היו "מרוכזים" בשעת שיעור בסופו של דבר גם קיבלו ציונים נמוכים בקורס עצמו. יתכן שדווקא הסטודנטים האלה, למשל, הלכו הביתה או לספריה אחרי השיעור והתיישבו כדי לעבור על תוכן השיעור, ובסופו של דבר קיבלו ציונים גבוהים בקורס.

כזכור, ספק אם היינו זקוקים למחקר הזה כדי לדעת שסטודנטים שמשחקים משחקי מחשב, או בודקים את חשבונות הפייסבוק שלהם, בשעת הרצאה אינם מרוכזים מספיק בשיעור עצמו. אבל זה כמובן איננו מונע מהעיתונות הפופולארית להציף אותנו בכותרות שמעוררות חששות בנוגע להשפעה השלילית של התקשוב על הסטודנט. במידה לא קטנה, הנסיון לעורר חששות אינו אלא התשליל של הנסיון של חברות הטכנולוגיה לשכנע אותנו שהתקשוב יביא ישועה בחינוך. בשני המקרים, קצת יותר ראייה מפוקחת לא יכולה להזיק.

רגע של שיבוש?

כתבה חדשה באתר של Scientific American מכריזה על:

"רגע של Napster" הוא מטפורה לשיבוש. כידוע, Napster היה כלי פופולארי מאד לשיתוף קבצי מוסיקה. כשהוא פרץ לרשת לפני 14 שנה חברות התקליטים עדיין הרוויחו כסף רב ממכירת דיסקים. אבל כאשר הוא איפשר הורדה חופשית של שירים שמשתמשים העלו לרשת, Napster חיבל קשות ברווחיות הזאת. השיתוף החופשי בקבצי מוסיקה, כאשר עותק אחד של שיר שנקנה באופן חוקי הופץ ברשת ונעשה זמין לכל, נחשב לגניבה. אבל היה קשה מאד לעצור את ההפצה הזאת, והיא היוותה איום משמעותי מאד על תעשיית המוסיקה. חברות התקליטים, וגם לא מעט אמנים, טענו שהם הפסידו כסף רב בעקבות השימוש ב-Napster וכלים דומים, והיה צורך למצוא דרך חדשה להפיץ מוסיקה דרך הרשת ועדיין להרוויח כסף. בעצם, iTunes צמח מהשיבוש ש-Napster חולל בתעשיית המוסיקה.

פרסום הכתבה ב-Scientific American חופף ליום עיון בנושא "למידה בעידן הדיגיטאלי" שהירחון, והמו"ל החינוכי MacMillan (חברת אחות של הירחון) ערך לפני כמה ימים. הכתבה מאד קצרה. היא משמשת מבוא לאוסף כתבות בירחון שעוסקות בשינויים שטכנולוגיות דיגיטאליות מביאות לחינוך. עם כל הכבוד לירחון המכובד הזה, הכתבות האלו אינן מחדשות הרבה (אם בכלל). כתבת המבוא מביאה את דבריו של בכיר ב-MacMillan שמבקש לחדד את הדמיון בין תעשיית המוסיקה והחינוך:

“Technology has not revolutionized education yet,” said Mike Berlin, director of strategic initiatives at Macmillan New Ventures (a sister company to Scientific American). “Investment and technology are in place, but we’re fighting 200 years of inertia, and nobody knows exactly how it’s going to play out.” The key, he added, was to try to avoid mistakes like those made by the music industry on its road to iTunes. “This is a Napster moment for education,” he said. “It’s a big opportunity and an existential threat.”
חשוב לשים לב שהמטפורה רומזת על האיום הקיומי שהחינוך ניצב מולו – טכנולוגיות דיגיטאליות עלולות לעשות לחינוך מה ש-Napster עשה לתעשיית המוסיקה. מדובר בטענה שהושמעה מספר פעמים בעבר, ואין בכתבה דוגמאות שמאמתות את קיומו של האיום על החינוך. אבל במקרה הזה "הוכחות" חשובות הרבה פחות מאשר המטפורה עצמה. השימוש במטפורה של "רגע של Napster" רומז על כך שהחינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום נמצא בסכנה, שמשהו גורלי ומאיים הולך לקרות לו.

ד'ארסי נורמן מגיב לכתבה ב-Scientific American במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מעיר הערה חשובה על השימוש במטפורה הזאת. נורמן מציין ש-Napster לא שיבש את "המוסיקה", אלא את המודל העסקי של ההפצה של מוסיקה מוקלטת. עבור נורמן ההבחנה הזאת משמעותית, מפני שיתכן מאד שהטכנולוגיות הדיגיטאליות הנפוצות של היום אכן משבשות את המודלים העסקיים הנפוצים של הפצת תכנים חינוכיים, אבל אין זה בהכרח שיבוש של "החינוך". לדעתו, בהתחשב בעובדה שתכנים חינוכיים רבים יקרים מאד, שיבוש הפצתם יכול להיחשב לברכה, אבל אין להסיק מהשיבוש הזה שהחינוך באופן כללי משתבש:

But these technologies aren’t disrupting education itself. That’s up to the teachers, students, and administrators. They’re the ones who need to figure out what to make of the transformative technologies and with having free (or nearly free) access to content and each other.
בעיני נורמן ההשוואה בין תעשיית המוסיקה לבין החינוך בעייתית. הוא מציין שכל מי שאיננו מוסיקאי פוגש את המוסיקה כצרכן. מההיבט הצרכני Napster אכן שיבש משהו במוסיקה (ובגדול!). אבל החינוך שונה:
Education is not just about granting access to content. If it was, then we’d close every school and just let people go to the library. Education is about the activities we do with each other in our various roles, to build/connect/try/experiment/explore/create/etc… – these are things that build on content, but content itself is not sufficient for education.
ההבחנה הזאת חשובה מאד – החינוך איננו רק גישה לתכנים. עם זאת, סביר להניח שהשימוש במטפורה של "רגע של Napster" היה רק כדי להראות שהחינוך עומד בפני שינוי בסדר גודל כמו השינוי שהתחולל בתעשיית הפצת המוסיקה. אבל בכוחן של המטפורות להשפיע על הדרך שבה אנחנו מבינים נושא, ולכן יש מידה לא קטנה של צדק בביקורת של נורמן. כאשר משווים בין תעשיית הפצת המוסיקה לבין החינוך, כדרך לטעון שהחינוך בשל לשיבוש, נוצרת תמונה צרה ומוטעית אודות החינוך. המטפורה מובילה אותנו להבין את החינוך כאילו הוא איננו יותר מאשר אמצעי להפצת ידיעות. זה אכן פן אחד של החינוך, אבל בוודאי לא הפן היחיד, או החשוב ביותר.

רבים היום סבורים שהפן הזה של החינוך זקוק לשיבוש, ורבים מאלה שחושבים כך עולים על גל השיבוש בתקווה להרוויח ממנו. גם אם זה איננו לרוחי, זה לגיטימי. אבל טוב שנורמן מזכיר לנו שכאשר מקשרים בין השיבוש בחינוך לבין השיבוש ש-Napster חולל במוסיקה, מדובר בסך הכל בשיבוש בדרכי ההפצה, ולא בדרכי הלמידה שנמצאות ביסוד כל חינוך אמיתי.

"אין כאן ראש ואין כאן סוף"

לפני חודש ג'ורג' קורוס פרסם בבלוג שלו תמונה שהוא מצא בהודעת Twitter בחשבון של ביל פריטר. פריטר העלה את התמונה לחשבון ה-Flickr שלו, וכפי שהוא דיווח בבלוג שלו (במאמרון שהוא פרסם אחרי שקורוס כתב על התמונה) בחמישה הימים הראשונים אחרי העלאת התמונה היו לה מעל 4000 צפיות, ובערך 500 תגובות או retweets ב-Twitter. נכון לכתיבת המאמרון הזה יש ב-Flickr כבר מעל 10,000 צפיות. דרך חיפוש תמונות של גוגל מצאתי שהתמונה מופיעה בערך ב-300 דפי ווב – בבלוגים, בדפי פייסבוק, וגם במספר אתרים של גופים חינוכיים ממוסדים. (אגב, בחרתי להשתמש במילה "תמונה". פריטר עצמו קרא לה "image", וקורוס השתמש גם במילה הזאת וגם ב-"visual". בלוגר אחד כינה אותה "infographic", אם כי נדמה שבמקרה הזה זאת איננה מילה מתאימה. אם היה זה מוצר פיסי הייתי משתמש ב-"פלקט", אבל אינני יודע אם המילה הזאת מתייחסת גם לתוצר דיגיטאלי.)

אפשר להבין למה התמונה מעוררת התלהבות. היא מדגישה את העליונות של הפדגוגיה, וגם נותנת ביטוי לחשש שבעקבות המרדף אחרי הטכנולוגיה אנחנו עלולים לאבד את הפדגוגיה. אני מניח שאין מורה שלא יכריז שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה, אבל נדמה לי שבכל זאת מורים רבים חושדים שמורים אחרים הולכים שולל אחרי הטכנולוגיה. ספק אם הצפייה בתמונה יצרה רגע של הארה אצל מורים. היא לא גרמה להם להבין פתאום שעד עכשיו הם הלכו כעיוורים אחרי הטכנולוגיה ושעכשיו עליהם לשנות את דרכי העבודה שלהם. עבור אותם מורים שהעלו את התמונה, או קישרו אליה, הפעולות האלו היוו הצהרה שהם שייכים לקבוצה מסויימת, בעלת דעה מגובשת בנוגע למקום של הטכנולוגיה בחינוך. בהעברת התמונה הלאה האם כאילו טפחו לעצמם על השכם. יתכן שבכך הם גם אמרו לעצמו שהם לא כמו מורים אחרים שכן מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה (אפילו אם בכלל לא ברור שהם בכלל מכירים מורים שעושים זאת). אגב – נדמה לי שההזדהות שמורים חשים כלפי התמונה נובעת במידה מסויימת מכך שהרשימות שבה מופיעות (לכאורה) ב-"כתב יד".

התמונה של פריטר היא בסך הכל גלגול נוסף של נושא שמלווה את התקשוב בחינוך מאז ומתמיד, נושא שאחד הביטויים הקלאסיים שלו היא השאלה שגבי סלומון שאל במאמר שהתפרסם בשנת 2000: "מי מכשכש במי?". מהבחינה הזאת, התמונה של פריטר היא עוד תזכורת, בשרשרת ארוכה של תזכורות, שהשימוש בכלי דיגיטאלי זה או אחר איננו המטרה, אלא האמצעי. פריטר מחדד את שתי האפשרויות – בצד אחד שליטה בכלים, ובצד שני למידה משמעותית שמתרחשת תוך כדי השימוש בכלים האלה. עם קביעה כזאת אפשר להתווכח?

למען האמת, כן. מתברר שהנושא קצת יותר מורכב מאשר פדגוגיה או טכנולוגיה, אם כי לעתים קרובות מדי אנחנו מתעקשים להציג אותו כאחת מול האחרת. הטכנולוגיה היא אמנם מערכת של כלים שמאפשרת לנו לבצע מגוון פעולות, אבל לכלים האלה השפעה עלינו; הם מכוונים את היכולת שלנו לפעול בדרכים מסויימות. בתחום הדיגיטאליות הוויקיפדיה היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך: מתברר שמיליוני אנשים מוכנים, ואפילו רוצים, לתרום למבצע להרחבת הדעת האנושית. אבל עד אשר היתה בידיהם טכנולוגיה שאיפשרה זאת הם לא יכלו. בצורה דומה, לפעמים הטכנולוגיה יוצרת בסיס שעליה ניתן להגשים תפיסה פדגוגית, תפיסה שמתגבשת תוך כדי השימוש בטכנולוגיה מסויימת. זה איננו מצב של אחד מוביל והאחר בא בעקבותיו, אלא שהיכולות הגלומות באחד ממנף את האחר למקומות שאליהם אחרת הוא לא היה מגיע.

גם זה איננו חדש במיוחד. אני מניח שרבים מהמורים שמכריזים "פדגוגיה לפני טכנולוגיה" מבינים שהדברים יותר מורכבים מזה. ולא פעם, הוויכוח מתנהל בינינו לבין עצמנו – אצל קורוס, למשל. ויל ריצ'רדסון כותב תגובה של שורה אחת למאמרון של קורוס שמכיל את התמונה של פריטר:

Yes. But don't forget, Technology is NOT just a tool.
ריצ'רדסון מקשר את המילים "הטכנולוגיה איננה רק כלי" למאמרון שקורוס עצמו כתב בנובמבר של 2011. שם אנחנו מגלים שקורוס טען:
I have struggled back and forth with the idea of whether technology is just a tool, or is it truly transformative. Yes, the way people use technology is important, but again, when used in a certain way, it transforms. I am certain I may be saying something that has been said by Neil Postman and others….
ובצורה דומה, מתברר שלפני חמש שנים פריטר, שכזכור בתמונה שהוא הכין מציין שהטכנולוגיה היא כלי ולא "תוצאה של למידה", דווקא ראה בטכנולוגיה משהו דומה לתוצאה. ננסי פלנגן, בתגובה למאמרון של פריטר, מביאה כמה משפטים שפריטר עצמו כתב בשנת 2008 (במסגרת דיון בכתובים ביניהם בבלוג של ה-Learning First Alliance). לפני חמש שנים פריטר כתב:
Digital tools are playing an increasingly important role in the work of successful individuals primarily because they make evaluating, inventing, creating and collaborating more efficient. Without a fluency in using technology to facilitate productive endeavors, students truly are unprepared for the future.
פלנגן איננה טוענת שפריטר דגל בהעמדת הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה, אבל מדבריו אז מורגש שהוא רואה חשיבות רבה, אפילו מכרעת, בהקניית השימוש בכלים חדשים כערך בפני עצמו. בסיום דבריו מ-2008 למשל, פריטר כתב:
…. digital tools are playing an increasingly important role in the work of successful individuals primarily because they make evaluating, inventing, creating and collaborating more efficient. Without a fluency in using technology to facilitate productive endeavors, students truly are unprepared for the future.
דווקא אז, ב-2008, היתה זאת פלנגן שהזהירה משימת דגש גדול מדי על הטכנולוגיה כתוצאה של הלמידה. היא כתבה:
Training teachers to become fluent users of Web 2.0 and other technology tools will have an impact only if those teachers also experience a radical shift in their beliefs about the purposes of education, and a new focus on students as responsible for their own learning. Otherwise, learning how to use the tools will become the primary goal.
כל זה איננו בא על מנת לטעון שהתמונה של פריטר מטעה. דווקא ביסודו של דבר בהחלט אפשר, ואפילו רצוי, להסכים עם הנאמר בה. אבל מטבעם של סיסמאות לפשט נושאים מורכבים, וחשוב מאד שאנשי חינוך לא יתפתו לעשות זאת, במיוחד כאשר מדובר בקשר בין הפדגוגיה והטכנולוגיה.

לא זאת כוונת המשורר הקונסטרוקציוניסטי

לפני שבוע קראתי ראיון עם מיטש רזניק באתר של ה-Hechinger Report, ארגון ללא מטרות רווח שמבקש לפתח עיתונאות רצינית ומעמיקה בתחום החינוך. בראיון רזניק נשאל על דעתו כלפי היכולת של המחשב להתאים את קצב ההוראה לקצב הלמידה של כל תלמיד. רזניק השיב שיכולים להיות יתרונות ליכולת ההתאמה הזאת, אבל הוא הוסיף:

I sometimes worry [that] it’s very easy for computers to give feedback these days. It’s seen as this great thing. Students are filling out answers to problem sets and exams. Right away it shows them if they’re right or wrong and they can get feedback right away, which can influence what they do next. Getting feedback is great. I’m all for feedback.

My concern, it’s only easy to give feedback on certain types of knowledge and certain types of activity. I think there’s a real risk, that we as a society, are going to end up giving too much privilege to the types of knowledge and the types of activity that are most easily evaluated and assessed computationally.

כצפוי, מצאתי את עצמי מהנהן בראש בהסכמה, שמח שאני מסכים עם דעתו של אחד הגיבורים של התקשוב החינוכי. בהמשך הראיון מצאתי את עצמי מסכים עוד יותר עם קטע נוסף. המראיינת שאלה את רזניק האם לדעתו רצוי להשתמש בנתונים שהמחשב אוסף כדי להשפיע על דרכי ההוראה. רזניק השיב, בוודאי עם קריצה לא כל כך קטנה:
Yes, we should take advantage of the data. But there are other ways of trying to get information as well. For example, if we want to understand how and what children learn, sitting down and talking to one of the students can also be very useful.
אכן, אם פשוט נהיה מוכנים להתיישב מול התלמידים שלנו ולדבר איתם, נוכל ללמוד הרבה על הלמידה שלהם. אבל על אף העובדה שזה נשמע כאסטרטגיה מאד פשוטה, משום מה רבים מקברניטי החינוך מעדיפים לאמץ דרך מורכבת יותר, דרך שמגייסת את הטכנולוגיה אפילו אם היא איננה נחוצה. יש כאן סגידה לטכנולוגיה בהיותה טכנולוגיה. אבל אפילו מעבר לסגידה, באה לביטוי כאן תפיסה חינוכית שלמרבה הצער היום נפוצה מאד – לא התלמיד, וגם לא המורה, יודעים מה טוב בשביל התלמיד. במקומם, מאגר המידע הענקי שמכיל מיליוני נתונים, ותוכנת האחזור שמסוגלת לנבור בנתונים האלה על מנת למצוא את התשובה, את הפתרון, לצרכי התלמיד, הם המומחים, הפוסקים, האולטימטיביים.

באותו היום שקראתי את הראיון עם רזניק קראתי מאמרון של אודרי ווטרס בו היא מדווחת על פגישה עם סימור פפרט. ווטרס כותבת שהיא מאד התרגשה לקראת הפגישה, ואפשר להבין אותה. פפרט הוא אחד החלוצים החשובים ביותר של התקשוב החינוכי, והקונסטרוקציוניזם שהוא הגה מהווה בסיס איתן לשימוש לימודי בתקשוב (הוא גם היה המנחה של הדוקטורט של רזניק). במבוא לדיווח שלה על הפגישה עם פפרט ווטרס מתארת כיצד האחיינים הצעירים שלה עבדו עם קופסה חדשה של Mindstorms של Lego. היא מדגישה שהיתה זאת חוויה לימודית קונסטרוציוניסטית קלאסית. היא מוסיפה שדווקא ביל גייטס, שהתרומות הכספיות הגדולות שלו בתחום החינוך הפכו אותו לבעל השפעה על כיוון התפתחות החינוך, בז לקונסטרוקציוניזם, וההערה הזאת מובילה אותה להשוואה בין התפיסה של פפרט לבין זאת של גייטס:

And it highlights too, I think, the huge gulf between those like Gates who have a vision of computers as simply efficient content delivery and assessment systems and those like Seymour who have a vision of computers as powerful discovery and learning machines. The former does things to children; the latter empowers them to do things — to do things in the world, not just within a pre-defined curriculum.
אכן, הפער גדול. כזכור, פעמים רבות בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כ-"קואליציה" המורכבת ממגוון גישות. ההבחנה הזאת של ווטרס מחדדת את הפער שקיים בין שתיים מהגישות האלו – בין גישה שמבקשת לנצל את התקשוב על מנת לקבוע מה התלמיד ילמד, לבין גישה שמבקשת לגייס את תקשוב כדי להעצים את היכולת של התלמיד לכוון את הלמידה של עצמו. יותר ויותר אני חושש שהפער הזה איננו ניתן לגישור.

החשש של רזניק (שבא לביטוי גם בדבריה של ווטרס) שקיומם של כלים שמאפשרים איסוף וניתוח נתונים הופכים כל נושא חינוכי לנושא שניתן לפתרון באמצעות ניתוח הנתונים הזכירה לי את מה שמכונה "חוק פטיש הזהב". ה-"חוק" הזה גורס (לפי תרגום של שיזף רפאלי שמצאתי): "כאשר יש בידיך פטיש מפתה להתייחס לכל דבר שאתה נתקל בו כאל מסמר". עבור קברניטי החינוך ברוב ארצות המערב איסוף וניתוח של נתונים משול לפטיש. עבורם ערכו ה-"חינוכי" של המחשב נמצא ביכולתו לתת להם המון משוב מאד מדויק. הם מאמצים את התקשוב לאיסוף נתונים רבים כדי "להעריך" את הלמידה של התלמיד (ואת ההוראה של המורה) ולקבוע את הדרך היעילה ביותר ללמד אותו. הם אינם שואלים אם הנתונים האלה באמת מספרים להם משהו חשוב על התלמיד או על הלמידה, והם מתעלמים מההערה של רזניק שאם הם היו מתיישבים מול התלמיד ומדברים איתו יש המון שהם יכלו ללמוד ממנו.

אבל נדמה לי ש-"חוק פטיש הזהב" איננו מתאר נכון את ההתייחסות של קברניטי החינוך לתקשוב היום. במטפורה של הפטיש הכלי מסוגל לבצע רק פעולה בסיסית אחת, ולכן כל בעיה נראית כמסמר. אבל מאפיין מרכזי של המחשב הוא שהוא איננו מגביל את המשתמש בו לסוג אחד של פעולה, אלא פותח אפשרויות שימוש רבות. ולכן, אני חושש שאנחנו עדים כאן לחוק שהוא ההפך מ-"חוק פטיש הזהב" – לא הכלי מכתיב ראייה צרה של אפשרויות השימוש, אלא הראייה הצרה היא אשר מצמצמת את אפשרויות השימוש של המחשב. אם לקובעי מדיניות החינוך היתה תפיסה חינוכית כמו זאת של רזניק ושל פפרט, השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות היה אחר.

מה שהיה איננו בהכרח הוא שיהיה

לפני ארבע שנים ציטטתי כאן מהבלוג של מארק וורשאואר (Warschauer). באותה ציטטה וורשאואר ציין שהוא משוכנע שלטכנולוגיות דיגיטאליות תהיה השפעה חיובית גדולה על החינוך:

There is reason to believe that digital technologies will in the long run have as much impact on learning and literacy as the printing press had.
אין שום דבר יוצא דופן בהכרזה הזאת. אם היא היתה נאמרת לפני עשרים שנה אפשר היה אולי לראות בה משהו נבואי, אבל לפני ארבע שנים היא כבר היתה, לפחות בחוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, הדעה הרווחת. (הקביעה הכללית הזאת לא היה הנושא של המאמרון שבו ציטטתי את המשפט למעלה, אלא רק פתיח להתייחסות למספר הערות של וורשאואר על השימוש בתקשוב שנראו לי אז חשובים.) וורשאואר הוא איש מחקר מאד מוערך בתחום התקשוב בחינוך. הוא פתח את הבלוג שלו לפני תשע שנים ובמהלך השנים הוא כתב בו בתדירות קבועה, אם כי לא גבוהה. אבל מאז אוקטובר 2011 הבלוג היה רדום – עד לפני יומיים, כאשר מאמרון חדש הופיע פתאום בקורא ה-RSS שלי.

חשוב לציין שהעובדה שוורשאואר לא פרסם מאמרונים בבלוג שלו איננה אומרת שהוא לא היה עסוק. הצצה ברשימת הפרסומים שלו באתר האוניברסיטה בה הוא עובד (האוניברסיטה של קליפורניה באירוין) מראה שמאז 2011, בנוסף לספר אחד שיצא לאור, הוא פרסם 11 מאמרים שהתפרסמו בכתבי-עת אקדמיים, אם כחוקר הראשי או כמשני. אם בגלל זה הוא קצת זנח את הכתיבה ההגותית שלו בבלוג, אפשר להבין זאת.

אבל יש משהו מוזר במאמרון החדש של וורשאואר – הוא מתעמת עם דברים שאמר לארי קובן בראיון שהוא קרא לאחרונה – ראיון שהתפרסם לפני יותר משנה וחצי, בדצמבר של 2011. הראיון הזה כנראה מזכיר אי-הסכמה ארוכת שנים שיש לוורשאואר עם קובן. הוא כותב שהתחזית של קובן עוד בספרו משנת 2001, Oversold and Underused: Computers in the Classroom, שהמחשב בחינוך ילך בדרך של טכנולוגיות אחרות שהוכנסו לכיתה ולא ישפיע באופן משמעותי על הלמידה, היתה מוטעית. וורשאואר כותב:

I argued at the time that Cuban was seriously misreading technological, social, economic, and educational trends, and that computers or some other form of digital media would inevitably become ubiquitous in their presence and use in schools.
וורשאואר מתייחס עכשיו לאותו ראיון שהוא מצא מפני שהוא מוצא בראיון הוכחה לכך שקובן עכשיו מבין שהוא טעה ואילו וורשאואר צדק. הוא מצטט קטע מתוך הראיון בו קובן מציין שדברים השתנו מאז שהוא פרסם את ספרו:
… with new machines appearing on the market and in schools annually, particularly, hand-held devices, I have seen in my research in schools a clear trend line of increasing teacher and student use of new technologies in classrooms. The growth of online schooling and rise of blended learning options have contributed greatly to that trend as well.
וורשאואר איננו מסתפק בכך שהוא מראה שקובן עצמו מודה על טעותו. הוא מצביע על שתי נקודות שבהן הטעות הזאת בעיניו משמעותית. תחילה הוא מציין שאחת התלונות של קובן היא שתלמידים בבתי הספר משתמשים במחשבים במשך פחות מחצי יום הלימודים. מול הטענה הזאת וורשאואר משיב, במידה גדולה של הגיון, שככל שחומרי ההוראה והלמידה נעשים דיגיטאליים השימוש במחשבים (או כלים דיגיטאליים אחרים) ילך ויגדל. סביר מאד להניח שגם קובן מודע לנקודה הזאת, ולכן גם אפשר להבין שוורשאואר עצמו איננו מייחס לה חשיבות רבה. לעומת זאת, הוא כן מייחס חשיבות לנקודה השנייה: הוא כותב שלפי קובן השימושים בטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר הם שימושים "מוכרים" במקום שימושים "יצירתיים". כדוגמה לכך הוא כותב שהשימושים הנפוצים ביותר בבית הספר הם חיפוש מידע וכתיבה בתמלילן. לטענה הזאת וורשאואר משיב:
I can hardly think of two more important uses of technology than (1) writing/revising papers, and (2) planning and carrying out research that involves gathering, analyzing, and using information from the Internet. Why have students do what is “imaginative” rather than what is pedagogically sound?
יש מידה גדולה מאד של צדק בתשובה הזאת, אבל היא בכל זאת בעייתית. וורשאואר הרי מציין רק שתיים מהנקודות שקובן מעלה, אבל יש אחרות. קובן מציין שימושים אחרים שוורשאואר איננו מזכיר כמו לוחות "אינטראקטיביים", קריאת ספרי הלימוד בשעת השיעור, ודפי עבודה. סביר להניח שוורשאואר לא רואה באלה דוגמאות להוראה שהיא בהכרח "pedagogically sound".

בסיכום דבריו וורשאואר מביא עוד נקודת ביקורת כלפי קובן. הוא כותב שבהשוואה למה שהוא וקובן חוו כשהם למדו בבית הספר, השימושים שקובן מגדיר כ-"מסורתיים" הם בעצם "מהפכניים":

Students are using digital devices on a regular basis. They are using them a lot and will use them much more in the future. And some of the uses he portrays as most “traditional” are simply revolutionary compared to what could be done when he and I were children and they are among the most important.
אבל ווארשאואר מתייחס לשימושים המתוארים בראיון עם קובן כאילו הם השימושים הרווחים של היום. למרבה הצער, גם אם הוא צודק, ואותם שימושים שהוא מתאר היו "מהפכניים", הרבה השתנה מאז, והשימושים הרווחים של היום אינם השימושים שהוא נזכר בהם כאשר הוא קרא את הראיון. אתמול קובן פרסם מאמרון בו הוא מראה שאם בעבר התקשוב גויס למגוון צרכים חינוכיים, היום השימוש הזה הצטמצם מאד.

קובן מתאר שלושה תחומים ראשיים שבהם הביעו את התקווה שהתקשוב ישפיע: שיפור היעילות והאפקטיביות של ההוראה, הפיכת הלמידה לחוויה מעניינת ומושכת יותר עבור התלמידים, והכשרת התלמידים של היום לעולם התעסוקה של מחר. קובן טוען שעל אף סיפורי ההצלחה שאוהבים לספר, אין עדות מחקרית לכך שהתקשוב באמת סייע באף אחד משלושה התחומים האלה. אבל בעצם זה כבר לא משנה, כי המציאות היום אחרת. קובן כותב שבעבר תעשיות התוכנה והחומרה ביקשו לחדור לחינוך עם הבטחות לגבי שלושה התחומים שתוארו כאן. אבל היום שינוי בסדר היום החינוכי פותח לפניהן דרך עוד יותר טובה לחדור:

The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.

And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one….

With Common Core standards adopted, the rationale for getting devices has shifted. No longer does it matter whether there is sufficient evidence to make huge expenditures on new technologies. Now, what matters are the practical problems of being technologically ready for the new standards and tests in 2014-2015: getting more hardware, software, additional bandwidth, technical assistance, professional development for teachers, and time in the school day to let students practice taking tests.

מדובר במציאות שונה מאד מזאת שוורשאואר זוכר משנת 2011, מציאות שבה המהפכה שאליה הוא כותב נמצאת, למרבה הצער, בנסיגה. עדיין יתכן שההשפעה של התקשוב על הלמידה תהיה גדולה, אבל לא כל כך בטוח שהיא תהיה חיובית.

לשם מה התקשוב?

לפני שלוש שנים קישרתי כאן למאמרון של קלרנס פישר, מורה בעיירה קטנה במרכז קנדה. פישר מעיד על עצמו שהוא איננו הוגה חינוכי אלא בראש ובראשונה מורה בכיתה. לעומת זאת, מאמרוניו שקראתי במהלך השנים עסקו יותר בשאלות חינוכיות כלליות מאשר בשימוש בכלים בכיתות שהוא מלמד. במאמרון של פישר אותו ציטטתי לפני שלוש שנים הוא כתב על כך שביכולתם של כלים תקשוביים חדשים להוביל ללמידה אחרת, חדשה. אני מניח שפישר עדיין חושב כך, אבל נדמה לי שהתקווה הזאת מהולה היום במידה די גדולה של חשש.

אינני עוקב אחרי הבלוג של פישר באדיקות. לרוב אני מגיע אליו רק כאשר מישהו אחר שאני כן קורא מקשר אליו (מה לעשות, יש יותר מדי בלוגים מעניינים, ומעט מדי זמן). כך קרה לפני כמה ימים, כאשר הגעתי לבלוג שלו אחרי שסטיבן דאונס ציטט קטע מתוך מאמרון חדש של פישר. במאמרון הזה פישר דן במחיר – לא רק הכספי, אלא בעיקר המוסרי – של הכלים התקשוביים שאנחנו משתמשים בהם בחינוך.

פישר כותב שלאחרונה הוא התחיל להתעניין באילו יזמויות חינוכיות זוכות למימון מקרנות הון סיכון, והתוצאות של החיפוש שהוא ערך מאד מדאיגות אותו. הוא מצא שהפרויקטים שמקבלים כסף רב עוסקים בתחום מאד מצומצם של הלמידה:

Each of these companies creates a product (or products) which circle around helping students to learn basic skills. Now, before everyone jumps on me, I understand that basic skills are important. I believe that students need to read and write at higher levels at this point in history than they ever have in the past. What worries me is that the grand majority of new products and investment money in education is not going to companies looking at the “big picture” of education. Again, with the exception of Coursera, none of the companies in my small list are concerned with connecting students in new or better ways. None of them are helping students to become more engaged with the important problems that our society faces. None of them are helping students to become more passionate learners. None of them are focused on creativity. Instead, millions of dollars is being invested in companies who are offering products to help students learn old skills more efficiently.

We talk about changes in education. We talk about a renewed, responsive and changing industry to meet the needs of a globalized, diverse society; but where are the millions of dollars headed in educational technology? To better A, B, Cs and 1, 2, 3s.

פישר איננו היחיד שלאחרונה מעלה הרהורים כבדים בנוגע לכיוון התקשוב החינוכי. לפני שבוע ציטטתי כאן את אודרי ווטרס שביקרה בחריפות את הכיוון הזה. ווסלי פריאר, מורה במדינת אוקלהומה שמעורב כבר שנים רבות בתקשוב החינוכי (ולאחרונה סיים את הדוקטורט שלו) גם השמיע את קולו במקהלה הזאת. לפני שבועיים פריאר הגיב בבלוג שלו לשתי כתבות בשבועון Economist שטענו שהיום, בזכות יזמויות תקשוביות חדשות בחינוך סוף סוף יש סיכוי שההבטחה שכבר שנים משמיעים שהתקשוב ישנה את פני החינוך עשויה להתממש. פריאר מתעמת עם רשימה ארוכה של הטענות שבשתי הכתבות, ובמיוחד עם הטענה שחוק ה-No Child Left Behind מימי ממשל בוש הוא אשר קידם את השימוש בכלים דיגיטאליים חדשים בבתי הספר:
It is incredibly disingenuous and misleading (to choose tactful words) for Economist authors to portray NCLB and RTTT as supporting innovative uses of educational technology in U.S. classrooms, when they have done EXACTLY THE OPPOSITE.
פריאר מבקש להראות שיותר מאשר הכתבות ב-Economist מצביעות על שינויים חיוביים בחינוך בעקבות התקשוב, הן תופסות טרמפ על התקשוב ומבקשות לנגח את החינוך הציבורי בארה"ב ואת איגודי המורים:
Articles like these from the Economist are part and parcel of an ongoing campaign by many “corporate education reformers” in the United States whose true objective is NOT improving learning opportunities for students, but rather destroying our public schools and our system of public education which continues to be a critical part of our representative democracy.
המאמרון של פישר שממנו ציטטתי בתחילת המאמרון הזה הוא השישי להתפרסם בבלוג שלו מאז שהוא שוב נעשה פעיל בחודש יוני, אחרי ארבעה חודשים של שקט. במאמרונים האלה ניכר שפישר חש שמשהו משתנה בתקשוב החינוכי, ושהשינוי איננו לרוחו. יומיים לפני המאמרון ההוא, למשל, פישר הרהר על כך שלפני כעשר שנים הוא שמח לאמץ כלים חינמיים ולא התייחס למחיר הסמוי שמתלווה לשימוש בהם. היום, הוא איננו יכול להתעלם מהמחיר הזה:
The quality and breadth of the tools available in Google apps is undeniable. School districts save millions of dollars by signing up for this program. But what are the other costs of using this single suite of tools? What is the morality of enrolling our students in an advanced twenty first century surveillance program? By having our students sign up for a simple Google account, we enroll our students in the world’s most advanced surveillance – corporate ecosystem. This isn’t a possibility or a vague theory. It’s a proven fact.

Is that worth it?

פישר איננו מתכוון לנטוש כלים דיגיטאליים בעקבות ההרהורים האלה (ואני מניח שהוא גם ימשיך להשתמש בכלים חינמיים) אבל הוא מרגיש שמשהו השתנה, ודי ברור שהוא צודק. כלים כמו טבלט ה-Amplify, ופרויקטים כמו InBloom, שהם בין היזמויות החדשות הגדולות והיקרות ביותר, אמנם נחשבים "חינוכיים", אבל חלק מרכזי של פועלם הוא איסוף נתונים על תלמידי ארה"ב, ובניית מסד נתונים ענק. פישר צודק שהכסף שמגיע לתקשוב החינוכי מגיע לפרויקטים מהסוג הזה. אפשר, כמובן, לטעון שלא הרבה השתנה בשלוש השנים האחרונות, ושכבר אז הכתובת היתה על הקיר, ושעכשיו פישר פשוט נעשה מודע יותר למציאות. יתכן שזה נכון, אבל נדמה לי שבכל זאת משהו באמת משתנה, ופישר אכן מזהה מגמה בעייתית. הרבה יותר מאשר בעבר התקשוב החינוכי היום מתמקד בהכנת התלמיד למבחן במקום בפיתוח האדם שיוכל להתמודד עם הבעיות של מחר. כמו-כן, הרבה יותר מאשר בעבר נתוני התלמיד חשופים לגורמים ניהוליים. למרבה הצער, אפשר להבין את החששות של פישר.

ג’וּב יוּסֻף או בוֹר יוסף

ח'אן בור יוסף כיום - מבט מצפון מערב

ג’וּב יוּסֻף או בוֹר יוסף הוא שמו של אתר בגלילשמזוהה על ידי המוסלמים עם הבור בדותןשלתוכו הושלך יוסף המקראי על ידי אחיו (בראשית, ל"ז, כ"ב). במשך מאות שנים שימש האתר כצומת בדרך הים הקושרת את מצרים, סוריה, מסופוטמיה, צפת והים (נמלי עכו וחיפה). מן המאה העשירית ואילך מוזכר האתר כציון דרך, כמקום קדוש וכמקור מים לשיירות. מן המאה ה-13 היה במקום יישוב, המוזכר עד המאה ה-17. במאה ה-16 נבנה במקום ח'אן (אכסניה לשיירות) קטן.

הח'אן ראוי לאיזכור בשל מבנהו האיתן ורמת ההשתמרות שלו ביחס לח'אנים אחרים מהתקופה, אולם בעשורים האחרונים הידרדר האתר ונהרס עד כדי סכנה למבקריו.

לצחוק על מנת לא לבכות

בלוז אמריקאי קלאסי מכיל את המשפט הנפלא "laughing just to keep from crying" (ב-YouTube אפשר למצוא מספר ביצועים טובים. אני ממליץ על הביצוע של אודטה). נדמה לי שתחושה מהסוג שהמשפט הזה מבטא ליוותה את אודרי ווטרס כאשר לפני יומיים היא פרסמה:

דבריה של ווטרס אינם בדיוק מאמרון. הם מופיעים בפורמט של Storify, כלי שמאפשר ללקט ציוצים ומקורות נוספים ולהציג אותם ברצף שיוצר "סיפור". ווטרס כותבת בתגובה לכתבה מאת אנייה קמנץ על המיזם הלימודי Knewton. הכתבה מתארת את הרעיונות שבסיס המיזם, ומכילה קטעים מתוך ראיון עם יוצר Knewton, הוסה פיריירה (Jose Ferreira). ווטרס גם מתייחסת לראיון שהתפרסם ב-Wired עם דוד קונץ, סגן הנשיא לענייני מחקר של Knewton.

כבר עם התחלת דבריה, ברור שמשהו מרגיז את ווטרס. היא מצטטת את המשפט הראשון של הכתבה של קמנץ:

Imagine every student has a tireless personal tutor, an artificially intelligent and inexhaustible companion that magically knows everything, knows the student, and helps her learn what she needs to know.
כותרת הכתבה של קמנץ שואלת "?What If You Could Learn Everything". ווטרס איננה מתרשמת. היא מציינת שיש תשובה פשוטה לשאלה הזאת: אי-אפשר. היא מוסיפה גם שמכונות אינן יכולות ללמוד את הכל כדי שהן יילמדו אותנו. מדובר, כמובן, בכותרת בלבד, אם כי כותרת שדי בצדק מרגיזה את וורטס. אבל עבור קמנץ זאת כנראה אפשרות חיובית, אפשרות שעומדת בניגוד לשיעורים המשעממים הכל כך מוכרים לנו בבתי הספר היום. בראיון שנערך איתו קונץ איננו מתמקד באפשרות ללמוד את הכל, אבל הוא כן מרחיב על הרעיון הבסיסי שמאחורי Knewton:
The question our machine is trying to answer is, of all of the content that’s available to me in the system, what’s the best thing to teach you next that maximizes the probability of you understanding the big things that you need to know? What’s best next?

It’s not just what you should learn next, but how you should learn it. Depending on your learning style, it might be best to introduce linear equations through a visual, geometric approach, where you plot the lines and show the intersection. For others, they might respond better to an algebraic introduction.

כאשר קוראים את הדברים האלה קשה לא להזכר בסיפור הקצר הקלאסי של איזק אסימוב מלפני 60 שנה: The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). הסיפור מתרחש באמצע המאה ה-22. גיבורת הסיפור, ילדה בת 11, לומדת באמצעות רובוט אישי המותאם לקצב הלימוד שלה. כאשר היא וידיד מוצאים ספר (מודפס!) שמתאר את בית הספר של המאה ה-20, היא בטוחה שהילדים של אז בוודאי אהבו ללמוד בכיתה.

ביסודו של דבר המורה-רובוט שבסיפור של אסימוב איננו שונה מהותית ממערכת ההוראה של Knewton. שניהם מופקדים על העברה יעילה של המידע שמישהו קבע שהתלמיד צריך "ללמוד". שניהם עוברים כיוונון על מנת להתאים את עצמם לקצב הלימוד של התלמיד. בסיפור של אסימוב איננו יודעים אם זאת החברה כולה, המערכת החינוכית, הורי הילדה, או מישהו אחר, שקובע מה צריכים ללמוד. במקרה של Knewton ברור שה-"כלי" משרת את המערכת החינוכית הקיימת והיעדים הלימודיים שהיא הציבה לתלמידים.

אבל יש, כמובן, הבדל משמעותי. הסיפור של אסימוב מתרחש באמצע המאה ה-22, ואילו Knewton פועל כאן ועכשיו. קמנץ כותבת שלא נצטרך לחכות הרבה זמן לחזון להתממש:

But here’s the vision. Within five or 10 years, the paper textbook and mimeographed worksheet will be dead. Classroom exercises and homework—text, audio, video, games—will have shifted entirely to the iPad or equivalent. And adaptive learning will help each user find the exact right piece of content needed, in the exact right format, at the exact right time, based on previous patterns of use.
קשה לא להתרשם מהחיבור הנפלא הזה בין תוכן, פורמט, ועיתוי, עם הדגש החוזר על ה-"מדויק". בראיון איתו קונץ מציין שבמערכת של Knewton יש יותר ממיליון "data points" עבור כל תלמיד שלמד רק בקורס אחד באמצעות המערכת, והוא מבטיח שכמות הנתונים תמשיך לתפוח. ברור שהדברים כאן נכתבים בהתפעלות חיובית – מי יכול להתווכח עם עוד ועוד נתונים שמאפשרים לנו להתמקד באופן מדויק על מה שתלמיד צריך. העובדה שבזכות הדיגיטאליות כבר לא יהיה צורך בספרים מודפסים או דפי עבודה משנית לנקודה המרכזית – שהודות לאיסוף הנתונים המאסיבי על הלמידה של התלמיד מלאכת ההוראה תהפוך למדע מדויק. ואם הדברים אינם מספיק ברורים, פיריירה מבהיר כיצד המערכת שלו פועלת:
By watching as a student interacts with it, the platform extrapolates, for example, “If you learn concept No. 513 best in the morning between 8:20 and 9:35 with 80 percent text and 20 percent rich media and no more than 32 minutes at a time, well, then the odds are you’re going to learn every one of 12 highly correlated concepts best that same way.”
בתפיסות החינוכיות שמהם אני יונק, כאשר מדברים על "למידה ממוקדת תלמיד" לא לזה מתכוונים.

גם עבור ווטרס מדובר יותר בחלום בלהות מאשר בחזון רצוי. עם זאת, היא "מתחממת" כלפי הנושא יחסית לאט. תחילה היא "מתווכחת" עם הטענות שבכתבות. היא מציינת שהיה רצוי לו קמנץ, וג'יל בראשי, שראיינה את קונץ, היו בודקות אם יש בכלל ביסוס מחקרי לטענות של אנשי שיווק. כמו-כן, היא כותבת שאין הוכחות ל-"סגנונות למידה" (ומביאה קישור למאמר של פסיכולוגים מסבירים את הנושא). אבל בהמשך ווטרס כבר איננה יכולה להתאפק, ובחשבון ה-Twitter שלה היא מעלה "דוגמאות" משלה להתמקדות המדויקת בהרגלי הלמידה של התלמיד על מנת לסייע לו ללמוד. לדוגמה:

"According to your clickstream, we've decided you learn calculus best at 7am on Thursdays through an anal suppository"
וגם:
"We've decided you'll learn quadratic equations best if you're strapped to this table and stimulated with a goose feather."
יש עוד. כנראה כאשר ווטרס נכנסת לשוונג קשה לעצור אותה, וקשה לא לצחוק בקול רם משרשרת האסוציאציות שלה. כמה מהאנשים שעוקבים אחריה ב-Twitter גם מצטרפים לחגיגה. באמת, מצחיק … אבל כמובן גם עצוב.

אולי הדבר העצוב ביותר בכל היומרה הזאת היא שיוזם Knewton מעיד על עצמו שהוא השתעמם מאד כאשר הוא היה תלמיד בבית הספר, והרצון שלו ליצור חוויה לימודית אחרת נובע מכך שהוא סבל שם. אבל דווקא בגלל זה קשה להבין למה הוא יוצר מערכת של למידה "אישית" שבסופו של דבר מבודד את התלמיד מעמיתיו, ומונע ממנו את החוויה של שיתוף בתהליך של גילוי. לטעמי, במקום לבטל את ההיבטים של בית הספר שמובילים לשעמום הוא מקצין אותם. מה שהוא יוצר איננו הלמידה שתאפשר לתלמיד לחוות חוויה לימודית חיובית.

לפני כמעט שנה, ניצלתי הזדמנות אחרת להזכיר את The Fun They Had של אסימוב. גם אז, עשיתי זאת במסגרת של השוואה בין גישות שונות לשימוש בכלים דיגיטאליים בחינוך. לאור זה, אפשר אולי לציין שמעט מאד השתנה במהלך השנה האחרונה. יש עדיין מי שחולם על השימוש בתקשוב על מנת לאפשר ללומד לקדם את הלמידה של עצמו, תוך כדי שיתוף עם לומדים אחרים, ויש מי שבטוח שהתרומה האמיתית של הדיגיטאליות נמצאת באפשרות לייעל את הגשת חומרי הלמידה המורשים לתלמיד. אבל יש בכל זאת שוני משמעותי בין אז והיום. אני משוכנע שהאירוניה והעוקצנות שבכתיבה של ווטרס נובעות מהתחושה שהחלום החינוכי שלה חומק לה מהידיים. בסופו של דבר, ההומור הוא הדרך היחידה שנותרת לה לשמור על התקווה.

הוכחה שהדיגיטאלי עולה על המודפס

תחילה, קצת רקע. בערך פעם בשבוע אני נפגש עם ידידה בת 80 ועוזר לה להפיק תועלת מהמחשב ומהאינטרנט. ה-"שיעורים" שלנו מאד מהנים, ואני לומד הרבה על הדרך שבה אדם ללא נסיון עם המחשב מתחיל לצלול לתוך המידע האדיר שנחשף אליה בזכות הגישה לרשת. דרך גוגל היא מוצאת ביקורות על ספרים שהיא קראה (או רוצה לקרוא), והיא מחפשת מידע (בעיקר בוויקיפדיה) על אנשים, על מקומות, ועל תופעות שמוזכרים בספרים האלה. עד לפני כמה שנים היא יכלה לנסוע לאוניברסיטה תל אביב כדי להאזין להרצאות במגוון רחב של נושאים שעניינו אותה. היום הנסיעות האלה מפרכות מדי, אבל עושר ההרצאות באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטה תל אביב, ובאוניברסיטה העברית שהיא מוצאת ב-YouTube (וגם שהיא מוצאת דרך TED) מחליף את הנסיעות האלו בצורה מאד משביעת רצון.

בעלה בן 90, והעיניים שלו בוגדות בו. הוא אוהב לקרוא, אבל מתקשה לעשות זאת. אחד הבנים שלהם רכש לו iPad וגם מספר ספרים שהוא העלה עליו כך שאולי כך, עם אותיות גדולות מאד, הוא יוכל להמשיך להנות מהקריאה. מידי פעם אני מתיישב לידו כדי לעזור לו להמצא ברזי ה-iPad – כיצד חוזרים למסך הראשי, כיצד פותחים את האפליקציה של "הארץ", ובעיקר, כיצד לקרוא את הספרים שהבן הטעין. זה הולך לאט, אבל מתברר שגם בטוח.

לפני כמה ימים, כאשר ביקרתי אצלו, הוא הראה לי שהוא מסיים לקרוא ספר על ה-iPad, ספר שהוא התחיל, אבל לא היה יכול לסיים, במהדורה מודפסת. הוא הראה לי שהאותיות במסך היו מסודרות כך שהופיעו ארבע או חמש שורות של טקסט בכל מסך, והוא הצביע על הספר המודפס, שישב מתחת ל-iPad ותמך בו כך שהוא יישב בזווית מתאימה לקריאה (הוא מתקשה לסדר את המכסה של ה-iPad שאמור לענות על אותו צורך). אכן, הספר הדיגיטאלי היה "פתוח" לפניו, באחד העמודים האחרונים שבו. אגב, הוא סיפר לי בהתלהבות שמדובר בספר מצויין.

אז זהו. לפי הצילום אפשר להיווכח שהספר הדיגיטאלי אכן עולה על המודפס. אבל אפשר לראות שבכל זאת הדיגיטאלי נשען על המודפס.

כלי לימודי (כנראה) ללא ביקוש

בזמן האחרון אינני מרבה לכתוב על כלים דיגיטאליים והמקום שהם ממלאים בתהליכי הוראה או למידה. למען האמת, הכלים האלה די הפסיקו להעסיק אותי. נדמה לי שיש שלוש סיבות ראשיות לכך.

  • קודם כל, אני חושש שרבים מדי מאיתנו בתחום התקשוב החינוכי ממשיכים לרדוף אחרי כלים חדשים בתקווה שהכלי הלימודי האולטימטיבי נמצא מעבר לפינה, או שאו-טו-טו מישהו ימציא אותו. קשה לעקור את התקווה הזאת, ואני חייב להודות שעל אף העובדה שאני מבקר אותה, במידה מסויימת אני גם שותף לה.
  • שנית, תחום פיתוח הכלים החינוכיים הפך להיות זירת התגוששות של חברות טכנולוגיות (גם ותיקות וגם סטארט-אופים) שזיהו את החינוך כשוק פוטנציאלי עצום. לכן, אנחנו "זוכים" למבול של כלים שאולי נוצצים, אבל אינם תורמים משהו ייחודי ללמידה מעבר למה שכבר נמצא אצלנו.
  • והסיבה האחרונה, ואולי הבעייתית יותר, הפיתוח של כלים "חינוכיים" דיגיטאליים היום איננו בכיוון של העצמת הלמידה, אלא בכיוון של איסוף נתונים ומעקב. אמנם מוסרים לנו שאיסוף נתונים על תהליך הלמידה (נדמה לי שנכון יותר לכתוב "על הפנמת החומר") של הלומד מסייע לשכלל את הלמידה של התלמיד, אבל למרבה הצער המציאות אחרת, והיום התקשוב משרת מגמה של ייעול ההוראה ואחידות בהישגים.

אחרי כל הביקורת הזאת יש מקום גם לסיבה חיובית: ככל שהסביבה הדיגיטאלית נעשית לסביבה "טבעית" עבור מורים ותלמידים אנחנו חדלים להתמקד בכלים. אנחנו נעשים קשובים יותר ללמידה שהכלים מאפשרים. כבר שנים אני מייחל למצב כזה בחינוך, ואם הוא אכן מתממש, זה רק לטובה.

אבל דווקא הפעם (אחרי הקדמה ארוכה מדי שאפילו סותרת את מה שנכתב בהמשך) אני כן רוצה לכתוב על כלי, או ליתר דיוק, על העלמותו של כלי. בתחילת החודש הזה חברת גוגל סגרה את ה-Google Reader, כלי שזכה אצלי לשימוש יום-יומי. ספק אם תחזוקת ה-Reader דרש משאבים רבים מחברה כמו גוגל, אבל היא כנראה בכל זאת החליטה שלא כדאי לה להמשיך לתמוך בו. אישית, אני נוטה לחשוב שההחלטה לבטל את הכלי נבעה מתכונה בסיסית שלה, תכונה שפעלה בניגוד לאינטרסים של גוגל: ה-Reader איפשר למשתמשים לקבוע לעצמם איזה מידע מגיע אליהם, ועבור גוגל העצמאות הזאת לא נחשבת ליתרון.

כמעט מיד אחרי שגוגל הכריזה על סגירת ה-Reader צצו מספר אלטרנטיבות, כך שמעבר לתקופת הסתגלות קצרה לכלי חדש הרגלי השימוש שלי ב-RSS לא ניזוקו. אבל להחלטה של גוגל להפסיק לתמוך ב-RSS יש חשיבות הרבה מעבר להרגלי העבודה האישיים שלי.

רעיון ה-RSS קיים קרוב ל-20 שנה, אם כי רק לפני כעשור, כאשר קוראי RSS מבוססי ווב הופיעו, הוא הפך לכלי שימושי של ממש, לכלי בעל השפעה מהותית על הדרך שבה אנחנו מתייחסים למידע הרב שמציף אותנו. הרעיון הבסיסי שמאחורי ה-RSS הוא שהשליטה על המידע שמגיע לקורא נמצאת בידי הקורא עצמו. במקום להכנס לאתר אחרי אתר כדי לראות מה חדש בו, באמצעות ה-RSS הידיעות החדשות באתרים שאחריהם אנחנו מעוניינים לעקוב מגיעות אלינו למקום מרכזי. בעידן של עומס מידע, עידן שבו אנחנו ניזונים מהרשת אבל גם יכולים בקלות ללכת לאיבוד בה, "ניהול הידע האישי" נעשה למיומנות חשובה ביותר, וה-RSS הוא כלי מרכזי במימוש המיומנות הזאת.

מפני שבמידה לא קטנה השימוש ב-RSS נשאר מיומנות נישה, גוגל כנראה הרגישה שהיא יכולה לסגור את ה-Reader. והאמת היא שה-RSS לא הצליח לחדור לציבור הרחב. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שזה אומר משהו חשוב על הגולש ה-"ממוצע". הגולש הזה כנראה איננו חש צורך ב-RSS, וזה משום שעל אף היצע המידע האדיר שברשת, מספר המקורות שאליהם הוא בוחר להגיע די מצומצם. ומפני שכך, גם בלי כלי כמו RSS הוא איננו נמצא בסכנת טביעה בים המידע. כמו-כן, יתכן שעבור הגולש הזה הצלילה לתוך נבכי הרשת איננה מתבצעת לצרכי למידה, אלא לצרכי בידור בלבד, ובגלל זה אפשר להסתפק בהגעה מזדמנת למקורות במקום לארגן את הסביבה כך שהמקורות מגיעים ישירות אליו.

כך או כך, נדמה לי שלסגירת ה-Google Reader השתמעויות חינוכיות חשובות. אם מערכת החינוך באמת מתיימרת לפתח מיומנויות מידע אצל הלומד, אמצעים להפיכת הרשת למרחב שבו הלומד היחיד מארגן את המידע הרלוונטי לצרכיו צריכים להיות יעד חשוב. אבל כאשר גוגל קוברת את קורא ה-RSS הנפוץ ביותר המערכת "מגיבה" בדממה. קשה לא לחשוב שזה מפני שעל אף מס השפתיים שמשלמים למיומנויות המאה ה-21, קברניטי המערכת אינם תופסים עד כמה ה-RSS היה צריך להיות במרכז הפעילות של הלומד העצמאי.

— —

נדמה לי שיש טעם להוסיף כאן הערה אישית, לא כ-"צרכן" RSS, אלא ככותב בלוג. נכון להיום, ה-RSS הוא האמצעי היחיד שדרכו אני "מפיץ" את המאמרונים החדשים שאני כותב כאן. יכולתי להעזר ב-Twitter, או להעלות הודעות על מאמרונים חדשים ב-+Google (ואם היה לי חשבון פייסבוק, אפשר היה גם שם), אבל נכון לעכשיו, על אף העובדה שזה בוודאי מצמצם את התפוצה, אני משתמש רק ב-RSS. אין לי שום דבר נגד "קהילות", ואני בהחלט בעד "שיתוף". אבל אני חושש שבמסווה של המילים היפות האלו חברות ענק מקדמות את סדר היום המסחרי שלהם, ולא את האינטרסים שלי. זה גם איננו עניין של צניעות יתר. אני פועל כך מפני שאני מניח שמי שעוסק בתקשוב בחינוך מבין את החשיבות של ה-RSS, ומשתמש בו כדי לעצב את סביבת הלמידה של עצמו. אם קוראים רוצים לכלול את הבלוג הזה לתוך הסביבה שלהם, אשמח, אבל אני גם מכבד החלטה לא לעשות זאת.

ובכל זאת, אני יודע שבימי Google Reader היו לבלוג הזה מעל 90 מנויים (בכלל לא הפריע לי שקראו את המאמרונים בתוך ה-Reader במקום להקליק לתוך הבלוג; כך אני נוהג לעשות עם רוב הבלוגים שעליהם אני מנוי). היום, אינני יודע אם אותם אנשים עברו לכלי אחר. לא יהיה זה אסון אם אני אכתוב ואף אחד לא יקרא (כי הוא איננו יודע שפרסמתי משהו), אבל בוודאי עדיף שיהיו קוראים. אי-לכך, יכול להיות שאצטרך לשקול אמצעי הפצה נוספים.