ושוב, טיפת פרסומת עצמית

בדפים האלה אינני מרבה לספר על דברים שאני כותב במסגרות אחרות. אינני יודע מה גורם לי להקפיד (פחות או יותר) על ההפרדה הזאת, ולמען האמת, אינני בטוח שהיא נחוצה, או אפילו רצויה. מה שבטוח, המחיצות קיימות, אפילו אם לפעמים חוצים אותן. הפעם האחרונה שדיווחתי כאן על מאמר שהתפרסם במסגרת הבוידם היתה לפני חצי שנה, ובקצב כזה אפילו אני נוטה לשכוח.

וכל זה כפתיח שמלכתחילה לא היה נחוץ לפרסומת הזולה שאני מביא כאן: המהדורה האחרונה של הבוידם (כן, מה לעשות, באנגלית) עוסק בנושא שקשור באופן די ישיר לחינוך. במאמר, שהתפרסם לפני שבוע, אני דן בשאלה האם ההבחנה בין "ילידים דיגיטליים" לבין "מהגרים דיגיטליים" היא הבחנה משמעותית, או אפילו נכונה.

Carrying cognitive baggage from the old country
Column No. 127 of the Boidem
natives and immigrants, and what they do in cyberspace

וכמו שכתבתי גם לפני חצי שנה, אפשר לקרוא ולהגיב – גם באנגלית וגם בעברית.

משפט אינסוף הקופים … על גבי ויקי?

בית ההוצאה הידוע פינגווין (אולי זה מפתיע, אבל אין קשר ללינוקס) פתח לאחרונה בניסוי מרתק. מרתק, אם כי אינני בטוח שהוא כל כך מעניין. מדובר בהזמנה לכתוב רומן באמצעות ויקי. שם הרומן כבר נקבע – "מיליון פינגווינים", אבל התוכן עוד בתהליך של כתיבה ושל עריכה. כולנו, כל מי ששומע על הפרויקט, מוזמן להכנס לוויקי ולתרום. נכון לכתיבה המאמרון הזה, לספר חמישה עשר פרקים. נדמה לי שהפרק הראשון עלה לויקי ב-16 לינואר, ומה שיש בו היום שונה לחלוטין ממה שמופיע כאותו פרק בעת ההעלאה הראשונית.

מדובר בניסוי, ולכן אני מניח שאין ציפיה לאיכות ספרותית. כמלווה לוויקי יש גם בלוג המנוהל על ידי בעלי הפרויקט שהם (כך נדמה לי) עובדים בבית ההוצאה פינגווין. בבלוג הזה אחד המנהלים כבר הספיק להביע את החשש שהקוהרנטיות של הרומן איננו מה שהוא היה רוצה. הוא מתייחס לרומן מודרני של סופר מאד ידוע ומציין שהתחושה שמתקבלת מהקריאה באותו רומן הוא של האקראיות כגורם מרכזי בחיים. אבל האקראיות הזאת, הוא מדגיש, היא מכוונת, מעשה ידי אמן. הוא מוסיף:

I sense this is the direction that you, the writers of amillionpenguins, may be heading in.

I would humbly suggest that you re-think this. Can someone go in and try to unclutter it a bit?

עלי להודות שאני אוהב את הרעיון, אבל אני אהיה מאד מופתע אם משהו איכותי יוצא ממנו. כותבים לנו שהפרויקט כנראה יוצר התעניינות רבה. הוא זוכה ל-10 כניסות לשנייה. כמובן לא כל הכניסות האלו מביאות את המציצים להצטרף ולכתוב או לערוך. רבים הם בוודאי כמוני – סקרנים, מסוג האנשים שכמעט עוצרים ליד תאונה כדי להתבונן בהתרסקות. לא אופתע עם גם הפרויקט הזה יסתיים בהתרסקות.

היו בעבר מספר נסיונות כאלה, ואולי הדבר המעניין ביותר בנוגע לפרויקט הזה הוא שבית הוצאה מאד מכובדת עומד מאחוריו.

הוויקיפדיה היא, כמובן, הנסיון המוכר ביותר מבחינת השימוש בוויקי. בעקבות ההצלחה של הויקיפדיה רבים משוכנעים שבעצם הוויקי נועד להיות תשתית לבניית מאגר של מידע כמו אנציקלופדיה בלבד. לאור זה, טוב לראות התנסות בכיוון אחר, אפילו אם התוצאה תהיה משהו שאף אחד לא ירצה לקרוא (ואכן, השם של מיליון פינגוונים מעורר, ללא ספק בכוונה, אסוציאציה לניסוי עם קופים השייך כבר לפולקלור.

ובחינוך? האם פתאום נחליט שאם תלמיד אחד מתקשה לכתוב סיפור, אז אולי כיתה שלמה כן יכולה? (כן, אני יודע, ניסו דברים כאלה עוד הרבה לפני האינטרנט.) אני מודה שאני קצת חצוי בעניין זה. מצד אחד, אני ספקן. קשה לי להאמין שקבוצת תלמידים תצליח ליצור משהו שאפילו הוריהם ירצו לקרוא. אבל מצד שני, אני אשמח מאד עם מספר מורים יחליטו לעשות משהו דומה. זה לא צריך להיות רומן (ולא מאגר מידע), ובשלב הזה אני מודה שאינני יודע מה כן, אבל שווה לנסות.

האם כדאי שלמורים יהיו חשבונות ב-MySpace?

אתרים אישיים, אם בסגנון המסורתי של אתר סטטי, אם כבלוג, או כחשבון אישי בפלטפורמה כמו MySpace הפך מזמן לתופעה מקובלת – גם אצל צעירים וגם אצל מבוגרים. מן הסתם, לא מעט מבוגרים הם גם מורים, ולכן סביר מאד להניח שלא מעט מורים כותבים בלוגים ומטפחים את החשבונות שלהם ב-MySpace. אבל מה עליהם לפרסם, ואולי יותר לעניין, לא לפרסם, באתרים האלה? אני מודה, אינני יודע. למורה הזכות להיות אדם פרטי, ולנהל את החיים שלו מחוץ לכיתה בלי לחשוש שבוחנים אותו. אבל בימינו, בוחנים אותנו לא רק אם רואים אותנו בבתי קפה על מישהי, אלא דרך האתרים שלנו. למורה במדינת רוד אילנד, זה עלה לו במשרה שלו. במאמר באתר של תחנת חדשות במדינת רוד אילנד אנחנו קוראים:

Until last month, John Bush, 52, was a physical education teacher at Landrum. According to St. Johns County School Board's attorney, Bush was terminated after the school superintendent saw an inappropriate photograph and some text messages on Bush's social networking Web page.

School officials conceded that the online content was not pornographic, but contained information parents would not want their children to know about their teacher.

המורה עצמו מציין שלדעתו אנשים חדרו לתוך החשבון שלו לפרסמו כמה דברים שהוא הוריד ברגע שהוא גילה אותם. אבל בהתחשב בעובדה שבמחוז הספציפי הזה, ההגדרה של "מידע לא הולם" נמצאת, כנראה, בידי המפקחים, חבלה באתר על ידי גורמים חיצוניים איננה הבעיה המרכזית.

באתר של אותה תחנת חדשות בו נמצאת הידיעה הזאת, הקוראים התבקשו להביע את דעתם. מעל 900 אנשים הצביעו, ורק כ-7% היו בדעה שיש לפטר את המורה. כמעט 60% חשבו שהמפקח היה צריך לבקש שהוא יוריד את המידע הלא הולם, ושליש טענו שלמורה יש הזכות לנהל אתר ולפרסם בו מה שהוא רוצה.

בינתיים, המורה עוד מערער על הפיטורין, ואם אפשר להסיק מסקנה כלשהי מכל הפרשה, היא שכאשר מלמדים על הסכנות ברשת ועל התנהגות נאותה בה, כדי שלא רק התלמידים ישתתפו בשיעורים האלה, אלא גם המורים.

ואם לא נחזיק את העפרון ביד?

ממאמר שהתפרסם באתר האינטרנט של הלוס אנג'לס טיימס (Don't write off the pencil just yet), אנחנו לומדים שה-Writing Instruments Manufacturers Association קרא לכולם (בארה"ב כמובן) לחגוג, ב-23 לינואר, את "יום כתב-היד הלאומי". (לכל אלה שאולי רצו לחגוג, אני מתנצל שנתקלתי בידיעה הזאת קצת באיחור.) מקדימון ליום החג הזה באתר של ה-WIMA אנחנו קוראים:

The lost art of handwriting is one of the few ways we can uniquely express ourselves. There’s something poetic about grasping a writing instrument and feeling it hit the paper as your thoughts flow through your fingers and pour into words. So, the Writing Instrument Manufacturers Association (WIMA) suggests you take advantage of National Handwriting Day on January 23 and use a pen or a pencil to rekindle that creative feeling through a handwritten note, poem, letter or journal entry.

אז אולי הנה עוד דוגמה לנזקים שמביא לנו המחשב? האם הלכה לנו היכולת לקבל את תחושת היצירתיות שפתקה, או מכתב, או שיר שנכתבו בכתב יד פעם העניקו לנו? דניס בארון, פרופסור לאנגלית ולבלשנות באוניברסיטה של אילינוי (ומי שכתב את המאמר בלוס אנג'לס טיימס) איננו כל כך בטוח. הוא כותב:

In the days before typing, penmanship wasn't about creativity. Writing had to be neat and consistent from writer to writer so that anyone could read it. Sir Joseph Porter, first lord of the Admiralty, was a successful clerk who became ruler of the queen's navy because he could "copy all the letters in a big round hand." (הכוונה היא לדמות באופרטה "הפינפור" של גילברט וסליבן) Schools emphasized penmanship because they saw themselves as training the next generation of letter copiers, not the next generation of poets.

אז עם כל הכבוד להבעה אישית וליצירתיות שאליהן אולי בוכים בגלל השימוש במחשב ובתמלילן, אלה שמבקשים לקדם את השימוש בכלים האלה אינם צריכים להתנצל. היצירתיות איננה פונקציה של שימוש בכלי מסויים. בארון מוסיף:

Handwriting only became a badge of individuality once it was no longer an essential writing technology. That had happened in the U.S. by the 1930s with the rise of the typewriter. In 1932, researchers even demonstrated that children learned better and faster with typewriters on their desks, but schools stuck with pencils.

אבל אין מי שיטען שאין טעם ללמוד לכתוב בעפרון. אמנם יש מי שיילך לסופר כאשר רשימת המצרכים לקנייה נמצאת ב-PDA שלו, אבל עבור רובנו, קל יותר להכין את הרשימה על פתק. עבורי, השרבוט הוא חלק אינטגראלי מתהליך הכתיבה, והרבה יותר נעים לי לשרבט בעט או בעפרון מאשר במחשב. יתכן שהצרה היא שהתמלילן מאפשר לנו לעשות הרבה יותר מאשר "סתם" לכתוב, ואילו הרוב מאיתנו אינם מנצלים את הפונקציות הנוספות הרבות האלו.

התקווה שבבלוג – מבט על תלמיד

לפני כמה ימים כתבתי כאן על זריקת העידוד שקיבלתי מהקריאה במאמר של מורה באנגליה שלמרות חששותיו אימץ בלוגים והתחיל לשלב אותם בעבודה הלימודית של תלמידיו. הפעם, נשאב עידוד מהצד השני – מתלמיד שהציץ ונפגע, ומנסה לשכנע את חבריו שכדאי גם להם.

גם כאן, כמו עם המורה, רצוי לא להתלהב יותר מדי. מדובר בבלוג שקיים רק שלושה חודשים, ועד היום בעל הבלוג, תלמיד בן 15 בסקוטלנד, כתב רק כתבה אחת בכל אחד מהחודשים האלה. בימים ציניים יותר הייתי כותב שבעצם, מלבד ההבטחה, אין כאן שום דבר. אבל יש משהו בסגנון הכתיבה של הבלוגר הצעיר הזה שמעורר תקווה. בכתבה שלו מחודש דצמבר הוא מספר שתוך כדי שיעור מתמטיקה (שעליו הוא מדווח שהוא בוודאי ישכח מה שהוא למד בו), הוא פנה לחברו לספסל הלימודים וסיפר לו על הבלוג שלו:

I turned to the guy sitting next to me and told him about the Blog I wrote a couple of days before hand, and how there were people out there taking a serious interest in my opinion… which to be honest really surprised me. When I had finished the story there was a pause. He then asked me, "What's a Blog??"… My only thought after that was if only he knew. If only he had discovered. Not just what a Blog is, but what a Wiki is, what an RSS or and Atom feed is. How it could benefit him. If only he had been taught…

המשך הכתבה ספוג בהתלהבות של גיל הנעורים, אבל למה לא? זה הרי לגיטימי, ואפילו הגיוני, לגמרי.

כזכור, מדובר בבלוג מאד חדש, וכידוע, בעולם הבלוגים, רבות ההתחלות על ההמשכים. יתכן ובעוד חודשיים הבלוגר הצעיר הזה יתלהב ממשהו (או אולי במישהי) אחר, וכבר ישכח מהבלוג. אבל משום מה, אין זאת התחושה הפעם. אהבתו העיקרית של הבלוגר שלנו היא גיטרה הבס, והוא אפילו פתח ויקי בו הוא התחיל (כן, גם כאן יש רק התחלה) לספר על נגני הבס שבעיניו ראויים לחיקוי. יש לו גם חשבון בדלישס (נכון, די ריק), וגם בפליקר (רק טיפה יותר פעיל), וניכר שהדחף לבדוק ולבחון את הכלים האלה די בוער בו. ולמה לא? הוא משוכנע שמה שמתחיל להיות טוב לו, יכול להיות טוב גם לאחרים:

I would like you to think about how it could be if school 2.0 was put into place… there are teenagers my age that could be in school not only learning about English, Physics or History, but gathering their own information about whatever aspect of that subject they need to know about, not only relying on that one person standing at the front of the class telling them how it is. They could be writing Blogs or making Wiki's about what they have just learned about, and discussing it with others, not just from the same class as them, but from different parts of the world as them. What's more is that it will all be there to refer to when exam time comes around. All the notes they've made, all the Blogs posts they've made and all the discussions they've had can all be accessed by typing in the URL.

אז אולי כל מה שדרוש הוא לחבר בין התלמיד הזה, לבין המורה מהמאמרון הקודם? ברור לי שזה לא כל כך פשוט, ושוב, קל מאד (ואולי אפילו מוצדק) להתייחס לכל זה בציניות. אבל מותר לפעמים גם לראות את חצי הכוס המלאה.

כשהבלוג החינוכי פוגש את המיינסטרים

מדי יום אני עובר בקורא ה-RSS שלי על רשימה ארוכה של בלוגים שעוסקים בשימוש בכלי ה-Web 2.0 בתהליכי הלמידה. כאשר בדרך כזאת צופים על הסביבה החינוכית, מקבלים את הרושם שכל העולם כותב בלוגיים, שמורים נמצאים בהתנסות מתמדת בשימוש בכלים האלה. אבל זה, כמובן, איננו המצב האמיתי. למרות שהשבועון "טיים" בחרה באדם שמעלה חומרים לאינטרנט כ-"איש השנה", ולמרות הדיווחים על המספר העצום של בלוגים, ואתרי MySpace, ועוד, שנפתחים מדי שבוע, האמת היא אחרת – רוב המרחב החינוכי מתנהל כאילו מעולם לא שמעו על בלוגים או על כלים דומים. בעולם האמיתי, מחוץ לקורא ה-RSS שלי, רבים מאלה שכן שמעו על הכלים האלה, הגיבו בתגובה כגון "טוב, זה לא בשבילי" והמשיכו לעשות בכיתה את מה שהם עשו לפני-כן.

במידה מסויימת, אנחנו, הבלוגרים, אשמים במצב הזה. כאשר אנחנו מדווחים בהתלהבות על השינוי המהפכני בנוף החינוכי שהכלים האלה מחוללים, אנחנו אולי מעוררים התעניינות אצל מספר מורים, אבל אנחנו מצליחים להפחיד רבים אחרים. מהפכה? מי ביקש מהפכה! הם בסך הכל רוצים לעמוד בדרישות של המערכת – להקנות קצת דעת לתלמידים, ולקוות שהדעת הזאת תבוא לביטוי במבחנים.

לאור המצב הזה, מאמר של מורה באנגליה (שכנראה מתמחה, כבר 20 שנה, במחשבים), לאורנס בולטר, מעורר תקווה. כמעט לא ידוע לי דבר על בולטר, ולמען האמת, אינני זוכר כיצד הגעתי לאתר שלו. (לבולטר יש גם בלוג, אבל כמעט אין בו פעילות. כבר ארבעה חודשים שאין כתבה חדשה בו.) בולטר כותב שרעיון הבלוג קסם לו, אבל שהוא גם חשש ממנו. אך ככל שהוא בדק מה עושים תלמידים על אתרים ועל בלוגים שלהם, הוא השתכנע שאלה משקפים למידה אמיתית, ולכן הוא החליט שכדאי להעיז.

בוטלר כותב על בעיות טכניות בסיסיות – למשל על כך שתלמידים רבים אינם זוכרים את הסיסמאות שלהם. במידה לא קטנה הוא מופתע מהנכונות של התלמידים להשקיע באלמנטים גראפיים, אבל כנראה מבין שכדאי לעודד את זה, ואף ללמד את השימוש בכלים כאלה.

מקריאת המאמר של בולטר מתקבל הרושם שמדובר במורה שמרן, במסגרת לימודית שמרנית, אפילו אפורה. וזאת הסיבה שהקריאה כל כך מעודדת. הרי, אם מורה כזה כותב דברים כגון:

So now, a few months on how do we sit with blogging? The answer has to be, very comfortably. By any measure blogging is now a positive feature of all ICT lessons. It has given lessons structure where explanation and summary are regular components and the teacher instruction “post to your blog…” is eagerly responded to by pupils. Feedback is now embedded into lessons as pupils look forward to viewing teacher comments added to their posts.

אפשר להתעודד שמדובר בתופעה שאיננה שמורה רק לרודפי החדש, אלא עשויה לתפוס גם את המורה המסורתי יותר. נושאים כמו בקרה על הבלוגים, ושמירה על התנהוגות נאותה, חשובים מאד לבולטר. הוא מציין שסיבה חשובה להצלחת הבלוגים בבית הספר קשורה לבקרה הדוקה:

Here lies the key to successful class blogging. It is the fact that the blogs are conspicuous and that pupils know that they can be, and are, monitored and any abuse of the kind we saw in the first few weeks has, apart from the occasional transgression, subsided. This is partly through the routine viewing and marking by teachers, but also because pupils know any member of the school leadership team may view them. The fact that blogging and feedback from teachers is a regular part of pupil classwork has a regulatory affect.

אינני בטוח שאני רוצה לראות שוטר קטן בראשו של כל תלמיד שכותב בלוג, אבל אני משוכנע שככל שמסגרות לימוד מסורתיות יתנסו בשימוש בכלים האלה, נראה לא רק פיקוח צמוד על הנעשה בהם, אלא גם פתיחות הולכת וגדלה מצד בתי הספר והמורים שמגלים שמדובר בלמידה משמעותית.

דלישס בשרות לימוד על יוון

אינני מרבה לדווח כאן על פרויקטים בבתי ספר בהם אני מוזמן להציץ. יש לכך כמה סיבות. סיבה אחת היא התחושה שקל מדי לבוא בביקורת כלפי פרויקט כאשר צופים בו מבחוץ. מעטים הן ההתנסויות החינוכיות שההישגים בפועל משתווים לציפיות על הנייר. מה גם, רוב הפרויקטים בהם אני מוזמן לצפות הם בוסר – נסיונות ראשוניים שנבנו על ידי מורים עם מעט מדי זמן הכנה, ועוד פחות זמן לרפלקציה, ובעקבותיה, שכלול. מורים שצריכים להיות מוכנים כל בקר בכיתה בקושי מספיקים לתכנן פרויקטים מתוקשבים איכותיים. לכן, לדעתי אין זה מוצדק לנתח התנסות לימודית לפי אמות מידה של תנאים אופטימאליים.

אבל אם מחליטים לא לדווח על ההתנסויות שנערכים בשטח, אז איננו יוצרים במה שעליה ניתן להציג פרויקטים שהם כן ראויים. אנחנו מונעים את הבדיקה לעומק שתשתית כזאת מאפשרת. בסופו של דבר, המנעות מדיווח עוצרת הצמחה של הצלחות. אין פסול בהבלטת פרויקטים מעניינים, גם כאשר אלה צנועים. בבלוגים רבים באנגלית אני קורא דיווחים על פרויקטים שנראים לי נחותים בהרבה מכמה מהפרויקטים שאני מכיר כאן. ואם מישהו שם מוכן לשבח פרויקטים צנועים כאלה, יש מידה של חוסר הגינות בלשמור בסוד דברים מעניינים שמתרחשים כאן.

וכל זה כמבוא לדיווח על התנסות מעניינת בשילוב של דלישס בתוך פרויקטים לימודי במחוז חיפה. מדובר ב-פרויקט של כיתה ו' סביב נושא יוון. מדריכת התקשוב שליוותה את הפרויקט (הכנת חוברת מסלול טיול מידענית) בחרה לשלב בו, בשלב של איסוף המידע על הנושא, את השימוש בדלישס כבסיס לבניית מאגר אתרים מומלצים לכל הכיתה.

במקרה הזה השימוש בדלישס לא היה הכרחי. קיימות דרכים אחרות לבנות מאגר של אתרים. השימוש בכלי נבע מהחלטה מודעת של המדריכה שהכירה את הכלי וחשבה שכדאי ורצוי לחשוף אותו לתלמידים. היא הסבירה לתלמידים שבעזרת הכלי כל תלמיד יוכל לסמן לעצמו את הדפים ואת האתרים שנראו לו מתאימים להכנת מסלול הטיול, אך בנוסף, יתר התלמידים יוכלו להעזר באותן סימניות. התפיסה הזאת באה לביטוי במטרות התכנית בקטגוריה של "תחום המידענות": "פיתוח יכולת לעבוד בקהילה משתפת ברשת". ללא ספק מדובר ביכולת שבימינו היא חשובה מאד.

בעקבות ההסבר של המדרכיה מספר שאלות עלו אצל התלמידים:

  *  כיצד ניתן וצריך לאפיין את הדפים שסומנו כדי שאלה יעזרו לאחרים?
  *  האם יהיו תלמידים שיתפסו טרמפ על העבודה של אחרים?
  *  האם התלמידים יוכלו להשתמש בכלי גם לצורך בניית מאגר לחיפושים אחרים שהם ערכו?

מדובר בשאלות טובות שמראות שתלמידים בכיתה ו' מסוגלים להתמודד עם המציאות המתהווה של תקשוב חברתי. (אגב, גובשו מראש קטגוריות שלפיהן התלמידים תייגו את הדפים שהם מצאו.) לאור זה, ההחלטה של המדריכה לחשוף אותם לדלישס היתה נבונה, גם אם התוצרים של הפרויקט אינם שונים ממה שהיו משיגים לו לא השתמשו בכלי. ובעצם, זה הגיוני. מטרת הפרויקט היתה ללמוד על יוון, לא לתרגל את השימוש בדלישס. אבל כל תקופה והכלים שלה. אם, תוך כדי הלימוד על יוון, התלמידים הכירו כלי שמאפשר שיתוף של מידע ושל ידע, הם יידעו להשתמש בו בהזדמנויות לימודיות נוספות.

ועוד הערה: המשימה של התלמידים הועלתה על גבי אתר. בנוסף להנחיות, דפי האתר כללו תמונות של פילוסופים יווניים ואמירות שלהם. אין ספק שהערך המוסף הזה היווה חלק חשוב מכלל תהליך הלמידה שהתרחש.

עסקים וחינוך – גדול השוני על הדמיון

אני מודה, אינני מבין בעסקים. (יש מי שיגיד שאני גם לא מבין בחינוך, אבל זה אולי הנושא של רשימה אחרת.) מפני שאינני מבין בעסקים אינני צריך להתבייש יותר מדי כאשר אני מודה שלא הבנתי את הכתבה של אשר עידן השבוע ב-Ynet שעסקה בעיקר ב-Web 2.0 בארגונים. מה זאת אומרת לא הבנתי? מצאתי שם המון הבטחות עתידיות גדולות:
ספינת האנטרפרייס 2.0 המריאה ב-2007, כמו שווב 2.0 המריא ב-2006 וכמו שטלקום 2.0 יהיה הלהיט של 2008. אנטרפרייס 2.0 פירושו ארגון שמשתמש בכלי ווב 2.0 לשירות לקוחותיו ולייעול העבודה של עובדיו.

אבל בפועל לא הצלחתי לחבר את הכל למשהו ממשי. בסך הכל הרגשתי את עצמי שואל "האמנם?", והיתה לי תחושת בטן שרמזה לי שפחות מאשר מדובר בשינויים מהותיים בעסקים, מדובר במבצע שיווקי. בסך הכל מוסיפים את הסיומת "2.0" לרעיון כלשהו, ופתאום הכל חדש ומהפכני.

אבל אם הדברים של עידן בנוגע לעסקים גרמו לי להרמת גבה, דבריו באותה כתבה שנגעו בחינוך הביאו להרמת אותה הגבה כמעט מעבר למצח. אנחנו קוראים, למשל, שבעולם של חינוך 2.0:

התלמידים הם יצרני חומרי הלימוד העיקריים ולא המורים ולא מערכת החינוך ולא האוניברסיטאות. ווב 2.0 יקדם אותנו יותר לקראת וויקי-כיתה וויקי-אוניברסיטה.

אם הבנתי נבון, חלק מדבריו של עידן מתייחסים לאפשרות של הערכה תוך כדי עבודה, בזמן אמת. בזה אין לי ויכול (מלבד אולי להוסיף שבקרה מסוג הזה היתה אפשרית, ואפילו בשימוש, הרבה לפני שהתחילו להוסיף את ה-"2.0" לתופעה). אבל האם הכוונה היא באמת שהתלמידים יהיו "יצרני חומרי הלימוד העיקריים"? כאחד שגדל על ברכי הקונסטרוקטיביזם, ושמוכן לשלם הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים לרעיון של הלמידה כתהליך של הבניית ידע אישי, עלי להודות שאני בכל זאת לא מבין כיצד התלמידים יהפכו להיות "יצרני חומרי הלימוד". מערכת חינוך, גם אם היא עוסקת בהקניית דעת וערכים מהעבר, וגם אם היא עוסקת בהכשרת התלמיד לעולם של מחר, עוסקת במהותה בקביעת סדר היום הלימודי. אני דוגל בשימוש בבלוגים ובוויקיים בתהליך הלמידה, אבל אינני משלה את עצמי שאלה יכולים להיות "חומרי הלימוד העיקריים".

במשך שלושים השנים האחרונות שבהן אני מעורב, בדרך זאת או אחרת, במערכת החינוכית הישראלית, הייתי עד למהפכות רבות באותה מערכת. מובן מאליו שרבות מאלו לא הצליחו. עם זאת, לא ידעתי שכולן נכשלו. אבל זהו כנראה המצב. הרי, עידן מספר לנו שחדירת ה-Web 2.0 לתוך המחיוך:

יחזיר את הילד לעולם הלמידה של המאה ה-21 במקום העולם שבו אנו תוקעים אותו כיום של המאה ה-15.

אם הבנתי נכון את דבריו, כבר כמה מאות שנים, מאז תחילת עידן הדפוס ועד היום, המערכת החינוכית לא השתנתה, ורק עכשיו, עם ה-Web 2.0 שינוי אמיתי עשוי להתרחש.

אבל הויכוח שלי כאן איננו סתם על הגזמות פרועות. הרבה יותר חמורה בעיני היא ההנחה שיש חפיפה בין עולם העסקים לבין החינוך. בעסקים הלקוח הוא יצור בשל. לפעמים מנסים לעבוד עליו, ולפעמים מקבלים אותו כמות שהוא. אבל כך או כך אין יומרה לעצב אותו. החינוך כן עוסק בעיצוב. הוא מקבל אדם שעדיין בתהליך של בניית אישיותו ועולמו, ומנסה להקנות לו את הכלים כדי לעזור לו לבנות את אלה בתבונה ובהצלחה. ובדיוק מהסיבה הזאת, מה שאולי נכון לעסקים לא יכול להיות נכון לחינוך. ויקי יכול להיות כלי נהדר לגבש רעיונות, ולעזור לתלמידים ללמוד לגבש את הרעיונות שלהם. אבל באותה מידה הוא יכול גם להנציח רדידות וחוסר ידיעה. כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות יצרני הדעת של מחר, רצוי שהמערכת החינוכית תאמץ אלמנטים מ-Web 2.0, אבל חשוב גם שהיא לא תיפול בשבי ההגזמות הפרועות שלעתים קרובות מדי מלוות אותו.

הטכנולוגיה לא תמיד משרתת אותנו כפי שהיינו רוצים

ויל ריצ'רדסון, שלטעמי מקדיש יותר מדי מהכתיבה בבלוג שלו לדברי הלל סתמיים לבלוגים ולכלים דומים, כותב הפעם דברי טעם מאד מעניינים. ריצ'רדסון מספר שהוא קיבל מכשיר TiVo כמתנת חג המולד, ועכשיו הוא לומד להשתמש בו, לא תמיד לשביעות רצונו:

But to be honest, the whole TIVO thing has been a bummer on one level in that I find myself watching more television, which is something I really don’t want to do. I mean, this is the Age of Participation, right?

הוא מקשר את אי-הנוחות שלו מהמכשיר החדש הזה לדיווח על מחקר על כיצד צפון-אמריאיים הופכים יותר ויותר למבזבזי שמנם, מחקר שהתפרסם לפני זמן קצר. הוא מצטט את החוקר הקנדי שערך את המחקר:

It's easier to procrastinate now than ever before. We have so many more temptations…. It's never been harder to be self-disciplined in all of history than it is now.

עד כאן, אפשר להגיד שכבר קראנו הרבה מאמרים דומים. קל מאד להסכים, אבל אין כאן שום דבר חדש. אבל ריצ'רדסון ממשיך, ומקשר בין היכולת שלנו לדחות למחר את מה שהיה עלינו לעשות היום לבין אותם גירויים שהוא בדרך כלל מתאר במילים כל כך חמות. הוא מדווח על אירוע שהוא צפה בו כאשר הוא היה עם בתו:

The other day I was up at the farm watching my daughter ride her pony, and also in the ring was an older girl who was atop her horse, walking slowly, all the time texting messages into her cell phone. I found that to be a pretty unsettling sight. I mean, the whole zen of participation takes on a totally different meaning in that respect.

זאת אומרת, השימוש בטלפון סלולארי כדי לשמור על קשר עם חברים הוא דבר מאד חיובי, אבל לא בכל מצב. לפעמים, כאשר אנחנו "שומרים על קשר", אנחנו בעצם מנתקים את עצמנו מהחוויה שהיתה צריכה להיות במרכז התודעה שלנו. כלל לא קשה לחשוב על עוד דוגמאות שבהן כלים שיכולים לתרום ליצירה ולקשר אינם מנוצלים כראוי. (בני נוער רבים, למשל, "משתמשים" ב-YouTube לא כחלק מפעילות יוצרת שבה הם מדווחים לעולם על החיים שלהם, אלא סתם כדי לצפות קעטי וידיאו סתמיים.)

לאור המציאות הזאת, מציאות שנדמה שריצ'רדסון נעשה יותר ויותר מודע לה, ראוי לחזור לסטנדרטים של השימוש במחשב בחינוך היסודי בישראל המתוארים בחוברת "למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי", מסמך מדיניות של האגף לחינוך יסודי. שם אנחנו קוראים:

על המורה לדאוג שהתלמיד יבין כי:
  *  המחשב הוא מכשיר טכנולוגי שנבנה בידי האדם, אשר ממשיך לפתחו ולשדרגו לצרכיו, ולכן הפונקציות שלו מתפתחות, משתנות ומתעדכנות כל הזמן.
  *  קיימים צרכים שעליהם המחשב מסוגל לתת מענה וצרכים שעליהם המחשב אינו נותן מענה. שימוש מושכל במחשב מבוסס, בין היתר, על היכולת להבחין בין המצבים הללו.

תמיד רצוי שאלה מאיתנו הפועלים לשילוב המחשב והאינטרנט בתהליך הלמידה נזכור את המילים האלו.

אין דבר כזה הדף המושלם

ברני דודג' יודע הרבה על חיפוש מידע באינטרנט. הוא מהוגי רעיון החקרשת (web quest), ובמשך שנים רבות הוא היה בין חלוצי השימוש באינטרנט בלמידה. קשה לבוא אליו בטענות (ובהתחשב בעובדה שאני מתייחס כאן במאמר שהתפרסם לפני כשנה וחצי, אולי אני אפילו עושה לא עוול). אבל דרך סימניה בדלישס של ידיד, מצאתי את עצמי קורא שוב מאמר של דודג', ופתאום מצאתי את עצמי כועס וצועק מול הצג.

המשפטים שהרגיזו אותי נמצאים בהתחלה של מאמר די טוב ויסודי על השימוש בחיפוש מתקדם (לרוב בגוגל). אין לי ויכוח עם המיומנויות שדודג' מבקש ללמד. אלה באמת יכולים לעזור למורים ולתלמידים להיות מוצלחים יותר בחיפוש חומרים ברשת. אבל הפתיחה של אותו מאמר לא רק מטעה. היא מיישרת קו עם תפיסה בעייתית ביותר בנוגע לשימוש באינטרנט בלמידה. דודג' כותב:

The perfect page is out there somewhere. It's the page that has exactly the information you're looking for and to you it's beautiful and unattainable like a faraway star. If only you had a super-sized net for capturing it!

אמנם במשפט השני של אותה פיסקה דודג' כותב שאי אפשר להשיג את אותו דף מושלם (ויפהפה), אבל משפט אחד לפני-כן הוא כבר כתב לנו שאותו דף מושלם באמת נמצא אי-שם. יש צורך להדגיש, חזור והדגש: לא, הדף המושלם אינו נמצא אי-שם. אם אכן יש דבר כזה "הדף המושלם" שעונה בדיוק על השאלות שאנחנו שואלים, זה סימן שאיננו שואלים את השאלות הנכונות. מורים רבים מדי עדיין רואים ב-WWW מקור גדול יותר, וזמין יותר, לתשובות מאשר הספרים בספרייה. לכן, הם עדיין מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא תשובה ידועה מראש לשאלה זו או אחרת (ועכשיו, בעזרת הרשת, במקום בעזרת הספר), במקום לכוון את התלמידים למצוא מידע שיאפשר להם להסיק מסקנה, לפתור בעיה.

ומפני שמורים רבים כל כך ממשיכים לעשות זאת, צריכים להשקיע מאמצים בשבירת המיתוס של הדף המושלם. חבל מאד שבכתיבה שלו, ברני דודג' מאפשר למיתוס הזה להאריך ימים במקום להפריך אותו.