שיעור במידענות יישומית

משום מה, לעתים קרובות מדי, התרגום המעשי של התהליך המידעני בתוך בתי הספר הוא להראות לתלמידים כיצד להקליד מילה לתוך תיבת החיפוש בגוגל, להקליק על ENTER, ואז להקליק על כמה מהתוצאות הראשונות שעולות בדף החדש שמופיע. שרון גרינברג, ברשימה שהוא פרסם בבלוג שלו על בעיה שעלתה לקראת הלידה של בתו השלישית מאפשר לנו להתרשם מתהליך הרבה יותר מורכב ואמיתי. אבל קודם כל …
סוף טוב, הכל טוב. לאם ולבת שלום … לפני כמעט חודשיים. מזל טוב לכולם!
(יש גם צילום)

שרון מסביר שממש לקראת הלידה הוא והדס גילו שהעובר התגלגל למצב עכוז. הרופאים הציגו שתי דרכים לטפל בעניין: היפוך חיצוני על ידי רופא מומחה לנושא, או ניתוח קיסרי. בנוסף, הם הדגישו שצריכים להחליט תוך זמן קצר. בעבר הלא כל כך רחוק, מה עשינו כשנעמדנו מול מצב כזה? לרוב, שמענו את מה שהיה לרופא להמליץ, ופעלנו לפי המלצתו. אז מה עושים בימינו? הולכים, כמובן, לאינטרנט.

בבית הספר, כאשר תלמידים פונים לאינטרנט, לא כל כך משנה להם איזה מידע הם ימצאו – העיקר שיש תוצאות שעליהן אפשר להקליק, ובדרך הזאת להגיע למידע שאפשר להעתיק ולהדביק לתוך העבודה שצריכים להגיש למורה. אבל אין הדברים כך כאשר חיי אדם תלויים במידע שאנחנו מוצאים. פתאום מגלים שלא כל כך קל לסנן את התוצאות השונות לפי מהימנותן. כמעט כל מי שכותב על הנושא מציג מידע קצת שונה, והמידע הזה משקף, כמובן, עמדות שונות.

ואחרי שבודקים את המידע ומנסים לגבש דעה, מגלים שקבלת ההחלטה אינה תלוייה רק בטיב המידע, אלא גם באנשים שיצטרכו לפי ההחלטה. למרות מס השפתיים לזכות של המטופל להחליט, הרופאים והאחיות לא תמיד רואים את ההתערבות הלא מקצועית הזאת בחיוב. אפשר לחוש בדיווח של שרון הרופאים והאחיות כאילו רמזו "טוב, נתנו לכם הזדמנות לשחק באינטרנט, אבל עכשיו תנו לנו לעשות את מה שמראש חשבנו שנכון לעשות".

בית הספר אינו, כמובן, "העולם האמיתי", ולפעמים חייבים להודות שלא פעם יש יתרונות בכך שתלמידים לומדים לחפש מידע, ולקבל החלטות על פי המידע שהם אוספים בתנאיי מעבדה ולא בתנאים שבהם החלטה לא נכונה יכולה לעלות להם ביוקר. אבל כאשר משווים בין הדילמה האמיתית שמולה שרון והדס מצאו את עצמם, לבין ההזדמנויות המידעניות שבתי הספר מגישים לתלמידים, מוצאים הבדל תהומי. לא פלא שהכישורים המידעניים של תלמידי בתי הספר מוגבלים – המצבים שמולם הם מתבקשים להתמודד תלושים מהמציאות, מנותקים ממצבים שבם באמת נדרש מידע. תלמידים, וכמובן גם מורים, יכולים ללמוד הרבה מהנסיון האמיתי של שרון והדס.

ו … מזל טוב! כבר אמרנו?

בין שתי ערים

שתי כתבות, שהתפרסמו באותו היום, משקפות באופן די זועק הבדלים בגישות חינוכיות כלפי טכנולוגיות "חדשות". ב-CNN (ובמקורות נוספים) קראנו שכמעט הושגה פשרה במשבר סביב הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר בניו יורק:

After months of outrage over a ban on cell phones in the nation's largest school system, officials are now signaling that there may be room for compromise.

They are exploring whether to install special lockers outside schools to store the devices, a development that delayed recent court arguments on the ban.

אולי קשה להאמין, אבל הנה, הדברים כתובים באופן די ברור. עד היום, אסור לתלמידים בבתי הספר של ניו יורק להביא טלפונים סלולאריים איתם לבית הספר. מפני שברור לכולם שלתלמידים יש טלפונים כאלה, בודקים את האפשרות שאלה יינעלו מחוץ לבית הספר במשך שעות הלימודים.

לעומת ניו יורק, בסיאטל וושינגטון, בבית ספרו של טים לאואר (בית ספר יסודי), היחס שונה מאד. לאואר, המנהל, מדווח על כך שהוא ראה תלמידים בבית הספר שלו מתקשרים להוריהם ומקבלים מהם הודעות SMS. בעקבות המקרים האלה הוא מתייחס לנושא באופן כללי:

I already have teachers using cell phones to call parents and or have students call parents regarding homework of forgotten band instruments. (This in a school where we have only 3 outside lines and none of them available from a teacher's classroom…) I think it is only a short time before my teachers realize that by using some pretty unobtrusive (email to SMS gateways…) tools they will be able to connect with their students/families to remind them of assignments or inform them of events related to class work. I must say I'm very proud of my staff. They embrace the change because many are parents themselves, and they see the benefit of this type of communication. Of course there will be issues and concerns, but there are with just about anything. Teach responsible use and deal with those that are irresponsible just as you would do with any other rule or procedural violation. I'm also proud of my students. To date we have not had any issues with inappropriate mobile phone use.

אין ספק שתנאיי הפתיחה בשני המקומות שונים מאד, ומה שקל וטבעי בסיאטל לא יכול להיות מובן מאליו בניו יורק. ובכל זאת, קשה לחשוב על התייחסויות קוטביות יותר. מצד אחד עיר המשדרת לתלמידיה שהחיים שלהם נעצרים כאשר הם נסנסים דרך שערי בית הספר, ומצד שני, עיר שכנאה מבינה שתלמידי בית הספר צריכים ללמוד להשתמש בטכנולוגיות חדשות (אם אפשר לקרוא לטלפון סלולארי "חדש") ורווחות, ומעודדת את המורים לשלב את הטכנולוגיות האלו בעבודה החינוכית שלהם.

רק כאשר לא רק יהיה מותר להכניס את הטלפון לתוך בית הספר, אלא גם ימצאו דרכים להעזר במכשיר הזה בתהליך הלמידה, נוכל להגיד שהחינוך שלנו מתחיל להבין את המשמעות של לחיות במאה ה-21.

רגע! חשבנו שאנחנו נמצאים כבר בשנת 2007!

השנה החדשה נפתחה, בין היתר, עם מאמר מסקרן בהארץ על, בין היתר, בני נוער והשימוש שלהם באינטרנט: קווים לדמותו של הסרין-אייג'ר. למען האמת, אחרי כמה קריאות במאמר (דבר שעם כל קריאה מתגלה כפחות ופחות מוצדק) קשה לא להגיע למסקנה שכותב המאמר קיבל הנחייה מהעורך שלו נוסח "הביא לי 800 מילים על נוער והאינטרנט", ולכן הוא אסף טיפה מכאן, טיפה משם, ובסופו של דבר, הבליל הזה הגיע לדפוס (ולרשת). אמנם אומרים לנו שהמונח "סקרין אייג'רס" מתאר "הילדים שחייהם מתנהלים ממסך למסך", אבל קשה למצוא את הקווים לדמות" המובטחים. במקום זה אנחנו מקבלים אוסף כמעט מקרי של הגיגים (חלק מאלה מגיעים מהגליון החדש של פנים המכיל כמה מאמרים שכדאי לקרוא).

בין היתר, המאמר מספר על:

החוקר איוון גולדברג (ש)הגדיר סימפטומים להתמכרות לאינטרנט.

כדי לשמור על כתבה מאוזנת, בסיום אותה פיסקה על ההתמכרות כותב המאמר מוסיף:
אבל אנשי מחשב רבים סבורים שההתייחסות לשימוש מוגבר באינטרנט כאל מחלה, היא ניסיון דיכוי שמבצעת התרבות השולטת והנסוגה נגד התרבות החדשה והעולה.

אישית, אינני מתייחס ברצינות לנושא ההתמכרות לאינטרנט (ואני גם לא מגדיר את עצמי כ-"איש מחשב"). אבל נדמה לי שגם תיאוריית הקשר המזהה את נושא ההתמכרות כ-"נסיון דיכוי" של התרבות השולטת מופרכת. אבל השם "איוון גולדברג" הזכיר נשכחות, ובאינטרנט, די קל לאתר אפילו מה שנשכח די מזמן. מתברר שאותו חוקר כתב על ההתמכרות באינטרנט לפני יותר מעשור. זאת ועוד – גולדברג עשה זאת כבדיחה. אפשר לטעון, כמובן, שמה שהתחיל כבדיחה הפך להיות נושא רציני, אבל נדמה לי שבתחילת 2007 קשה להתייחס ברצינות לכתבה על השימוש של בני נוער באינטרנט שאיננה מסוגלת להבחין בין בדיחה ישנה לבין המציאות של היום. וחבל. יש הרבה שכדאי, וחשוב, ללמוד על הנושא הזה.

נכון לינואר 2007, אגב, כדאי אולי להתחיל מסקירה בשם Social Networking Websites and Teens שהתפרסמה ממש בימים האחרונים במסגרת פרויקט PEW.

שוב (או עדיין?) מפתחים כבוד עצמי?

לפני כמה ימים דיווחתי על בית ספר בסקוטלנד הסבור שעל ידי אימון בשימוש בעט נובע אפשר להחדיר ערכים של כבוד עצמי, של התייחסות רצינית לעבודה לימודית, אצל תלמידים. קשה להתייחס לרעיון הזה בלי קצת ציניות, אבל אפשר בכל זאת להסכים שההקפדה על סדר יכולה להשפיע לטובה על היחס של התלמיד לעצמו ולעבודה שלו. עם זאת (תמיד יש איזה "עם זאת" נכון?), ראוי אולי לציין שאותה טענה של המנהל, שהשימוש בעט נובע גורם לתלמידים להיות זהירים יותר בעבודתם, היא בעצם אותה טענה של אלה המעודדים את השימוש בבלוגים בבית הספר. הרי לפי מסנגרי הבלוגים, כאשר ילדים מפרסמים את מה שהם כותבים לכל העולם, ולא רק למורה, הם חשים מחוייבות למה שהם כותבים, ולכן מקפידים יותר על הכתיבה שלהם. למרות שהגיוני לחשוב שזה נכון, אין הוכחה שכך הדבר, ונדמה לי שגם אין הוכחה מקבילה בנוגע לעט הנובע.

אבל מאמרון בבלוג אחד שקראתי השבוע האיר את השאלה הזאת מזוית נוספת. בריאן קרוסבי (ועוד מספר בלוגרים) מביא ציטטות היסטוריות על ההתפתחות של טכנולוגיות בבית הספר. הציטטות הן, כנראה, מספר של דייויד תורנבורג, Edutrends 2010: Restructuring, Technology and the Future of Education (1992). לפני בדיוק מאה שנה, לדוגמה, הארגון הארצי של מורים בארה"ב פרסם הודעה:

Students today depend too much upon ink. They don’t know how to use a pen knife to sharpen a pencil. Pen and ink will never replace the pencil.

האם משמעות הדבר היתה שמפני שתלמידים לא השתמשו בעט נובע, הם לא יכלו לפתח את הכבוד העצמי הדרוש כדי להיות תלמידים טובים? בוודאי שלא. אבל כמובן שגם ברור שהחזרה לטכנולוגיות ישנות איננה מפתיחה הרגלי למידה טובים, או אפילו "מסורתיים", יותר. באותה מידה שאין זה נכון לטעון שבלוגים בידי תלמידים הופך תלמיד שאיננו מכבד את הכתיבה שלו למי שדואג שהעולם יבין אותו, כך גם החזרה לטכנולוגיה ישנה איננה מפתיחה דבר מלבד די הרבה דפים מוכתמים ומאמרים קצת מוזרים מדי פעם בעיתונות.

כן לכבוד עצמי … אבל למה דווקא תוך התכחשות טכנולוגית?

כתבה עיתונאית שלאחרונה זכתה לטיפת פרסום מספרת על בית ספר בסקוטלנד המלמד את תלמידיו לכתוב בעט נובע. הכתבה מספרת לנו שבית הספר – בית ספר פרטי, וכנראה גם יוקרתי – איננו זונח את המחשבים, אבל הוא מקפיד בשימוש בעט הנובע כדי לטפח בתלמידים יחס של כבוד כלפי הכתיבה שלהם. לפי דברי המנהל:

The pens improve quality of work because they force children to take care, and better work improves self-esteem.

אפשר להבין. כאשר ילד משתמש בעט נובע חשוב שיקפיד על אחיזה נכונה – אחרת הוא מכתים את הדף, ומי רוצה להתחיל לכתוב עבודה מחדש משום שהדף התלכלך.

אבל עם כל הכבוד, מותר בכל זאת לשאול אם הרווח הרצוי של הכבוד עצמי נרכש רק בדרך הזאת. האם אין אפשרות להשיג את אותה מטרה מבלי להזדקק לכלי שהוא לעמן האמת די בעייתי? מה קורה כאשר התלמיד צריך שני עותקים של העבודה שלו (או יותר)? האם עליו להעתיק אותו מספר פעמים, באמצעות טכנולוגיה מיושנת? נדמה לי שהתמלילן המחובר למדפסת יכול למלא תפקיד מאד חשוב במקרה כזה. אולי אפשר ללמד את התלמידים לקרוא את העבודות שלכם אחרי ההדפסה אבל לפני ההגשה, לתקן שגיאות, ולשלוח אותן שוב להדפסה? נדמה לי שגם כך אפשר להשיג כבוד עצמי, יחד עם עוד כמה יתרונות.

מוזר לפגוש גישה הכאילו טוענת שרק על ידי התכחשות לטכנולוגיה אפשר להשיג מטרות חינוכיות ראויות. אבל בעצם, זה לא כל כך מוזר, וזה מה שכל כך עצוב.

ושוב, כמידי פעם, טיפה של רפלקציה על כתיבה לבלוג

יתכן ובמרחב הבלוגי (ה-blogosphere – אינני מכיר תרגום קולע בעברית) אין דבר כזה צירוף מקרים. הכל נמצא, אי-שם, פחות או יותר בעת ובעונה אחת, והמלאכה הבלוגית האמיתית היא ליצור את הקשר בין קטעים שונים שבהם אנחנו נתקלים, ובין הראייה האישית המתפתחת שלנו. אם את זה מצליחים לעשות, יש סיכוי שמה שאנחנו כותבים יהיה מעניין גם לאחרים.

לפני זמן קצר, קראתי רשימה על כיצד ראוי לכתוב תוכן לאינטרנט – מאמר בבלוג של שלומית הברון שאליו הגעתי מפני שהוא הופיע רשימת הדלישס של ידיד. וזה מיד התקשר אצלי לרשימה אחרת שקראתי מוקדם יותר השבוע – רשימה שנכתבה לפני כמעט חצי שנה, אבל שפגשתי רק עכשיו (שוב, אולי כצפוי, דרך הפנייה מבלוג אחר שאני קורא). כאשר קראתי את הרשימה הראשונה שקראתי, לא חשבתי שאתייחס אליה כאן, למרות העובדה שהתרשמתי מאד ממנה. אבל כאשר קראתי את המאמר השני, היה לי ברור שיש לי צורך להעמיד את השניים זה מול זה.

המאמר השני נכתב בעברית, אם כי אני מודה, קראתי רבים כמוהו בעבר באנגלית. הברון מספרת לנו שכתיבה לאינטרנט צריכה להיות:

כתיבה לאינטרנט היא מקצוע. למה? כי אנשים קוראים ברשת בצורה שונה לחלוטין ממה שהם קוראים כל מדיה אחרת ולכן יש לכתוב בצורה המתאימה לקריאה הזו. כשאנחנו גולשים באינטרנט אנחנו חשים צורך ללחוץ על קישורים, להגיע למקומות אחרים, לעבור הלאה, לצאת מהאתר בו אנו נמצאים, לגלוש בעוד מקומות, לא לשקוט ולא לנוח. כשאנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו לא קוראים, אנחנו מרפרפים. כשאנחנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו רוצים שיתנו לנו מידע פשוט, קצר ושימושי – בקיצור, כל מאפייני הקריאה שלנו (קפה, סנדוויץ', נחת, עיתון בארוחת הבוקר) משתנים מהקצה אל הקצה, במיוחד אם אנחנו ישראלים ומראש לא מצוידים באורך רוח משובח וביכולת לשבת יותר מחמש דקות ברציפות.

אם יורשה לי לסטות לרגע מהנושא – וסטיות מהנושא הן בוודאי די גבוהות ברשימת ה-"אל תעשה" של הברון – המאמר הזה מצטט את ביל גייטס שכתב לנו, לפני יותר מעשר שנים, ש-"התוכן הוא המלך" – אמירה שאליה התייחסתי, באנגלית, לפני יותר משנה וחצי, אם כי בספקנות רבה בנוגע לכוונות של גייטס.

בגישה כמעט הפוכה לחלוטין לכתיבה התכליתית שבה הברון דוגלת, אמבר סימונס, ברשימה האחרת (הנושא את השם, דרך פרפראזה משייקספיר, Gentle reader, stay awhile. I will be faithful), מתארת את הקשר בין הכותב לבין הקורא כמערכת יחסים. היא מבקשת מקוראיה להתאזר בטיפה של סבלנות:

Every opening paragraph is the beginning of a delicate and transient relationship between reader and writer. This relationship begins quietly, usually without much fanfare – and if it’s properly initiated, the reader doesn’t even know it’s happening. Yet the success of this relationship is an important factor in creating an enjoyable, engaging experience for the reader. This is especially true on the web where author credibility can be difficult to establish, and where, increasingly, readers have so many choices that separating the chaff from the wheat can be a daunting process.

ההבדל הוא, כמובן, ובין היתר, פונקציה של ציפיות. אם אני מחפש מידע תכליתי, לא ארצה למצוא אותו משולב, אולי אפילו מוחבא, בתוך מעשייה, אם כי, כאשר אני מחפש מתכון כלשהו, אותו מתכון נעשה משמעותי יותר עבורי אם יחד איתו אני מוצא גם סיפור על כיצד מי שמוסר את המתכון זוכר אותו מילדותו, או אולי כמה משפטים על האדם המעניין שממנו הוא קיבל אותו. אבל אין זה הבדל היחיד. יש גם הבדל יותר משמעותי, ומשמעותי במיוחד בהקשר של בלוגים, ואולי במיוחד לבלוגים בחינוך.

ביסודו של דבר, כתיבה לבלוג היא כתיבה רפלקטיבית – כתיבה הבוחנת את היחס שלנו לנושא שאנחנו בוחנים. אם אנחנו אוספים מקורות ומדווחים אליהם, אנחנו לא רק מעבירים אותם מהמקום בו פגשנו אותם אל בלוג שלנו, ובדרך הזאת לאנשים אחרים, אלא מוסיפים את הערך המוסף האישי שלנו. וכאשר אנחנו מתחילים לכתוב, איננו תמיד יודעים מהו הערך המוסף הזה. רק תוך כדי הכתיבה, תוך כדי ההתמודדות האישית שלנו עם המידע שאליו הגענו, המחשבות שלנו מתבהרות לנו. כפי שמציין בריאן קרוסבי ממש בשם הבלוג שלו, learning is messy – הלמידה היא תהליך מבולגן, וצפוי שהכתיבה שלנו תשקף את זה. אני מעדיף לקרוא כתיבה המשקפת תהליך חשיבה, תהליך של נסיון לעשות סדר בראש, ולא תמיד בהצלחה, מאשר כתיבה מזוככת וברורה מדי, כתיבה קצרה, פשוטה ותמציתית … וחסרת נשמה – אותה נשמה שאני מקווה שנוכל לעזור לתלמידים שלנו לגלות בלמידה, ובכתיבה, שלהם.

פתוח לכל … אבל בכל זאת פרטי?

במאמרון קצר מאד בבלוג הקבוצתי של קרן מקארתור –Spotlight on Digital Media and Learning (בלוג שבאופן כללי מאד מומלץ לקרוא) – סנדרה וובר מהרהרת בנוגע לתחושת הפרטיות של בני נוער בסביבה האינטרנטית. וובר כותבת:

Young people trust adults to be smart enough to realize that it is plain rude to go snooping on children’s websites without their permission. As public as their postings may be, it is ‘bad form’ and an invasion of privacy to visit a personal site that you know was not intended for your eyes.

יש כאן קביעה מאד מעניינת, אולי אפילו מוזרה. וובר בעצם כותבת (ואין ספק שהיא כותבת לקוראים מבוגרים) שהגבולות שאני, כמבוגר, מציב כדי להבחין בין פרטי לציבורי אינם אותם גבולות שבני נוער מציבים. כמבוגרים נראה לנו הגיוני שמה שמתפרסם במרחב הציבורי של האינטרנט פתוח לכולם. אבל וובר טוענת שבני נוער רבים כותבים למרחב הזה (או, ליתר דיוק, לפינות מסויימות בתוך המרחב הזה) ומצפים שמבוגרים יבינו שזה לא נועד להם. באותה מידה שלא היינו פותחים יומן של ילדה שאנחנו מוצאים בחדרה, כך, לפי וובר, עלינו לא לחדור לפרטיות של שיחות ושל כתיבה שאינן מיועדות לנו. וובר מסיקה מסקנה פדגוגית:

How will young people learn to be trustworthy if no one will trust them?

אני מסכים. אבל נדמה לי שסימני השאלה מהמאמרון של וובר גדולים מאשר סימני הקריאה. מדבריה של וובר אנחנו חשים שנוצרת תפיסה חדשה. באותה מידה שהגיוני לי שמה שנמצא במרחב הציבורי אכן ציבורי, הגיוני לא פחות שבני נוער באמת תופסים חלקים מהמרחב הווירטואלי כמרחב שנועד רק להם. הכין שאני רואה דלת פתוחה, הם רואים שיש עליה שלט – "אין כניסה ללא רשות". הנסיונות שלנו להקנות הרגלי גלישה ושימוש באינטרנט בטוחים יצטרכו להתחשב בתפיסה החדשה, והשונה, הזאת.

כבו את המחשבים! אנחנו צריכים לגשת למעבדת המחשבים

בריאן קרוסבי עורך בלוג בו הוא מדווח על הנסיונות שלו לשלב את מחשב ואת האינטרנט בכיתה שבו הוא מלמד – כיתה ד' בבית ספר במדינת נוואדה. הוא איננו חדש לתחום הזה, אם כי, מהבלוג שלו אפשר להבין שרק השנה תלמידי הכיתה שלו קיבלו מחשבים נישאים. קרוסבי משקיע מאמצים רבים בשילוב של אלה במתרחש בכיתה. הכיתה שלו היא, כנראה, הכיתה ראשונה בבית הספר שלו לקבל מחשבים כאלה, וכולם, וגם מערכת השעות, צריכים להתרגל למציאות החדשה הזאת. זה הרקע לסיפור הנהדר הבא, שכדאי פשוט להביא במלואו:

So we used our laptops today to practice our multiplication facts online. Later we used them to work on our poems and journals that we began after our recent trip – we’ve been learning to illustrate them by accessing and inserting our own photos from our Flickr account. We are learning about analogies so we went to an interactive site about analogies and students came up and used our interactive whiteboard to run the site. Next we used our laptops to use more interactive sites about analogies (here and here) to practice on our own.

We were in the middle of that activity when we had to put the laptops away for the day so we could go to “computers” in the computer lab for our usual 30 minute once a week session. Does anyone else see irony here?

אכן, יש כאן אירוניה לא קטנה, אם כי אפשר לתרץ ולהסביר, במקרה הספציפי הזה, למה זה קורה. אבל קשה לא להכנע לפיתוי להשתמש בסיפור הזה כהשתקפות על המצב של מחשבים בבתי הספר באופן כללי. כל עוד נתייחס למחשב כדבר שצריכים "ללמוד" בנפרד מהלימודים האמיתיים שמתרחשים (או לפחות אמורים להתרחש) בתוך הכיתה, לא יהיה "שילוב" של המחשב בלמידה. קרוסבי מצליח ליצור סביבה שבה סביר להניח שהתלמידים שלו אפילו לא חושבים על זה שהם משתמשים במחשבים, אלא פשוט לומדים. כך צריך להיות. ממש חזון אחרית הימים.

ואנחנו נשארים על המפה …

הנה, רק לפני שבוע טיים מאגזין הקדיש את כתבת השער לכיצד אפשר לשנות את החינוך (עם קריצות, אם כי קטנות, למחשבים ולאינטרנט), והנה, השבוע אותו טיים מאגזין מכריז ש-אנחנו – כל האנשים שמעלים תוכן לאינטרנט, במיוחד באמצעות אותם כלים חדשים כמו בלוגים, אנחנו בעצם "איש השנה". אם היינו זקוקים להוכחה שה-read/write web מגיע למיינסטרים, אין ספק שהיא לפנינו. וכצפוי, בלוגרים רבים מדווחים על הבחירה הזאת.

במידה רבה, בלוגרים מטבעם די ספקניים. לכן אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגים מרימים גבה בנוגע לפרס. ובאמת, חלק מהדוגמאות שמביאים לנו כדי להראות כיצד האיש הפשוט משמיע את קולו (והקול הזה נשמע) הן לא רק בנאליים, אלא אפילו די מגוחכים. עם זאת, אפשר להבחין בתחושה של גאווה השוררת בבלוגים רבים.

האם באמת נכון שמדובר במהפכה, במתן כוח והשפעה שפעם היו בידי השטלונות באופן בלעדי לתוך ידיו של האיש הפשוט? האם זה נכון, כפי שטיים מספר לנו:

You control the information age.

לפני כחודש שרון גרינברג הזכיר את הנוסחה – 90 -9- 1 – נוסחה שבאה להגיד לנו שהרוב המוחלט של האנשים שנכנסים לאינטרנט אינם אלא קוראים פסיביים. לפני כחודשיים גם ג'ייקוב נילסון התייחס לנוסחה הזאת. זאת ועוד. רק השבוע ריצ'רד מקמנוס מדווח לנו שעל אף העובדה שאנחנו בעידן של המשתמש הפשוט, בדיקות מאד מעודכנות מראות שאחוז הולך וגדל של הכניסות באינטרנט מתרכזות באחוז קטן של אתרים. האם ערוכי טיים לא ידעו שכך המצב? או אולי הם חשבו שאפילו אחוז זעום של אנשים שתורמים תוכן, בצורה זו או אחרת, על גבי פלטפורמה זו או אחרת, הוא בכל זאת מהפכה? קל מדי לאלה מאיתנו שמבלים אחוז ניכר מהיום שלנו בסביבה הבלוגית לחשוב שהוא כל העולם, אך אין זה נכון.

אנדי קרבין מעלה עוד הרהור חשוב. הוא מזכיר שרק לפני שבוע טיים דיווח על שינויים בחינוך, אך משום מה, ההתייחסות לכלים אינטרנטיים חדשים באותה כתבה היתה מאד מצומצמת:

In contrast to this particular issue of Time, the previous week’s cover story was on how to bring education out of the 20th century. You might think that one article might inform the other and examine how Web 2.0 might be revolutionizing education, but that doesn’t seem to be the case. The education cover story explores a range of problems and potential solutions, but the Web 2.0 universe lauded in the Person of the Year issue is barely mentioned.

קרבין שואל, בצדק, מה אנחנו אמורים להבין מהעדר ההתייחסות הזאת. במקום להתמקד בדוגמאות של למידה משמעותית שבאה לביטוי באמצעות הכלים שטיים מזכיר, בכתבה אחת קיבלנו סיפורים על למידה שאין להם קשר לאינטרנט, ובכתבה השנייה (ליד מספר סיפורים בהחלט משכנעים בנוגע ליכולת ההשפעה של האינטרנט) דוגמאות להפצה רחבה של קטעי וידיאו חסרי עניין מעבר לצפייה חד-פעמית.

אז שוב, נעים שמכירים בנו, אבל בינתיים, כדאי שנמשיך במלאכה, מבלי שהפרסום הולך יותר מדי לראש.

שוב, צריכים להתחשב בנתוני הפתיחה

נעים לקרוא את המילים של טום הסקינס במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מתייחס לדינמיקה של הלמידה המתרחשת תוך כדי הקריאה בבלוגים. אולי אין זה כך אצל קוראים אחרים, אבל אני נוטה לחשוב שמי שקורא את דבריו של הסקינס חש שיש בהם ביטוי מאד משכנעת את היופי של העיסוק בבלוגים – לא רק הקריאה בהם, אלא גם הכתיבה בהם, שהיא בעצם נסיון לזכך את המחשבות שלנו בעקבות מה שקראנו:

There's informal learning happening inside my blog reader. All these bloggers I subscribe to appear to be learning without formal instruction. No one is showing signs of rote learning, acquiring books smarts without street smarts, or regurgitating a repository of useless facts. All these bloggers are self directing their own learning proceses, motivating their own progress, synthesizing their own meaning and constructing idiosyncratic mental models.

ובכל זאת (וכן, אני יודע שאני מרבה, יותר מדי, להשתמש במילים האלו), קשה לא לחוש שיש כאן טאוטולוגיה לא קטנה. אותם בלוגים שמופיעים בקורא ה-RSS של הסקינס הם אלה שאחריהם הוא בחר לעקוב. וכי למה? מפני שהוא מצא בהם ההתמודדות בשאלות חשובות ומעניינות, וההתמודדות הזאת היא מה שמושך אותו. אי לכך, אין זה פלא שלמידה בלתי-פורמאלית מתרחשת בתוך קורא ה-RSS שלו – הוא כבר סינן את אלה שלא מתאפיינים בתכונות הדרושות ללמידה בלתי-פורמאלית ועצמאית.

הבעיה היא שזה לא תמיד כך. קיימת קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים שמסוגלים לכוון את הלמידה של עצמם. חברי הקבוצה הזאת מניחים שהבלוג, והקריאה בבלוגים, הוא מה שמכוון ומצמיח את הלמידה. אבל במידה לא קטנה, ההפך הוא הנכון – אותם האנשים שיכולים ללמוד בדרך הזאת נמשכים, באופן די טבעי, לבלוגים. נדמה לי שזאת הסיבה שבלוגרים רבים חושבים שדי לפתוח לתלמידים בלוגים כדי שהם יתחילו להיות לומדים בלתי-פורמאליים בעלי מוטיבציה פנימית. אבל לצערי, זה לא עובד כך. רצוי מאד שהתלמידים שלנו יצללו לתוך הסביבה הבלוגית, אבל דרושות מידות גדולות של הכוונה והדרכה בכדי יוכלו להפיק משהו ממנה.

אבל מה לעשות, ואני די מקנא בהסקינס. לא סתם מפני שהוא כותב יפה (ואני חדש לבלוג שלו, אבל אני בוודאי אחזור כדי לקרוא את מה שהוא כותב) אלא מפני שהלמידה הבלתי-פורמאלית שעליה הוא כותב מתרחשת גם בקורא ה-RSS שלי, אבל כמעט באופן בלעדי באנגלית. אני עדיין מייחל ליום שבו הסביבה הבלוגית החינוכית בארץ, בעברית, תהיה מספיק עשירה כדי שאנחנו באמת נוכל ללמוד זה מזה דרך הבלוגים שלנו.