קטגוריה: גלישה בטוחה

מתרגלים לרשתות?

סביר להניח שהעובדה שכבר מספר שנים אין לי קשר ישיר לבתי הספר מסבירה, באופן חלקי, למה היום הלאומי לאינטרנט בטוח כמעט חמק ממני לחלוטין. אמנם דואר אלקטרוני אודות היום הגיע אלי מאו”ח (וגם מ-BrainPop, ואולי מעוד כמה מקורות), אבל באופן כללי התרשמתי שבהשוואה לשנים קודמות שבהן הנושא זכה לכותרות, הפעם יום השיא הזה היה די מינורי. אבל זה רק חלק מההסבר. חלק אחר קשור בכך שהשנה היום הזה באמת עורר פחות התייחסות מאשר שנים קודמות. בשנים קודמות התחושה הכללית היתה שהאינטרנט הוא נטע זר בחיינו, ולכן יש צורך להתייחס אליו לא רק בזהירות, אלא גם בחשדנות. נדמה לי שהשנה, לעומת השנים הקודמות, כבר מבינים שהוא איננו זר. מסמך של אליזבט גלאון שהתפרסם באתר שפ”י מצביע על גישה בוגרת ובריאה שתופסת את המקום של החשדנות. כבר בפתיחה אנחנו קוראים:
האינטרנט הוא חלק מהחיים
אולי המערכת החינוכית היתה זקוקה ליותר מדי זמן עד שהיא הסיקה את המסקנה הבסיסית הזאת, אבל טוב לדעת שבסופו של דבר היא עושה זאת. מהראייה המפוכחת הזאת נגזר יחס בריא של המבוגרים (והמחנכים) כלפי העיסוק של בני נוער בסביבת האינטרנט, ובמקרה הזה ברשתות חברתיות. בהמשך, למשל, אנחנו קוראים:
אנחנו המבוגרים חשים לא פעם מבוכה וחוסר אונים לנוכח ההתנהלות של הילדים בזירת חיים חדשה זו. הנטייה הטבעית היא ליישם את כל העקרונות והחוקים המוכרים לנו מהסביבה הפיסית ולנסות לעשות סדר באמצעות הכלים המוכרים לנו, אבל לעיתים כלים אלה לא עובדים בהקשר לדינאמיקה הייחודית של אינטרנט. חשוב להעלות סוגיה זו לדיון בצוות, להסתכל על הדברים גם מזווית ראייתם של הילדים, לבחון את הדברים בהקשר של המאפיינים הייחודיים והתרבות החדשה שנוצרת, להעלות דילמות, לאפשר מגוון דעות ותגובות ולגבש תובנות ודרכי התמודדות מותאמות.
לעתים קרובות מדי הגישה היא אחרת – המבוגרים, ממעמדם המלומד ורב הנסיון, דואגים להסביר לבני נוער מה קורה וכיצד צריכים להתנהג. ולא פעם ההסברים של המבוגרים מושמעים מעמדה של ידענות שאיננה נובעת מנסיון, או מהכרות עמוקה עם הסביבה האינטרנטית, אלא מבורות. בשנים קודמות התרשמתי שהמערכת, אם מתוך תחושה מובנת של אחראיות, ואם פשוט בגלל התחושה שמבוגרים מבינים את מה שבני נוער אינם יכולים להבין, “הרביצה תורה” והציגה לתלמידים רשימה ארוכה של מצוות “עשה” ו-“אל תעשה” בלי לבחון ברצינות את המציאות החדשה שהאינטרנט יוצר.

אין זה צריך להפתיע שכאשר ניצבים בפני מציאות חדשה ולא מוכרת התגובה המיידית היא להרגיש מאויים, לשמור מרחק, ולהגיד “לא בבית ספרנו”. אבל כאשר אנחנו מצליחים להבין, כמו שכותבת אליזבט גלאון, שהאינטרנט הוא “חלק מהחיים”, אנחנו גם מבינים שלחסום איננו אופציה.

ג’ון ספנסר ממחיש את התחושה הזאת עד כדי אבסורד בבלוג שלו. בנוסף לבלוג האישי שלו ספנסר גם כותב את הבלוג ה-“היסטורי” Adventures in Pencil Integration שמשתמש במטפורה של כניסת העפרון ה-“אישי” לתוך הכיתה בסוף המאה ה-19 כדי לבדוק את ההתייחסות שלנו לתקשוב היום. במאמרון Banning the Human Voice ספנסר מתאר ישיבת מורים בבית ספר של היום. בישיבה הזאת המנהל מסביר שבעקבות ריבוי מקרים של בריונות קולית הוחלט לאסור על התלמידים לדבר בבית הספר:

The principal stands up at the staff meeting and delivers his well-rehearsed announcement. “After a recent audit of student interaction and some severe cases of verbal bullying, we’ve decided to prohibit any voice tools within the classroom.”

“What would those be?”

“Oh, any tools that can be used for social interaction. We’ve found that students are engaged in a large-scale social network called friendship. They simply request friends and next thing you know they are talking to one another.”

בין היתר המנהל מסביר שמחקרים מראים שהלמידה הטובה ביותר מתרחשת כשהתלמיד מבודד, ולכן לא נורא שהתלמידים לא יורשו לדבר. מורה אחד מעיר שהדיבור חשוב מפני שהוא נחוץ למקצועות שהתלמידים ימלאו כבוגרים, והמנהל משיב שברוב המקצועות אנשים עושים את עבודתם בדממה.

בסיום המאמרון שלו ספנסר מדגיש שהוא כותב באירוניה, ולמען האמת המטפורה שלו מוגזמת – אפילו יותר מקצת. ובכל זאת יש בו גרעין של אמת. אין ספק שההשתתפות ברשתות חברתיות חושפת את המשתתף לסכנות, אבל זה נכון עבור ההשתתפות בכל מסגרת חברתית, כולל פנים אל פנים. עד היום, במידה לא קטנה התגובה של המערכת החינוכית כלפי כל דבר חדש היה חשש. (רצוי לזכור שלפני הרשתות החברתיות המערכת הזהירו מהשתתפות בקבוצות דיון, ומחשיפה למידע לא מתאים דרך ה-WWW. אולי היום אלה נחשבים לבלתי-מזיקים מפני שהרשתות החברתיות ירשו את המקום של הבלתי-נודע שממנו צריכים להמנע.) אבל חשש איננו התגובה הצפויה למשהו מוכר שמשולב באופן טבעי לתוך החיים שלנו. כמו מגרש המשחקים, גם האינטרנט הוא פשוט “חלק מהחיים”. ואם ההד שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח עורר השנה היה מעומעם לעומת שנים קודמות, זה כנראה מעיד על כך שהמערכת החינוכית מתבגרת, ומכירה בעובדה הפשוטה הזאת. בעיני זה סימן חיובי.

אוי! המבוגרים האלה!

אם אפשר, אני מעדיף לקרוא מאמרים מאשר לצפות בהרצאות מוקלטות. יתכן שמדובר בהרגל שהשתרש בתקופה שבה הצפייה לא היתה כל כך זמינה כמו היום; יתכן שההעדפה הזאת נובעת מקשיי ריכוז. כאשר אני קורא, קל לי לעצור היכן שמתחשק לי כדי לרשום הערות ומחשבות, או פשוט לבדוק משהו שצץ בראש. לעומת זאת, כאשר אני צופה בהרצאה מוקלטת הכל זורם מהר מדי וקצת מסובך להקליק על pause ולצאת למשהו אחר, ולזכור את רצף הדברים כאשר אני חוזר. כך או כך, מבחינתי האישית, אם אפשר, אני מעדיף לקרוא.

זאת הסיבה שכאשר סילביה מרטינז המליצה בחום על וידיאו של הרצאה של ד”ר דייוויד פינקלהור על בני נוער והסכנות שבאינטרנט תחילה חיפשתי גירסת טקסט של ההרצאה. כאשר לא מצאתי, החלטתי להקדיש שעה לצפייה. היתה זאת אחת השעות הכדאיות ביותר הזכורות לי.

פינקלהור, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר ומומחה בתחום של פשעים נגד ילדים, איננו מתכחש לעובדה שהאינטרנט חושף ילדים לסכנות. אבל הוא מבקש להבחין בין קיומן של סכנות לבין הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות שבהן ילדים נתונים בלאו הכי. הוא מציג נתונים רבים שמצביעים על כך שלהבדיל מהדעה הרווחת, ילדים ובני נוער היום דווקא בטוחים יותר מאשר לפני שהם נחשפו לאינטרנט.

אחרי שהוא מראה שמחקרים אינם מחזקים את הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות, פינקלהור שואל למה בכל זאת הדעה הזאת כל כך רווחת. הוא שואל:

Why in the absence of clear evidence that the internet has increased risk, why has that idea had such tremendous hold on people, why have they gotten so anxious about it?
את התשובה לשאלה הזאת הוא מכנה Juvenoia: חדרה מוגזמת בנוגע להשפעה של תמורות חברתיות על ילדים ובני נוער. חדרה כזאת, כמובן, איננה חדשה, ולא נוצרה עם האינטרנט. כמעט כל דור רואה בתמורות חברתיות, ולעתים קרובות בטכנולוגיות, איום על שלומם של ילדיו. עם זאת, לאור הנתונים שהוא מביא שמראים שהסכנות עצמן אינן גדולות כל כך (פינקלהור איננו טוען שהסכנות פחתו בעקבות האינטרנט), ההסבר הזה בהחלט משכנע.

פינקלהורן נעזר במצגת סתמית למדי, מצגת טקסטואלית ברובה המכריע. אפשר אפילו לקבוע שמבחינה ויזואלית מדובר בהרצאה די משעממת. ואולי זה דווקא הקסם שבה – התוכן מדבר בעד עצמו.

ללא ספק, שווה שעה של צפייה.

לטפל בבעיה בשיתוף

השבוע קיבלתי מכתב מבית הספר בו לומדים הילדים שלי. נושא המכתב – השימוש בטלפונים סלולאריים ומכשירים אלקטרוניים למיניהם בבית הספר. למיטב ידיעתי, נכון להיום הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר אסורה. נדמה לי שכולם יודעים שמדובר באיסור שאי אפשר לקיים, אבל עד כמה שידוע לי התקנון הזה עדיין לא שונה. במדינה כמו שלנו, שבה הורים עשויים להצטרך ליצור קשר עם ילדיהם עם הישמע כותרות החדשות, ברור שמדובר בתקנון שדורש תיקון. במציאות הנוכחית הגיוני יותר לקבוע שהמכשירים לא יפריעו למהלך הלימודים, ולמען האמת, נדמה לי שבפועל זה מה שקורה. (כתבתי בעבר שאני מייחל ליום שבו המורים יבקשו מהתלמידים להוציא את הסלולאריים כדי להשתמש בהם בלימודים, ואני עוד מקווה, ומצפה, שזה יקרה, אבל לא זה הנושא שלי הפעם.)

מתברר שתלמידים בשכבה של הבת שלי (חטיבה צעירה) מנצלים את המכשירים שבידיהם לרעה. יש תלמידים ששולחים מסרונים שלכאורה מבקשים מתלמידים אחרים לצאת מהכיתה מסיבות “לגיטימיות”, ויש מצבים חמורים יותר של צילומים מביכים וגם מבויימים שמפיצים בפייסבוק. בית הספר מבקש ליידע את ההורים על התופעות האלו. הוא מוסר לנו שהוא נוקט באמצעים שונים כדי לטפל בהן – החל בשיחות, וכלה בענישה בעת הצורך. הוא מבקש מההורים לא לשלוח את התלמידים לבית הספר עם טלפונים סלולאריים או מכשירים אלקטרוניים, למרות שהוא יודע שזה לא יקרה. לכן הוא מדגיש שהוא יחרים מכשירים גלויים בשעת שיעור, ויחזיר אותם רק בסוף יום הלימודים.

אינני יודע עד כמה התופעות המתוארות במכתב נפוצות, ולכן אינני יכול לקבוע עד כמה המצב חמור. ברור לי שזכותו של בית הספר לנקוט צעדים, ואני סומך על שיקול הדעת החינוכי של המחנכים לטפל בנושא. ובכל זאת, למרות שלא יכולתי לשים את האצבע על משהו ספציפי, משהו במכתב שקיבלתי צרם לי. אתמול קראתי את תמליל הנאום של דנה בויד בפתיחה של כנס SXSW מלפני מספר ימים, והבנתי שמה שהפריע לי במכתב בית הספר לא היה משהו שנכתב בו, אלא משהו שהיה חסר.

לקראת סיום דבריה בויד פונה להורים ולאנשי חינוך שבקהל:

Many of you are struggling to help young people navigate this new world of privacy and publicity, but many of you are confused yourself. The worst thing you can do is start a sentence with “back in my day.” Back in your day doesn’t matter. What does matter is that you care and that you too are trying to figure out how to make sense of an ever-changing environment. Rather than approaching teens and telling them how things should be, why they shouldn’t be putting material online, please consider the value of opening up a dialogue. You have a lot to learn from what teens are trying to do; you once had to make sense of public life too. The difference is that they are doing it in the new environment. Take what you know and then actively listen to teens. Through their struggles, you can see what is new and different.
לפי בויד המציאות המתוקשבת שסביבנו מבלבלת גם אותנו, המבוגרים. גם אנחנו מנסים להבין אותה וללמוד כיצד להתמודד איתה, ולא תמיד מצליחים. לא מעט מהמעידות הדיגיטאליות של בני הנוער נובעות מההתמודדות עם סביבה שאיננה ברורה להם … ולנו. המכתב של בית הספר מנסה לטפל בבעיה מעמדה של בטחון, מתוך תחושה שהתלמידים אינם מבינים את הסביבה, אבל המבוגרים כן מבינים. כאדם מבוגר שחי שעות ארוכות של היום בסביבה הזאת, ומכיר אותה שנים רבות, אני יכול להעיד שזה לא נכון. מבחינתי האישית, במכתב של בית הספר חסר הספק, חסרה האמירה שגם עבורנו מדובר במציאות מבלבלת. ומפני שאלה חסרים, חסרה גם ההזמנה לשיתוף פעולה ללמוד ביחד שכל כך נחוצה. וחבל.

השקט הוא סימן חיובי

רק תוך כדי האזנה לחדשות של 8:00 בבקר נזכרתי שהיום היה היום הלאומי לאינטרנט בטוח. מפני שבשנים קודמות היה לי יותר קשר למערכת הייתי יותר מעורב, והיום הזה לא הגיע אלי כמעט כהפתעה. יצא המזל ודווקא היום ביקרתי בבית ספר, ומבלי להתכוון לכך, זכיתי להיות נוכח בשיעור שהוקדש ליום הבטוח.

השיעור בו צפיתי מצא חן בעיני. התלמידים התבקשו להכין טבלה בה הם השוו בין היתרונות והחסרונות של הרשת. אף אחד לא הכחיש שקיימות סכנות, אבל הדגש היה על כך שהאינטרנט הוא חלק אינטגראלי מחיינו. היה מובן שהתלמידים מכירים את האינטרנט, ולכן לא היה טעם לעסוק בהפחדות שסותרות את הנסיון שהם צוברים. במקום זה התייחסו אל הרשת כמשהו שצריכים להכיר על שלל היבטיה. (כאשר התלמידים ערכו השוואות הם ציינו שאחד החסרונות של הרשת הוא נוכחותם של פדופילים, אבל הם גם ציינו שנתקלים במידע לא מהימן, ונקודות חשובות נוספות. לעומת זאת, ברשימת היתרונות הופיעו מאפיינים רבים של רשתות חברתיות.)

לעומת האווירה השקולה בבית הספר, הידיעה ששודרה ברדיו הבקר הזכיר את העבר שנראה כבר די רחוק. למזלי, החדשות שודרו בזמן שהמתנתי בצד הכביש לאסוף מישהו, ויכולתי לשלוף את העט שלי ולרשום. אם מה שאני מביא כאן איננו מילה במילה, הוא מאד נאמן למה שנאמר. הקריין מסר ש:

… רוב ההורים אינם מתעניינים כלל במה שילדיהם עושים באינטרנט, והיום מיועד להגביר את מודעותם לסכנות שברשת
שוטר (או חייל) לא הגיע לבית הספר בו ביקרתי היום, ונדמה לי (למרות שאין לי שום מידע מהימן בנושא) שלהבדיל משנים קודמות, הם גם לא הגיעו לבתי ספר אחרים. יכול להיות שזה סימן שהמערכת מכירה בכך שלתלמידים מכל הגילאים יש נסיון אינטרנטי רב ולכן היא מבינה שעדיף להדגיש שימוש נבון במקום לנגן על פחדים שאינם תואמים את המציאות שהתלמידים מכירים. אם זה המצב, אני מברך על כך. החדשות כנראה עדיין זקוקות לכותרות שמתמקדות ב-“סכנות”, אבל סגנון הדיווח בחדשות איננו בשליטה של המערכת.

ואם אני כבר עוסק בשימוש נבון, זה זמן מתאים להזכיר דוח של Ofsted, הגוף הבריטי שמופקד על סטנדרטים בחינוך, שהתפרסם החודש. חוקרים של Ofsted ביקרו ב-35 בתי ספר, ובדקו כיצד אלה מחנכים לשימוש נבון ברשת. לפי הדוח, מתברר שתלמידים שנחשפים לאתרים רבים בבית הספר מפתחים הרגלי שימוש אחראיים יותר מאשר תלמידים שהגישה לאתרים רבים נחסמת בפניהם:

The five schools where provision for e-safety was outstanding all used ‘managed’ systems to help pupils to become safe and responsible users of new technologies. ‘Managed’ systems have fewer inaccessible sites than ‘locked down’ systems and so require pupils to take responsibility themselves for using new technologies safely.
ההסבר די פשוט. הדוח מסביר שכאשר ילד מחזיק ביד של הורה כאשר הוא חוצה את הכביש הוא בוודאי בטוח, אבל זה איננו אומר שהוא ילמד לחצות בעצמו. לכן:
A child whose use of the internet is closely monitored at school will not necessarily develop the level of understanding required to use new technologies responsibly in other contexts.
באנגליה כנראה מבינים את זה, ויכול להיות שהשקט היחסי שבו היום הבטוח עבר השנה מעיד על כך שמבינים את זה גם כאן.

היד הארוכה (מאד) של הרשת

לפני כשבועיים כתבתי כאן שספק אם השנה תלמידי בתי הספר יהיו קשובים לאזהרות לגבי הסכנות ברשת שהם צפויים לשמוע ביום הלאומי לאינטרנט בטוח שחל בקרוב. ציינתי שתלמידים שנמצאים ברשת שעות ארוכות ויום-יום מנהלים חשבונותיהם בפייסבוק כבר יודעים הרבה על הסכנות – הן בנוגע למסירת פרטים אישיים, והן מבחינת סוטים למיניהם.

והנה, לקראת היום הלאומי, וכאילו להזכיר לנו שאסור להרדם על המשמר, נחשפת פרשה של פדופיל שיצר קשר עם “אלף קורבנות”, ילדות בנות 8-15. אין ספק שמדובר במקרה מדאיג. אינני מתכוון להמעיט בחשיבות הנושא. אבל.

העיתון “ישראל היום” של הבקר מקדיש שני עמודים לפרשה. יש, כמובן, דיווח על הפרשה עצמה, בו אנחנו קוראים שהחשוד יצר קשר עם יותר מ-1000 ילדות, אם כי לעת עתה הוא חשוד שאנס שלוש – סימן אולי שבנות רבות דווקא מודעות לסכנות ונזהרות בפניהן. אבל הדיווח הזה ממלא רק חלק מעמוד אחד, ולכן יש גם כתבה תחת הכותרת “ברשת, אין מקום בטוח”. קשה לא להרגיש שהכתבה הזאת נוצרה כאשר העורך פנה לכתב ואמר לו שהוא זקוק לעוד 200 מילים. כצפוי, הכתבה מזהירה שהאינטרנט מלא בפדופילים פעילים, אבל אנחנו גם קוראים ש-“הטלפונים הסלולאריים מהווים כיום סכנה”, וגם שרק חינוך נכון יכול לפתור את הבעיה. בקיצור, אפשר להתרשם שהכתבה הסתמית הזאת קיימת על מנת ליצור מקום לכותרת הצעקנית.

אבל נשאר עוד מקום בשני העמודים, ולכן בצד שמאל של כל אחד משני העמודים מופיע טור עם הכותרת “סכנה ברשת”:
ארבעה סיפורים מופיעים בשני הטורים האלה – אחד על לכידת סוטה מין – ברחוב, אחד על אדם עם היסטוריה של עבירות פדופיליה שנעצר על מעשה מגונה, אחד על החשד שתלמידה הותקפה מינית על ידי מספר תלמידים, ואחד על מעצב אופנה החשוד באונס צעירה. כל הסיפורים האלה מדאיגים. אבל מעניין שאף אחד מהם איננו קשור לאינטרנט. הרי אם נכון, כפי שכתוב בכותרת האחרת, ש-“ברשת, אין מקום בטוח”, אולי היה נכון למסור את הדיווחים האלה תחת כותרת נוסח “ברחוב, אין מקום בטוח”, או “בחוץ, אין במקום בטוח”. אבל לרשת יש, כנראה, משיכה מיוחדת. אינני ממעיט בחומרה של הסיפור שהתפרסם עכשיו על הפדופיל שפעל באינטרנט, אבל מדאיג ככל שיהיה, הסיפורים האחרים האלה מדאיגים לא פחות. וכזכור הם מופיעים תחת הכותרת “סכנה ברשת”, למרות שהם אינם קשורים בכלל לאינטרנט. נוצר הרושם שעל אף העובדה שבאינטרנט “אין מקום בטוח”, יש בכל זאת משהו בטוח לגביו – עיתונאים ימשיכו להעזר בו כדי להפחיד אותנו ולגרום לנו לקרוא את העיתון.

היום איננו כמו אתמול

לפני כשבועיים לוסי דל-לה ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine, הביעה את המשאלה שלה לשנה החדשה. היא כתבה שהיא מקווה שהחוק הפדראלי בן ה-10 שעוסק בהגנה על ילדים ובני נוער באינטרנט, ה-Children’s Online Privacy Protection Act, ישונה כדי שהוא יתאים למציאות של היום. דה-לה ברייר איננה טוענת שאין שום צורך להגן על ילדים בסביבות מקוונות, אבל היא סבורה שהדרכים שבהן אנחנו לומדים, וחיים, בסביבה המקוונת היום שונות מאד מאלו שהכרנו לפני עשור. לפני עשור, למשל, רבים חששו לערוך קניות ברשת, ואילו היום מדובר בפעולה מקובלת, ואנחנו אפילו מנהלים את חשבונות הבנק שלנו דרך האינטרנט. לאור המציאות הזאת היא שואלת:
Could it be that ten year old regulations aimed at protecting our children’s privacy need to be updated? Wouldn’t the first year of a new decade be the perfect time to remove one of the barriers to using 21st century tools in today’s schools?
לפי דה-לה ברייר, מפני שהחוק הנוכחי מחמיר מאד, אתרים רבים חוששים להפתח לבתי הספר, ונוצר מצב שבו מקורות מידע רבים, וגם כלים שיכולים לסייע ללמידה, חסומים בפני תלמידים ומוריהם. אם בגלל פתיחות גדולה יותר, או אם מפני שמערכות הבקרה רפויות יותר, המצב בארץ הרבה יותר טוב מאשר זה שבמדינות רבות בארה”ב. ממה שאני הצלחתי להכיר במשך השנים האחרונות, לבתי הספר בארץ גישה די חופשית לאתרים ולכלים. בגלל זה, למרות שדבריה של דה-לה ברייר עוררו אצלי הזדהות והסכמה, עד אתמול לא הרגשתי צורך להתייחס אליהם במסגרת שעוסקת בחינוך בישראל.

אתמול השתתפתי ביום עיון שעסק בהיבטים שונים של רגשות באינטרנט. בין היתר שמענו הרצאה על אהבה ברשת. המרצה הדגיש שהרשת מתאפיינת (בין היתר) באפשרות/צורך לדמיין את הזולת, ובאנונימיות. לקח לי כמה דקות עד שהבנתי שהוא מתאר מצב שהכרנו לפני הרבה שנים – לפני שכל מחשב נייד נמכר עם מצלמה מובנית, ולפני שפייסבוק נעשה לחוויה האינטרנטית המרכזית של רוב האנשים המחוברים. מה לעשות, היום מדובר במרחב מאד לא אנונימי שאיננו משאיר הרבה מקום לדמיון. בהמשך שמענו הרצאה שעסקה בסכנות שאורבות לבני נוער ברשת. אינני טוען שאין שם סכנות, אבל תוך כדי האזנה הרגשתי שמשהו צורם, ורק אחרי מספר דקות הבנתי שכל הדוגמאות שהובאו היו די ישנות. היה לי די ברור שהמציאות שתוארה בהרצאות האלו שונה מאד מזאת שבני הנוער שמתחברים היום מכירים.

בעוד חודש חל היום הלאומי לאינטרנט בטוח. אינני יודע כיצד מערכת החינוך מתכוונת לציין את היום, אבל ספק אם עשרות אלפי התלמידים עם חשבונות בפייסבוק יהיו קשובים להרצאות השגורות מהשנים הקודמות על הסכנות שברשת ועל החשיבות של לא למסור פרטים אישיים.

בסיום המאמרון שלה לוסי דה-לה ברייר חוזרת לצורך בעדכון החוק:

Surely this 10 year old regulation could use a facelift to reflect the realities of how we live and learn today.
זה בוודאי נכון גם אצלנו. אם באמת בכוונתנו לחנך לשימוש נבון ברשת, הערכה מחודשת והתאמת ההסברים והאזהרות שלנו למציאות האינטרנטית של היום לא יכולות להזיק.

לשמור או למחוק … או שניהם?

בסביבה החינוכית יש (לפחות) שתי אמירות שבאופן די קבוע אנחנו משמיעים לתלמידים שלנו:

  • מה שאתם מפרסמים אודות עצמכם באינטרנט היום ישאר שם לעד, ולכן עליכם להזהר מאד
  • מידע דיגיטאלי הולך לאיבוד בקלות, ולכן עליכם לגבות היטב כל מה שאתם מפרסמים

למרות ששתי האמירות האלו פחות או יותר סותרות זו את זו, במידה לא קטנה שתיהן נכונות.

בעקבות סגירתם של אתרי GeoCities בחודש האחרון בוב ספרנקל, באתר Tech & Learning מהרהר על העמידות של המידע הדיגיטאלי, ועל מה שאנחנו אומרים לתלמידים שלנו לגביו. ספרנקל מביע צער על האובדן של האתרים הרבים שנמחקו כל כך בקלות. אפילו אם רק מעטים היום מעוניינים לעיין באתרים הישנים האלה, פעם הם היוו חלק מכובד של ה-WWW. (ויש בוודאי לא מעט אנשים שלא השכילו לגבות את האתרים שלהם ורק מאוחר מדי גילו שאולי היה כדאי לעשות זאת.) היסטוריה חשובה של התפתחות האינטרנט חבויה בתוך האתרים האלה – דוגמאות מאלפות של סגנונות הפקה של מידע אינטרנטי שראוי היה שיישמרו. ומעבר לנוסטלגיה, ספרנקל מהרהר על מה עלינו להגיד לתלמידים שלנו:

Geocities is a cautionary tale for all of us. Now that we’ve come to expect permanence from the Internet and move deeper into cloud computing, it’s tempting to think that everything is safe and backed up. But, as the Archive Team reminds us, all that data, writing, photos, movies, etc. are at the mercy of corporations. The lesson to our students can’t just be “be careful what you post on the Internet because it will be there forever,” but must also include, “BACKUP what you’ve posted on the Internet, because it may not be there forever!”
טים סטאמר מקשר לסיפור אחר שהופיע בחדשות לאחרונה, ודרכו גם הוא בוחן את הנושא של עמידות המידע ברשת. סטאמר מקשר לכתבה שמופיעה באתר של ה-EFF שמדווחת על אדם שהורשה ברצח בגרמניה. אחרי 15 שנים בכלא, הרוצח יוצא עכשיו לחופשי, ולפי החוק הגרמני הוא כבר איננו נחשב כדמות ציבורית, ולכן יש לו זכות להגן על הפרטיות שלו. הוא תובע מוויקיפדיה – גם בגירסה הגרמנית וגם בגירסה האנגלית – להסיר את הערכים שמתייחסים אליו מפני שאלה מפירים את זכותו לפרטיות. אין כאן, אגב, ויכוח על העובדות, אלא רק על הזכות לפרסם אותן.

גם סטאמר מוצא קשר לסביבה החינוכית. הוא כותב שהאיש ופרקליטיו אינם מבינים שבמרחב האינטרנטי העולמי כמעט בלתי-אפשרי למנוע את הפצתו של מידע מכל סוג. הוא מעיר:

However, that’s also true for schools where we put a lot of effort into selectively censoring the flow, trying hard to control what information enters the classroom.

But we keep trying.

בעקבות הדברים האלה גם אני, כמובן, הרהרתי על המסרים שהתלמידים שלנו מקבלים מאיתנו בנוגע לאריכות הימים של המידע באינטרנט. המסרים שלנו אמביוולנטיים, אבל במידה לא קטנה, זה כורח המציאות. אנחנו משדרים שני מסרים קצת סותרים מפני ששניהם באמת נכונים. עם זאת, הרגשתי שיש היבט נוסף לנושא הזה שאיננו מדגישים מספיק.

אתרי בית ספר או אתרי כיתה, יפים ומרשימים ככל שיהיו, אינם משקפים את הפעילות הלימודית האמיתית שמתרחשת אצל לומדים. נעים לעיין בתוצרים (אם הם אכן מרשימים) אבל התוצרים שאנחנו מוצאים באתרים האלה – פרויקטים מעוצבים, מצגות מלוטשות (או מלוטשות פחות) – אינם אלא, במקרה הטוב, השלב האחרון בתהליך שבו התרחשה למידה. הרבה יותר קשה למצוא ביטויים של התהליך עצמו – פיסות עדות של מחשבות, של הרהורים, של יצירת קשרים בין קטעי מידע שאינם בהכרח קשורים. אלה אינם נשמרים בקלות בצורה דיגיטאלית. מדובר לפעמים במסלולי התפתחות של חשיבה שאיננה מגובשת, חשיבה שמשנה מיקוד, צועדת בכיוונים לא ברורים וגם חולפת. זאת ועוד: לא פעם העדויות האלו לא נראות כמשהו שראוי שיישמר. אוסף של סימניות שכיתה ליקטה תוך כדי למידה של נושא מסויים – חלקן טובות וחלקן כאלה שעיינו בהם רק לרגע לפני שעברו הלאה, למשל – איננו מסוג התוצר האינטרנטי ששומר על ערך או על משמעות כאשר הוא נמצא מחוץ להקשר של תהליך של למידה.

ואם לומר את האמת, אינני בטוח שאני מעוניין שתלמידים יראו את ה-“עבודה” שלהם – הרשימות הקצרות, הפתקאות, המחשבות שעדיין לא הבשילו – כמשהו שצריך להשמר. אפילו אם אני אישית שומר על כל אלה, נדמה לי שאחת המיומנויות החשובות שאנחנו רוצים לפתח אצל תלמידים היא היכולת לפעול ברשת בטבעיות. אנחנו נדע שאנחנו בדרך הנכונה לשילוב התקשוב בסביבה הלימודית כאשר איננו מתייחסים לשימוש בכלים מתוקשבים כמשהו מיוחד או יוצא דופן, אלא פשוט ככלים שמשרתים את הלמידה. אם, מתוך למידה של נושא כלשהו, תלמידים משרבטים לתוך המחברות שלהם (ואני מקווה שהם אכן עושים זאת) ואנחנו איננו רואים צורך לתלות את השרבוטים האלה על לוח השעם של הכיתה, אינני רואה סיבה שנשמור את השרבוטים הלימודיים שלהם שנוצרים ברשת. אין זה אומר שצריכים למחוק את אלה, אלא רק שלא אצטער אם הם ילכו לאיבוד בתוך מרחבי הרשת האין-סופיים. במידה לא קטנה, זאת תהיה ביטוי אמיתי לכך שהצלחנו להתייחס לאינטרנט כסביבת למידה.

התלמיד איננו האויב

לקראת סוף חודש נובמבר האגודה למחשבים וטכנולוגיה בחינוך של מדינת ניו יורק (NYSCATE) תקיים את הכנס השנתי שלה. כותרת הכנס: Making Connections – Opportunities Through Collaboration. בתקופה של Web 2.0 ושל רשתות חברתיות הכותרת הזאת מאד הגיונית – בימינו לרוב הכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך יש דגש על האמצעים לעידוד השיתוף. אינני מכיר את ה-NYSCATE מקרוב, אבל ממה שהצלחתי לברר מדובר בארגון שהוא דומה למו”ח הישראלי – גם מבחינת החברים בארגון, וגם מבחינת הקשר הקרוב, אבל הלא רשמי, של הארגון למוסדות ממלכתיים. הארגון צועד עם הזמן, ובנוסף לאתר אינטרנט יש לו קהילה על התשתית של Ning, הוא מדווח על המתרחש בארגון דרך Twitter, ועוד. לקראת הכנס החודש תכנית הכנס מופיעה בוויקי של הארגון, ושם אפשר למצוא תקצירים של ההרצאות והסדנאות. אולי נכון יותר לכתוב שכמעט אפשר למצוא תקצירים – הרוב הגדול של הדפים המיועדים לתיאור המושבים השונים עדיין ריקים ומחכים שמישהו יערוך אותם. אבל דף אחד זוכה להתעניינות מיוחדת.

סדנה אחת המנוהלת על ידי משווק של יישום לאבטחת רשתות עוררה תגובות רבות. מכותרת הסדנה אני מניח שאפשר להבין את הסערה שהתעוררה:

נכון לפרסום המאמרון הזה עשרה קוראים – למיטב ידיעתי, רובם לא מניו יורק – נכנסו לדף הוויקי, שתחילה היה ריק, והוסיפו הערות. נוסח ההערות די עקבי: ממתי תלמידים נחשבים “אויב”? השאלה, כמובן, בהחלט מתבקשת. אין ספק שפרצות ברשת מהוות סכנה שיכולה לערער את אבטחת מערכות התקשוב של בתי הספר. מהבחינה הזאת, העיסוק באמצעים למנוע פרצות לגיטימי לחלוטין. אבל משום מה, אותו משווק (שסביר להניח איננו איש חינוך) לקח את נושא האבטחה צעד אחד רחוק מדי כאשר הוא בחר להתייחס אל תלמידי בית הספר כאויבים.

תקציר המפגש כפי שהוא מופיע בתכנית הכנס (שמופיעה, כזכור, על גבי ויקי) מתייחס ל:

risks posed by Web 2.0
אבל במקרה הזה, ה-“סכנה” שאורבת נובעת פחות מפרצות, אלא מהשקיפות שיישומי Web 2.0 מאפשרים. מספר בלוגרים קראו את התקציר בוויקי והרימו גבה. סלביה מרטינז כתבה על הניסוח הבעייתי בבלוג שלה, והיא גם דיווחה על ניסוח הכותרת לעוקבים אחריה ב-Twitter. קרל פיש השיב ב-Twitter שדף הוויקי של הסדנה הספציפית הזאת היה ריק, ושכל אחד יכול לערוך אותו. מרטינז השיבה שהיא לא חשבה על האפשרות הזאת, ופיש הזדרז להשיב, בקריצה, שבאופן רשמי אין לו שום מושג במה מדובר.

בשלב הזה אפשר היה לצפות שמישהו יחבל בדף הוויקי של הסדנה. אבל זה איננו מה שקרה. בוד הונט, שגם הוא היה שותף להשתלשלות הדברים ב-Twitter, נכנס לדף והעיר, בצורה מאד מנומסת, שהניסוח בעייתי ואיננו תורם ליצירת אווירה חיובית בבתי הספר. בעקבות הונט אחרים נכנסו לדף והוסיפו הערות דומות, עד שנכון לפרסום מאמרון הזה, כזכור, יש כבר עשר הערות מכובדות. מישהו אחר אפילו נכנס לוויקי והדביק את התקציר של הסדנה בראש הדף כך שמי שיגיע לדף יבין טוב יותר את ההקשר.

בנוסף למאמרון הראשון שלה על הסדנה (או ליתר דיוק, על ניסוח הכותרת של הסדנה) מרטינז כתבה עוד מארמרון בו היא מדווחת על כך שאחרי כמה חיפושים היא מצאה שאותה חברה כבר הציגה סדנה באותו השם בכנסים חינוכיים שנערכו בטקסס, ולכן לא מדובר בניסוח כושל חד פעמי, אלא בגישה שיווקית מגובשת. אבל מרטינז מדגישה שהאשמה איננה נמצאת בחברה המשווקת:

Sales 101 is about reflecting the language and attitudes of your customers. They wouldn’t be saying it if they weren’t hearing it. Sales 102 is creating a climate of need, fear-based if necessary, that if you don’t have whatever they are selling, something horrible will happen.
למרבה הצער, מנהלים רבים באמת פועלים תוך תחושת הפחד שעליה הסדנה הספציפית הזאת מבקשת לנגן. רוב אלה שנכנסו לוויקי של NYSCATE והביעו את מורת רוחם בנוגע לניסוח כותרת הסדנה מוכרים בבלוגוספירה החינוכית, ולפחות מתוך הקהילה המצומצמת של בלוגרים חינוכיים דעותיהם ידועות. העובדה שרוב דפי הוויקי המיועדים להתייחסות למושבים ולסדנאות שבכנס עדיין ריקים רומזת שגם הפעם הביקורת שלהם תישאר בתוך חוג יחסית מצומצם של משוכנעים. אבל אפשר אולי להתעודד בכך שיש כאן המחשה מאלפת של הכוח של הכלים התקשוביים החדשים. הרי ללא Twitter, והאפשרות לערוך את הוויקי של NYSCATE, סביר להניח שבכלל לא היו שמים לניסוח האומלל שבדף היחסית נידח הזה. אבל עכשיו, אפילו אם מדובר בסערה שמתחוללת בתוך חוג מצומצם של אנשים, הנושא בכל זאת מכה גלים. ואם זה יעזור כדי להזכיר לכולם שהתלמידים באמת אינם האויב, היה כדאי.

כמה פיקוח באמת נחוץ?

אני מניח שכבר בתחילת המאמרון הזה חשוב שאצהיר שסכנות לא מעטות אורבות לילדים ולבני נוער המחוברים לאינטרנט במשך שעות ארוכות של היום שלהם. אינני מתכחש לסכנות האלו, אם כי אני משוכנע שהעיתונות נוטה להגזים לגבי גודלן, ואנשי חינוך רבים, שבדרך כלל ניחנים בשיקול דעת מרשים יותר, נתפסים בבהלה.

תומס הנסון, בבלוג שלו Open Education כותב על סקר רב היקף שנערך על ידי החברה הבריטית הממלכתית שמפקחת על כלל שירותי התקשורת הבריטיים, Ofcon. לפני כשלושה שבועות החברה פרסמה דוח שסוקר את תוצאות הסקר. אפשר למצוא בו התייחסות לשימוש של ילדים ושל בני נוער במגוון רחב של מדיה – עם דגש על אינטרנט.

בעיני, הפרק האחרון (והקצר מאד) של הדוח מעניין במיוחד. בחלק הזה מדווחים על התשובות שנענו לשאלות שנשאלו בנוגע לשיעורים על האינטרנט, וגם על הטלוויזיה, בבתי הספר. מתברר שבמערכת החינוך הבריטית יש שיעורים המוקדשים לטלוויזיה (אין פירוט, אבל לא נראה לי שאני טועה כאשר אני מנחש שמדובר במשהו נוסח “חינוך לצפייה נבונה”). עם זאת, היום מקדישים יותר זמן לשיעורים על האינטרנט (כנראה גם “איך משתמשים” וגם “גלישה זהירה”). מכל זה אפשר ללמוד שמישהו במערכת החינוכית הבריטית בדעה שבבתי הספר כדאי, וגם אפשר, לעסוק בצריכת מדיה בצורה נבונה. אבל בנוסף, אפשר להבין שהטלוויזיה כבר הפכה לחלק בלתי-נפרד מהנוף התרבותי, ולכן לא “מלמדים צפייה” אלא מקבלים אותה כמובנת מאליה, ואילו לגבי האינטרנט מדובר במשהו שעדיין קצת חדש.

אבל כזכור, החלק הזה של הדוח די קטן. מרבית הסקר עוסק בהתנהגות של ילדים ובני נוער עם האינטרנט. תוצאות הסקר מראות שלילדים רבים יש מחשב שמחובר לרשת בחדר השינה, ושהוריהם אינם מעורבים בהרגלי הגלישה שלהם. זאת הנקודה שאליה הנסון מתייחס. הוא מזהה בנתונים שבדוח “מגמות מדאיגות”:

The first somewhat troubling result is that more than a third of 12-15 year-olds now have internet access in their bedrooms. Yet, just under half of the parents have implemented internet filtering or parental controls, leaving nearly 60% of youngsters in the 12-15 age group to use the internet unsupervised.

A second troubling trend is that one in six users aged 5-7 are also mostly left to use the internet unsupervised as well. According to the survey results, most parents “say that they trust [their] child to use the internet safely.”

שוב, אינני מפקפק בסכנות שקיימות בחשיפה לא מבוקרת לרשת. אבל פיקוח של הורים חשוב בתחומים רבים מאד, ולא רק בנוגע לשימוש במדיה זאת או אחרת. כמסר, “ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד” נראה לי נחוץ יותר, ומציל חיים יותר, מאשר “אל תמסור מידע אישי לזרים ברשת”. לאור זה, לא כל כך ברור לי למה הנתונים שמופיעים בדוח מדאיגים כל כך.

סטיבן דאונס מבטא את זה היטב כאשר במאמרון קצרצר הוא מקשר למאמרון של הנסון וכותב:

OK, if these numbers reflect anything like similar trends over the last decade or so, shouldn’t we have seen by now a wave of injury and trauma? I mean, if this sort of situation is dangerous, shouldn’t we be seeing casualties by now? If 60 percent of children ran through red lights, we’d be hearing about it. So, given these statistics, what is the case for Internet Safety, properly so-called?
יכול להיות שגלישה לא מפוקחת של ילדים בסביבת האינטרנט איננה טובה או בריאה. אבל מצד שני, יכול להיות שהנתון שאנחנו פוגשים בדוח, שרוב ההורים “סומכים על הילדים שלהם להשתמש באינטרנט בצורה בטוחה”, משקפת מציאות סטטיסטית – שהגלישה הזאת לא כל כך מסוכנת כמו שפעם אחר פעם מנסים לשכנע אותנו.

כשאת אומרת “הגנה”, למה את מתכוונת?

הורים רבים חוששים, ובמידה לא קטנה בצדק, ממה שילדיהם עשויים לפגוש כאשר הם מתחברים לאינטרנט. החשש הזה מזין תעשייה רווחית מאד של בניית כלים שאמורים להגן על הילדים בפני הסכנות שברשת. בשוק אפשר למצוא יישומים שמונעים את ההגעה אל אתרים שנחשבים למסוכנים או לא מתאימים, וגם יישומים שעוקבים אחרי הפעולות של הילדים על מנת לאפשר להורים לוודא שילדיהם מתנהגים בצורה נאותה בשיטוטיהם באינטרנט. לא אטען כאן שאין סכנות שאורבות לילדים ברשת, אם כי מחקרים רבים מצביעים על כך שהסכנות האלו בדרך כלל זוכות לכותרות, ולמבצעי הפחדה בכלי התקשורת, הרבה מעבר לסכנתם האמיתית. ברור שקלף ההפחדה מוכר, ולכן אין זה צריך להפתיע שבדף הראשי של יישום המשווקת על ידי חברה שמבטיחה להגן על הילדים אנחנו פוגשים את הכותרת:
Your Child Online = Danger
בהמשך של אותו דף מגישים לנו נתונים מסמרי שער על האחוז הגבוה של ילדים שפוגשים סוטים ברשת, ועל האחוז הנמוך של מקרים כאלה שזוכים לדיווח. על מנת להסביר את הייחוד של היישום של החברה, מפחידים אותנו עוד יותר – מסבירים שהילדים של היום בקיאים יותר מהוריהם בשימוש במחשב, ולכן הם מצליחים לנטרל את היישומים האחרים שבשוק. לעומת היישומים האחרים האלה, המרכיבים של היישום שלהם:
… are designed from the ground up to prevent your child from disabling any of its features, in fact your child won’t even know they are being monitored. Sentry’s line of products assist parents in managing what their children are allowed to do on the computer.
מותר לשאול לגבי הערך החינוכי של מעקב אחרי הגב של ילדים, ללא ידיעתם, אבל השאלה החינוכית הזאת איננה מה שמעסיק אותי כאן. הרי באופן כללי אין שום דבר חדש בכל הסיפור הזה. האמת היא שלא הייתי מתייחס לנושא הזה עכשיו לו קראתי כתבה ב-eSchool News שהתפרסמה לפני שבוע. הכתבה הזאת מוסרת שאותה חברה שמתריעה על הסכנות גם אוספת מידע שנצבר בצ’טים של הילדים שבמחשבים שלהם מותקנת היישום שלה, ומוכרת את המידע הזה לחברות שמבקשות לשווק מוצרים שונים לילדים.
The company that sells the software insists it is not putting kids’ information at risk, because the program does not record children’s names or addresses. But the software knows how old they are, because parents customize its features to be more or less permissive, depending on age.
אינני משוכנע שהתקנת יישום מעקב במחשב היא הדרך הטובה ביותר להגן על ילדים בפני הסכנות שבאינטרנט, אבל מעבר לכך, ברור שיש כאן הגדרה מאד מצומצמת של מה שמהווה סכנה. בעיני, שימוש בנתונים אישיים (גם אם המידע מוגש למשווקים באופן קבוצתי, ולא אישי, או שמי) על מנת לייעל את מערך השיווק של מוצרים לבני נוער מהווה סכנה אמיתית, ומבחינה סטטיסטית יתכן שמדובר בסכנה רצינית יותר מאשר מספר הסוטים שילדים פוגשים ברשת. באתר הבית של החברה, המוצר הראשי שמוצג הוא Pulse, השרות שהחברה מוכרת למשווקים. בכותרת הראשית שמתנוססת מעל הדף אנחנו קוראים:
When kids talk, we listen
ומתברר שהמילים האלו קולעות לאמת הרבה מעבר למשמעותן הסתמית.

איסוף המידע הזה אכן מרגיז, ואפילו מדאיג. אך עם זאת, רצוי לזכור שהחברה הזאת איננה היחידה שעוקבת אחרינו ואוספת מידע אודותינו. די להזכיר את גוגל שהפכה להיות מרכיב הכרחי בחיינו היום-יומיים. לטוב או לרע, גוגל יודעת היטב מה אנחנו מחפשים באינטרנט, והיא מתאימה בין החיפושים שלנו לבין הפרסומות שאנחנו פוגשים. עבור אלה מאיתנו עם חשבונות gmail, היא גם “קוראת” את הדואר שלנו כדי לקלוע טוב יותר למה שמעסיק אותנו. החשיפה הזאת נעשתה מזמן לעובדת חיים בעידן האינטרנט, והרוב מאיתנו השלמנו עם העין הממוכנת הפולשנית הזאת. אנחנו מבינים (אם זאת המילה הנכונה) שזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי לקבל את השירותים החיוביים שחברה כמו גוגל מעניקה לנו.

ובכל זאת, כאשר תוך כדי מתן “הגנה”, חברה שמתיימרת להגן על ילדים מנצלת את המידע שהיא אוספת אודותם, מותר לשאול לגבי טוהר הכוונות שלה, ועל טיב הבטחון שהיא מעניקה.