קטגוריה: דיגיטאליות

אחד האתגרים הגדולים שעידן התקשוב מציב בפנינו הוא ההתמודדות עם טשטוש הגבולות בין תחומי החיים שלנו. אם בתקופות קדם-דיגיטאליות היתה הפרדה ברורה בין הבית לבין מקום העבודה, היום רבים מאיתנו מביאים את העבודה שלנו הביתה, וקשה להבחין היכן אחד נגמר והשני מתחיל. הקושי הזה גורם ללא מעט חרדה, ואף פוגע ביכולת התפקוד שלנו בשתי הסביבות.

לפני כשבועיים, בניו יורק טיימס, רוג’ר כהן כתב על הבעיה הזאת, ועל הדרכים שמספר חברות גדולות מאמצות כדי להתמודד איתה. כהן דיווח שמתחילת השנה הזאת, למשל, חברת פולקסווגן החליטה לסגור את שרת ה-BlackBerry, שדרכו עובדיה מקבלים דואר בענייני עבודה לטלפונים הסלולאריים שלהם, מחצי שעה אחרי סיום יום העבודה ועד חצי שעה לפני תחילת יום העבודה למחרת. כהן מסביר:

המהלך הזה נועד לצמצם את שחיקת העובדים. כהן מוסר שדובר של החברה הסביר לסוכנות הידיעות בלומברג ש:

הטלפון הסלולארי והאינטרנט, אכן, מסוגלים להביא אותנו למצב שבו אנחנו מחוברים ללא הפסקה, ואין ספק שהמצב הזה יכול לגבות מחיר בבריאות הנפשית שלנו. יש שטוענים שהם גורמים להיסח הדעת ולחוסר שקט נפשי. ומעל אלה, חוסר היכולת להתנתק מביא לכך שהתחומים השונים בחיינו מטשטשים. כאשר הכל נמצא בתוך המחשב אין כבר חשיבות למקום הפיסי שבו משהו מתרחש. גם אם לא נרצה בכך, אנחנו מביאים את העבודה הביתה, ואפילו בחופשות שלנו אנחנו עסוקים מדי כדי להנות באמת.

בבלוג הזה אני משתדל לעסוק, כמעט באופן בלעדי, בעניינים הקשורים לתקשוב בחינוך. ואם כך, בשלב הזה מותר כבר לשאול אם יש בתוך כל זה גם פן חינוכי. נדמה לי שיש. אם אנחנו באמת חוששים שהטשטוש בין מקום העבודה והבית מהווה בעיה שבגללה צריכים לאמץ שיטות מלאכותיות כדי להחזיר את ההפרדה, אולי עלינו להבין שהפיכת הכיתה (flipping the classroom), ושיעורי בית באופן כללי, משפיעים על ילדים באותה מידה שטיפול בענייני עבודה דרך הסלולארי בשעות הערב משפיע על הוריהם. עוד לפני התקשוב אפשר היה למצוא ספרות ענפה שדנה בחוסר התועלת של שיעורי בית, ואפילו בנזק שהם יכולים לגרום לתפקוד המשפחה. היום, לאור התקשוב, אולי עלינו להוסיף עוד היבט לפגיעה הזאת – צפייה בסרטוני האקדמיה של חאן בשעות מחוץ לבית הספר עשוייה לטשטש את הגבולות בין הבית לבין בית הספר, כך שכאשר הילד מגיע לבגרות הוא יראה בהבאת העבודה הביתה דבר הגיוני. הוא לא יוכל לנתק את עצמו מהעבודה, וגם לא יבחין בכך שהוא גורם נזק לעצמו ולמשפחתו.

בכתבה שלו כהן מביא דוגמאות ממספר חברות שמנסות להתמודד עם בעיית החרדה שההתחברות התמידית כנראה יוצרת. אחת הדוגמאות האלה נראית לי טיפה מוזרה. כהן מוסר שחברת התקשורת הצרפתית אטוס שוקלת לאסור את השימוש בדואר פנימי החל משנת 2014. כהן מדווח על סקר שמצא ש:

אפשר להבין ש-100 דברי דואר פנימיים מידי יום יכולים להוות בעיה. אם העובדים מרגישים שעליהם לענות לכל הדואר הזה, זה בוודאי עשוי להעלות את רף החרדה אצלם. אבל חשוב לציין שקבלת כמות עצומה של דואר היא רק חלק מהבעיה של החברה. החלק האחר הוא שליחת הדואר. אבל אם כך, נדמה לי שמתבקשת שאלה מעניינת. אם 85% מכלל דברי הדואר הפנימי הם חסרי ערך, למה ההודעות והמכתבים האלה נשלחים בכלל? בכתבה של כהן אין הסבר, אבל נדמה לי שהתשובה נמצאת בהגדרה של “חסר ערך”, או ליתר דיוק, במי קובע אותה. אפשר לנחש שהמספר העצום הזה של דברי דואר נובע מכך שהעובדים משתמשים בדואר הפנימי כדי להעביר הודעות “אישיות” שאינן קשורות ישירות לעבודה. אם כך, אותם דברי דואר הם “חסרי ערך” לבעלי החברה, אבל לא בהכרח לעובדים. מותר אפילו לשאול למי החברה דואגת יותר – לבריאות הנפשית של העובד, או לתפוקה של החברה.

אם בבריאות נפשית מדובר, אולי הגברת האוטונומיה של העובד חשובה באותה מידה כמו השמירה על הגבולות בין הבית לבין העבודה. ואם כן, אולי גם כאן יש פן חינוכי: זכותה של המערכת החינוכית לתת שיעורי בית, אבל רצוי שהיא תהיה מודעת למחיר האפשרי שהתלמידים ישלמו בהפיכת שעות הערב בבית לשלוחה של בית הספר. יתכן שלכך יהיו השלכות נפשיות. אולי כדאי לאזן את ההשלכות האלו על ידי הגברת האוטונומיה של התלמידים בכך שהמערכת תאפשר לתלמידים להחליט מה לעשות עם המחשבים שלהם בתוך בית הספר במשך יום הלימודים.

בסיום הדיווח של דפנה ליאל בחדשות של ערוץ 2 של יום חמישי (12.1) על הצעת חוק לאפשר לתלמידים להביא מכשירים דיגיטאליים לבית הספר, ליאל אומרת:

לאור המשפט הזה אולי קצת מיותר לציין שקשה למצוא איזושהי מהפכה חינוכית בתוך הצעת החוק. ובכל זאת, נדמה לי שחשוב להדגיש את זה. עיקר הדגש של הצעת החוק, של חברת הכנסת עינת וילף, הוא כנראה כלכלי: ספרי לימוד הם יקרים. הנחת היסוד של החוק היא שהפקת ספרים דיגיטאליים ורכישתם זולות יותר מהפקת ורכישת ספרים מודפסים. בכסף שיחסכו אפשר יהיה לרכוש את המכשירים שעל גביהם יקראו את הספרים הדיגיטאליים. הטיעון הזה איננו חדש, ולמיטב ידיעתי יש בו גרעין לא קטן של אמת, ללא קשר ליתרונות האפשריים האחרים שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להעניק לתהליכי הוראה ולמידה.

ובכל זאת, יש משהו טיפה מוזר בניסוח המשפט של ליאל. החוק מציע שתלמיד יוכל להביא מכשיר דיגיטאלי לכיתה ולהשתמש בו שם. אם כך, מה יהיה אחרי מהפכת המחשוב? האם אז יחכה לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי (רכוש משרד החינוך) בתוך בית הספר כך שלא יהיה צורך שהוא יביא את שלו? אולי מישהו רואה בכך מהפכה, אבל בעיני תהיה זאת נסיגה. אין ספק שנכון להיום יש משהו בתפיסה של Bring Your Own Device (הבא את המכשיר האישי שלך) שפוגעת בשוויון ההזדמנויות, מהסיבה הפשוטה שלא כולם יכולים להביא משהו. אי לכך, אם באמצעות החוק נוצר מצב שבו משאבים יופנו למי שזקוק להם מפני שלא יהיה צורך לטפל במי שכבר יש לו, יש בו מרכיב חיובי וחשוב. אבל אפשר לקוות שהתפיסה של BYOD צומחת לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם משיקולים חינוכיים.

(במאמר מוסגר אולי חשוב לציין כאן שכאשר מושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר, ביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים במדינתו, השיקולים שלו היו כלכליים בלבד. בנוסף, על פי רוב המו”לים הגדולים יהיו המרוויחים הגדולים של המעבר לספרי לימוד דיגיטאליים.)

אבל נדמה לי שצריכים לשאול כאן שאלה אחרת בנוגע ל-“מהפכת המחשוב” שכנראה עתידה להגיע למערכת החינוך. ההתייחסות בכתבה של ליאל למכשירים דיגיטאליים – מחשבים ניידים, טבלטים, וקוראים למיניהם – היא אל מכשירים שמאפשרים גישה לספרי הלימוד (ובמקרה הטוב, להמחשות או לתרגולים שבתוך הספרים). במילים אחרות, יש עדיין סמכות יודעת כל שמופקדת על העברת הידע אל התלמיד, אבל הסמכות הזאת מבינה היום שאמצעי ההעברה שעמדו לרשותה עד היום אינם מספיק יעילים, ולכן יש צורך בחדשים. על אף מס השפתיים למיומנויות המאה ה-21 (המפוקפקות בלאו הכי) כמו יצירתיות וחדשנות, חשיבה ביקורתית, או שיתוף, שלכאורה חבויות בדיגיטאליות וחיכו לעידן שלנו כדי לצוץ על פני השטח, המהפכה שהמשרד מציע היא בסך הכל מהפכה של ספרי לימוד בגירסה דיגיטאלית. לאחר המהפכה הזאת התלמידים כנראה יביאו את המכשירים שלהם לבית הספר כדי לשבת בשקט בכיתה ולקרוא את הפרק שבוודאי יכלו לקרוא גם בבית. מי יודע – אולי, מפני שהתצוגה הדיגיטאלית תהיה כל כך מעוררת התעניינות, בכלל לא יהיה צורך במורה בכיתה.

היה נדמה לי שחדירת התקשוב לתוך מערכת החינוך היתה אמורה לאפשר גישה למקורות שונים ומגוונים, לקשר תלמידים בכיתה אחת לאחרים בעיר, ואפילו בארץ, אחרת, לפתוח בפניהם אמצעי פרסום שיהפכו אותם ללומדים פעילים. במקום אלה, התלמידים שלנו יזכו בספרי לימוד דיגיטאליים שיהפכו את התרמילים שלהם לקלים יותר. בדרך למהפכת המחשוב במערכת החינוך אני כנראה פספסתי משהו.

אי-שם בהיסטוריה העתיקה של האינטרנט היה נהוג להבחין בין RL ל-VL, בין החיים האמיתיים (Real Life) לבין החיים הוירטואליים (Virtual Life, שכבר אז היה שם מאד לא מוצלח ואף מטעה). נערכו מחקרים ונכתבו ספרים שביקשו לבחון כיצד בני אדם מתמודדים עם שתי הישויות השונות האלה. רבים חששו שהפן ה-“וירטואלי” עשוי להשתלט על הפן ה-“אמיתי”, ובעקבות זה יגרום נזק לפרט ולחברה.

הרבה השתנה מאז. נדמה שכולם כבר מבינים שלא מדובר בשתי ישויות נפרדות, אלא בבמות שמצטלבות ומשפיעות זו על זו, ואפילו שההבדלים בין השתיים אינם כל כך משמעותיים. נדמה לי ששתי סיבות עיקריות הובילו להכרות השונה הזאת. ככל שיותר ויותר אנשים הקימו לעצמם נוכחות דיגיטאלית במרחבי האינטרנט, הנוכחות שם פשוט הפסיקה להיות מוזרה או יוצאת דופן. אבל עוד יותר משמעותי, בעבר ה-“רחוק” נוכחות אינטרנטית היתה טקסטואלית כמעט באופן בלעדי, ולכן היה קל יחסית להציג את עצמנו במסווה של אישיות שונה. לא כך היום. היום איננו תופסים את הנוכחות שלנו באינטרנט כהזדמנות להציג את עצמנו אחרת או שונה מזאת שב-RL. בפייסבוק אנשים מציגים את עצמם בשמותיהם האמיתיים, ומשתמשים במרחב האינטרנטי כדי להעשיר היבטים של חייהם ה-“רגילים”. היום יש רק RL, כאשר פן אחד (וחשוב) של החיים האלה הוא הנוכחות הדיגיטאלית שלנו.

בחינוך, לעומת זאת, נדמה שאנחנו מתקשים להפרד מההפרדה המלאכותית הזאת. אנחנו מתעקשים להוסיף שמות תואר כמו “מתוקשב”, או “דיגיטאלי”, ואפילו “וירטואלי” לפני שמות עצם, כך ש-“שיעור דיגיטאלי” הופך למשהו שונה מ-“שיעור”, ו-“למידה מתוקשבת” נתפס כיצור שונה מסתם (אני מודה, המילה “סתם” באמת אומללה כאן) “למידה”.

במאמרון מהשבוע, בעקבות הרצאה של מרטין וולר על “מחקר אקדמי דיגיטאלי” שבה היא נכחה, ליסה ליין מהרהרת:

ליין איננה טוענת שאין היבטים ייחודיים למחקר שנערך באמצעים דיגיטאליים (או לקורסים שמתנהלים על גבי הרשת, או בעוד ביטויים מתוקשבים חינוכיים למיניהם). אבל היא חוששת שהדגש על הדיגיטאליות יוצר מצב שבו ממשיכים לבודד כל דבר שאליו מוסיפים את שמות התואר האלה, כך שבסופו של דבר איננו מתייחסים לעניינים דיגיטאליים בסך הכל כחלק בלתי-נפרד מהדבר עצמו. ליין מסבירה:

במילים אחרות:

את התפיסה הזאת, שאם פעם התוספת של “דיגיטאלי” היתה משמעותית או חשובה, היום היא איבדה את התוקף שלה, ליין מבטאת באופן גראפי:

היא מוסיפה שההבחנה בין ה-“רגיל” לבין ה-“מתוקשב” או ה-“דיגיטאלי” מציבה מכשול להתפתחות המקצועית של מורים המיומנים בהוראה אך חוששים מהתוספת של “דיגיטאלית” כי היא יוצרת את הרושם שמדובר בייצור מוזר ומאיים.

לפני מספר שנים, עוד כאשר פעלתי במסגרת המחלקה לסביבות למידה חדשניות באגף לחינוך יסודי, נהגו לשאול אותי מה המטרה של המחלקה. כמעט תמיד עניתי שהמטרה היא להפסיק להתקיים. נדמה לי שהכוונה היתה ברורה: ייחלתי ליום שבו כבר לא יהיה צורך במחלקה נפרדת שעוסקת בתקשוב מפני שהתקשוב פשוט יהיה אחד הכלים שעומדים לרשותנו. חשוב להבין שאם וכאשר היום הזה יגיע, יהיה עלינו להכיר בכך שבאופן טבעי, לא כל שימוש בתקשוב יהיה שימוש מיטבי, ולא כל “שיעור דיגיטאלי” יהיה מוצלח או ינצל את הדיגיטאליות כראוי. היום כאשר מורה כותב על הלוח תוך כדי שיעור, או רושם עליו רעיונות שעולים תוך כדי דיון בכיתה, לעתים לא מעטות השימוש הזה הוא סתמי. (יש אגב מורים שמשוכנעים שעריכת “תרגיל שמש” על הלוח היא הדרך היחידה לרכז רעיונות על הנושא הנלמד בדיון בכיתה.) היום יש מורים שלמדו שלעתים רצוי לחלק את תלמידי הכיתה לקבוצות קטנות כדי לדרבן דיון על נושא מסויים. אבל לעתים לא מעטות המטלות שמגישים לקבוצות האלו אינן מתאימות לביצוע בקבוצות קטנות. הלוח, או הפעילות בקבוצות, הן טכנולוגיות מובנות מאליהן, אבל הם אינם בהכרח מנוצלים בצורה מיטבית. עלינו להתייחס לתקשוב כמובן מאליו, תוך התייחסות שמניחה את האפשרות של שימוש סתמי או כושל. ונוכל להקדים לעשות זאת אם נשחרר את עצמנו משמות תואר מיותרים.

שני המאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן התייחסו ליוזמה של מספר גורמים חינוכיים ועסקיים שעשויה להקל על איתור מידע חינוכי ייעודי. לאור זה, לא יהיה זה מוצדק לא להתייחס עכשיו ל-“שיפור” בחיפוש מידע שגוגל השיקה היום – חיפוש קולי.

היום, משתמשים ב-google.com בדפדפן Chrome מצאו, בתוך תיבת החיפוש, צלמית קטנה של מיקרופון. הקלקה על המיקרופון איפשרה להם להשמיע לתוך מיקרופון המחובר למחשב מחרוזת חיפוש, ותוך שניות דף תוצאות עבור אותה מחרוזת הופיע. למען האמת, תוצאות עבור המחרוזת הופיעו רק במקרה הטוב. במקרים רבים היה נדמה שמחרוזת החיפוש עברה בין מעגל של חברים במשחק של “טלפון שבור” עד שהיא הגיעה לגוגל, כאשר מישהו עם נטיות טיפה סוריאליסטיות התערב אי-שם בדרך.

נכון להיום גוגל מאזינה, או אולי שומעת, רק באנגלית, וכזכור החיפוש הקולי פועל רק על google.com בדפדפן Chrome. מספר פעמים היום התנסיתי בחיפוש הקולי. לפעמים התרשמתי שגוגל הצליחה “להבין” אותי, ולפעמים השתעשעתי מהתוצאות המוזרות שקיבלתי במקום המחרוזת אליה התכוונתי. מדובר במשחק נהדר, אם כי ברור מאד שנכון להיום הוא איננו יותר מאשר משחק. אבל זאת התחלה שמצביעה על אחד הכיוונים שבהם חיפוש המידע באינטרנט, והאינטרנט באופן כללי, מתפתחים. ומבחינה חינוכית הוא מעורר שאלות לגבי הוראת השימוש באינטרנט בבתי הספר.

לפני עשור (ויותר) דיברנו על כך שתלמידים צריכים להבין את ההבדל בין מנוע חיפוש לבין קטלוג אינטרנטי, ואילו היום קשה למצוא קטלוג ברשת. (הקטלוג של Yahoo!, שבעבר היווה העמוד הראשי של אתר החברה, והיה אחד הדפים המוכרים ביותר ברשת, מוצנע היום בדפים אחוריים של האתר.) באותה תקופה מורים הסבירו לתלמידים שאין זה מספיק סתם להכניס מחרוזת חיפוש לתוך מנוע החיפוש, ושצריכים להכיר “חיפוש מתקדם” (וגם להכיר מספר רב של מנועי חיפוש). מאז החיפוש השתנה בצורות משמעותיות מאד, אבל על אף השכלולים הרבים במנועי החיפוש, במקום שיהיה מסובך וקשה יותר למצוא מידע, גילינו שעל פי רוב חיפושים פשוטים מביאים לנו תוצאות טובות. אין כבר הרבה מה ללמד.

זאת ועוד. ההקלדה העיוורת נחשבה פעם לכלי חשוב ביותר להתמודדות מוצלחת עם הסביבה הדיגיטאלית. אבל גם זה השתנה. למדנו שבני נער מסוגלים להקליד מהר מאד בטלפונים הסלולאריים שלהם עם שתי בהונות בלבד, וגם גילינו שהשימוש התדיר בפייסבוק “מלמד” אותם להקליד במהירות מרשימה ללא שיעורים בהקלדה עיוורת. והיום אנחנו מגלים שיש סיכוי טוב שבקרוב הם לא יצטרכו להקליד בכלל.

אם יש מסקנה שניתן להסיק מכל הדוגמאות האלו נדמה לי שהיא שהחינוך תמיד נמצא (לפחות) מגמה אחת אחורה מהיכולות הטכנולוגיות הקיימות, ושהמערכת מזדרזת ללמד מחר את הכלים של אתמול. על פי רוב זה קורה מפני שהמערכת תופסת את הדיגיטאליות כאוסף של כלים, ולא כאוסף של תובנות שיש להטמיע כדי שנהיה מוכנים להפיק את המרב מכל כלי חדש שנפגוש. אפשר היה לעשות אחרת.

לפני מספר ימים משהו השתבש בתקשורת בין המחשב שמולו הבנים יושבים לבין המדפסת שמחוברת אליו. כתוצאה מכך המדפסת לא פעלה נכון. בדרך כלל אני יכול להסתדר בלי מדפסת, אבל אתמול, במוצאי שבת, נדב מסר לי, בשוויון נפש אופייני, שלמחרת עליו להגיש עבודה שצריכה להיות מודפסת. מיד חבשתי את הכובע של אבא אחראי והחלטתי להתקין את הדרייברים של המדפסת במחשב אחר ולהעביר את המדפסת אליו. תוך עשרים דקות המדפסת היתה מותקנת, ותוך חצי שעה העבודה היתה מודפסת. ובמהלך כל המבצע הזה לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי למה הוא צריך להגיש עבודה מודפסת במקום כקובץ דיגיטאלי.

פול מונהיימר מראה שזה לא צריך להיות כך. מונהיימר מדווח בבלוג שלו על הקבצים הרבים שתלמידיו שלחו לו במסגרת פרויקט כיתתי בנושא ימי הביניים. הוא כותב שהוא החליט לאפשר לתלמידיו להגיש טיוטות לבדיקה ולעריכה, וגם את העבודות עצמן, בצורה דיגיטלית. עבורו זה היה נסיון ראשון, והוא ציפה שרק מספר קטן של תלמידיו יבחרו בדרך הזאת. הוא גילה שהיא היתה הרבה יותר פופולארית מאשר הוא ציפה:

כמובן שלא מדובר רק בחסכון של נייר. המעבר לדיגיטאליות הביא איתו שינויים נוספים. מונהיימר מצא שעליו לבדוק את הדואר שלו לעתים הרבה יותר קרובות מאשר הוא היה רגיל. הוא גם למד דברים לא כל כך צפויים על הרגלי העבודה של תלמידי כיתה ז’ – מסמכים רבים נשלחו אליו אחרי חצות, למשל.

חשוב להוסיף כאן שלפי התיאור של מונהיימר הוא לא הקדיש זמן בכיתה להוראת מיומנויות דיגיטאליות. במקום זה הוא הזמין את תלמידיו לשלוח לו את העבודות, והם אימצו לעצמם דרכים שונות לעשות זאת. סביר להניח שהתלמידים כבר ידעו לשלוח קבצים מצורפים, ושהם העבירו ביניהם מידע על אמצעים לצלם את המסך, לעקוב אחר שינויים, ועוד.

אינני בטוח שיכולתי לעמוד בעומס של מעל 1300 דברי דואר מתלמידים כמו שעשה מונהיימר. אבל אם מצליחים להתגבר על העומס הזה, נדמה לי שעל אף הנכונות הבלתי-מוסברת שלי להזדרז לשלוח מסמך למדפסת, מהסיפור שלו אנחנו למדים שאם רוצים, אפשר בקלות לוותר על הנייר בכיתה.

מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. מסבירים לנו שמה שאיננו מוגש במנות קטנטנות איננו נקלט אצלם. במידה לא קטנה נוצר הרושם שהיוזמות לתקשוב מערכת החינוך נובעות פחות מאמונה עמוקה ביכולת של התקשוב לסייע בלמידה, ויותר מתוך כניעה לכושר הריכוז המוגבל של הנוער של היום.

לפני כעשרה ימים ה-New York Times פרסמה כתבה ארוכה שעסקה בבעיה הזאת, וכצפוי, כבר בכותרת מצביעים על הסח הדעת כחשוד המרכזי:

לא רק השימוש במונח “הסח הדעת” משמעותי כאן. גם המילה “wired” מאד טעונה. היא רומזת על שינוי מבני במוח, שינוי שמבשר רעות. בדרך הזאת, כבר מפתיחת הכתבה מכינים אותנו למסר האימתני שהילדים שלנו אינם כמונו, שהעולם הדיגיטאלי שלתוכו הם גדלים פוגע בכושר הריכוז שלהם, ושההשלכות של הפגיעה הזאת בלתי-הפיכות.

כמובן שההמשך הוא אוסף של סיפורים שאמורים לאושש את הטענה הבסיסית הזאת. הבעיה היא שהסיפורים האלה בכלל אינם משכנעים. אנחנו קוראים, למשל, על נער בן 17 בשם וישאל שאיננו מצליח לסיים לקרוא ספר שהוא אמור לקרוא לבית הספר. וישאל עסוק מדי ב-Facebook וב-YouTube, ולכן הוא זונח את הלימודים שלו. אבל מתברר שיותר מאשר הוא עסוק ב-Facebook וב-YouTube, הוא עסוק בתחביב שלו – צילום ועריכה של סרטי וידיאו. לקראת סיום הכתבה וישאל מכריז:

משפט כזה איננו הכרזה של אדם שאיננו מסוגל להתרכז, אלא ההפך. זאת עדות לכושר ריכוז כמעט עילאי. באופן כללי, אני מתרשם שה-“בעיה” של התלמידים בכתבה (ולא רק של וישאל) איננה שהם אינם מסוגלים להתרכז, אלא שקורצים להם דברים הרבה יותר מעניינים מאשר בית הספר ושיעורי בית.

אין כאן כל חדש. סינדי גאוטייה, היום המנהלת של בית ספר אקסטרני בוונקובר שבקנדה, ממחישה את זה בבלוג שלה. היא משכתבת את התחלת הכתבה של הטיימס, אבל בגירסה שלה, התלמיד בסיפור היא סינדי עצמה, לפני יותר משלושים שנה. בתקופה ההיא לא היה לה מחשב, אבל לא חסרו לה גירויים שמשכו את תשומת ליבה יותר מאשר שיעורי בית. אחרי שהיא מתארת חלק מהגירויים האלה (בגוף שלישי) היא מוסיפה:

קתי דייווידסון כותבת משהו דומה, אם כי ממבט פחות אישי:

דייווידסון מדגישה שאין מדד נכון של כושר ריכוז או של קשב שלפיו ניתן לקבוע שכושר הריכוז של בני הנוער של היום ירוד לעומת זה של דורות קודמים:

הכתבה בטיימס עוררה תגובות רבות בבלוגוספירה החינוכית. ג’ונתן מרטין מגיב בבלוג הקבוצתי Connected Principals. הוא מתקשה למצוא משהו חדש בהתנהגות המתוארת בכתבה:

מגן גרבר, באתר של ה-Nieman Journalism Lab של אוניברסיטה הרווארד, איננה משוכנעת שהסח הדעת היא ה-“בעיה” האמיתית. היא מכירה בכך ש-Facebook יכול להסיח את הדעת, אבל אין זה ברור שמדובר בבעיה:

גרבר טוענת שהנגישות הדיגיטאלית פותחת עבורנו אפשרויות שעליהן לא יכולנו לפעול לפני-כן. במציאות הדיגיטאלית של היום איננו צריכים “להתעניין” במה שמגישים לנו. היום, כל נקודה שמהווה עבורנו ניצוץ של עניין יכולה להיות קרש קפיצה למבול של מידע:

לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה.

בכנס מו”ח שנערך לפני שבוע גיא לוי הציג את הילקוט הדיגיטאלי של מט”ח. לפי הסקירה על הילקוט בפורטל מס”ע מדובר ב:

בעידן התקשוב יש הגיון רב במוצר כזה. לעומת ספרי לימוד כבדים שמתעדכנים באיטיות, ושמציגים בסך הכל טקסט ותמונות, ואינם מזמינים אינטראקציות שיתופיות עם הכתוב, מוצר כמו הילקוט יכול להציע סביבה מקיפה שנותן ביטוי ללמידה אחרת ולפדגוגיה חדשה. וזה הרושם שנוצר מהסקירה בפורטל מס”ע שמונה את המרכיבים של הילקוט:

• פורטל בית ספר
• קהילות ברשת
• ספרים דיגיטאליים (הליבה של סביבת הילקוט הדיגיטאלי)
• תכנים מקוונים
• פיתוח מקצועי של המורים.

בסקירה על הילקוט שבפורטל מס”ע יש גם התייחסות למיומנויות המאה ה-21. לא קשה להבין את הקשר – יש כאן רמז לכך שהילקוט של מט”ח מתחבר לתנופה החדשה של משרד החינוך להעמיד את המיומנויות האלו במרכז העשייה החינוכית, ואפילו נותן מענה לרכישתן ושילובן בבתי הספר.

כאשר אני בוחן כל מרכיב של הילקוט באופן עצמאי אינני נתקל בשום דבר שאיננו מוצא חן בעיני. אני הרי בעד זה שתלמידים ישתמשו בתכנים מקוונים, אני בוודאי מוצא ערך רב בקהילות ברשת, ומספר פעמים בעבר התייחסתי כאן בחיוב לספרי כותר. ובכל זאת, משהו מפריע לי. המשהו הזה איננו משהו שיש בילקוט, או אפילו משהו שחסר בו. הוא שייך לראייה החינוכית הרחבה יותר שמתיימרת לבוא לביטוי בילקוט.

הצגת הילקוט על ידי גיא לוי בכנס התרחשה מיד אחרי הרצאתו של רוני אבירם שעסק בהתאמת בית הספר לעידן הדיגיטאלי. רוני אבירם ציין שבאופן מסורתי בית הספר הוא המקום שבו לומדים מהספר, ואילו היום הלמידה מתרחשת במרחב רחב יותר. היום לא יתכן מצב שבו “הכל כלול” בתוך כותלי בית הספר, או מצב שבו הספר יכלול את מלוא המידע שתלמיד צריך ללמוד. לטעמי ההתייחסות לבית הספר כ-“מקום שבו לומדים מהספר” איננה אלא משחק מילים, אבל בכל זאת, יש משמעות גדולה להשתחררות מהגבולות הפיסיות של בית הספר. חלק חשוב מההשפעה התרבותית הרחבה של התקשוב על חיינו נמצא בערעור על הסמכות של המקורות המסורתיים של הידע, ולערעור הזה השתמעויות נרחבות על החינוך. הילקוט של מט”ח אמנם צומח מהתקשוב, אבל ספק אם הוא באמת נותן ביטוי להשפעה התרבותית הרחבה הזאת. ביסודו של דבר, הוא פשוט מתרגם את המצב הבית-ספרי הקיים לאמצעים דיגיטאליים. בהרצאתו אבירם הכריז ש:

המשפט הזה מציג את “מרכז התקשורת” כאלטרנטיבה פתוחה לבית הספר שבו “הכל כלול”. הצגת הילקוט סמוך להרצאתו של רוני אבירם יצרה את הרושם שמדובר באמצעי שמתחבר לחזון שאבירם ביטא. אבל מרשים ככל שיהיה, הילקוט שומר, ואף מחזק, את הטוטאליות של בית הספר, במקום לפתוח אותו.

ד’ארסי נורמן, איש תקשוב חינוכי קנדי, מציין בבלוג שלו שהערה של אחד המציגים בכנס שעסק בתקשוב החינוכי שנערך לפני חודש מאד צרמה לו. אותו מציג התייחס בחיוב ליכולתם של מרצים להעלות את ההרצאות שלהם לרשת מפני שזה מבטל את הצורך של הסטודנטים לרשום סיכומים במחברות שלהם. נורמן כותב:

נורמן מדגיש שתקצור הרצאות (note taking באנגלית – אינני מכיר תרגום מוצלח בעברית) הוא פעולה מאד אישית שבחלקו הוא תהליך (החשיבה שמתרחשת תוך כדי האזנה ורישום), ובחלקו תוצר (הסיכומים שבהם אפשר לעיין במועד מאוחר יותר). בגלל זה, הנסיון לחלק תקצירים מן המוכן, וכך להפוך את ה-note taking לפעולה מיותרת, איננו ניצול הגיוני או רצוי של התקשוב.

דבריו של נורמן מבליטים היבט חשוב של התקשוב שאיננו זוכה לתשומת לב מספקת אצל אנשי חינוך. המערכת החינוכית אמנם מרבה להדגיש את חשיבות החשיבה הביקורתית ונושאים דומים, אבל על פי רוב התקשוב איננו מגויס לפיתוח הרגלי הלמידה של הלומד. יותר ויותר משתמשים בתקשוב כדי לשפר ולשכלל את מסירת המידע מהמרצה לסטודנט. אבל הוא איננו נרתם מספיק לשימוש האישי של הלומד בלמידה של עצמו. הצרה היא שככל שהדיגיטאליות חודרת לתוך חיינו, גדל הצורך שהלומדים יוכלו להשתמש בכלים החדשים האלה. הדבר בהחלט אפשרי, אבל הוא מצריך שינוי במיקוד החינוכי, ולא ברור שזה דבר שהמערכת מוכנה לעשות.

לארי קובן בוחן את התלות במכשירים טכנולוגיים מתקדמים שלכאורה מפתח אצלנו. רבים הרי חוששים שככל שהמכשירים האלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו אנחנו מתמכרים להם. קובן מבקש להבחין בין תלות, בין התמכרות, ובין הגזמה תקשורתית של התופעה באופן כללי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מציג קריקטורה מהשבועון New Yorker (לא רכשתי את הזכות להציג אותה כאן, ועל אף העובדה שאני מניח שקובן כן עשה זאת, אני מעדיף לקשר אליה אצל השבועון עצמו) בה נראים מספר אנשי מערות קדמוניים שצופים באיש מערות נוסף שמבצע להטוטים עם אש. אחד הצופים מעיר: “לפני שהיתה לנו האש, נהגנו לדבר זה עם זה“.

אכן, כל טכנולוגיה חדשה מהווה לא רק הזדמנות לתקשורת אחרת או פותחת גישה חדשה למידע – היא מהווה גם הזמנה להתרפקות נוסטלגית. קובן מציין:

באיזה צד של השינוי קובן ממקם את עצמו? הוא מודע לכך שטענות בעניין התפרקות חברתית או של התגברות הטיפשות אינן תופעה חדשה, והוא מכיר בכך שאפשר להשתמש בכלים טכנולוגיים חדשים בהרבה דרכים חיוביות. הוא איננו מקבל את הטענה שמדובר בהתמכרות. עם זאת, הוא רואה תלות הולכת וגוברת, וה תלות הזאת מדאיגה אותו. הוא מסכם את המאמרון שלו עם הרהור בנוגע לתפקיד שבית הספר ממלא בפיתוח התלות הזאת:

אני מודה שהופתעתי מהסיום הזה. אם בפתיחת המאמרון קובן מראה לנו שאין חדש בטענה שטכנולוגיות חדשות הורסות את הקשר האנושי, למה היום חשוב שנבחן את המידה שבה בית הספר שותף לפיתוח התלות במכשירים חדשים? נדמה לי שגם ג’ון קונל שואל את זה. במאמרון קצר קונל שואל:

קונל מדגיש שעל אף העובדה שמקובל לדבר על התמכרות למסך, אף אחד איננו מתייחס ברצינות לרעיון של התמכרות לדף המודפס. ללא ספק חלק גדול ממה שמופיע על מסך המחשב או על מסך הסלולארי היום איננו איכותי, אבל אחרי 500 שנה של הדפוס, גם האיכות של הרבה ממה שמודפס ירודה. המסך, כמו הדפוס, הוא אמצעי, אבל קשה לנו לעכל את זה מפני שהוא עדיין חדש לנו. רצוי שהיום שבו המסך ייעשה לחלק אינטגראלי מבית הספר יגיע כמה שיותר מהר כדי שנוכל לעסוק בתכנים במקום באריזות.

כתבה בטיימס של סיאטל מסכמת את השנה הראשונה של השימוש בקורא הספרים Kindle DX של חברת אמזון באוניברסיטה של מדינת וושינגטון. מתברר שעל אף ההבטחה הגדולה של ספרים דיגיטאליים בחינוך, המציאות פחות ורדוה.

הכתבה מדווחת על סטודנטית שהתרגשה לקראת קבלת המכשיר, אבל גילתה שנכון לעכשיו היא מעדיפה לקרוא מספרי לימוד מודפסים. אנחנו אפילו מגלים ש:

הכתבה מביאה נתונים מנסיון באוניברסיטה נוספת – האוניברסיטה של מדינת וירג’יניה. משם אנחנו לומדים ש-90% מהסטודנטים חשבו שהמכשיר מוצלח מאד לקריאה חופשית, אבל 80% דיווחו שהם לא היו ממליצים להשתמש בו ללימודים. כמו-כן, באוניברסיטות נוספות סטודנטים התלוננו על כך שאי-אפשר היה להעיר הערות בשוליים של הטקסט, ושהיה קשה מאד למרקר קטעים מתוך הטקסט. בנוסף, נכון לעכשיו מחיר הספרים עדיין גבוה, ולהבדיל מספרי לימוד מודפסים, סטודנטים אינם יכולים למכור שנית את הספרים שהם רכשו.

האם יש משהו מפתיע בדיווח הזה? לא במיוחד. נתונים דומים הופיעו בכתבות רבות שהתפרסמו במשך השנה האחרונה. לזכותה של חברת אמזון יש לציין שעבורה השנה הזאת בה חולקו מכשירי Kindle לסטודנטים היתה שנת נסיון. היא עוד מתכוונת להפיק לקחים בעקבות ביקורת הסטודנטים. היא בוודאי תעשה זאת, ושינויים ושיפורים יוכנסו לקוראי הספרים הדיגיטאליים המשווקים. חשוב להדגיש שאפילו אם היום קוראי ספרים דיגיטאליים אינם מוכנים לשימוש נרחב אצל סטודנטים, די ברור שלא ירחק היום שבו הם כן יהיו. ובכל זאת, הביקורת של הסטודנטים שהשתמשו ב-Kindle מעמידה בסימן שאלה את ריצתם של פוליטיקאים כמו מושל קליפורניה אחרי ספרים דיגיטאליים. הרי בלי מכשיר שמסוגל להציג אותם בצורה מוצלחת, ספרים דיגיטאליים לא יענו על הצרכים של סטודנטים. ואם כך, ספק אם התנאים בשלים לאימוץ נרחב של הספרים האלה במערכות החינוך (היסודי, העל יסודי, וגם בהשכלה הגבוהה). אבל ההתלהבות של מושל קליפורניה ודומיו בכל זאת די צפויה. הרי ברור שהמניע לאימוץ ספרים דיגיטאליים, בקליפורניה ובמקומות רבים אחרים, איננו חינוכי אלא כלכלי. מוסדות החינוך רוצים לחסוך כסף, והמו”לים כמובן רוצים להרוויח, ונדמה שכולם מקדמים את סדר היום שלהם על חשבונם של הסטודנטים שעד היום אינם מרוצים מהיכולות של קוראי ספרים דיגיטאליים. יתכן שהם אפילו פוגעים ביכולת הלימודית של הסטודנטים האלה. אבל מי שואל אותם?