קטגוריה: דיגיטאליות

ישנן צרות גדולות יותר

דרך הבלוג של ג’ון קונל הגעתי לכתבה באתר עיתון הבריטי Guardian שמתריעה על כך שבני הנוער של היום מפסידים את אחת החוויות החשובות של הילדות: 20% מכלל התלמידים של אנגליה מעולם לא קיבלו מכתב בכתב יד. בנוסף, 10% מעולם לא כתבו מכתב (לא צוין אם בכתב-יד, או בכלל). לפי הכתבה:
Teachers and experts said they feared young people were missing out on the pleasures and developmental benefits of letter writing.
אין בי שום ספק שיש הנאה מיוחדת בכתיבת מכתבים, וגם בקבלתם. כמו-כן, אני בטוח שיש ערך התפתחותי ולימודי במכתבים. עם זאת, קשה לי להבין את החששות שהמורים וה-“מומחים” מביעים.

הכתבה מתבססת על סקר שנערך אצל 1200 תלמידים בין הגילאים 7-14 באנגליה. בין ממצאי הסקר: בשנה האחרונה יותר מרבע מהנשאלים לא כתבו מכתב, ול-43% לא נשלח מכתב. לעומת זאת:

But in the previous week alone, almost half had either sent or received an email, or a message on a social networking site.
מותר לשאול מה בדיוק הבעיה כאן. הרי מהנתון הזה אפשר להתרשם שרבים מבני הנוער בסקר עסוקים מאד בתקשורת, ואפילו בתקשורת כתובה. אבל בכל זאת, צריכים לדאוג. מומחית שמצוטטת בכתבה מסבירה:
Handwritten letters are much more personal than electronic communication.

By going to the trouble of physically committing words to paper, the writer shows their investment of time and effort in a relationship. That’s why we tend to hang on to personal letters as keepsakes.

אני מודה שהמשפטים האלה היו די מוזרים בעיני. אינני יודע על סמך אלו מחקרים קובעים שמכתבים שנכתבים ביד “הרבה יותר אישיים” מאשר מכתבים הכתובים דרך מחשב. קיבלתי מכתבים רבים בדואר האלקטרוני שאפשר להרגיש בקלות שהושקעו בהם זמן ומאמץ, ואכפתיות (נדמה לי שגם כתבתי לא מעטים כאלה). ולמען האמת, תמיד התרשמתי שמפני שאינני זורק דבר, אני נחשב ליוצא דופן. פגשתי אנשים רבים שאינם מהססים לזרוק מכתבים, על אף העובדה שאלה נחשבים “אישיים”.

כזכור, אני דווקא בעד מכתבים, ואני אפילו בטוח שיש מצבים שבהם רצוי או עדיף לכתוב ביד. אבל ספק אם התרבות האנושית נמצאת בסכנה מפני שילדים עברו לכתיבה באמצעות המחשב, כפי שהחשש הזה בא לביטוי בדבריה של המומחית המצוטטת:

If we care about real relationships, we should invest in real communication, not just the quick fix of a greetings card, text or email. What’s more, if we care about civilised human thought, we should encourage our children to invest time and energy in sitting down to write.
האם המומחים המצוטטים בכתבה, רואי השחורות, עוקבים אחרי מחקרים כמו ה-Stanford Study of Writing, או של Becta שמצביעים על כך שהסביבה הדיגיטאלית דווקא מעודדת את הכתיבה? (קישרתי אל אלה כאן לפני כשמונה חודשים.) האם אם קוראים את דבריה של קתלין ינסי (גם אליה קישרתי כאן – לפני שנה) שטוענת שהתקופה שלנו היא תקופה שבה הכתיבה פורחת ויוצאת מכותלי בית הספר (והמבחנים) היכן שעל פי רוב היא שכנה בעבר?

גם לי יש חששות כאן. אני חושש שה-“מומחים” מסרבים לראות את אותה הפריחה בכתיבה שעליה קתלין ינסי כותבת. ואני חושש שאם נהיה קשובים מדי לדבריהם הכתיבה תישאר ממוגרת בתוך בית הספר כמשהו שמחויבים לעסוק בו (עם מחוות קלושות מידי פעם לשימושים חברתיים כגון כתיבת מכתבים) במקום למלא את תפקידה ככלי חברתי ותקשורתי של ממש.

שחרור דיגיטאלי?

ליסה ליין מלמדת היסטוריה, וכאדם שעוסק בתחום הזה, הגיוני שיש לה זיקה מיוחדת למסמכים ולמקורות. ואכן, היא מודה שהיסטוריונים אוהבים לשמור דברים. ובכל זאת, היא מהרהרת שאולי אנחנו מגזימים באגירת חומרים בקורסים מתוקשבים. היא כותבת:
We say it’s about creating something entirely new in an online environment, but we want to save it like it was India ink on parchment. We seek flow, yet end up with geological strata.
התחושה שאנחנו טובעים בפריטי מידע איננה תחושה חדשה. עוד במאה ה-16 היו מלומדים שהתריעו שאנחנו זקוקים לאמצעים שיאפשרו לנו להתמודד עם ים המידע שמציף אותנו. ומאז הבעיה כמובן רק החריפה, בין היתר מפני שהדיגיטאליות מאפשרת לנו לשמור כל דבר בלי שום מאמץ. ליין מציינת שמיד עם ההודעה שקהילות Ning יפסיקו להיות חינמיים, צצו אלטרנטיבות שהציעו דרכים להעביר את כלל הקבצים שנוצרו בקהילות האלו. ותוך החיפוש הזה אחר אכסניה חדשה, כמעט ולא שאלנו אם אנחנו באמת זקוקים לכל הקבצים שהצטברו. בצורה דומה, אנחנו מקליטים את הוובינרים שלנו ושומרים אותם ברשת. אבל על אף העובדה שנעים לנו לדעת שהם זמינים, ספק אם מישהו מאזין להקלטות האלו. ובאמת, בקצב שבו חומרים חדשים מופיעים, למי יש זמן לישנים? (עוד מימי ה-VCR נאמר לנו שכמעט אף אחד לא חזר לצפות באותם אירועי הספורט שהוא דאג להקליט.)

אבל קשה להתכחש לעובדה שחלק גדול מהפעילות הלימודית שלנו מתבסס על שמירת מידע. לפי ליין:

We want our students to keep “blogfolios” for their whole lives, archiving all their stuff to show future employers as they bounce through those 15 careers they’re going to have.

Our pedagogy shifts to student-created content, student connectivist exploration. We focus on storing that learned content in bookmarking sites and RSS readers, to be accessed later. Some of us now spend more time stashing than reading.

ליין כותבת שלעתים קרובות משתתפים בסמינרים שואלים אם השקפים של המצגות יועלו לאתר הקורס – כאילו שהשואלים באמת ימצאו את הזמן לעיין במצגות האלו שוב. ואפילו אם לא כל כך נעים להודות בכך, הנסיון מלמד שחומרים רבים שנשמרים דומים מאד לחומרים אחרים. פעמים רבות, כאשר אני מעיין במצגת דרך Slideshare אני נתקל במספר לא מבוטל של מצגות נוספות שמכילות פחות או יותר את אותו המידע. וכולן שמורות ומחכות למישהו שיש לו הזמן לעיין בהן. המצב הזה מביא את ליין להרהור נוסף:
Maybe what we need to let go of is saving everything. If the scarcity of information, the storing of knowledge in books and libraries, is what made education so exclusive, let’s stop worrying about hoarding the goods.
תחילה מצאתי את עצמי מהנהן בראש בהסכמה. אין צורך לשמור, ובוודאי לא לאגור. אבל במחשבה שנייה משהו צרם לי. יתכן שפעם החינוך היה מאד אקסקלוסיבי מפני שמידע היה מצרך נדיר, והגישה אליו היה מוגבל. אבל לא נראה לי שהשמירה הכמעט אובססיבית של חומרים של היום היא אגירה שמקורה בחשש שהם יגיעו לציבור הרחב. ההפך הוא הנכון. כאשר אנחנו שומרים, אנחנו עושים זאת לא רק לעצמנו, אלא גם כדי להפיץ לאחרים. (לדעתי, השמירה במקומי בנוסף לעותק שנמצא ברשת נובעת מקשיי ההסתגלות שלנו לשימוש בענן, ולא מפני שאנחנו חשים צורך לאגור משהו נדיר.) ליין כותבת שאם נלמד לעסוק פחות בשאלות של שמירה, נוכל לשנות את מוקד הלמידה:
The pedagogy could then change from content storage, regardless of method, to content experience. Or just experience. To be in a classroom, or an online session, is an experience.
רבים מאיתנו בוודאי יסכימו שזה באמת העיקר. אבל נדמה לי שעל מנת שנוכל להתמקד בחוויית הלמידה עלינו ללמוד להתייחס אחרת לאין-ספור הקבצים שאנחנו יוצרים. במקום לראות את הקבצים האלה כעבודות גמורות, המוכנות להגשה או המוכנות לתלויה בלוח הכיתה (או מוכנות להפצה במרחבי האינטרנט), עלינו לראות אותם כביטוי של החשיבה שמתרחשת אצל הלומד. עלינו להבין שרבים מקטעי המחשבה הדיגיטאליים שלנו הן בסך הכל שווי ערך לפתקאות ולשרבוטים שאנחנו רושמים. יתכן שאפשרויות הפרסום ברבים שהאינטרנט פותחת עבורנו סוחפים אותנו להרגיש שכל הגיג דיגיטאלי ראוי לפרסום, וגם לשמירה. אבל ברוב המקרים הוא איננו אלא עדות מוחשית לתהליך החשיבה. ואם נוכל ללמוד להתייחס אל הדיגיטאלי בדרך הזאת, נוכל גם להשתחרר מחלק הגדול מהדחף לשמור את הכל.

הרהורים נוספים על עתיד הקריאה

לפני יומיים ביקשתי לתאר מה בעיני השאלה הגדולה שמתעוררת בעקבות החדירה האפשרית של מכשיר ה-iPad לתוך החינוך. ציינתי שהשגרה של קריאת טקסטים דיגיטאליים עשוי להניע אותנו לבחון מחדש מהו ספר מעבר לחפץ שמכיל מידע, ולבחון את המקום של הטקסט בתרבות שלנו. אני אכן מקווה שכך יקרה, אבל אין זה אומר שאין שאלות “קטנות” יותר, שגם הן חשובות מאד. אחת השאלות האלו עלתה אצל ויל ריצ’רדסון כאשר הוא התחיל להשתמש ב-iPad החדש שהוא רכש.

ריצ’רדסון כותב שהמכשיר מלהיב אותו. הוא כותב שהקריאה בו חווייתית יותר מאשר הקריאה ב-Kindle. אבל בעיניו זאת איננה הנקודה החשובה. עבורו האפשרות ליצור דיון סביב מה שהוא קורא נמצאת במרכז חווית הכלי. הוא כותב שלפני שנה הוא סידר את ה-iPhone שלו כך שהוא יוכל לקרוא ספרים שהוא רכש ל-Kindle, אבל הוא לא היה מרוצה מהתוצאה – לא מפני שהקריאה עצמה אל היתה נעימה, אלא מפני שמלאכת הוספת ההערות, שמאד חשובה לו בספרי עיון, היתה מסורבלת. הוא כותב:

If you look at most of the non-fiction books in my library, you’ll see they’re totally marked up, underlined, annotated and messy. It’s the way I attempt to cement in those most important points, and it helps me recall the good stuff in a book more easily.
אבל כאשר הוא ניסה לעשות זאת על ה-iPhone הוא התקשה לאתר את ההערות שהוא רשם. עכשיו, עם ה-iPad, יותר קל ונוח לרשום הערות. ובכל זאת, הוא נתקל בבעיה – כיצד להפוך את ההערות האלו למשהו זמין ושימושי, לא רק לעצמו אלא לכל מי שאולי ירצה לעיין, ולהשתמש, בהן.

ריצ’רדסון כותב שהוא פנה דרך Twitter ושאל אם יש דרך לעשות זאת, והתשובה לא איחרה לבוא. מתברר שכאשר הוא קורא ספר מהחשבון שלו ב-Kindle כל ההערות שלו נשמרות באותו חשבון, ואפשר להכנס לאתר ה-Kindle ולמצוא אותן שם. וזה הבסיס להתלהבות שלו. הוא כותב שעכשיו עומד לרשותו:

  • all of the most relevant, thought-provoking passages from the book listed on one web page, as in my own condensed version of just the best pieces
  • all of my notes and reflections attached to those individual notes
  • the ability to copy and paste all of those notes and highlights into Evernote which makes them searchable, editable, organizable, connectable and remixable
  • the ability to access my book notes and highlights from anywhere I have an Internet connection.
בנקודה הזאת אני שותף להתלהבות של ריצ’רדסון, אבל עם מספר הסתייגויות. כמוהו, אני משוכנע שהאפשרות להעיר ולשמור הערות בתוך טקסט דיגיטאלי, וגם לשתף אותן עם אחרים, חשובה ומשמעותי לתהליכי למידה. נדמה לי שציינתי כאן מספר פעמים בעבר שאני סבור שמערכת החינוך חייבת ללמד את המיומנות החשובה הזאת (גם המלאכה הטכנית בסביבה הדיגיטאלית, ולא פחות חשוב, החשיבה שנמצאת בבסיסה). אבל לצערי, הנסיון מלמד שמעטים מזדרזים לנצל את היכולת הזאת.

באופן די צפוי, כאשר ריצ’רדסון כותב על האפשרות של שיתוף בהערות הוא מצטט מאמר קלאסי של קווין קלי משנת 2006 – Scan This Book!:

Turning inked letters into electronic dots that can be read on a screen is simply the first essential step in creating this new library. The real magic will come in the second act, as each word in each book is cross-linked, clustered, cited, extracted, indexed, analyzed, annotated, remixed, reassembled and woven deeper into the culture than ever before. In the new world of books, every bit informs another; every page reads all the other pages.
גם אז, ועדיין היום, התגובות לדבריו של קלי היו מעורבות. היו שהתלהבו, והיו שהביעו את החשש שבמקום לפתוח “דיון”, התוצאה תהיה בליל בלתי-מזוהה של מלל טפל (סבן בירקירטס, אותו ציטטתי במאמרון הקודם, הוא אחד מאלה). על אף העובדה שאני מוצא ערך חינוכי באפשרות הזאת (בהיקף פחות אוניברסאלי מאשר חזונו של קלי), לא נראה לי שהיא הולכת להתגשם.

אבל יש עוד סיבה לאמביוולנטיות שלי כלפי מה שריצ’רדסון כותב. הספרים שעליהם הוא מבקש להעיר נגישים רק באמצעות חנות ה-Kindle של Amazon. אינני מתנגד לכך שנשלם כדי לקבל ספר, אבל אינני חושב שאפשר לפתח דיון ציבורי בעקבות הערות על הספר כאשר הגישה למקור שעליו מגיבים ודנים מוגבלת לפלטפורמה אחת.

בטקסט של הרצאה שנשא השבוע באוניברסיטת קולומביה שהועלה לאתר שלו סטיבן ג’ונסון מתייחס לבעיה הזאת, ולבעיות דומות. כמו ריצ’רדסון, גם ג’ונסון רואה ערך רב ביכולת שלנו להעתיק ולהדביק טקסט, ולהוסיף עליו. (בהרצאה התייחסות מרתקת לדף תוצאות של חיפוש בגוגל – התייחסות שמתחברת לנושא של השוני בין טקסט מודפס לטקסט דיגיטאלי שניסיתי לגעת בו במאמרון הקודם.) הוא מדגיש:

When text is free to flow and combine, new forms of value are created, and the overall productivity of the system increases.
אבל הוא מראה שבמכשירים כמו ה-Kindle וה-iPad ההעתקה מסורבלת, ואפילו חסומה. בעיניו, מדובר בסכנה של ממש – שנבנה מכשירים שכייף לקרוא דרכם, אבל לא יותר מזה:
We can try to put a protective layer of glass [over] the words, or we can embrace the idea that we are all better off when words are allowed to network with each other. What’s the point of going to all this trouble to build machines capable of displaying digital text if we can’t exploit the basic interactivity of that text?
שמחתי לקרוא על ההתלהבות של ויל ריצ’רדסון, אבל נדמה לי שהראייה של ג’ונסון בנוגע לעתיד הקריאה מפוכחת יותר. אני חושש שההתלהבות של ריצ’רדסון עדיין איננה מוצדקת.

גם הרצאה יכולה להיות סיפור

לפני שנתיים קליי בורל נהג לפרסם מאמרון בבלוג שלו כמעט מידי יום. לפני שנה הוא פרסם מעט מאד בבלוג שלו, אבל הוא כתב בתדירות גבוהה מאד במדור החינוך ב-change.org. קשה מאד להתמיד בכתיבה אינטנסיבית כזאת, והשנה, כאשר הוא מלמד בבית ספר חדש (בסינגפור) הוא ממעט לכתוב לבלוג. ובכל זאת, לפעמים הוא חש צורך, ומוצא הזדמנויות, לכתוב.

בשבוע האחרון של מרץ בורל העלה מספר מאמרונים, וכולם היו מעניינים. בחרתי כאן להתייחס לאחרון מאלה, בו בורל משיב לקוראת שהגיבה למשהו שהוא כתב לפני שלוש שנים. אותה קוראת, היום פרח הוראה, מביעה את אי-שביעות הרצון שלה מהעובדה שמלמדים אותה לא להרצות לתלמידים שלה, אבל כמעט כל השיעורים שבהם היא לומדת הם … הרצאות.

עבור בורל, תגובה לאותה קוראת מהווה הזדמנות לבחון כיצד הוא עצמו השתנה. הרי לפני שלוש שנים הוא כתב נגד הרצאות, אבל עכשיו:

For what it’s worth, and with some reservation, I want to defend traditional lecture — important qualifier coming — at its best. I was a student who loved a good lecturer, and know many students at my school who do also.
הוא מסביר שהרצאה טובה מזמינה את הלומד להתמודד עם מידע חדש, היא מאפשרת ללומד להתייחס לרעיונות שאחרת אולי הוא לא היה מגיע אליהם, היא מרחיבה על הכתוב בספר הלימוד, מעירה עליו ומעמיקה את הבנת הנושא. בורל מסכם:
Short version: if lecture is story-telling, and the story contains wonder, and the audience responds to it positively, then maybe there’s a place for lecture. I think of this type of “lecture” as closer to a campfire talk, when we like hearing stories.
אני מודה שלמדתי המון מהרצאות, ומאד נהנה להאזין להרצאה טובה. הרצאה כזאת מסוגלת להוביל אותי למחוזות מחשבתיים שלא תיארתי שאגיע אליהם. לכן, קל לי להזדהות עם דבריו של בורל. אבל בתיאור שלו על הרצאות בורל עושה משהו נוסף – הוא מקשר בין ההרצאה לבין הסיפור, דבר שפופולארי מאד בעידן ה-Web 2.0. אנחנו הרי שומעים רבות על digital storytelling, ובורל מזכיר לנו שהחלק החשוב בצירוף המילים הזה איננו הדיגיטאלי, אלא הסיפור.

כלים דיגיטאליים מאפשרים לנו לספר סיפור – בשילוב של טקסט מודפס, תמונה וקול – ומורים שמיטיבים לנצל את הכלים האלה מצליחים לספר סיפורים טובים. אבל דבריו של בורל (בעצמו מורה דיגיטאלי מדופלם) מזכירים לנו שהעיקר איננו הכלי, אלא הסיפור.

הדיגיטאליות איננה פתרון לכל

למרות ההצהרה שנמצאת כבר בשם הבלוג שלו – Teach Paperless, אינני מופתע שריצ’רד ווג’וודסקי כותב במאמרון חדש:
It was never about Paper vs. Digital.

It was never about No Tech vs. Tech.

ווג’וודסקי אמנם מבקש לקדם את הדיגיטאלי, ולהמעיט בשימוש בנייר, אבל אין זה אומר שהוא חושב שהדיגיטאלי צריך לקבור את הנייר, ולדחוק אותו אל ההיסטוריה. כפי שהוא כותב, אין זה עניין של אחד נגד השני. אם לפעמים נוצר הרושם שאלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב רוצים לזרוק את הנייר ואת הספרים המודפסים, נדמה לי שזה מפני שאנחנו מרגישים שמול ההתנגדות הנמרצת לתקשוב שאנחנו לעתים קרובות פוגשים, יש צורך להציג את התקשוב בראש מורם. האמת היא שאנחנו שמחים לאפשר למחשב ולנייר לחיות בשלום ובשכנות טובה (ולא על תקן של “וגר זאב עם כבש” כאשר צריכים כבש חדש כל יום). העיקר הוא לאפשר לכל אחד לתרום בדרכו לקידום הלמידה.

אין זה אומר שאיננו רואים יתרונות בדיגיטאליות. אחרי שהוא מדגיש שלא מדובר בזה נגד זה, ווג’וודסקי בכל זאת מציין כמה מהיתרונות של הדיגיטאליות. הוא מציין את הגמישות של הדיגיטאלי מול חוסר הגמישות של המודפס, ומדגיש שהדיגיטאלי דורש התייחסות פעילה לעומת המודפס שמזמין פסיביות.

אישית, אני מסכים עם ההבחנות האלו. אבל אני בכל זאת מתרשם שלפעמים ווג’וודסקי מתלהב יותר מדי, ומייחס תכונות לדיגיטאליות שאינן יחודיות לה. במאמרון אחר מאותו היום, למשל, הוא כותב:

We don’t need digital textbooks any more than we needed paper textbooks.

Kids need primary sources and smart teachers, not manufactured questions and one-size-fits-all standards.

גם עם זה אני מסכים. אבל יש כאן הכללה שאיננה מוצדקת. יש ספרי לימוד (textbooks – התרגום בעייתי) שמביאים מגוון מקורות לתלמיד. כמו-כן, יש ספרי לימוד שאינם דורשים מהתלמיד לענות על שאלות כמו “באיזו שנה …”, או שמובילים את התלמיד להסיק רק מסקנה אחת “נכונה”, אלא מגישים לתלמיד היבטים מגוונים של סוגיות שונות. זאת ועוד: ללא קשר לאמצעי ההגשה, מודפס או דיגיטאלי, מערכות חינוך אינן יכולות לא לכוון או להשפיע על ההבנות ועל הדעות של תלמידים. עם כל הכבוד לפתיחות, תפקיד המורה איננו רק פתיחת דלת כדי לאפשר לתלמיד לצאת לדרך. עליו גם להצביע על הדרכים השונות הפתוחות מול התלמיד, להמליץ על אלו שנראות לו, ולצייד אותו בכלים שמאפשרים לו לבחור דרך טובה וכדאית.

ודווקא כאן, לדעתי, הבעיה עם המאמרון הראשון של ווג’וודסקי. הוא מציג שני תפקידים שונים של הספר – מצד אחד, הרחבת הדעת, ומול זה השלטת דעה ריכוזית – ומציין ששני אלה קיימים בו-זמנית:

We tried for 400-some years to use printed books to get the word out to more and more people. But we also used books as a means to limit authority and make lots and lots of money for a relative selected few.
אבל כאשר בהמשך הוא מביע שביעות רצון מכך שהתקופה הזאת מגיעה לסיומה, נדמה לי שעלינו להבין שלדעתו התפקיד של הספר ככלי שהגביל את האוטונומיה של הלומד (תוך כדי הגדלת הרווחים של “מעטים”) היה התפקיד היותר ראשי. ווג’וודסקי מעלה על נס “הספרות הבלתי-מוגבלת של האנושיות” שעכשיו, תודות לדיגיטאליות, זמינה לכולנו. אני משוכנע שהוא יודע שגם הספר המודפס, והספריה, אפשרו גישה ל-“ספרות” הזאת, ולכן קשה לא להרגיש שהציפייה שלו שבאמצעות הדיגיטאליות תלמידי בתי הספר ישתחררו מכבלי ספר הלימוד ופתאום יצליחו לעצב את הלמידה של עצמם איננה אלא תקווה אוטופית שעתידה להכזיב.

אני משוכנע שלספרי לימוד דיגיטאליים יתרונות על אחיהם המודפסים (אם כי נכון להיום יש להם גם מספר חסרונות). אבל גם אם, כפי שטוען ווג’וודסקי, הספר הדיגיטאלי פותח פתח להזדמנויות לימודיות מעבר למה שהספר המודפס מאפשר, לצערי התלמידים של היום, וגם מוריהם, עדיין אינם יודעים לנצל את ההזדמנויות האלו. הדיגיטאליות לבדה לא תביא לפריחה של סקרנות ושל חשיבה ביקורתית. כדי שתלמידים ירכשו את אלה, וכדי שהם ילמדו כיצד לנצל את השפע הדיגיטאלי ולא ללכת לאיבוד בו, הם עדיין זקוקים לתיווך של המורה – אולי אפילו יותר מאשר בסביבה של ספרי לימוד מודפסים.

את מי זה אמור לשרת?

כתבה ב-Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מהימים האחרונים מדווחת על חוק חדש במדינת קליפורניה הקובע שעד שנת 2020 כל ספרי הלימוד במדינה המיועדים למוסדות להשכלה גבוהה חייבים להופיע במהדורות דיגיטאליות. התייחסתי כאן בעבר להצהרות של מושל קליפורניה בעד ספרי לימוד דיגיטאליים, והדגשתי שאני סבור שהמניעים שלו אינם שיקולים חינוכיים אלא כלכליים. אבל ללא קשר לשיקולים אלה או אחרים, יש משהו מוזר בחוק החדש הזה. אולי הספרים הדיגיטאליים יחדרו לתוך מערכות החינוך מאד לאט, אבל נכון להיום עשר השנים עד 2020 נראות כתקופה ארוכה ביותר. סביר להניח שעד שהחוק שמחייב ספרים דיגיטאליים ייכנס לתוקף כבר לא יהיה בו צורך. עד אז, עם או בלי חוק שמחייב זאת, ספרי הלימוד כבר יהיו דיגיטאליים.

הכתבה מביאה את דבריו של העוזר הפרלמנטארי של נציגת הסנט של קליפורניה שהציעה את החוק. מתברר שלא מדובר רק בשיקולים כלכליים:

Mr. Schwab also said that the law would encourage professors to integrate technology into the classroom; spark more student interest in science, engineering, and math; and give students marketable skills in using technology.
קשה לקרוא את ההסבר הזה בלי לגרד קצת בראש. אישית, אני מוצא חיוב רב בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל אינני מבין למה דווקא הספרים האלה יעוררו התעניינות במדע, בהנדסה ובמתמטיקה אצל הסטודנטים שנדרשים לקרוא אותם. אולי בגלל זה אינני מופתע שיש גם שיקול כלכלי. לפי אותו עוזר פרלמנטארי, רוצים לעזור לסטודנטים לחסוך כסף. הרי:
… even today, one textbook with a list price of $173.33 is available electronically for $95.33.
ולכן רכישת ספר דיגיטאלי בהחלט יחסוך כסף. אבל בהמשך הכתבה קשה לזהות בדיוק מי יזכה לעזרה הכלכלית. אנחנו קוראים ש-24% מכל ספרי הלימוד האקדמיים אינם נמכרים, והם מוחזרים למו”לים. בנוסף, מכירת ספרי לימוד משומשים פוגעת ברווחי המול”ים. לכן:
By making a textbook available in electronic form, the publisher can still make a considerable profit from the six-month rental fee.
במילים אחרות, הסטודנטים עתידים לשכור את הספרים לתקופת הלימודים, כך שהספרים לא יהיו שלהם, אלא רק ברשותם לתקופה מוגבלת. אפשר לנחש שאם סטודנט יהיה זקוק שוב לספר מסויים (ולמרות שזה נשמע מאד לא הגיוני, אולי בכל זאת הוא ירצה לעבור שוב על משהו שהוא קרא בסמסטר הקודם) יהיה עליו לשכור את הספר שוב, במחיר גבוה.

יכול להיות שהשיקולים הכלכליים אינם המרכזיים שהובילו לחקיקת החוק, אם כי זה בהחלט הרושם שמתקבל. אין ספק שלחוק יש גם פן חינוכי. בבלוג שלה, מישל פקנסקי-ברוק מנסה להתייחס לחוק מהפן הזה. היא מציינת שאם הכוונה היא להטמיע מיומנויות טכנולוגיות, ספרי לימוד דיגיטאליים, חיוביים ככל שיהיו, אינם הדרך לעשות זאת:

Integrating collaborative learning activities through the use of social networking and other forms of participatory learning environments is how we begin to cultivate not only technological skills but skills that are necessary for success in the 21st century: collaboration, global literacy, digital citizenship, innovation.
היא צודקת. אבל נדמה לי שהיא יוצאת מההנחה שלמחוקק בקליפורניה היו באמת כוונות כאלה. ספק אם זאת באמת היתה הכוונה.

ילידים … ולא בהכרח דיגיטאליים?

מספר פעמים בעבר הבאתי כאן קטעים מתוך הבלוג Net Gen Skeptic שעוקב אחר מחקרים שבוחנים את הרגלי השימוש ברשת של אלה שנולדו לתוך התקשוב. מהדיווחים בבלוג הזה מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, שהטענה ש-“ילידים דיגיטאליים” יונקים את היכולת להשתמש במחשב וכלים דיגיטאליים אחרים בצורה תבונית ממש עם חלב האם, פשוט איננה נכונה. בזמן האחרון מאמרונים לבלוג הזה מופיעים לעתים די רחוקות – בחודש האחרון התפרסם בו רק מאמרון אחד, למשל. קצב הופעת המאמרונים קשור, כמובן, לפרסומם של מחקרים חדשים שעליהם מדווחים, אבל נדמה לי שיש עוד סיבה – פחות ופחות אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מחזיקים היום בדעה שה-“ילידים” באמת מיוחדים בגישה שלהם לתקשוב. הפופולאריות של הגישה הזאת כנראה ירדה פלאים, ולכן פחות נחוץ להיות על המשמר כדי להרים גבה כלפי בטענות האלה.

ואולי המטוטלת מתחילה לפנות לכיוון השני. השבוע נתקלתי בנושא ב-Twitter בכותרת #thingsdigitalnataivesdo. מרבית הקטעים שהועלו בנושא הופיעו, כנראה, בתחילת השבוע, ועכשיו, עם כתיבת המאמרון הזה כבר שקט, ויכול להיות שהעסק נגמר. אבל עצם העיסוק בילידים דיגיטאליים בצורה היתולית רומז שרבים כבר עייפים מההכרזות המוגזמות שהושמעו בנוגע ליכולות של אלה שנולדו לתוך הדיגיטאליות. ולא מעטים מה-tweets היו מאד מצחיקים. רבים מאלה, אגב, נכתבו על ידי סקוט לסלי, בלוגר תקשובי/חינוכי קנדי מאד מוערך. קראתי, למשל שילידים דיגיטאליים:

  • check Google Street View when they’re not home to make sure their house is not on fire
  • They can only type with two thumbs, but they don’t care, because typing is for old people
  • They believe whatever google tells them to believe
ואולי לא רק אנשי חינוך מבוגרים אינם משוכנעים שלהיוולד לתוך הדיגיטאליות מקנה את היכולת להתמצא במציאות הדיגיטאלית. דרך tweet של סוזן צעירי הגעתי לקהילת נינג בשם English Companion, ושם מצאתי סרטון בן עשר דקות שמורה במדינת קרוליינה הצפונית הכינה והעלתה. אותה מורה, מרידת סטוארט, העלתה את הסרטון הזה גם לבלוג האישי שלה, שם יכולתי לקרוא טיפה על מה שהתרחש.

סטוארט כותבת שבמסגרת יחידת לימוד שעוסקת בסיפורי עם היא עובדת עם הכיתה שלה על העברת סיפורים לפורמטים אחרים כמו קומיקס, וזה הוביל לדיון בכיתה על עתידם של עיתונים:

I asked students how many of them thought they would be likely to subscribe to a daily newspaper when they grew up. About 70% of the hands went up, which took me aback a bit. I asked students why they thought they would prefer (or already do prefer) reading their news in print instead of online. As they started talking, I realized how relevant some of their comments were to the discussions I’m having with other teachers and ed tech types. So out came the Flip and I captured the rest of the conversation…
בהחלט מעניין לצפות בילדי כיתה ו’, שרבים מהם מעדיפים להחזיק עיתון וספר ביד במקום לקרוא אותם ברשת. בסרט סטוארט עצמה אומרת לתלמידיה שנהוג להתייחס אל הדור שלהם כדור שמרגיש בבית עם הדיגיטאליות, ואילו לפי מה שהם מספרים על עצמם, הם עדיין מוצאים יתרונות בנייר. אישית, דברי התלמידים של סטוארט די מעודדים. אני כמובן רוצה שהם ירגישו בבית עם העולם הדיגיטאלי, אבל היכולת שלהם לבחון את היתרונות של על נייר על גבי הרשת מצביעה על כך שיכול להיות שהם נופלים במלכודת של “הילידים הדיגיטאליים” פחות מאשר הוריהם, וזה בוודאי דבר חיובי.

לומדים ללמוד דיגיטאלי

לעתים קרובות מדי, ספר לימוד דיגיטאלי איננו אלה ספר לימוד מודפס שהמו”ל מפיק אותו בביטים במקום בנייר. אם מדובר בספר בפורמט טקסטואלי שעליו אפשר להפעיל פעולות של העתקה והדבקה (ולצערי זה איננו תמיד המצב) יש בספר כזה יתרונות לא מעטים על גבי אחיו המודפס. בנוסף לאפשרות של העתקת הטקסט, אפשר לערוך בו חיפושים, למשל, וכידוע, ההפקה והפצה בביטים זולות בהרבה מהפקת עותקים מודפסים וכרוכים.

אבל ספר דיגיטאלי יכול (וצריך) להיות הרבה יותר מאשר ספר מודפס שעכשיו מופיע על צג המחשב. ציינתי בעבר שספריית כותר של מט”ח, על אף שהיא עדיין איננה מאפשרת את כל השימושים שעליהם אני חולם בספר לימוד דיגיטאלי, בכל זאת מהווה צעד חיובי מאד בדרך הנכונה. כאשר ספרים כאלה יימצאו בכל כיתה תלמידים לא רק יקראו בהם (במשמעות המסורתית של המילה) אלא יבצעו בהם פעולות שיהפכו את הלימוד דרכם ליעיל יותר מאשר דרך הספר המודפס. ומפני שעל פי רוב תלמידים שקוראים בספרים כאלה כמעט מוכרחים לבצע פעולות מידעניות, תהליך של הבניית ידע שקשה יותר להשגה בספר המודפס יתרחש באמצעותו.

ספרי לימוד דיגיטאליים מהסוג הזה יאפשרו סימון ושמירה של קטעי טקסט, הוספת הערות (או שאילת שאלות לגבי הכתוב), ריכוז קטעים מדפים שונים וגם מטקסטים שונים, ואפילו שיתוף בכל אלה בין תלמידים. זה איננו מדע בדיוני – הדבר בהחלט אפשרי, אם כי אנחנו עדיין לא שם. אבל בנוסף לבעיות הטכנולוגיות שעוד דורשות פתרון, יש בעיה נוספת – המורים והתלמידים עדיין אינם מבינים שהיכולות האלו קיימות. הם אינם מודעים לכך שמדובר ביתרונות על גבי הספר המודפס, וכמו-כן, הם אינם מכירים את הפעולות שהופכות את הפוטנציאל שבספרים האלה למציאות. במקרים רבים מדי, קוראים את ספר הלימוד הדיגיטאלי כאילו שהוא ספר מודפס, וכאשר עושים זאת, לא מנצלים את האיכות של הדיגיטאליות, ומוותרים על הכדאיות של ספר כזה לעומת המודפס.

לפני שבוע אסתי דורון ביקרה בכיתה ו’ בשיעור שבו התלמידים נחשפו לספרי כותר. היא מדווחת על מה שהתרחש בכיתה כאשר המורה הציגה כמה מהיכולות של הספרים האלה:

המורה הדגימה באמצעות המקרן כיצד להכנס לספריית כותר וכיצד לפתוח תיקייה על מנת לשמור בתוכה את הפעילויות והתרגול. היא הדגימה כיצד בוחרים נעצים ומקלידים את התשובות במקום המתאים בחוברת.

תגובות התלמידים המתלהבים לא אחרו לבוא: “cool”, “שווה”, “איזה גדול”, “זה כ”כ מגניב”!

אינני בטוח מה הכוונה ב-“מקלידים את התשובות במקום המתאים בחוברת”, אבל בהחלט התעודדתי מאד מהתיאור שהובא כאן. התרשמתי שאנחנו בהחלט בדרך הנכונה, ולאו דווקא בגלל ההתלהבות של התלמידים (שהיא בעצמה דבר חיובי). המערכת החינוכית לא תתקשה להתייחס לספרים דיגיטאליים כמו אל ספרים רגילים, ולהמשיך בתהליכי ההוראה והלמידה המוכרים מימי הספר המודפס (שעדיין לא פגו – ואם לא הצהרתי על כך מספיק בבירור בעבר, אני ממשיך לאהוב, ולראות ערך רב, בספרים מודפסים). אבל הסיפור של אסתי רומז שמישהו מבין שכדי שספר הלימוד הדיגיטאלי יחדור לתוך בתי הספר חשוב להנחות את המורים ואת התלמידים בשימושים הייחודיים שלו.

אם המערכת תאפשר לו לעשות זאת, ביכולתו של ספר הלימוד הדיגיטאלי לטשטש את הגבולות בין הכותב והקורא, ויעניק לקורא תפקיד פעיל יותר בלמידה של עצמו. אין זה אומר שהתלמיד נעשה לשותף של מי שכתב את הספר, ובוודאי שגם מול הספר המודפס התלמיד יכול להיות לומד פעיל. אבל סימון של קטעים, והערות אודות הקטעים האלה, בתוך הספר עצמו, וארגון הקטעים האלה (ולא רק ממקור אחד) לתוך תיקיות זמינות, יוצרים סביבה דינאמית בעלת מידה גדולה של אינטראקציה עם הכתוב. בנוסף, הדיגיטאליות מאפשרת שיתוף של קטעים והערות בין תלמידים שונים. תלמידים שעוסקים בפעולות כאלו נמצאים בתהליך של הבניית התובנות של עצמם, ולדעתי, מדובר בחוויה לימודית חזקה יותר מאשר זאת שהכרנו בעידן הנייר.

הדיגיטאליות משפיעה גם על ציונים

לפני בערך חצי שנה קתי דייווידסון פרסמה מאמרון בבלוג שלה בפרויקט Hastac בו היא דיווחה על נסיון שלה בקורס בו היא לימדה. היא ביקשה לאפשר לסטודנטים שלה להמליץ על הציונים הראויים לעמיתיהם. היא טענה אז שהיא משוכנעת שסטודנטים בקורס שמציגים את עבודותיהם לכלל הקורס במקום להגיש אותן למרצה ישקיעו מאמץ גדול יותר, והתוצאות יהיו טובות יותר.

הנסיון הזה של דייווידסון נבעה מחזרתה להוראה אחרי תקופה ארוכה בה היא עסקה בניהול ובמחקר בלבד. היא מצאה שהיא אוהבת ללמד, אבל לא מצאה את הטעם במתן ציונים. היא כתבה:

Top-down grading by the prof turns learning (which should be a deep pleasure, setting up for a lifetime of curiosity) into a crass competition: how do I snag the highest grade for the least amount of work? how do I give the prof what she wants so I can get the A that I need for med school?
דבריה של דייווידסון אז עוררו תגובות רבות, ולא אחידות. כמעט כל המגיבים בבלוג הזדהו עם התחושה שציונים אינם משקפים למידה. לעומת אלה, דיווח על המאמרון של דייווידסון ב-Inside Higher Ed זכה למטר של תגובות שטענו שדייווידסון מפקירה את התפקיד שלה כפרופסור.

התגובות האלו הפתיעו אותי, וזה משום שלא מצאתי הרבה חדש בחיפוש של דייוודסון אחר שיטה “חדשה” למתן ציונים. אני זוכר שלפני 40 שנה כמה מהמרצים שלי בחנו דרכים דומות. דייווידסון אמנם הסבירה שהחיפוש שלה אחר שיטה אחרת למתן ציונים נבעה מהמציאות הדיגיטאלית החדשה, אבל לא הייתי משוכנע שמדובר במשהו חדש, אלא פשוט אדרת חדשה לגברת שכבר נעשתה די זקנה.

מאמרון של דייווידסון שהתפרסם לפני שבוע באתר DML Central גרם לי לחשוב שאולי באמת יש כאן משהו חדש. במאמרון הזה דייווידסון מסבירה שהצורך בשיטת מתן ציונים חדשה נובעת מתוכן הקורס שהיא לימדה:

The point of “This Is Your Brain on the Internet” is to show how, in Internet culture, we are often judging, responding, offering feedback, and working together through crowdsourcing but our educational system rarely if ever does anything to prepare students for offering or receiving feedback. In fact, very little in our society prepares us for responsible and responsive exchange. Typically, we learn how to please a figure in power. We do not practice or learn principles for helping one another through an iterative, interactive process. In a digital age, everyone is offered an invitation to participate. But where in our schooling or even in our informal learning process do we teach young people how to take responsibility for representing themselves in public, for participating in public dialogue?
היות ובעידן הדיגיטאלי כולם מקבלים הזמנה להשתתף (נדמה לי שהקביעה הזאת של דייווידסון באמת נכונה), אחד התפקידים של מערכות חינוכיות צריך להיות להכשיר תלמידים וסטודנטים להשתתף במרחב הציבורי באופן אחראי. במידה לא קטנה אם, בקורס הזה, דייווידסון לא היתה מחפשת דרך לערב את הסטודנטים שלה במתן הציונים היא עצמה היתה נכשלת ביישום התכנים שהיא מבקשת ללמד.

המו”לים לא מוותרים בקלות

גם בעידן האינטרנט והאינטראקטיביות של Web 2.0 סביר להניח שהרוב הגדול של המורים בארה”ב פותחים את השיעורים שלהם במילים נוסח “פתחו את הספרים שלכם לעמוד …”. עבור רוב המורים (ואין לי שום סטטיסטיקה כדי לאמת את הטענה הזאת) ספר הלימוד מהווה הציר שסביבו מתנהל השיעור. כאשר אנחנו מתארים לעצמנו ספר לימוד התמונה שמצטיירת בראש הוא כרך עב קרס שמכביד על הגב התלמיד כאשר הוא נושא אותו הלוך ושוב מבית הספר. אבל אין שום חוק שקובע שספרי לימוד חייבים להיות ספרים מודפסים. ספרי לימוד המופקים בצורה דיגיטאלית יכולים להיות קלים יותר במשקל, אלא גם קלים יותר להפקה ולהפצה, וגם לעדכון ולעריכה מחודשת. לפני בערך חצי שנה כתבתי על כך שמושל מדינת קליפורניה הציע לעבור לספרי לימוד דיגיטאליים. ציינתי אז שלצערי המניע של התכנית לא היה חינוכי אלא כלכלי – שוורצנגר היה משוכנע שספרי לימוד דיגיטאליים יחסכו כסף רב למדינה.

כאשר מישהו חוסך כסף, בדרך כלל מישהו אחר מפסיד אותו. ובמקרה של ספרי לימוד הצד המפסיד הוא המו”לים, שעבורם ספרי לימוד הם מקור הכנסות חשוב מאד. אי-לכך, אין זה פלא שהמו”לים של ספרי לימוד מנסים לחדור לתוך שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים, וליצור מוצרים לימודיים חדשים שמערכות החינוך יקנו. השבוע התפרסם בבוסטון גלוב כתבה על הסכם בין רשות החינוך של העיר דטרויט לבין המו”ל האוטון-מיפלין שאולי מצביע על עתיד פלך השוק הזה. מדובר בחוזה רב שנתי שבאמצעותו העיר דטרויט תרכוש אמצעי למידה דיגיטאליים תמורת 40 מיליון דולר. בלשון הכתבה:

But this is not the typical agreement to sell a textbook to every student.
ואכן, לא מדובר סתם בספרי לימוד. בימינו הדיגיטאליים ספר הלימוד הוא רק חלק, ואולי חלק צדדי, של סביבת ההוראה:
The Boston publisher is selling some textbooks to Detroit, but most of the contract is for such software such as Learning Village – a customized, interactive classroom network.

Detroit’s teachers will be able to prepare and assign homework through Learning Village and use its tools to measure how well students learn – even how well they understand a lesson taught earlier in the day.

באופן אולי פרדוקסאלי החומרים בחבילות הלימוד הדיגיטאליות מהדקים את הקשר בין המו”ל לבין המחוז שרוכש את החבילות יותר מאשר עושים זאת ספרי לימוד מודפסים. הכתבה מתארת את הקשר בין השניים ומצטטת אנליסט של חברה שעוסקת בהפצת מדיה:
It’s also changing the relationship between schools and publishers. It’s one thing to discard a paper text; it’s more difficult for a school district to walk away from a computer system on which teachers and students depend.

A product such as Learning Village, Mickey said, “puts the publisher at the center of school action. It ties the school district to the publisher.’’

יתכן שהאוטון-מיפלין מעוניין באמת ובתמים בהפצת חומרי למידה דיגיטאליים איכותיים, אבל ברור גם שההסכם עם דטרויט משרתת את האינרסים ארוכי הטווח של עצמו. ריצ’רד ווג’וודסקי זועם על ההסכם הזה. בעיניו דטרויט מבזבזת כסף שאין לה, ובתמורה היא מקבלת שרות שאפשר היה להשיג הרבה יותר בזול. בהתייחס לדבריה של מפקחת בדטרויט שראויינה בכתבה:
I have one question for Ms. Byrd-Bennett: Have you heard of Google Apps for Education?
ווג’וודסקי בטוח שאפשר היה להשתמש בסכום האדיר של 40 מיליון דולר בדרכים יעילות, וחינוכיות, יותר. הכסף:
could have been used to empower students to go beyond the confines of their textbooks, schools, and neighborhoods and to tap into learning communities engaging in dialogue and debate in real-time the world over.
החזון החינוכי של ווג’וודסקי שונה מאד מהחזון שבא לביטוי בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין. אבל עלי להודות שלמרות שאני מזדהה הרבה יותר עם ווג’וודסקי מאשר עם האחראים למערכת החינוך בדטרויט, נדמה לי שבמקרה הזה ווג’וודסקי גולש לפופוליזם זול. ללא ספק יש ערך רב בשימוש בגוגל אפס בחינוך, אבל הם אינם ממלאים את אותו התפקיד של ספרי לימוד. רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך נוהגים לכתוב בהתלהבות על רעיונות נוסח “כל האינטרנט הוא ספר לימוד אחד גדול”, או “התלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם”, אבל האמת היא שספרי לימוד אינם סתם עוד אמצעי לרכישת ידע (או להעברתו). ספרי הלימוד משקפים את ה-“אני מאמין” של החברה שממנה הם צומחים. טעות היא לחשוב שמערכת חינוכית תוותר על הזכות לחנך על פי האמונות שלה ותשחרר את תלמידיה (או את מוריה) למצוא את המקורות שנראים להם מתאימים לצרכיהם.

אבל לא צריכים לאמץ את הגישה של ווג’וודסקי על מנת לראות בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין צעד שלילי מבחינה חינוכית. חומרי ההוראה הדיגיטאליים שהמו”ל יפיק יהיו, בוודאי, עמוסים במטלות מובנות המכוונות למדידה ולהערכה, אך לא לגיבוש הבנה מעמיקה. כאשר המו”ל מציע למורה חומרים מן המוכן ההוראה נתפסת לא כאמנות, אלא כמשהו דומה יותר לעבודה על פס יצור. במקרה הזה הדיגיטאליות מציעה חבילה שבה “הכל כלול” ואין צורך לחפש מחוץ לחבילה. במידה מסויימת, ספר הלימוד המודפס עדיף מפני שהוא איננו מתיימר להקיף את הכל, להציע פתרון הוראתי מלא, ולכן העולם הגדול מחוץ לספר ממשיך לקרוץ למורה שמבקש להעשיר את דרכי ההוראה שלו. ה-“פתרון” הלימודי של האוטון-מיפלין משדר למורה שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לעבוד לפי הספר … סליחה, לפי החבילה הדיגיטאלית. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל.