לכאורה הייתי צריך לשמוח

אתמול, כמו בשנים קודמות, נוכחתי בכנס צ'ייס – "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי". כמובן שחלק מרכזי של חווית היום הוא המפגש עם חברים, ושמחתי לראות אנשים שהפגישה איתם היא לצערי כמעט אף ורק בכנסים. כמו תמיד, הפסקות הקפה אינן מספיק ארוכות. והיו גם הרצאות מעניינות (וגם מעניינות פחות). אבקש סליחה אם יש קורא שמצפה שאדווח על כל אלה – הפעם אני מקווה שמישהו אחר יעשה זאת במקומי. (אפשר לקרוא את כל המאמרים דרך אתר הכנס, ובקרוב אני מניח שגם המצגות, ואפילו ההקלטות, יהיו באתר.) כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אינני איש מחקר, ולכן, למרות שאני מתעניין מאד ברבים מהנושאים שהוצגו, לרוב אינני מרגיש את עצמי בקיא לבקר את המחקרים שהוצגו. ובכל זאת, על הרצאה אחת אני חש צורך לדווח.

שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן הציגו את המחקר שלהם שעסק ב-"טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בסביבת למידה מתוקשבת". המחקר שלהם בדק כמעט 300 סטודנטים בקורסים מתוקשבים באקדמיה, גם סינכרוניים וגם א-סינכרוניים. החוקרים גילו ש:

קיימת השפעה סטטיסטית מובהקת של הלמידה בסביבה מתוקשבת על טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בכל שבעת המדדים של נטיות החשיבה. השפעה זו ניכרת במרבית המאפיינים של הסטודנטים ובחלק גדול של המרכיבים הפדגוגיים והיישומים הטכנולוגיים בקורסים המתוקשבים, בדרגות עוצמה חיוביות שונות על כל שבע נטיות החשיבה.

מסקנות המחקר מראות, כי למידה בסביבה מתוקשבת ברשת תורמת לטיוב נטיות של החשיבה, ובכך מקדמת דפוסי חשיבה והתנהגות אינטלקטואליים.

נדמה לי שבזמן הצגת המחקר נוכחו באולם בערך 30 מאזינים. הכרתי לא מעטים מהם – מדובר באנשים בעלי נסיון של שנים רבות בתקשוב החינוכי. אני חושב שאני יכול לכתוב בשם כולם שתוצאות המחקר הזה פשוט הדהימו אותנו. שיהיה ברור – אף אחד לא ישמח יותר מאיתנו לקבל הוכחות מחקריות בנוגע ליעילותה ולכדאיותה של הלמידה המתוקשבת. זאת ועוד: אנחנו משוכנעים שהוכחות כאלו אכן יגיעו. אבל תוך כדי האזנה להרצאה על המחקר היתה תחושה שהנתונים שמציגים לנו הם פשוט "too good to be true". למען האמת, חששתי שאולי מישהו מהתל בי, ושנפלתי קורבן של תכנית כמו "פספוסים", ושמצלמה נסתרת מקליטה את ההתלהבות שלי, רק על מנת שמאוחר יותר ישדרו את זה כדי להראות שנפלתי בפח.

לפני חודש התייחסתי כאן לדבריו של גבי סלומון שטען שהספרות המחקרית מראה ש:

הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי
ואם כך, אני בעצם צריך לצהול על כך ששני חוקרים ישראליים מגלים קשר חיובי מובהק. אולי התגובה הצוננת שלי מעידה על יצר של הרס עצמי, יצר שגורם לי להתייחס בספקנות לבשורה כל כך משמחת במקום מיד לרוץ ולספר לחברה.

בלילה, אחרי הכנס, קראתי את המאמר שמופיע בספר הכנס. רבים מהמקורות בביבליוגרפיה מוכרים לי. לרוב מדובר בהתייחסויות תיאורטיות ללמידה המתוקשבת, ולמען האמת, הרגשתי שיותר מאשר תוצאות המחקר מראות מה שממש קורה בשטח, הן משקפות מה שאנחנו מאמינים שצריך לקרות. גם אם אני חושב שאפשר לפרש רבים מהמחקרים שגבי סלומון מזכיר בצורה שכן מוצא ערך בלמידה המתוקשבת, וגם אם אני טוען שאפשר למצוא מחקרים אחרים שמצביעים על קשר חיובי, עלי להודות שאין הרבה עדות מחקרית שמצביעה על הקשר החיובי הזה. והנה, זכינו אתמול למחקר ממש פורץ דרך, מחקר שמוצא קורלציה מאד חיובית בין הלמידה המתוקשבות לבין פיתוח החשיבה האינטלקטואלית, ואפילו עושה זאת תוך אזכור של מילות קוד חשובות כמו "הוראה קונסטרוקטיביסטית מכוונת לומד".

כאשר בלילה קראתי את המאמר התעכבתי ב-"דיון", שם קראתי:

תוצאות המחקר הכמותי והאיכותי מראות, כי למאפיינים אישיים כגן: ניסיון וידע במחשבים ואינטרנט, רמת השכלה אקדמית וגיל מעל 25, יש השפעה קרדינאלית על טיובן של מרבית נטיות החשיבה. לתפיסת הסטודנטים את הלמידה בסביבה המתוקשבת קיימת השפעה משמעותית על טיוב נטיות החשיבה. משתנים כמו: נוחות, הנאה, עניין, אתגר וחדשנות – נמצאו כבעלי השפעה על טיוב נטיות החשיבה של הסטודנטים. כמו כן, השתתפות אקטיבית בפעילויות ומטלות בקורס המתוקשב נמצאה גם כן כתורמת לטיוב נטיות החשיבה.
הרהרתי אם אולי במקרה הזה המילה "קרדינאלית" היא מילה קצת חלשה מדי כאן. אם ניקח אנשים שיודעים לשחות בבריכת שחייה ונביא אותם לים, סביר להניח שהם יידעו לשחות גם שם. אולי השרירים שלהם יתחזקו בגלל התנאים הייחודיים של הים, אבל לא נטען שהים פיתח אצלם את מיומנויות השחייה. ליכולת השחייה, עוד לפני הקפיצה לים, היתה השפעה "קרדינאלית" על התוצאות. נדמה לי שהחוקרים במחקר הזה זכו לחקור סטודנטים בעלי נתוני פתיחה מצויינים. סביר להניח שהסטודנטים האלה היו מצליחים ללמוד בצורה מיטבית בכל סביבה – אם פנים אל פנים ואם מתוקשבת. בגלל זה, במקרה הזה לא נראה לי מוצדק להסיק שדווקא לסביבה היתה השפעה כל כך חיובית. אבל כזכור, אינני איש מחקר.

אישית, אינני כל כך מאוכזב

היום נוכחתי ביום עיון של אגף מרכזי פסג"ה בנושא "מתעקשים לתקשב?!". אני מודה שגם אחרי היום הארוך הזה עדיין לא הצלחתי להבין את כוונת השם שנתנו לו. המילון שלי מגדיר התעקשות כסירוב לוותר, כעמידה בתוקף על משהו. אין לי שום התנגדות שיתייחסו לתקשוב בדרך הזאת, אבל לא ברור לי שזאת הגישה הרצויה, או אם היא מכלל דרושה. אני, ורוב האנשים שאיתם אני בקשר מקצועי בנושא הזה, הולכים לקראת התקשוב ברצון, אפילו בחדווה. לא ברור לי היכן העקשנות נכנסת, או צריכה להכנס, לעסק.

את ההרצאה המרכזית של יום העיון נשא פרופ' גבי סלומון שסקר מחקרים רבים שמראים שהתקשוב לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שתומכיו קיוו. הוא טען שתומכי התקשוב ראו בו סוס טרויאני שבאמצעותו אפשר יהיה להכניס פדגוגיה חדשה לתוך המערכת החינוכית. אני מודה שאני מאד מקווה שבאמצעות התקשוב אפשר יהיה ליישם פדגוגיה אחרת. אבל המונח "סוס טרויאני" רומז על תרמית, ונדמה לי שהכוונות שלי גלויות למדי. זאת ועוד: אינני רואה בתקשוב אמצעי לאימוץ פדגוגיה חדשה. עבורי התקשוב מהווה בסיס שעליו ניתן ליישם פדגוגיה שהיא כבר די וותיקה, אבל עדיין לא הצליחו ליישם אותה.

סלומון הסביר את ההבדל בין מידע לבין ידע, והסיק מסקנה ברורה:

לא הטכנולוגיה עיקר אלא פעילויות הלמידה שאותן עשויה הפדגוגיה עתירת הטכנולוגיה לאפשר
אבל אם מותר לשאול, האם ההבחנה הזאת בין מידע לידע, או המסקנה לגבי העיקר, צריכות להיות מושמעות כתוכחה כלפי משתתפי יום העיון הזה? אינני מכיר את כל משתתפי יום העיון, אבל אני מכיר רבים מהם, ואני יכול להעיד שאלה שעוסקים בתקשוב לא רק שמעו, אלא גם השמיעו, קביעות כאלה פעמים רבות בעבר. הם אינם רודפים אחרי הטכנולוגיה, צמאים לאמץ כל כלי חדש, אלא בוחנים היטב כיצד התקשוב יכול להשפיע באופן חיובי על תהליכי למידה. אין ספק שכסטנד-אופ דבריו של סלומון הם מהנים ומעלים חיוך. אבל הקהל הזה כבר מכיר היטב את מגבלות התקשוב. הם כבר היו שם – והמשיכו הלאה.

ההרצאה של סלומון איננה חדשה. הוא עצמו מודה בכך. מצאתי ברשת גירסה של אותה הרצאה (באנגלית) משנת 2004, וגם נאום (גם באנגלית) בו הוא מביא את אותן טענות (ורבות מאתן הציטטות) עוד משנת 2000. אין זה פוסל את הטענות שלו, אבל מותר לציין שהתקשוב החינוכי השתנה מאד מאז שהוא השמיע אותן לראשונה. אפשר לטעון שהכלים שעומדים לרשותנו אמנם השתנו, אבל לא בהכרח השתכללו מבחינה חינוכית, ולכן יש הצדקה בלחזור על טענות ישנות. אבל אין לי ספק שהעוסקים במלאכה של הטמעת התקשוב רכשו מאז המון נסיון והם פועלים במקצועיות לקדם למידה משמעותית תוך שימוש נבון בכלים שעומדים לרשותם היום. השמעת טענות ממוחזרות מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלהן למציאות הנוכחית איננה מכבדת את השומעים, או את המשמיע.

אגב, לא שאני מצפה שזה יופיע במבחן, או אפילו שאצטרך לשלוף את המידע הזה בהזדמנות כלשהי, אבל בדקתי (בוויקיפדיה, כמובן) ומצאתי שסלומון צודק – העיר טימבוקטו אכן נמצאת במאלי, אם כי היא איננה עיר הבירה (אינני בטוח שסלומון טען זאת). למי שזקוק לעוד פיסת מידע תלוש, עיר הבירה של מאלי היא במקו.

עוד קצה של אותו קרחון

ביום ראשון השבוע נוכחתי ביום עיון משותף למכון מופ"ת ולאגף לחינוך יסודי שעסק בנושא שיעורי בית. ציפיתי שאפגוש הרבה אנשי חינוך הסבורים שאין תועלת רבה בשיעורי בית, אבל הופתעתי לגלות (לפחות כך התרשמתי) שכמעט כל הנוכחים בכלל לא מצאו בשיעורי בית ערך חינוכי.

אליעזר יריב ביסס את רוב הרצאתו על ספרו של אלפי קון The Homework Myth. (מצאתי שלפי הקטלוג המאוחד של הספריות בארץ יש רק שני עותקים של הספר בספריות אקדמיות. ציפיתי שיהיו יותר.) אינני כותב את זה כביקורת – טוב שהטענות של קון זוכות לבמה, ודבריו של יריב היו רהוטים ומשכנעים. עפרה מייזלס תיארה כיצד שיעורי בית מסייעים בפיתוח תרבות של אי-ציות לסמכות. היא טענה שכאשר מורים נותנים שיעורי בית בלי לבדוק אותם, וכאשר הורים שואלים את ילדיהם אם הם עשו שיעורים בציפייה לשמוע "כן" ולא לבדוק שום דבר נוסף, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרמות.

נדמה לי שדני בן-צבי לא דיבר על שיעורי בית, אלא על הצורך במטלות איכותיות, בכיתה ומחוץ לכיתה, כאמצעי ליצירת תרבות למידה חדשה. בן-צבי הדגיש שאם אנחנו רוצים לטפל בשיעורי בית, עלינו לטפל קודם בחינוך באופן כללי. נדמה לי שבקהל היתה הסכמה רחבה עם הקביעה הזאת. ניבה פרי המשיך את הקו הזה כאשר במושב המקביל בו נוכחתי היא תיארה כיצד היא משתמשת בבלוגים בבית הספר בו היא מלמדת. במקום התייחסות ממוקדת לשיעורי בית, היא שמה דגש בלמידה באופן כללי.

בקיצור, יותר מכל בלטה ביום העיון תחושה שאי אפשר לדבר על שינוי בגישה לשיעורי בית מבלי לבחון מהן המטרות של בית הספר באופן כללי. גם בתחום התקשוב הטענה הזאת עולה פעם אחר פעם. כדי להעריך את ערכו של עוד "לוח חכם" בכיתה, למשל, אנחנו חייבים לבדוק אם מדובר ביצירת אינטראקציה לימודית חדשה, או בהנצחת השיעור הפרונטאלי. בצורה דומה, באותה מידה שבלוג יכול להוות בסיס לפורטפוליו אישי ולרפלקציה משמעותית בלמידה של התלמיד, ללא שינוי בתפיסה החינוכית, סביר להניח שהוא לא ישמש ליותר מאשר אמצעי דיגיטאלי להגשת שיעורים.

הבדיקה שנערכה ביום ראשון לגבי כדאיותם של שיעורי בית, כמו הבחינה המתמדת של מקום התקשוב בבית הספר, הראה שאין מנוס מעריכת בחינה מעמיקה בנוגע למטרות החינוכיות שלנו.

עולמות וירטואליים במופ"ת

הכנס של מכון מופ"ת בתקשוב בחינוך ובהוראה עסק השנה בנושא "מורים, תלמידים, ועולמות וירטואליים". הוא אורגן כיום עיון של חמש הרצאות ופנל בסוף היום שפחות או יותר דן בכמה מהשאלות שעלו בהרצאות. אני יכול להבין את המניע לעסוק בנושא כזה – אחרי יותר מעשור של כנסים על תקשוב בחינוך, קשה כבר להתרגש מהצגת עוד אתר לימודי, מתיאור של עוד קורס מקוון, או מדיון על הכישורים המידעניים הדרושים אצל התלמידים של היום. צריכים נושא יותר נוצץ, ועולמות וירטואליים למיניהם (נדמה לי שכל המרצים הדגישו שסקונד-לייף איננו הסביבה היחידה, אם כי הוא היה היחיד שראינו) בהחלט תופסים את העין ואת הדמיון.

התוכנית שילבה בין דיווחים משולהבים מהשטח (הווירטואלי) ומהעתיד המתדפק על דלתנו, לבין הבעות של ספק לגבי הערך החינוכי של אותו עתיד שתואר. עם זאת, גם אלה שהביעו ספקות שהעולמות האלה יכולים לספק את סחורה חינוכית לא הביעו חשש מהם. לא הרגשתי שהיה דיון של ממש בין המחנות האלה (אם אכן יש כאן מחנות). במקום זה, כל אחד פשוט אמר אל דברו.

רוני אבירם טען שאחרי שלושים שנה של נסיונות בשילוב התקשוב בחינוך אנחנו צריכים לשאול מספר שאלות, והראשונה מהן היא האם התקשוב בחינוך הצליח. הוא ענה שבמידה רבה התשובה היא "לא", ולכן השאלה המתבקשת היא "מדוע?". וכמובן שהוא שאל מה כן צריכים לעשות כדי שבעתיד הוא כן יצליח. כל השאלות האלו טובות, ואין לי ספק שצריכים לשאול אותן. עם זאת, רבים מהמשתתפים בכנס אינם חדשים לתקשוב החינוכי בארץ, ואני בטוח שכולם שאלו את השאלות האלו בעבר (ובהווה) ואפילו השתתפו בדיונים רבים עליהן. אבירם גם תיאר שלוש גישות של שילוב התקשוב לתוך התרבות הבית ספרית: התעלמות (להמשיך כמו בעבר, אבל עם תוספת של טכנולוגיה), חיקוי (לייבא לתוך בית הספר מה שמלהיב מבחוץ), ו-תיעול (לרתום את היתרונות היחסיים של התקשוב למימוש מטרות העל של החינוך). התיאור הזה בהחלט משכנע, אם כי גם כאן אין חדש. מבחינתי, אם היה משהו חדש מתוך דבריו של אבירם, היה זה הטענה שאם המערכת תאמץ כלים חדשים כמו עולמות וירטואליים, היא עדיין יכולה לפעול לפי הגישות של התעלמות וחיקוי. עצם זה שמדובר במשהו חדש איננו הופך את מה שעושים איתו ל-"תיעול".

דוד פסיג תיאר את הקצב המסחרר של ההתפתחות בכוח המחשוב, ושל הטכנולוגיה באופן כללי. נדמה לי ששמענו את ההרצאה הזאת מספר פעמים בעבר, ובכל זאת הדברים די מלהיבים. בנוסף, לא ברור שאפשר לצפות שאחרי שנה או שנתיים מצב העתיד באמת השתנה באופן משמעותי. אין סיבה לצפות שהעובדה שהיום אנחנו טיפה יותר קרובים לצ'יפ קטן שיכיל את כל כוח החישוב של המוח האנושי מאשר היינו לפני שנה אומרת שההרצאה של פסיג צריכה להשתנות. בהתייחס למשמעות של עוצמת כוח המחשוב שהוא תיאר, פסיג הרי הכריז "אני לא חושב שיש אחד עלי אדמות שמבין מה זה אומר", ונדמה לי שלפחות בנוגע לחינוך הוא בהחלט צודק. יתכן שבעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, אבל בכלל לא ברור שמכך נובע שאנחנו יכולים לדעת כיצד צריכים לשנות את בית הספר של היום.

לפני חצי שנה שמעתי את ישע סיון מרצה על היכולת של עולמות וירטואליים דוגמת סקונד-לייף להשפיע על החינוך. ההרצאה של ישע בכנס מופ"ת היתה כמעט זהה להרצאה ההיא, וכמו שלא השתכנעתי אז, נשארתי ספקן גם הפעם. אם אני מבין נכון, ישע רואה את האפשרות של תמחור השירותים בסקונד-לייף כבסיס להצלחה חינוכית. הוא דיבר על הפוטנציאל האדיר שיש לסקונד-לייף מפני שיש בו ערך כלכלי ממשי. כמו-כן, הוא הזכיר את "התעשיה שלנו – תעשיית החינוך". הדגש הזה היה מורגש כבר משם ההרצאה – Real Virtual Worlds and the K12 Market. אני מודה שבתחומים מסויימים אני די שמרן, וקשה לי לחשוב על חינוך כתעשייה או כשוק. עדיין לא מצאתי את הקשר בין העולמות האלה ללמידה בית ספרית. הקשר הזה היה חסר, לדעתי, גם בדבריו של חנן גזית. כחלק מדבריו חנן נכנס לסקונד-לייף ואפילו פגש שם מישהו, בנסיון להעביר אלינו, הצופים, חלק מהחוויה של לשהות שם. אין לי ספק שיכול להיות מהנה מאד להסתובב בסביבה הזאת. כמו-כן, בניית נחלה שם בהחלט יכולה להיות חוויה לימודית אמיתית. עם זאת, אני, ונדמה לי שגם יתר הצופים, לא הבינו כיצד זה מתקשר לתהליכי למידה בית ספריים.

נדמה לי שדבריו של עוזי מלמד (שלא באו בסוף הכנס) יכולים להוות סיכום. עוזי הזכיר לנו שאפשר למצוא חיוב רב באפשרויות שעולמות וירטואליים פותחים עבור התלמיד. הם מאפשרים לו להתנסות בדימוי אישי שונה מהיום-יום, וכך להכיר את עולמו, ואת עצמו, מזוויות שונות וחדשות. הוא הדגיש שרוב העולם התרבותי שלנו הוא עולם "וירטואלי". אבל עסקנו במשחקי תפקידים הרבה לפני שהיה לנו אינטרנט בכיתה. עודדנו תלמידים לדמיין את עצמם מפליגים עם קולומבוס, או לתאר לעצמם כיצד חיים אנשים בארצות שהם מכירים רק מהמפה. כאשר קראנו סיפור השתדלנו שהתלמידים יזדהו עם הדמויות. כל אלה הם בוודאי פעולות חיובית, ועלינו לעודד אותם במערכת החינוך. אם דרך השהות בעולמות וירטואליים ממוחשבים נוכל להרחיב את ההזדהות הזאת, התלמידים שלנו בוודאי ירוויחו. אך משום מה לא נראה לי שזאת היתה המסקנה החינוכית שאליה מארגני הכנס שאפו כאשר הם בחרו להקדיש יום עיון לעולמות וירטואליים.

נסיון טיפה מוזר לדווח על כנס שבו לא נוכחתי

במשך חמישה ימים, בין 28 ליוני ל-2 ליולי, ניסיתי לעקוב אחר הדיווחים הרבים שזרמו לתוך קורא ה-RSS שלי בנושא כנס NECC שנערך באותם ימים בסן אנטוניו שבטקסס. (ראשי התיבות של ה-NECC הם National Educational Computing Conference, וככל הנראה מדובר בכנס הראשי של הנושא הזה בצפון אמריקה.) אני מודה, היה קשה מאד לעקוב – אפילו קריאת התוכניה כפי שהיא התפרסמה באתר הכנס דרשה כמה שעות של עיון.

אני מניח שגם עבור מי שנכח בכנס היה בלתי-אפשרי לעקוב אחרי כל מה שהתרחש שם. יתכן אפילו שהעובדה שלא נוכחתי הקלה עלי מפני שלא הייתי צריך לבחור היכן, בין המושבים הרבים, להשתתף. במקום זה יכולתי לקרוא את הדיווחים של הבלוגרים הרבים שהשתתפו – בדף אחד באתר הרשמי של הכנס מופיעה רשימה של 76 משתתפים שרשמו את עצמם כבלוגרים שמדווחים עליו. בין השמות שהופיעו באותה רשימה "הכרתי" כ-15, ובמהלך הכנס מצאתי דיווחים בעוד כמה בלוגים של אנשים שלא הופיעו באותה רשימה "רשמית".

בנוסף לבלוגים האלה, מצאתי מעל 800 סימניות בדלישס שסומנו בתג NECC2008, וגם נפתח קהילת Ning לכבוד הכנס (גם בשם NECC2008) שרשומים בה 2000 חברים. באותה קהילה היתה פעילות ענפה גם בזמן הכנס, ושבוע אחריו היא עדיין מאד פעילה.

מהצצה לתוך רק בחלק יחסית קטן מהתקצירים המקושרים לתוכניה התרשמתי שחלק ניכר מהמושבים הוקדשו להדרכות, ויחסית מעט למחקר. אין בכך שום פגם, אם כי לא פעם אותן הדרכות היו בחסות גופים מסחריים. ולפעמים נסיונות השיווק לא היו כל כך צפויים. בלוגר אחד, למשל, דיווח על סדנה שניהלו ויל ריצ'רדסון ושריל נוסבאום-ביטץ, שני אנשים עם קבלות מוכחות בשדה ה-Web 2.0 בחינוך. אבל לאחרונה ריצ'רדסון ונוסבאום-ביטץ פתחו חברה לייעוץ חינוכי, ואותו בלוגר לא כל כך התרשם מהסדנה שלהם. הוא ציין:

I’m sure they do fine work but I felt it was more a like sales pitch.
תופעה שזכתה להתלהבות רבה באותו כנס בשנת 2007 היתה התכנסות בלתי-רשמית של בלוגרים, התכנסות שקיבלה את הכינוי edubloggercon. בלוגרים רבים ציפו שהאווירה המיוחדת שכנראה נוצרה לפני שנה תחזור על עצמה, אבל בינתיים הפורום הזה התמסד וקיבל מעמד רשמי למחצה. כך יצא שאם בשנה הקודמת הבלוגרים סידרו את הכסאות שלהם במעגלים, הפעם הכסאות היו בשורות. איאן מקוינטוש דיווח בבלוג שלו על הדברים שהפריעו לו. כזכור, לא הייתי שם, אך נדמה לי שהתגובות הרבות לאותו מאמרון מציירות תמונה נאמנה של הבעייתיות של אותה התארגנות השנה.

יש דיווחים בבלוגים שממש מאפשרים לקורא להבין מה התרחש במושב זה או אחר, אך לעומת אלה יש דיווחים שמשאירים אותנו מגרדים בראש ושואלים למה דיווחו בכלל. בלוגר אחד, למשל, כתב על הרצאה של דייוויד ורליק:

Our Students * Our World
David Warlick
3 key points from presentation

  • unpredictable future
  • info-savvy students
  • new information landscape
נדמה לי שגם מבלי להאזין לאותה הרצאה יכולתי לכתוב דיווח מורחב, ומעמיק, יותר.

ולפעמים, אנחנו נתקלים בפנינים של ממש. עד לכנס הזה לא הכרתי את הבלוג של ג'רי הרד, מורה שכנראה עוברת הסבה לספרנות. מאמרון שהרד כתבה על אחד המושבים נושא את השם It’s Not About the Technology. היא כותבת:

That's probably an odd title from someone blogging a 5 day tech conference, but I'm happy to say it's an oft-repeated theme here.
בהמשך היא מציינת שרק טבעי הוא שבתחילת הדרך מתמקדים בכלים. בנוסף, היא מדגישה שחלקים נרחבים מהתוצרים הראשונים של התלמידים שלה לקו מאד בחסר. אבל היא קובעת:
Students (and teachers) need a clear vision of their message and audience before they even touch a piece of equipment. If you are asking them to work at the upper levels of Bloom's (and if you're not, why aren't you?), they must have a solid understanding of CONTENT, first.

That's why, when teachers complain that technology projects take too long, I point out that

  1. most of that time is spent learning the content area
  2. creating a well-constructed video, podcast or whatever almost guarantees students have made that learning personal, deeply internalizing the information.

Thus, 70% of the time should be spent on learning, and only 30% on the technology. And even then only if the technology enhances the learning.

אני מודה, היה שווה לנבור תוך ערימות הדיווחים הבאנליים שפגשתי על NECC כדי למצוא את ג'רי הרד.

עדכון קטן (8.7.08):

רציתי לציין את מספר המשתתפים בכנס, אבל למרות שעיינתי באתר, לא מצאתי את הנתונים המספריים שחיפשתי. שלחתי דואר לכתובת למידע, והיום קיבלתי תשובה – שהמספר מופיע בדף הראשי של אתר ה-ISTE. אכן, באותו דף מצאתי קישור לדף שריכז מספר נתונים מספריים. מה אני אגיד? בממדים ישראליים לא מדובר בכנס אלא בעיר. מתברר שכמעט 18,000 אנשים השתתפו בכנס, כשמעל 12,000 מהם שילמו דמי הרשמה. אינני בטוח שהייתי מוצא את הידיים ואת הרגליים בכנס בגודל הזה. אני אפילו אינני משוכנע שכנס כזה הוא הדרך להפיץ, או לקלוט, מידע חדש על התקשוב בחינוך. אבל אם החל מעכשיו קוראים של הבלוג הזה ירצו לתרום לקרן מיוחדת שמטרתה היא לשלוח אותי לכנס של השנה הבאה, אני מבטיח שאדווח על כל מה שאראה שם בבלוג הזה.

כמעט כנס מו"ח – היום הראשון

בטח אין כבר טעם לקבול על כך שהיומיים באורט מושינסקי שהתנהלו תחת חסות ארגון מו"ח זכו לכותרת "כנס". נדמה לי שעשיתי זאת לפחות פעם בעבר. ובכל זאת, מדובר בהתכנסות, או בימי עיון, ולדעתי הערך האמיתי של הימים האלה מתפספס כאשר מכנים אותם באותו שם של הכנסים הגדולים הזכורים לנו (לפעמים לטוב, לפעמים לרע) משנים עברו.

כנסי מו"ח במתכונתם המסורתית מילאו משבצת חשובה בתקשוב החינוכי – הן מבחינת הדיווחים על מחקרים שנערכו, והן מבחינת הדיווחים על פרויקטים מוצלחים שהתרחשו בבתי ספר שונים בארץ. ואולי עוד יותר חשוב, הם הפגישו בין אוכלוסיית החוקרים ואוכלוסיית המבצעים בשטח. היום מתקיימים כנסים רבים סביב נושא התקשוב בחינוך אבל אינני מרגיש שיש לנו פורום המאגד גם אנשי מחקר וגם אנשי שדה בצורה שכנס מו"ח (עם כל הבעייתיות שבו) עשה. כפי שטענתי בעבר, אחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא החלשות השפעתם של גופים רשמיים, ועלייה של היכולת של השטח לבוא לביטוי באופן בלתי-אמצעי וללא תלות בגוף מרכז המפיץ מידע שנראה לו ראוי וכדאי בין המשתמשים השונים. נדמה לי שהתופעה הזאת גרמה לירידה ביוקרה של מו"ח, ומוזר לי שהארגון מנסה לפלס לעצמו דרך חזרה למרכז כאשר בעצם, לא ברור שעדיין יש צורך במרכז כזה. אינני מתנגד לכיוון שאליו מו"ח פונה, כיוון של אימוץ ועידוד של טכנולוגיות בחזית כמו Web 2.0, אבל יתכן מאד שכבר אין צורך שגוף כמו מו"ח יעשה זאת – הרי במקומות רבים זה כבר מתרחש בלעדיו.

דברי הברכה של רוני דיין בפתיחת הכנס מבטאים, אולי, פן נוסף של אותה בעיה. רוני הדגיש (ואני מקווה שהצלחתי לרשום את דבריו בנאמנות) שאם אנחנו (הכוונה למערכת החינוך, אך גם לגופים רשמיים למחצה כמו מו"ח) לא נוביל את המהפכה בתקשוב שהיתה צריכה להתרחש לפני עשור, אז "הבית" יוביל אותה. עלי להודות שדברים אלה מוזרים בעיני. אינני חולק על כך שהמערכת החינוכית צריכה לעזור לתלמידים ללמוד כיצד להשתמש בכלים תקשוביים בתהליכי הלמידה שלהם, אבל באמירה של רוני יש חלוקה שנראית לי לא רק מלאכותית, אלא גם מיותרת. המערכת איננה בתחרות עם הבית. אם לפני דור כמעט לא היו מחשבים בבית, והמקום המרכזי שבו תלמידים פגשו את המחשב היה בית הספר, היום המצב הפוך. כמובן שאין שום פסול בכך. אבל תלמידים שמגיעים לבית הספר עם "מיומנויות תקשוב" מהבית אינם בהכרח יודעים מה לעשות איתן כדי ללמוד טוב יותר, והתפקיד הזה נשאר תפקידה של המערכת.

ביום הראשון של הכנס ישע סיון הרצה על השלב הבא של התקשוב בחינוך. ישע הביא אותנו אל מעבר לכלי Web 2.0 (כלים שלדעתו כן מסוגלים להשפיע בחיוב על הלמידה) אל Second Life, שלדעתו הוא המרחב שבו יתרחשו שינויים מהותיים. ישע טען ש-Web 3D איננו סתם דור חדש באינטרנט, אלא דור חדש של טכנולוגיית מידע. אישית, אינני יודע כיצד להגיב, אלא להודות שעם כל הרצון שלי לראות את הצלחתם של נסיונות לימודיים הנערכים ב-Second Life (ולפני מספר שבועות זכיתי לשמוע גם את חנן יניב על הנושא הזה), כל פעם שמראים לי דוגמאות של מה שאפשר לעשות במרחב הזה, אני חש שאפשר להשיג תוצאות דומות בפחות השקעה ללא המעטפת של "עולם וירטואלי". לא רק שלא השתכנעתי – אני חושש שהמלך ערום.

דבריו של גיא לוי היו הרבה יותר ארציים. גיא הציג את פרויקט כותר של מט"ח. גיא פתח עם התייחסות לטענה של רולנד בארת שכאשר אנחנו קוראים איננו רק מעבירים את המידע שבספר אל עצמנו, אלא נכנסים לתוך דיון עם מה שאנחנו קוראים, למעשה אנחנו כמעט כותבים מחדש את הטקסט שאנחנו קוראים. נדמה לי שהציטוט מבארת היה מבוא מצויין להסבר על כותר, אם כי הפרויקט עדיין רחוק מלהיות סביבה אינטראקטיבית בין כותבים וקוראים ולבין קוראים לבין עצמם. עם זאת, מדובר באחד הפרויקטים המבטיחים והמרשימים, ואני מקווה שבקרוב אצליח להתייחס אליו באריכות.

כמעט כנס מו"ח – היום השני

היום השני של התכנסות מו"ח באורט מושינסקי היה לרוב יום של סדנאות. היום נפתח עם הרצאה קצרה של שרון גרינברג שהיטיב לתאר כמה מהמגמות האינטרנטיות העדכניות והעתידיות, ושאל כיצד אלה משפיעות על הלמידה. שרון הדגיש את הקלות שבה אפשר להפיק סרטי וידיאו, והעובדה שהיום אלפי סרטי "הדרכה", עבור קשת רחבה ביותר של נושאים, נמצאים ברשת. כמו-כן, הוא הדגיש את כוחו של ה-Mash-up להציג מידע בדרכים שמאפשרות לנו לראות דברים מוכרים לנו באור חדש, או שונה מהמקובל. במבט לעתיד, שרון ציין שאנחנו צועדים לקראת עתיד שבו צ'יפים יימצאו כמעט בכל חפץ, והוא שאל היכן, במציאות כזאת, צריכה להתבצע למידה. כמו-כן, הוא שאל מה, במציאות של זכרון חיצוני ענקי, יהיה עלינו ללמוד בבית הספר. אלו בהחלט בין השאלות שבהן מערכת חינוכית נדרשת להתמודד, במקום שאלות של האם המחשב מסייע לתלמידים להוציא ציונים טובים יותר בבחינות.

סוזן צעירי תיארה את הרשת החברתית הבלתי-תלוייה אדיורשת. לא מעטים מהנוכחים באולם היו חברי אדיורשת (אם כי, לא פעילים) ודי מהר ההרצאה התפתחה לדיון. לדעתי היה זה דיון פורה שהעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של גוף כמו מו"ח מול התארגנות מהשטח כמו אדיורשת. סוזן הדגישה שלמרות שהרשת מגיעה ל-200 חברים, הפעילות עדיין דלילה. מעניין שמהקהל הושמעו מילות עידוד שטענו שלמרות התחושה שהדברים אינם מתקדמים, אין להתייאש.

יחד עם כ-15 משתתפים אחרים, השתתפתי בסדנה על השימוש בוויקי שהנחתה אריאלה לונברג. נדמה לי שלרוב המשתתפים לא היה נסיון קודם בכתיבה בסביבת הוויקי. במהלך הסדנה בנינו ויקי משותף שבו כל אחד לא רק הוסיף דף, אלא גם ערך דפים שנוצרו על ידי אחרים ו/או השתתף בדפי הדיון על הדפים השונים. הפעילות היתה מוצלחת, אבל לא פחות חשוב מהלימוד עצמו היתה העובדה שקבוצה של אנשי חינוך בחנה יחד את הכלי. השאלות המנחות שאריאלה העלתה תרמו רבות להתפתחות של דיון פורה סביב האפשרויות של שילוב הכלי בכיתה.

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 1 – המליאה

הברכות אינן החלק המעניין באף כנס, ולא היתה סיבה לצפות שזה יהיה אחרת בכנס הזה. ולא רק הברכות – גם הרצאות הפתיחה במליאה נוטות להיות מהסוג ששוכחים מהר. אבל הפעם אלה, או לפחות חלק מהן, הפתיעו לטובה. אני חושש שמפקדת ממר"מ, אל"מ אילה חכים, לא כל כך הבינה מול מי היא היתה אמורה להרצאות. הרי נדמה היה שכל הנוכחים בקהל יכלו להרצות את ההרצאה שלה, הרצאה שלא היתה אלא אוסף של אמירות די נדושות על הגישה של בני הנוער של היום לטכנולוגיה. יאיר עמיחי-המבורגר היה יותר מעניין. הוא תיאר את המרחב האינטרנטי כמרחב שבו היחיד יכול להגדיר את עצמו מחדש, והוא ביקש לבחון את ההעצמה האפשרית הזאת (לטוב ולרע). ההרצאה אכן היתה מעניינת, אבל מעבר להגשה הקולחת והנעימה, קשה להגיד שהוא אמר משהו שלא קראנו בספרים של שרי טורקל לפני יותר מעשור. דווקא נדמה לי שהשינוי שהתרחש באינטרנט בשנים האחרונות – המעבר מסביבה טקסטואלית לסביבה שבה מצלמת האינטרנט תופסת מקום חשוב ומכובד – מחליש את היכולת של האדם המופנם להציג את עצמו יותר מוחצן, יכולת שעמיחי-המבורגר תיאר כדבר מאד חיובי. אם פעם כך היה המצב, נדמה לי שהוא כבר איננו כך היום.

אולי אפשר לטעון שגם דבריו של עוזי מלמד לא חידשו דבר – הרי רבים טוענים שהתקשוב והדיגיטליות מחוללים שינויים שבהכרח יטלטלו את המערכת החינוכית. אבל נהוג תמיד להסיק את המסקנה שהמערכת חייבת לשלוט בתהליך של הטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, נוסח השאלה המפורסמת של גבי סלומון, "פדגוגיה וטכנולוגיה: מי מכשכש במי?" (מתברר שקשה מאד למצוא עותק של הנאום הקלאסי הזה ברשת. תודה לרפי דודזון ששמר עותק כקובץ וורד, ולאלישע בביוף שהעלה אותו לתוך קבוצת דיון.) עוזי טען שהשינויים הכלל תרבותיים שהדיגיטליות מחוללת הם כה נרחבים וחריפים עד שאי אפשר כבר לדבר על שילוב או על הטמעה, אלא בצורך של שינוי מערכתי רב היקף. הטענה הזאת הפכה את הרצאתו למרתקת, וחשובה.

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 2 – טיפה מהמושבים

כאשר בכל מקבץ מושבים יש עשרה מושבים מקבילים קשה להחליט לאן ללכת, אם כי במקרה שלי ההחלטה היתה די ברורה – אני תמיד נמשך אל המושבים שעוסקים בוויקיים ובבלוגים. במושב הזה שמענו שני דיווחים על השימוש בוויקי בקורסים – אחד במכללת קיי, והאחר במכללת אוהלו – ודיווח אחד על בלוגים.

משימת הקורס במכללת קיי היתה כתיבת ערכים לוויקיפדיה. מובילי הקורס ציינו שהכתיבה לוויקיפדיה "תורם לתפישת הסטודנטים את עצמם כשותפים ליצירת ידע ולא רק כצרכניו", ואין לי ספק שיש בכך ערך רב. ראוי להוסיף שכאשר הערכים שהסטודנטים כתבו הועלו לוויקיפדיה, הם נעשו חשופים לסוג שונה של ביקורת מאשר הביקורת של מורה בשיעור. להבדיל מציון שמקבלים בסיום של קורס, בכתיבה לוויקיפדיה "הסטודנטים נדרשו 'להגן' על הערכים שלהם". באופן כללי מדובר בפרויקט מאד מעניין, והייתי מעוניין ללמוד יותר על התובנות של הסטודנטים על "עצם הרעיון של אנציקלופדיה ציבורית, איכותה ואמינותה, ועל חוכמת ההמונים, העומדת בבסיסה".

הקורס שעליו דיווח יהודה פלד היה קורס מסוג אחר. כאן המטרה לא היתה לפרסם ערכים אנציקלופדיים ברבים, אלא להשתמש בתשתית של הוויקי, והאפשרות של משוב עמיתים שביסוד הוויקי, כדי לשפר את הכתיבה האקדמית של הסטודנטים. פלד ציין שלא היתה נכונות אצל הסטודנטים "לתת משוב משמעותי לעמיתיהם". הסטודנטים נדרשו לא רק לכתוב ערכים, אלא להעביר ביקורת על ארבעה ערכים אחרים, אבל התברר שהם התקשו מאד לתת משוב שאפשר לכנות אותו משוב בונה.

מתוך הקהל משה חסיד הדגיש שלמרות שבציבור הרחב קיימת חפיפה כמעט מלאה בין הטכנולוגיה של הוויקי לבין מוצר מידע אנציקלופדי, במקורו נועד הוויקי לאפשר שיתוף ידע וגיבושו בתוך ארגונים. לאור זה, הנסיונות שדווח עליהם במושב בהחלט התאימו לרוח המקורית של הכלי.

הרצאתו של ג'יי הורוויץ היתה מהנה מאד, אם כי חייבים לשאול אם באמת היה לו מה להגיד (או אם מה שהוא אמר היה שונה ממה שאפשר היה לקרוא בתקציר ההרצאה שהתפרסם לקראת הכנס). כפי שהורוויץ עצמו ציין, לא היה כאן שום מחקר, אלא משהו דומה יותר להצהרת כוונות, או אולי הזמנה להצטרף לקהילה של בלוגרים. לא בטוח שנדרשו 20 דקות כדי לעשות זאת. נדמה לי שהוא היה מצליח להסביר את עצמו טוב יותר לו היה נצמד למבנה המוצע של התקצירים לכנס נוסח:

  • אוכלוסיית היעד – מורי המורים המבקשים לעורר צמאון ללמידה אצל הסטודנטים שלהם מעבר לתקופת הלימודים שלהם במכללה
  • מטרת הפרויקט – להעסיק את מורי המורים בשעות הלילה המאוחרות, הרבה מעבר לשעות עבודתם המקובלות
  • משך הפרויקט – שעות ארוכות, וכל החיים
  • חדשנות הפרויקט – אין כל חדש בכתיבה, וגם לא בפרסום פומבי של הגיגים. יכול להיות שיש כאן המחשה ברורה של כותרת המשנה של הכנס, אבל ללא סימן השאלה: לא מהות, אלא רק מעטפת
ובכל זאת, כבר הזכרתי שהיתה הרצאה מהנה?

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 3 – רשמים כלליים

היו שנים שבהן כנס הגולשים של מופ"ת הצליח למלא את אולם ההרצאות של מכללת לווינסקי. הפעם, האולם של מכון מופ"ת, שהוא אולם קטן יותר, היה רחוק מלהיות מלא. בדומה לכנסי מו"ח השנה, היתה תחושה שכולם מכירים את כולם. אינני בטוח שזה דבר רע. הרוב הגדול של המשתתפים בכנס הם אלה שצוללים לתוך הנושא ומנסים להפיק ממנו למידה משמעותית, ואין כל פסול בכך שהם עוסקים יותר במהות מאשר בשיווק. הרי כאשר נושא התקשוב בחינוך היה חדש, אפשר היה לשמוע הרצאות שהתייחסו לשילוב של פורום בתוך קורס כחידוש מהפכני. היום איננו מסתפקים בדיווח מהסוג הזה. אנחנו מצפים לשמוע על השימוש בכלים חדשים, או על תהליכי למידה שלא ניתנים ליישום אלא בסיוע הטכנולוגיה.

אבל עלי להודות שגם הפעם זה לא כל כך קרה. כמובן שבלתי-אפשרי להגיע לעשרים מושבים שונים שבסך הכל התחלקו בין שני מקבצים. לכן, יתכן מאד שפספסתי משהו מאד מעניין. עם זאת, התחושה שלי היתה שבמקום להציע מושבים רבים שנראו במקרים רבים כחזרה על דברים ששמענו בכנסים קודמים, היה יותר כדאי לצמצם את ההיצע לפרויקטים חדשים ומחדשים.

ואולי אסתור את עצמי בכך שאציין שלא תמיד יש צורך בחדשנות. במקבץ השני של המושבים המקבילים השתתפתי במושב שבו נציגים ממשרד החינוך תיארו את המתרחש בבתי הספר נכון להיום – הן מבחינת הטכנולוגיות שנכנסות לתוך בתי הספר, והן מבחינת המדיניות המתגבשת בנוגע למה שתלמיד (וגם מורה) צריך לדעת כדי שנגדיר אותו כאוריין תקשוב נבון. אמנם היה במושב דיווח על טכנולוגיות חדשות, אבל הדגש לא היה על החדש, אלא על המהות. ודווקא כאן התרשמתי ששני הצדדים, גם משרד החינוך וגם המכללות להכשרת מורים, מעוניינים בדיאלוג. דרך דיאלוג כזה אפשר יהיה לקבוע מה פרחי הוראה צריכים לדעת אודות התקשוב, כך שכאשר הם יהיו מורים הם יוכלו להשתמש בטכנולוגיות בתבונה וביעילות, ולעזור לתלמידיהם לעשות זאת. בעבר לא חשתי שמורי המורים חשים את הנחיצות בדיאלוג כזה. ואם היום הם כן מודעים לצורך הזה, הרי אולי לא מדובר במשהו חדש, אבל אין ספק שזה צעד חשוב בכיוון הנכון.