יד על הלב, הביקורתיות האין-סופית של הבלוג הזה מעייפת גם אותי. העובדה שהתקשוב החינוכי איננו מתקדם בכיוון הרצוי איננה אומרת שאין מספר נקודות אור. לא כל מה שקורה בחינוך באמצעות התקשוב הוא העמסת עוד ועוד שיעורי בית במסווה של סרטונים “לימודיים”, או איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד על מנת “לקדם” אותו, או אימוץ כלים דיגיטאליים על מנת ליצור רושם של חדשנות עבור אותם הדברים שתמיד נעשו בבית הספר. בנוסף למנות גדושות של כל אלה יש גם לא מעט אנשי חינוך שמגייסים את התקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת מהרווח היום. ואפילו אם מדובר בשחייה נגד הזרם, בכל זאת מדובר בפעילות חיובית, באיים של התנסות ואפילו של הצלחה. פעילויות אלה יכולים להוות מגדלור שלאורו ניתן לכוון את המשך השימוש בתקשוב.
נקודות האור האלה קיימות, אפילו אם לא פעם מתקבל הרושם שהמדווחים עליהן פועלים מתוך תחושה של קרב מול טחנות רוח – לא במשמעות של קרב מול יריב דמיוני, אלא של קרב שאין סיכוי לנצח בו. גם אם הכיוון היום איננו לקראת שימוש בתקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, חשוב לא לשקוע בתבוסתנות – מורים חדשים שנחשפים לתקשוב צמאים לראות דרכים חינוכיות לשלב אותו בעבודתם, ואם לא מכוונים אותם בכיוון הרצוי כל מה שיראו הוא השימושים השולטים היום. לכן, על אף התחושה שהקרב הוכרע ושהתקשוב בחינוך ימשיך לשרת את התפיסות החינוכיות הלא רצויות, חשוב למצוא את נקודות האור.
ואם, למרבה ההפתעה, נקודת אור כזאת באה מלמעלה, ממקומם של מעצבי המדיניות, כדאי ורצוי לציין זאת. כאשר אדם בעל תפקיד מרכזי, אדם שבכוחו להשפיע, מבטא גישה חינוכית אמיתית כלפי התקשוב, זה בהחלט ראוי לציון. לא קשה, כמובן, להשמיע סיסמאות קליטות או הבטחות מעודדות שבהמשך מתגלות כריקות מתוכן. זה הרי קורה באופן תדיר (וזאת הסיבה שעם השנים נעשינו אדישים לסיסמאות האלה, וחששנים כלפי אלה שמשמיעים אותן). אבל לפעמים לדברים שנאמרים יש צלצול של כנות ואנחנו מרשים לעצמנו לחשוב שאולי הפעם לא מדובר בסיסמאות בלבד, אלא בגישה שעשויה להשפיע לטובה על מדיניות.
כך היה לפני שבוע כאשר קראתי מאמרון של ג’וסף סאות (South) המנהל של המשרד לטכנולוגיה חינוכית בממשל האמריקאי. מעניין לציין שהמאמרון התפרסם ב-Medium שהוא מרחב אינטרנטי פתוח המפרסם מאמרונים על מגוון נושאים מגישות מגוונות. בתוקף תפקידו סאות בוודאי היה יכול לפרסם את דבריו בדרכים רשמיות, וסביר להניח שמסמכים רשמיים אכן מתפרסמים כך. לאור זה ההחלטה לפרסם על גבי פלטפורמה פומבית מעידה על הרצון של סאות לא סתם להסביר את שורשי המדיניות שלו, אלא גם לעורר התייחסות. זאת ועוד: הפרסום ב-Medium רומז על כך שסאות מבין שהאינטרנט איננו סתם צינור שדרכו אפשר להפיץ מדיניות אלא מרחב שבו ניתן ללבן רעיונות. נוצר הרושם שסאות איננו טכנוקרט אפור או עושה דברן של חברות התקשוב הגדולות, אפילו אם סביר להניח שלאדם שמתמנה למשרה כמו שלו יש קשרים ענפים בעולם העסקים.
עיון בקורות החיים של סאות באתר המשרד לטכנולוגיה חינוכית מראה שהוא בעל רקע מרשים מאד בתחום התקשוב – בפדגוגיה, בפיתוח כלים, בהטמעה. ואולי מרשים יותר, במאמרון ב-Medium הוא מספר על השינוי כלפי הלמידה שהתרחש אצלו בעקבות הפגישה הראשונה שלו עם המחשב כאשר היה בכיתה ד’:
I learned by trial and error, and enjoyed every minute of it. I didn’t mind the setbacks and failures because I was trying to do something big and knew that of course it wasn’t going to work the first time. I chose projects that interested me, and I worked hard at them. Hours would go by, and I wouldn’t even realize I had skipped lunch until I found myself completely famished on the bike ride home. My learning was transformed.
סביר מאד להניח שאדם שחווה את הלמידה בדרך הזאת מפנים תובנות כלפיה, ומבין היטב את ההבדל בין למידה “משמעותית” (סליחה) לבין מה שמתרחש היום בבתי הספר. סאות כותב על חוויה לימודית שמחוללת שינוי (transformative learning experience). הוא מציין שחוויה מהסוג הזה משנה את הבנתנו כלפי מה זה ללמוד. וכאשר הוא כותב על עצמו אנחנו מבינים שלא מדובר בסיסמאות. הוא כותב, למשל, שלפני שהוא התחיל “לשחק” במחשב:
I thought that learning was mostly about memorizing facts and correctly regurgitating them at test time. Teachers and textbooks knew everything, I thought, and learning was the process of loading what was known into my brain so I could spit it back out verbatim.
ובהמשך, הוא מסביר שבמעבדת המחשבים הוא גילה שעיקר הלמידה הוא למצוא, דרך ניסוי וטעייה, פתרונות לבעיות מורכבות. הוא למד גם את החשיבות של שיתוף פעולה:
I also learned that working with others to find solutions was not cheating, and was, in fact, the only way I could possibly accomplish my learning goals.
סאות איננו מזכיר את סימור פפרט במאמרון שלו, אבל התהליך שהוא מתאר תואם בצורה כמעט מדויקת את חווית הלמידה שפפרט ביקש ליצור באמצעות המחשב. כאשר סאות מתאר את הלמידה שבעיניו מתאפשרת בעקבות התקשוב הוא יונק מהתפיסה החינוכית של פפרט, תפיסה שמספר דורות של “שילוב” המחשב לתוך מערכת החינוך הצליחו למגר ולהשכיח:
So when we say transformational learning experiences powered by technology, we are talking about authentic, project-based learning, where students have agency, ownership and commitment to a relevant and meaningful goal that allows them to use digital tools to take on roles of creators, problem solvers, and learner-teachers working with and alongside peers, instructors, and other mentors to accomplish something bigger than themselves.
מעודד מאד לקרוא את דבריו של סאות. אפשר אפילו להתגבר על הציניות הבלתי-נמנעת שהיא תוצר של שנים של קריאת הצהרות דומות אך חסרות כיסוי במעשים. במקרה של סאות מתקבל הרושם שאלה אינן רק הצהרות, אלא שהוא באמת מתכוון למה שהוא כותב.
ובכל זאת, אין מנוס מלקלקל טיפה את החגיגה ולהעלות “ובכל זאת” לא כל כך קטן. על אף תפקידו הרם, אני חושש שבמערכות החינוך של ארה”ב קולו של סאות איננו הקול הדומיננטי. הקולות שקוראים ליותר ויותר מבחנים על מנת “לוודא” שתלמידי בתי הספר אכן מתקדמים ורוכשים את מה שמבקשים להקנות להם, ולאיסוף אינטנסיבי של מידע אודות התלמידים על מנת, לכאורה, “לקדם” אותם, חזקים בהרבה מקולו של סאות. חשוב לזכור שהשימוש בתקשוב שעליו הקולות האלה משמיעים שונה מאד מהשימוש שעליו סאות מדבר. ובכל זאת, המצאותו של אדם כמו סאות במשרה כל כך חשובה במערכת החינוך האמריקאית היא סיבה לאופטימיות. הוא הרי באמת מבין את כוחו של התקשוב בחינוך, ויש סיכוי שמתפקידו הוא יוכל לקדם את השימוש בתקשוב בכיוון הזה.